• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

מקדש ה' ברבים, שובר פרדיגמות

הענקת מקום מרכזי למאמינים בשיח הפוליטי היהודי-ערבי, שינוי התפיסה על פיה דת היא בהכרח מכשול לשלום והוכחה כי גם מתנחלים אמוניים וגם אנשי חמאס יכולים למצוא בסיס משותף בתוך המחלוקת. הלל כהן על דרכו של הרב מנחם פרומן, שהלך השבוע לעולמו
הלל כהן

שלהי חורף 1996. הרב מנחם פרומן מגיע לפגוש את שיח' ג'מיל חמאמי, ממקימי החמאס בגדה, במשרד שלו בפאתי א-ראם, בצפון ירושלים. עטוף בטלית, כשתפילין מעטרים את ראשו ואת קיבורת זרועו השמאלית, מתיישב הרב פרומן ופותח בדברי שלום ופיוס. קשה לשכוח את החודשים פברואר-מארס בשנה ההיא: חודשים ספורים אחרי רצח יצחק רבין, שבועות ספורים לאחר ההתנקשות במהנדס החמאס יחיא עייאש. פיגוע התאבדות בקו 18 בירושלים, ועוד אחד כעבור שבוע, ואז בדיזנגוף סנטר בתל אביב. שמעון פרס הוא ראש הממשלה. הרב מגיע מתקוע שבגבול מדבר יהודה. בטרמפים. הם מנסים להוציא את הדת ממעשה השלום, אומר הרב לשיח' ומכוון אל תומכי המזרח התיכון החדש והשלום הכלכלי. אבל הדת היא מהות השלום. מהו האסלאם אם לא שלום? "שלום" זהו השורש של המילה אסלאם, ו"שלום" הוא אחד משמותיו של האל. הם חושבים שאנשים טפשים, ממשיך הרב. הם חושבים שמה שמניע אנשים זה הכלכלה, הכסף. זה לא נכון. שנינו יודעים שהעיקר עבורנו זה האמונה באל שברא את כולנו. שיח' ג'מיל מהנהן. מסכים. הרב פרומן ממשיך ומספר על חלום שחלם. חלום של שלום וקדושה. שיח' ג'מיל מהנהן. הוא מדבר על קדושת הארץ לאסלאם, על זכויות הפלסטינים. הוא מוסיף שהוא מתנגד לפיגועים נגד אזרחים. מאוחר יותר מספרים שהוא הושעה מהחמאס בגלל ההצהרה הזו. אחר כך אומרים שהוא חזר.

באותם ימים הייתי אחד מנושאי כליו של הרב. מדי פעם היה פונה אלי ומבקש שאקשר אותו לאנשים בחמאס, או שאלווה אותו לפגישותיו, או שאתרגם את ההתכתבות שיזם בין מנהיג החמאס השיח' אחמד יאסין שהיה אז בכלא לבין הראשון לציון הרב בקשי דורון. נראה היה שאולי בכיוונים החדשים שהציע הרב פרומן יש מוצא מן המיצר. באותה עת תפר הרב עיסקה שנועדה להביא לסיום הפיגועים ולשחרורו של השיח' יאסין. אבל היה בה גם יותר מכך: הענקת מקום מרכזי למאמינים בשיח הפוליטי היהודי-ערבי; שינוי התפיסה על פיה דת היא בהכרח מכשול לשלום; הוכחה כי גם מתנחלים אמוניים וגם אנשי חמאס יכולים למצוא בסיס משותף בתוך המחלוקת; ראייה על פיה אין מאבק איתנים בין האסלאם והיהדות, וגם לא בין מעשה ההתנחלות והשכנת שלום.

