• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

לשמה קיצוני: האם אנו זקוקים לקנאי שלום?

שאול מגיד עם קריאה המערערת על ההיצמדות, אפילו התמכרות, של החברה שלנו לכל צורה של מתינות. פרק אחרון ב"פרויקט האופוזיציה"
שאול מגיד

Opposition 15 Magid

פרשת פנחס חלה בשבוע בשנה שבו היהודים חייבים להתמקד בקנאי כדמות של אדיקות ודבקות: הקנאי כגיבור, הקנאי כגואל. תומכים משמאל ומימין אידיאולוגי מזכירים את דמותו של פנחס כמודל להצדקת עמדותיהם. בתורה, פנחס מייצג את הגיבור האמיתי, כזה שרק אברהם או משה יכולים להתחרות בו. אלה השלושה, הם היחידים שמסוגלים לפעול מחוץ לנורמות המקובלות ודווקא בשל כך להגיע למעמד של קדושה ולגמול אלוהי. כל השלושה מופיעים בהקשר של פעולה אלימה: שניים הורגים (פנחס ומשה, שניהם מתוך להט) ואחד לכל הפחות מנסה לעשות כך (אברהם, בתגובה לציווי). כל השלושה מתוגמלים ב"כהונת עולם".

בעבור הלא-קנאים, היינו כל מי שנשאר באמצע הרחב – תומכי המתינות, הסובלנות והפלורליזם, אלה שמאמינים בפשרה כדרך היחידה להשגת שלום – סיפור פנחס הוא אגוז קשה. כיצד יכולה פעולה של קנאות בלתי-מרוסנת ואף של רצח (לא רק של הישראלי זימרי בֶּן-סָלוּא, שעבר על החוק, אלא גם של המדיינית כָּזְבִּי בת-צור, בעצמה קורבן מובהק) לקבל אישור אלוהי? כיצד יכולה המסורת הרבנית להצדיק את פעולתו של פנחס, שנוטל את החוק לידיו, ולהגדיר את הפעולה כ"קנאים פוגעים בו"? האם גילוי סובלנות כלפי פעולה מסוג כזה לא תאשר את התביעה של קנאים וקיצונים הפועלים בדרך דומה? לא. אבל למה לא? בהמשך אני מציע קריאה של פרשנות חסידית, שמסבירה למה התורה מצביעה על הקנאי כמי שמסוגל לשנות את טבעה המושחת של החברה בה הוא חי. היינו, רק הקנאי יכול להביא שלום. הקריאה שלי מערערת על ההיצמדות, אפילו התמכרות, של החברה שלנו לכל צורה של מתינות. המתינות היא אמנם ערך מכריע, אבל משמשת לעתים קרובות ככלי לשעתוקה של האלימות ולהמשך הרדיפות.

מועתקת כאן הפרשנות של ר' צבי אלימלך שפירו מדינוב (1783-1841), שמופיעה באוסף העבודות המקובצות "אגרא דכלה" כרך 2 (ברוקלין, 1976, 71):

פנחס בן אלעזר וכו'. אמר הרב"ה בדין הוא שיטול שכרו, להיות שהגדיל עשות ולא חש לכבוד אביו בעבור אהבת הבורא ולא חש ללעג ישראל. והנה יש לדקדק לפי פירוש זה למה הפליג רש"י בשבחו מה שלא התבייש מאלעזר, יותר יש להפליג שלא התבייש ממשה אדון הנביאים. י"ל דכך הוא הדין הגם דכבוד רבו קודם לכבוד אביו, אם אביו תלמיד חכם, כבוד אביו קודם, ובפרט שהוא המצוה להקדימו לכל דבר שבקדושה. והנה תתבונן בשלחן ערוך (אורח חיים) פסק מרן מהרמ"א אם הכהן תלמיד חכם, טוב להקדימו (הג שיש תלמיד חכם גדול ממנו), וכתב המג"א ומאריך ימים בכך, והנה סוד י"י ליראיו כי אורך ימים בימינה כתיב (משלי ג 16), דהיינו בהתכבד לכהן שהוא ימין כנודע. ומעתה הבן דהנה פנחס לא חש לחוש לאריכת ימים להמתין במצוה הלזו משום כבוד אביו הכהן, ועשה כן בקנאתו לי"י, הנה שילם לו הש"י מדה כנגד מדה שיאריך ימים עד עולם, שהוא אליהו שעלה בסערה השמים ויבא ויבשרנו במהרה בימינו. וז"ש הש"י והיתה לו וכו' ברית כהונת עולם תחת אשר קינא, ומעתה מתקו מנופת צופים דברי רז"ל בדין הוא שיטול כשרו, כיון שלא חש לאריכות ימים, יאריך ימים עד עולם מדה כנגד מדה, והבן.

