איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הברודקאסט

גמר "אייל גולן קורא לך" היה שידור מזרחי גדוש, מוטעם וממובטא במובן הפוליטי הרחב של המילה, ויצר פתח ליצירת רב-תרבותיות אמיתית ושינוי של הרגלי צפייה. מירב אלוש-לברון בעקבות המאבק שהיתה שותפה לו לשידור הגמר בערוץ 2 (ומברוק לעדן אבוטבול!)
מירב אלוש לברוןמירב אלוש לברון

מרצה בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש באוני׳ תל אביב, חוקרת תרבות ופעילה חברתית

הרבה מילים נכתבו ברשתות החברתיות ובעיתונות הממוסדת סביב שידור גמר התוכנית "אייל גולן קורא לך" בערוץ 2. כעת, משכבר שודר היישר מהיכל נוקיה ואחרי שכבר קראנו ואחר כך קרענו (אני לפחות) את הביקורות המזלזלות, הנגועות בגזענות ובהתנשאות, אני יכולה לכתוב ברוגע יחסי על איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הברודקאסט.

נא להירגע ולנשום עמוק. אין בכוונתי לפצוח בשיר הלל וניצחון לטלוויזיה המסחרית, להתעלם מכשליה ומחסרונותיה, לשכוח כיצד לעתים קרובות מדי נגוע בה ההון-שלטון, או לחלופין לתעדף באופן קטגורי את ז'אנר תוכניות הבידור למיניהן על פני יצירות סוגה עילית כמו קולנוע דוקומנטרי, דרמה, תוכניות השיח הציבורי ותוכניות התחקיר. אבל זהו בהחלט אירוע שמזמן לפתחנו, ציבור הפעילים/ות המזרחים/ות , חוקרי/ות תקשורת ותרבות ופועלי/ות תרבות למיניהם, וגם לפתחם של בעלי גופי השידור עצמם, הרבה חומר למחשבה.

בעיני אירוע שידור הגמר הזה ראוי לו שיילמד בבתי הספר לתקשורת כמקרה מרתק לבחינת משולש היחסים הידוע בחקר התקשורת כתרבות: הטקסט, הקהל, ההפקה. סיפור "אייל גולן קורא לך" על סך כל חלקיו – מרגע הגעת הבקשה של הזכיינית קשת להעבירו מערוץ 24 לערוץ 2, עבור בוויכוח העז באשר לנחיצות הבקשה, מניעיה ותרומתה או היעדר תרומתה לנרטיב המזרחי, ועד לשידור עצמו ולתגובות הקהל והביקורת עליו – חורג מגבולות הדיון המרקסיסטי על שליטת ההון בתרבות, ולמעשה אפילו מאתגר אותו במידה רבה. חריגה זו ממקמת את הסיפור הזה בתוך מערכת מורכבת של אינטרסים שמייצגות תת-קבוצות כלכליות אך גם חברתיות, פריפריאליות ותרבותיות במאבקן על ייצור המשמעויות התרבותיות בתוך שדה מורכב של ייצוגים ודימויים מתחרים.

ברשימה זו אני מעדיפה לא להכביר מילים על השיח הגזעני, האוריינטליסטי והבוטה, לעתים סמוי וחמקמק ולעתים גלוי, כלפי ז'אנר מוסיקת הפופ המזרחית. אני מעדיפה לברך על המוגמר ולדבר בשבחו.

גמר "אייל גולן קורא לך" בערוץ 2, 05.03.13. צילום: אורטל דהן
הפיינליסטים של "אייל גולן קורא לך" בגמר, 05.03.13. צילום: אורטל דהן

לפני הכל, רענון קצר למי שאינם בקיאים בעובדות: התוכנית "אייל גולן קורא לך" משודרת בימים כתיקונם בערוץ 24, ערוץ הנישה הייעודי של הכבלים והלווין, שקשת – אחת מזכייניות ערוץ 2 – היא מבעליו המרכזיים. למועצת הרשות השנייה (שבה אני חברה) הגיעה בקשה של קשת לשדר את תוכנית הגמר אצלה. בקשה זו הערימה קשיים, שכן על קשת נאסר בהחלטת מועצה קודמת לקדם את ערוץ 24 בשידוריה. בהחלטה זו נכתב כי "לא ייעשה שימוש בשידורי קשת בערוץ 2 לקידום שידוריה בערוץ 24, אלא בדרך של פרסומת". הנהלת הרשות השנייה טענה בפני המועצה, המהווה למעשה את הדירקטוריון של הרשות, כי בעיניה שידור הגמר בערוץ 2 יקדם בפועל את ערוץ 24 ועל כן יש לפסול את הבקשה. בה בעת טענה מועצת הכבלים והלוויין המפקחת על ערוץ 24 כי שידור הגמר בערוץ 2 דווקא ייסב נזק לערוץ 24 ויהווה פגיעה כלכלית בערוץ. בסופו של דבר החליט הרכב מועצת הרשות השנייה אשר התכנס לדיון מיוחד בסוגיה לאשר את הבקשה בשל ערכו הציבורי של השידור.