הרב מנחם פרומן. בניגוד לדיעה שרווחה אז (והיום) על פיה ישראל צריכה לפעול לפיצול הפלסטינים ולמאבק פנימי בקרבם (בלי בג"ץ ובלי בצלם), הוא האמין שאחדות פלסטינית והפחתת האלימות הפנימית עדיפים.
הרב מנחם פרומן ז"ל. בניגוד לדיעה שרווחה אז (והיום) על פיה ישראל צריכה לפעול לפיצול הפלסטינים ולמאבק פנימי בקרבם (בלי בג"ץ ובלי בצלם), הוא האמין שאחדות פלסטינית והפחתת האלימות הפנימית עדיפים

מה הניע את הרב פרומן? אמונה ואהבת ישראל. אמונה בכך שאלוהים הועיד את הארץ לעם ישראל, וכי ההבטחה הזו אין משמעותה שלמוסלמים אין זכות על הארץ. ולצדה היתה השאיפה למנוע שפך דם נקיים. אך למרות החריגות שלו מהדיבור הפוליטי המקובל, היתה לו אוזן קשבת אצל מקבלי החלטות בצד הישראלי וגם בין הפלסטינים. בתקופה המדוברת הוא ארגן פגישה בין מפקד אחד מזרועות הביטחון הפלסטינים ואחד מראשי החמאס, שמעולם לא דיברו זה עם זה. גם בכך היה חידוש: בניגוד לדיעה שרווחה אז (והיום) על פיה ישראל צריכה לפעול לפיצול הפלסטינים ולמאבק פנימי בקרבם (בלי בג"ץ ובלי בצלם), הוא האמין שאחדות פלסטינית והפחתת האלימות הפנימית עדיפים.

המהלך המקיף שיזם הרב לא עלה יפה. הנהגת החמאס בעזה ערכה דיונים נוקבים שבסופם החליטה לחתום על טיוטת הסכם. הנוסח הועבר לעיון בכירים ישראלים ובכירי הרשות הפלסטינית. תוך כך נשלחו סוכני המוסד לעמאן להתנקש במנהיג החמאס ח'אלד משעל. הם כשלו במשימתם, נעצרו, והשיח' אחמד יאסין שוחרר במסגרת עיסקה שנכפתה על ישראל, ולא במסגרת תהליך פיוס. ההסכם מעולם לא נחתם. האם לולא ההתנקשות הכושלת היתה מגיעה העיסקה לכלל סיום? קשה לדעת. האם היחסים בין ישראל לפלסטינים היה עולים לנתיב של הבנה הדדית ופיוס, לו היה נחתם? בלתי אפשרי לדעת. אבל השתלשלות האירועים הותירה אחריה תחושה קשה של החמצה.

בקיץ 2000 הגיע הרב מנחם עם אשתו הדסה למשרדו של יאסר ערפאת במוקאטעה. זה היה מעט לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. בפיו של הרב היתה הצעה: להפקיד את ביטחון היהודים תושבי השטחים בידי כוחות הביטחון הפלסטינים. אין להניח שמתנחלים רבים היו מתלהבים מההצעה לו היו יודעים עליה אז. גם רעיונות אחרים שלו נתפסו בעיני רבים כזרים ומוזרים ולא מעט ביקורת נמתחה עליו. אבל הוא האמין שלו תהיה האחריות הבטחונית בידי הפלסטינים, יקטן החיכוך בין צה"ל לאוכלוסייה הפלסטינית, ושני הצדדים יגלו שהם יכולים לחיות זה לצד זה בשלום. שהרי הוא האמין גם בשלום וגם בזכותם של יהודים לחיות בכל מקום בארץ ישראל. הוא השתמש בדימוי הידוע שלו: כשהוא פורש את אצבעות ידיו קדימה אמר: ההתנחלויות בשטחים הם כמו אצבעות כף היד המושטת קדימה לשלום.