… עוד תתבונן בפסוק אהבת הבורא ית' לישראל, הגם שפנחס קינא קינאת הש"י, לא עשה הש"י מזה עיקר, רק להיות שנמשך עבור קנאתו הצלת ישראל, זה הוחשב לו לעיקר הזכות. וזה יורה באומרו השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו וכו'.

לכאורה, הדרש כאן תוהה על חשיבותו של הגמול שקיבל פנחס על פעולת הקנאות שלו, היינו, הכהונה. הטקסט מתמקד בעיקרון ההלכתי של מצוות כיבוד אב ואם, אך מרחיב את ההקשר גם לכיבוד המורה, החכם והכהן. יותר מזה, הטקסט מעניק לאחרונים עדיפות, אלא במקרה שבו ההורה הוא גם חכם, או כהן בעצמו. ר' צבי אלימלך קושר את הגמול – אריכות חיים – לשתי נקודות שונות. הראשונה: הכהונה קשורה בעצמה לאריכות חיים היות והיא באה "מהצד הנכון" (ימין). השנייה: שהתלמוד מזהה את פנחס עם אליהו, הנביא שלא מת ומכאן מי שהשיג חיי הנצח. בהערה הזו מובלע הלקח, לפיו פנחס ויתר על הגמול שניתן על מילוי מצוות כיבוד אב ואם, מורה וכהן, כדי לבצע את הפעולה. כלומר הקנאות של פנחס התקבלה בברכה היות והוא לא ציפה לגמול כלשהו. בנקודה זו בדיוק ברצוני למקד את המבט.

ר' צבי אלימלך מתמקד כאן פחות באופי הלא-ממוסד של הפעולה האלימה ויותר בניסיון להבין את הלך הרוח הפנימי של הקנאי, שזוכה לתמורה בדמות חיי נצח. ר' צבי אלימלך מציע דרך להצדיק את הקנאי ולפטור כל צורה של קנאות מזויפת. במובן מסוים, הוא מציע ביקורת על המתינות, או לפחות דרך להבין את הכשלון של דרך המתינות בהשגת מטרותיה המוצהרות. אני רוצה להציע כאן לקרוא ולהבין את הקנאי בדמות ה"לשמה קיצוני". היינו, פנחס מקריב את אריכות ימיו לא למען גמול כלשהו – 72 בתולות, מצווה, אדמה, גאווה לאומית, כבוד, או נקמה. הפעולה שלו היא לא מצווה והיא גם לא ציווי מפורש של האל כמו בעקידת יצחק. זו גם לא פעולת הגנה, כמו במקרה שבו משה הורג את המצרי (שמות ב', י"ב). זהו ביטוי של סובייקטיביות טהורה באמת, שבאה לידי ביטוי כהצהרת דבקות טהורה באל. קנאים שפועלים אחרת (ממשה ופנחס), וזה כנראה נכון לכל הקנאים,  הם קנאי שקר, כפי שנביאים הם נביאי שקר. הם פועלים בהתאם לתביעה חיצונית אבל חסרים את התנאים הפנימיים הנחוצים.