להחלטה זו קדם דיון סוער בוועדת הטלוויזיה של מועצת הרשות השנייה, אשר הסתיים בלא הצבעה. גם בדיון המאוחר יותר במועצה עצמה התגלעו חילוקי דעות, וכמו כן ההנהלה המקצועית הוסיפה להיאחז בהמלצתה שלא לאשר את הבקשה. הנהלת הרשות השנייה דבקה בכוחה המחייב של ההחלטה הקודמת. עמדתי האישית הייתה כי משמעות הקידום לערוץ 24 בהקרנת הגמר הינה שולית לעומת המרכזיות של מופע ההצדעה למוסיקה המזרחית שיועד לגמר זה, ובכלל למיצובה של המזרחיות בשעת צפיית שיא בערוץ הברודקאסט אשר אחוזי הצפייה בו גבוהים לאין שיעור מאחוזי הצפייה בערוצי הנישה. אישור הבקשה של קשת גרר ביקורת מצד בעלי עניין מזה וקציני הסדר התרבותי מזה. אלו האחרונים, לאחר השידור ובמסווה של ביקורת טלוויזיונית אובייקטיבית לכאורה, זלזלו בערכו ובתרומתו והפגינו בעיני בעיקר בורות וניכור. ("לא הבדלתי בין הבנים", כתבה סמדר השילוני ב-ynet, למשל).

מוזיקת הפופ המזרחית אמנם שדרגה משמעותית את מעמדה בשנים האחרונות, אולם לא נס ליחה של הדה-לגיטימציה כלפיה. גם תיוגה כנחותה, ותיוג זמריה וזמרותיה כיוצרים נחותים ונטולי בשורה תרבותית, לא נעלם מן העולם. אכן, תוכניות המוזיקה למיניהן כמו "כוכב נולד" ו"דה ווייס" לא מדירות אותה מתחומן, ובקרב שופטיהן ישנם גם יוצרים ויוצרות מזרחים/יות אשר מבצעים את עבודתם באופן מעורר כבוד וגאווה. ניתן להתווכח אודות תרומתן של תוכניות אלו לחיזוקה של התרבות המזרחית ומעמדה במדורת השבט הישראלית. ניתן גם להתווכח אודות ערכן בעקירתן של דעות קדומות. ובמיוחד ראוי וחשוב להתווכח אודות חלקן בקידומה הממשי של התרבות הישראלית כרב-תרבותית.

בתוך הוויכוח הזה, אני אמצא את עצמי מסמנת את יתרונותיו של הייצוג המזרחי לצד חסרונותיו ומוגבלותו. אך בהכירנו בהיעדר שוויון בייצוג מזרחים ומיעוטים אחרים בתרבות ובכלל במרכזי כוח אחרים בחברה הישראלית, אין אלא להגיע למסקנה כי בהשוואה לאפקט ולתרומה של שידור "אייל גולן קורא לך" בפריים-טיים של הברודקאסט – "כוכב נולד" ו"דה ווייס" מפסידות ובענק.

הגמר שלשום היה שידור מזרחי גדוש, מוטעם וממובטא במובן הפוליטי הרחב של המילה, ובנוסף גם אולטרה פריפריאלי. הזיהוי הזה לא רומז להכריע בדבר אותנטיות מהותנית מזרחית אשר היא-היא המזרחיות בהא הידיעה. ברור שהמזרחיות הינה קטגוריה בעלת שוליים רחבים. אולם ייצוגיה של מזרחיות זו נעדרים היו כליל ממסכי הברודקאסט. "אייל גולן קורא לך" הוא תוצר תרבותי חתרני, נשכני, מאתגר וקאונטר-הגמוני באופן שאינו משתמע לשתי פנים. הפריפריאליות שלו ניכרה בכל נים ונים של התוכנית: משתתפיה כולם גברים מזרחים ונשים מזרחיות, שופטיה ברובם המכריע מזרחים, המוזיקה כולה היא המוזיקה הישראלית המסולסלת (כפי שמכנה אותה יוסי גיספן בראיון לשירה אוחיון ב"קפה גיברלטר"), אף לא אחד ואחת מבין משתתפיה הוטבל במימיו המלבינים של הנהר, המעניק חותמת הכשר לנראות המזרחית הראויה, ללבוש ולתכשיטים התקניים, למחוות המדויקות הרצויות, לכמות הסלסולים, לייצוגים המשפחתיים של המתמודדים ולוויזיביליות שלהם.