ערפאת לא ידע מה לעשות בדיוק עם ההצעה הזו. אתייעץ עם ההנהגה הפלסטינית, אמר. לקראת הפרידה העניק לזוג מתנה לרגל חתונת אחד מצאצאיהם שנישא באותו שבוע. את הצעתו של הרב הוא לא העביר ככל הנראה לפורום יום השבת של ההנהגה הפלסטינית, וגם אם כן – תוצאה חיובית לא היתה. הרעיונות של הרב היו קשים לעיכול גם לפלסטינים, לא רק לישראלים. מעט לאחר מכן התחילה האינתיפאדה השנייה, ומעשי ההרג ההדדיים תכפו. ההתיישבות היהודית המשיכה מאז להתפשט בין הכפרים הפלסטינים ועל אדמותיהם וקשה לטעון שהיא נחווית על ידי פלסטינים כיד מושטת לשלום. ועדיין, מעט מתלמידיו של הרב מנסים ללכת בדרכו ולהושיט יד. האם הם מצליחים לראות את הפלסטינים להם הם מושיטים יד? לא ברור. קשה גם להעריך עד כמה פעל הרב מנחם מתוך ראייה פוליטית מפוכחת ועד כמה מתוך פרשנות על הנעשה בעולמות עליונים. אבל דומה שהבנתו את המציאות המקומית עלתה בהרבה על זו של רבים וטובים אחרים, ואין ספק שהיה בין הבודדים שהיתווה דרך אמונית שאינה מחייבת שנאת זרים. במונחים דתיים אפשר לראות בו מקדש ה' ברבים. במושגים אנאליטיים אפשר לראות בו שובר פרדיגמות. יהי זכרו ברוך.

הפוסט פורסם באתר "אפשר לחשוב". ד"ר הלל כהן לומד ומלמד על יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו על מאורעות תרפ״ט יצא בקרוב לאור בהוצאת כתר ועברית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דוד לחמיש

    ושוב, בשמאל כמו בשמאל, אם איש דת מצייץ נגד הכיבוש, מיד נסלחים לו כל חטאי הלהטבא"קופוביה והשוביניזם, והוא אופך לקדוש מלא ב"אהבת ישראל" שאוהב את כל הסטרייטים והסטרייטיות באשר הם/ן.

    1. לייזר

      לא ראיתי שהוא הפך אתו לקדוש. הטקסט כאן, על אף שלא מקיף את כל הפינות בחייו ובאידיאולוגיה של פרומן, הוא לא של מעריץ. יש בו גם ביקורת סמוויה וגלויה.

      כן. פרומן היה הומופוב ופגע בהרבה א/נשים. גם בי. אבל כשם שמעשה טוב לא בהכרח מבטל מעשה רע, כך גם מעשה רע לא בהכרח מבטל מעשה טוב.

      יהי זכר הצד הטוב שבו ברוך.

      1. דוד לחמיש

        על איזו ביקורת אתה מדבר? המשפט היחיד שיכולתי למצוא בו בדל ביקורת הוא:
        "ועדיין, מעט מתלמידיו של הרב מנסים ללכת בדרכו ולהושיט יד. האם הם מצליחים לראות את הפלסטינים להם הם מושיטים יד? לא ברור. קשה גם להעריך עד כמה פעל הרב מנחם מתוך ראייה פוליטית מפוכחת ועד כמה מתוך פרשנות על הנעשה בעולמות עליונים" – אולי הביקורת הכי פחות מושחזת שקראתי אי פעם בהעוקץ.

        לעומת זאת, הנה המשפטים שהופכים אותו לקדוש ומכילים שקרים בוטים וגסים:
        "מה הניע את הרב פרומן? אמונה ואהבת ישראל" – שמעתי שוב ושוב ביטויי הדרה ושנאה כלפי "בני ובנות ישראל" מפי פרומן, עם התירוץ האלמותי שלו "אני פרימיטיבי".
        "ואין ספק שהיה בין הבודדים שהיתווה דרך אמונית שאינה מחייבת שנאת זרים" – להטבא"קופוביה היא שנאת זרים לכל דבר.
        "במונחים דתיים אפשר לראות בו מקדש ה' ברבים" – בגלל עברי הדתי אני לוקח לעצמי את הפריבלגיה לומר שאני מבין מה אומר קידוש ה' ברבים, ואני מבין שאדם שאמר שצריך להתאבל על ילד/ה שאינה/ו סטרייט/ית, לעשות קריעה ולשבת שבעה, לא קידש שם ה' ברבים.