הדיוקן הזה קורא לדוכן העדים את המתונים שבינינו, אלה שמחויבים לדרך האמצע, דרך הפשרה והסובלנות, על ידי ההצעה לפיה רק הקנאים (האם יש קנאים של מתינות?) שפועלים בדרך ה"לשמה קיצוני" עשויים להביא שלום. הרמב"ם אמנם אמר שדרך האמצע היא "שביל הזהב", אבל רבי מנחם מנדל מקוצק אמר ש"רק סוסים הולכים באמצע הרחוב, בני אדם הולכים בקצוות".

פעולת ה"לשמה קיצוני" היא אלימה, במובן שבו רוברט קאבר (Cover) קורא לחוק "אלים", או אלים במובן שבו סלאבוי ז'יז'ק קורא למהפכה "אלימה". החוק חותך, קאבר אומר, הוא מגיר דם, הוא מדיר, וגודע. עבור ז'יז'ק, המהפכה מביאה את השינוי הרדיקלי לאמצע החיים המשותפים, כפי שהפעולה של פנחס סיימה את המגיפה ויצרה "את בריתי, שלום", שבאה לעולם דרך הפעולה האלימה. אהרן היה אלוף הפשרות ("אוהב אדם" לפי פרקי אבות א, 12), אבל כנראה שזה לא הספיק. עכשיו הוא נאלץ לחלוק בכהונה עם פנחס – מי שפועל בשם "הקיצונות לשמה".

המתינות עשויה לפתור ויכוחים ואפילו לשנות משטרים, אבל בדרך כלל היא מותירה את המסד המושחת של המערכת על כנו. לכן, זיז'ק מזהה את גנדי כמנהיג האלים של המאה העשרים. אחרים, כמו סטאלין או חומייני וכו', עשויים היו לחשוב שהם מהפכנים אבל הסתמכו על אותן צורות מושחתות ואותה שנאה, שכבר התקיימה. דווקא הקיים העניק להם כוח מחודש עבור הדרכים השונות שבחרו בהן. גנדי, לעומת זאת, שינה את החברה שהוא חי בה. ה"אלימות" שלו (שבאה לידי ביטוי בצורה של אי-אלימות) היא-היא האלימות הטהורה של המהפכה.

אז אולי כדאי למתונים להיזהר, יש קנאי-שקר רבים בינינו. רבים מהם טוענים בשם המהפכה ורבים מהם, אולי כולם, משיחי שקר. רבים מהם הרסניים. יחד עם זאת, עשוי להיות גם פנחס נוסף, זה שיקריב הכל בעבור האפשרות של הכל, שהיא גם האפשרות לאין. בעבור פנחס הגמול כבר לא שינה הרבה, הוא הרי הקריב כל גמול, למרות שבסוף הוא קיבל את הכהונה. כל זה טוב ויפה, אלא שהאל לא מסביר לנו מי הוא מי. האל כן מסביר לנו שהוא רוצה בו או בה. לא, לא במשיח. פנחס קיצוני יותר מהמשיח. הקנאי הקדוש הוא זה שתפיסת האמת הסובייקטיבית שלו, זו שבאה לידי ביטוי אחרי ההקרבה של הכל, מצילה את המקום. "לשמה" היא טבלת הצבעים של הדבקות. "לשמה קיצוני", כפעולה של אלימות או מהפכה, מביאה את הדבקות לידי מימושה.

זהו הפרק האחרון ב"פרויקט האופוזיציה" בעריכת ניצן ליבוביץ' ובעיצובו של רועי רוזן, שהתפרסם לסירוגין כאן וב"ארץ האמורי" בחודשים האחרונים. תודה לשניהם ולכל הכותבים והכותבות

 הכותב הוא פרופסור במחלקה למדעי הדתות וראש קתדרת שוטנשטיין באוניברסיטת אינדיאנה. פרופ' מגיד הוא כותב קבוע במגזין האינטרנטי Tikkun

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב

ממחאה לאופוזיציה  | נעמה נגר 

על אופוזיציה ועל תקוות | ראיף זריק

האופק הפוליטי של הריבוי | מתיאס צימיטאקיס

מצ'עמם לי | איריס חפץ

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר

    הערת שוליים: השם הוא גַנְדְהִי ולא גנדי, "גנדי" פירושו "מלוכלכת".