"אייל גולן קורא לך" לא מכפיפה את המיזנסצנה של התוכנית לכללי הדקורום התרבותי, למה נכון ומה לא נכון להיראות ולהישמע מנקודת מבטה של ההיררכיה התרבותית ומעצבי הטעם שלה. היא לא מנסה למצוא חן בעיני הקהל האשכנזי ולא מאמצת את הקודים ההגמוניים הסימבוליים כדי לזכות בחיוך אמפטי של השופטים הלא-מזרחים או במבטה המכמיר והנרגש של קרן פלס נוכח שירת הזמיר של ילד מזרחי.

שידור הגמר בפריים-טיים של קשת הוא על כן מהפכני. תחת חסותו החזיר השחור ללבן מבט שחור מתריס, נוקב, גאה ועוצמתי. המזרחיוּת לא מוקמה בפינה המסורתית המוקצית לה ואף לא לוהקה לשמש לצד נציגי מיעוטים תרבותיים ומעמדיים אחרים כתבלין אתני במסיבת ברביקיו צבעונית, כמאמרה המפורסם של אלה שוחט בביקורת שלה על הפלורליזם הליברלי המזויף. להיפך – היא כבשה טריטוריה והכריזה עליה כשלה. לערב אחד משמעותי בעלי ערוץ 2 לא היו בעלי המניות שלו, אלא אלו אשר קנו לעצמם בעלות אלטרנטיבית עליו, טרפו את הקלפים המוכרים לו ויצרו שיבוש תרבותי חתרני. לא מקרי אפוא שרוב מכריע של צופי התוכנית – כ-60% – היו מזרחים, מסורתיים מהפריפריה. "אייל גולן קורא לך" אינה יצירה טלוויזיונית פופולרית המקפידה על פלורליזם מבוקר, איזונים ובלמים וסתירות טקסטואליות המבנות אותה כטקסט רב-משמעי הזוכה לצפייה של כ-ו-ל-ם. יחד עם זאת, חשוב להבהיר שאין זה אומר כלל כי אין לה את הפוטנציאל להגיע לקהלים מגוונים. בסופו של דבר, לטלוויזיה יש כוח משמעותי בהקניית הרגלי צפייה, והתוכנית היא מופע תרבותי של מוזיקת הפופ המזרחית ורלבנטית לכאן ועכשיו של הישראליות. במובן הזה, במאבקי למען שידור התוכנית בערוץ 2 ובתוצר עצמו יש לראות קריאה דמוקרטית להכלה ללא תנאים מוקדמים של זהויות וקבוצות מיעוט, להכרה באחר ובחשיבות של הקהלים המזרחיים לסוגיהם ביצירת המנעד התרבותי של הישראליות.

26% הרייטינג (שיהיה ברור: כשלעצמו שיעור מאוד גבוה, במיוחד בהתחשב בזמן המועט של פרומואים וכן במשחק הכדורגל ששודר במקביל) אולי קצת אכזבו את אנשי ונשות קשת, המורגלים במספרים גבוהים יותר. אך בעיני זו תהיה טעות ממדרגה ראשונה והחמצה גדולה אם לא יופנם הערב הזה בתודעתם של בעלי גופי השידור כולם. ברור כי אם הערב הזה יישאר חד-פעמי או אפילו אם האורח שנטה ללון יתקבל כדייר קבע אבל ישופץ על-ידי הקוסמטיקאים וספרי הצמרת של ההגמוניה – יצא שכרנו בהפסדנו. עדן אבוטבול הוכיחה שאפשר גם לשיר בערבית בפריים-טיים וגם לזכות בהכרה של הקהל. כל שצריך לעשות הוא להוציא את הראש מחוץ לקופסה ולהפסיק לפחד. הנה, תראו מה קרה: אייל גולן ואסי עזר אמרו בשעת צפיית השיא בטלוויזיה, רגע לפני סיום המשדר, שהם גאים להיות מזרחים (כאן, בדקה 102) ותקרת היכל נוקיה נותרה שלמה כשהייתה. ככה שוברים תקרת זכוכית.