        ולגבי הטענה שמעשה רע אינו מבטל מעשה טוב, את/ה צודק/ת. אבל מאז פטירתו, התפרסמו עליו מאמרים וכתבות בכל העיתונים והאתרים, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי בשום מקום התייחסות לאלמנטים האכזריים והמרושעים שבו, אפילו לא כהערת שוליים, רק שירי הלל בכל מקום. כשראיתי כתבה ב"העוקץ" חשבתי אולי סוף סוף תגיע הישועה, אולם גם כאן, פרומן זוכה להתעלמות מוחלטת מכל מה שאינו פעילותו המדינית – בגלל זה קראתי לזה "כיבוש-וושינג". אז הנה, בזכות התגובה שלי, יש לפחות התייחסות בהערת שוליים ב"העוקץ" ללהטבא"קופוביה המרושעת והאכזרית שלו.

        1. נועם א"ס

          "הגישה הפרימיטיווית שבעזרתה ביקש לנסות ולהגיע לשלום תבעה מחיר לא פשוט גם בשאלת מעמדן של זכויות האדם בקרב הציבור היהודי עצמו. מקרה בולט שממחיש את המחיר הזה הוא היחס של פרומן להומוסקסואליות, יחס שזכה לביטוי קונקרטי בדברים שאמר לבחורה לסבית דתייה שפרשה בפניו את קשייה: "אני מוכן לדבר עם ההורים שלך, תתני לי את הכתובת, אני אדבר, אני אגיד להם: 'הורים, תשבו עליה שבעה, תבכו'. את רוצה לגיטימיות לעולם שלך, יש את העולם שלי. יש את העולם של הפרימיטיווים. של מנחם פרומן שהוא פרימיטיווי גאה". מתוך הגישה הזו, שמעמידה את ההתנגדות לשיח הזכויות הליברלי (ולהומוסקסואליות גלויה כאחד הביטויים של שיח זה) כיסוד לדיאלוג בין-דתי, היה פרומן ממובילי ההתנגדות למצעד הגאווה העולמי בירושלים ב-2005, בכינוס של מנהיגים דתיים בעיר (שבו ביקש לדבר דווקא בשם המוסלמים).

          מתוך דברים אחרונים אלה ניתן לחזור ולהתבונן על הפרימיטיוויות של פרומן בעיניים מערביות – פתאום היא כבר לא נראית רק כהתנשאות אירונית ורפלקטיבית. "העולם של הפרימיטיווים", שבו בחר פרומן באופן מודע – עולם שחצה קולקטיבים לאומיים ונועד לשמש כיסוד משותף לקולקטיבים דתיים שונים, ושעבורו ביקש לגיטימיות גם כאופציה פוליטית – הוא עולם שמציב שאלות לגבי רבות מהנחות היסוד של אלה שעקבו בהערכה, לפעמים בהשתאות, אחרי פועלו. לעיתים התשובות שסיפק לשאלות האלה לא היו נוחות. הפוליטיקה הדתית שהציע פתחה פתחים רבים, שעדיין אין מספיק שייכנסו בעדם, ובמקביל – אולי באופן בלתי נמנע – סגרה אחרים."

          עידו הררי, http://haemori.wordpress.com/2013/03/07/primitive/

          1. דוד לחמיש

            אחרי חיפוש הגעתי גם לכתבה במאקו גאווה. לפי ההגיון הזה הקיום של ערוץ 24 והבלוג "ראומה" מוכיחים שיש ייצוג שווה למזרחיים במדיה.

          2. נועם א"ס

            תשמע, אני לא אשפוט אדם בכעסו ובכאבו, הבהחלט-מוצדק, כפי שדבריך נשמעים. אבל אני חש שאתה מחמיץ איזושהי תשוקה לא פחות בוערת מהרגש שלך, לחלץ את עצמנו ממצב קיומי-רוחני על גבול החידלון – תשוקה שהרב פרומן, בתורה שלו, בביוגראפיה שלו, ב"אידיאולוגיה" שלו, באישיות שלו ובשילוב בינהן, מעניק לה בדל של משהו יקר-מציאות להיתפש עליו – לטעמי, פוטנציאלית גם בשבילך ובשביל להטב"קיותים נוספות, למרות… איך? מתוך הקבלה של המצב האישי של כל אחת מאיתנו כרגע אחד בתוך אינסוף של השתנות מתמדת, וכך גם דברי השיטנה והשנאה האנטי-להטב"קיים של הרב: את מה שהוא אמר הוא אמר ומן הסתם עמד מאחורי זה, וככאלה דבריו קבועים לדיראון עולם, אבל הזמן ממשיך להתגלגל מעבר להם ואנחנו איתו, והדברים האלה שהוא אמר כן יכולים להשתנות – דרכנו. אתה צודק שההתגוללות התקשורתית-שיחנית סביב פטירתו באופן שבו אתה מתאר אותה מדירה את הלהטב"קים מ"החגיגה" הזאת, אבל אתה לא חייב לבחור להיות מודר. אלה עדיין ימי השבעה, ואפשר גם לתת לאבל כפשוטו על מה שכן אבד "לנשום". הטקסט של עידו הררי הוא אולי טיפה לא מספקת בים של התעלמות, אולי התנכרות, אבל הבאתי אותו כאינדיקציה – בעיקר בשבילך – לזה ש"השיח" לא באמת "שכח" את חלקיה האפלים של התיאולוגיה הפרומנית, אלא רק מבקש להמתין איתה מעט. הנפש שלנו, ברמה הכי אישית שלה, היא לא דבר רציף – אני יכול להיות "סטרייט" ביום א', להפוך ל"הומו" ביום ב', ולחזור להיות "סטרייט" ביום ג'. אני יכול להתאבל על אובדן הנפש היתרה של הרב פרומן בימי השבעה, ולחתור לקיעקועה של שנאתו האפלה בשבוע שלאחר מכן. אני לא משווה בין המצב החברתי הנוח-יותר שלי וזה שלך, אבל אני מאמין, או לפחות מקווה, שהאפשרות הזו לנווט לנוכח התרחשויות שונות את הנפש האישית של כל אחת מאיתנו באיזשהו מרחב "אוטונומי", נתונה אופטימלית לכל אחת. הכל צפוי והרשות נתונה.

            מקווה שהדברים יתקבלו באותה תחושת הכבוד שבה ניתנו.

          3. דוד לחמיש

            שמע נועם, כתבת יפה, אבל פספסת את הנקודה. אני לא חלק מקהילת הלהטבא"ק (חוץ מהגדרה עצמית כקוויר שאני לא משלם עליה שום מחיר חברתי), והתגובה שלי מגיעה דווקא מהשבר שהיה לי בדמות של פרומן, שכצעיר דתי שיצא לו לשמוע אותו רבות, ולבלות זמן בקרבתו, השפיע עלי רבות. פתאום ראיתי, איך כהרף עין, המאפיין הכל כך כובש ודומיננטי שלו של אהבה וחמלה (שמופיע ולא בכדי בכל מקום שנכתב עליו), נמחק לחלוטין ומפנה מקום לשנאה יוקדת ואטימות מוחלטת, בדיוק כמו זו המופנית בדרך כלל על ידי רבנים כלפי ערבים.
            צריך להילחם נגד השקיפות של ההדרה. לא יעלה על הדעת שיחגגו את חייו של אדם אנטישמי, לא משנה מה עשה בחייו, כ"אוהב אדם" וכזה ש"אינו נגוע בשנאת זרים" בלי להזכיר את האנטישמיות שלו, ואין שום הצדקה למחיקה (וכן, אני עדיין חושב שלמרות 2 פסקאות בפוסט בארץ האמורי, וכתבה במאקו גאווה, יש כאן מחיקה) של שוביניזם ולהטבא"קופוביה. אגב, לשוביניזם שלו ותפיסת מעמד האישה אף אחד לא מתייחס, כי זה באמת האמא של המיינסטרים.