לקריאה נוספת:

מירב אלוש-לברון על "בלדה לאביב הבוכה"

Also published in English

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שירה אוחיון

    מאמר יוצא מן הכלל. מרב, תודה לך על המבט החכם והחודר והתובנות העמוקות שלוקחות את השיח על התרבות וחלוקת משאבי תרבות כמה צעדים קדימה מעבר לקלישאות המאוסות עד זרא שהופיעו בביקורות בעיתונות. מאמר שבהחלט צריך להילמד בכל חוג לתקשורת. ניתוח נתוני הצפיה חשוב ביותר, להבנת הדיכוי התרבותי. לניתוח זה יש להוסיף את כל הסקירה ההיסטורית של דיכוי התרבות והמוזיקה הישראלית בתקשורת. כמו שכתבה מרב רוב הצופים בתכנית היו מזרחים ומסורתיים ואני מאמינה שאם יש פילוח ג"ג היו אלו תושבי הפריפריה בעיקר. חשוב גם לומר שאחוז הצפייה של מזרחים בפריים טיים עלה מ-40% ל-60% ביחס לתכניות ריאליטי אחרות לפי הנתונים ששידר אמש גיא פינס בתכנית שלו, וחשוב לומר מי לא צפה בתכנית הזו : בעיקר אקדמאים ואשכנזים. אלו אינם בוחלים בריאליטיז רדוד כמו האח הגדול ו/או מאסטר שף הדירו רגליהם מהתכנית. זו תמצית ההתנשאות.

    1. מירב אלוש לברון

      תודה, שירה. זהו בדיוק. האח הגדול ודומותיה זוכות לצפייה של כ-ו-ל-ם כולל אשכנזים ואשכנזיות אקדמאים בעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה וגם גבוה מאוד. היכולת של טקסט כמו האח הגדול לייצר צפייה כזו קשורה באופיו. אבל בה בעת – אי אפשר כפי שהדגשת שלא להיתקף בחילה נוכח ההתנשאות ששמעתי מהרבה מאוד אנשים שאני יודעת שהם צופים אדוקיןם וומכורים של הטראש שהזכרת (חלק מהם בעבר אפילו הסתירו את דבר צפייתם עד שזה נהיה לגיטימי) על אייל גולן קורא לך. התנשאות שהיא בגדר תועבה ממש וגזענות ותחושת עליונות. רבים למשל אמרו לי כמה זה נחות, זול, ערסי וכו וכו….

      1. אמיר

        יש לי אישור להתנשא גם על צופי אייל גולן?

        אגב, אני חצי אשכנזי, חצי מזרחי

  2. יואב

    עדן אבוטבול שרה ערבית ערבית בפריים טיים.
    עדן אבוטבבול, יהודיה-מרוקאית מקרית גת הנכיחה את ה"מגזר הערבי" יותר מכל ערביי מחמד אחרים שלא שרים בערבית וצבועים בלבן (סייד קשוע; רנין מהאח הגדול, מרים טוקאן מכוב נולד; לינה מחול מדה וויס, סלמה פיומי ממסטר שף ועוד ועוד- כל אאה הם הערבים הכי אשכנזים שראיתי בחיי)
    ככה עושים ערבית
    תודה עדן אבוטבול

    1. חמודי

      תודה יואב, שמחלק אותנו הערבים לקאסטות, מסביר לנו מי ערבי טוב ומי לא טוב, מי ערבי אשכנזי (לא טוב, נו נו נו!) ומי ערבי טוב (עדן אבוטבול! כל הכבוד!). באמת, כל הכבוד, שאפו על מציאת האותנטיות. וברצינות – יותר מתנשא מזה אין, פשוט, פשוט, אין.

  3. אבי

    לא הבנתי מדוע שידור התוכנית "חורג מגבולות הדיון המרקסיסטי על שליטת ההון בתרבות, ולמעשה אפילו מאתגר אותו במידה רבה"? תוכלי בדיוק להסביר לי? ההון רוצה לעשות כסף ולמכור כמה שיותר, ולא אכפת לו אם זה באמצעות משינה, שלמה ארצי, הפילהרמונית, שרית חדד או איל גולן. בכלל גולן הוא חתרני נגד ההון? באיזה מובן? הוא עשיר בעצמו ושיריו לא בדיוק מוחים על עוני ופערים כלכליים. הוא תומך במועמדהאולטרא-קפיטליסטי האליטיסט האכנזי ביבי.