            לבסוף, ההצעה שלך להיות דואלי היא נחמדה, אבל אתה שוכח שאני לא קובע את הדואליות ואת המינון שלה במקרה הזה, והיא לא מתאימה לי. יותר מזה, אני לא "בוחר" להיות סטרייט עכשיו והומו מחר, אתה וכל השאר אומרים לי להיות סטרייט עכשיו כי פרומן מת, ולהיות הומו אחר כך, כשתייסמו להתאבל עליו. אני את האבל שלי על הנשמה היתרה של פרומן עשיתי ב 2009 כשישבתי כמה מטרים ממנו וחזיתי בזעזוע איך הוא משפיל בפומבי הומו דתי שניסה בכל מאודו לקבל קצת מהחמלה ואהבת ישראל המפורסמת של כבוד הרב. בימים שאחר כך גיליתי שזו ממש לא הפעם הראשונה ויש בעברו שלל התייחסויות שוביניסטיות ולהטבא"קופוביות שכולם טרחו להצניע. ל-ה-צ-נ-י-ע, לא להתייחס במועד אחד. זה כיבוס וזה השתקה, ואין לזה תירוץ.

          4. לייזר

            שלוש הערות מקדימות:
            1. גם לי יש עבר דתי (חרדי, ליתר דיוק).
            2. אני חלק מ"הקהילה". בלי יותר מידי הגדרות עצמיות ואני בהחלט שילמתי מחיר על מי שאני.
            2. בשנת 2005 אירח אותי הרב פרומן לשיחה ארוכה בביתו. היה לי איתו ויכוח נוקב והוא בהחלט הכאיב לי ברמה האישית אבל גם גרם לי לאופטימיות בנושאים בהם הייאוש כבר היה כבד.

            הרב פרומן מת השבוע וכשמישהו מת מגיעה שעת ההספדים. לטעמי להספדים יש מקום מלבד הרצון להנציח ולכבד את זכרו אלא גם לכתוב את הצוואה שבעל פה ולצורך זה מגיעות נקודות מבט שונות והדגשים שונים.

            בימים האחרונים העליתי את ההומופוביה הבוטה של הרב פרומן בכמה שיחות עם חברים. בעיקר עם כאלה שהם חלק מהעולם הדתי או שיש להם קשר אליו. כאן, באתר שעיקר הקוראים שלו הם שמאלנים רדיקלים ברמה כזאת או אחרת ואתאיסטים באחוז גבוה ביותר, חשוב לעשות משהו נוסף: לקבל את העובדה שמדהימים ככל שאנחנו – עדיין יכול להיות שיש דרכים נוספות, ריאליות יותר, לעצור את הציונות המסתגרת והתוקפת (לפחות עד שאחרית הימים, חזון העולפ האוטופי יגיע).

  2. שרלי

    מקדמא דנן מוסלמים ויהודים התפללו יחד, דיברו על עבודת ה', התווכחו ודנו על מה משותף ומה מפריד בין הדתות וחיו יחד.

    מה החידוש הגדול? שעשה את זה אשכנזי?

    ממש מדהים, עוד מעט הם גם יאמינו בזה שיש אל אחד.

  3. הלל

    אני מקבל לחלוטין את הביקורת, רק מוסיף שאחד מתלמידיו המובהקים, שחלַק באופן נוקב על עמדתו בנושא הלהטבק, סיפר שבסוף ימיו אמר לו הרב שאולי עליו לעשות תשובה על היחס שגילה כלפי הקהילה.

    1. לייזר

      זה יהיה נפלא ויועיל להרבה מאוד אנשים אם הדברים יהיו פומביים.

    2. דוד לחמיש

      זה אולי הדבר הכי משמעותי ששמעתי מאז הפטירה שלו. אני לא יודע למה זה כל כך משמח אותי, אולי כי זה נותן לי קצת להאמין שוב באפשרות שהוא סימל עבורי פעם. בכל מקרה המשפט הזה הוא ההספד הכי טוב ששמעתי עליו, ואני שמח שיצא לי לשמוע אותו.

  4. הלל

    אני מקווה שאותו תלמיד שלו יחלוק ברבים את מה שכתב לי במייל. אפנה אליו