    1. חמודי

      לא הבנת. ברגע שיש מזרחיים במשחק, כולם – אורטל בן דיין, יוסי דוד, ודומיהם, כל הלהקה, מצדיעים פה אחד. פתאום זה בסדר להיות אולטרה-קפיטליסטי, או להשתכשך באמא של של הביצה הכי מעופשת וגזענית של המדינה. משהו באיך שהתיאוריה עובדת מתנפץ לפתע כשמזרחיים נכנסים לתמונה. אפילו לעמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר ופושע המלחמה במלחמת לבנון השנייה, סולחים כי הוא מזרחי.

    2. מירב אלוש לברון

      אבי שלום. אנסה להסביר לך את תפיסתי אשר מושפעת מאסכולת מחקר התרבות ומהרביזיה שלה אי שם בשנות השבעים של המאה ה- 20 ובתנופה רבה לאחריהן. התאוריה המרקסיסיטית של האידיאולוגיה מניחה בבסיסה את תזת התודעה הכוזבת, לפיה, המעמד השליט מפיץ כל מיני מערכות משמעות כדי לקדם את האינטרסים שלו . השיטה היא : אוניברסליזציה של משמעויות אלו והיא מכוונת לכך שהמעמדות המדוכאים יאמצו את הרעיונות של השולטים, בעודם מדמים כי אלו הם הרעיונות שלהם. בנוסף: הטיעון המרקסיסטי כידוע מניח שכל המאבקים נובעים מתהליכי הייצור, וכי הגורם המארגן הראשוני והמכריע של החברה האנושית הוא הבסיס החומרי שלה, אופני הייצור שלה. הזהויות המעמדיות, וסך והאינטרסים החומריים מבוססים במודל המרקסיסטי על השאלה מי מחזיק ושולט באמצעי הייצור ומי עובד בהם . לפי התפיסה הזו – אופן הייצור הדומיננטי קובע את מבנה העל (את הארגון וההסדרה של המערכות הפוליטיות והמשפטיות, התרבות, האידיאולוגיה,מערכות האמונה,הפילוסופיה, ה והמוסר).
      תיאורטיקנים של התרבות חקרו את הקשרים שבין קהלים לבין התקשורת, הטלוויזיה והתרבות החזותית וומעמדם של טקסטים פופולריים והחלו מאתגרים הנחות היסוד הללו. בעקבות ניאו-מרקסיסטיים כמו אלתוסר הם האמינו שאופני הייצור אינם הבסיס אשר מגדיר, כשלעצמו, את מבנה העל, אלא שהחברה מורכבת ממגוון פעילויות חברתיות ואינטלקטואליות שיש ביניהן קשרים הדדיים, כולל הכלכלה, הפוליטיקה והאידיאולוגיה. הפרקטיקות השונות הללו יוצרות ביחד את המערך החברתי ובמקומות שבהם פרקטיקות אלו ממשמעות את עצמן – מוצאים היחידים את זהותם, מגדירים את עצמם בתוך המערך החברתי הזה. התקשורת היא חלק ממנו. . הטיעון המרקסיסטי , כפי שמסבירה למשל אחת מתיאורטיקניות הטלוויזיה החשובות מימי וייט (ורבים אחרים כמותה) אינו מצליח להסביר לנו כיצד ומדוע אנשים מאמצים בנכונות כה רבה רעיונות שנראים כמנוגדים לאינטרסים שלהם בחברה, בעיקר לאינטרסים החומריים שלהם. כאן כבר החלו חוקרי התרבות הללו להתרחק למעשה מעבר לאסכולת פרנקפורט. לדידם – משום שהגישה המרקסיסטית הקלאסית מדגישה את הניתוח הממסדי והכלכלי של ארגוני התקשורת ומתרכזת בביטוי רעיונות פוליטיים גלויים באמצעות תקשורת ההמונים, היא מוגבלת ע"י חוסר יכולתה להסביר את העובדה שלפיה, רוב האנשים צופים בטלוויזיה, רוב הזמן, משום שהם סבורים שהיא מהנה, מסבה להם עונג ומעוררת אצלם כל מיני חוויות, תחושות, הנאות שחשובות להם בפיתוח זהותם ומעמדם החברתי והסימבולי . וייט אומרת: "במובן זה, המרקסיזם הקלאסי אינו מספק זוויות ראייה ביקורתיות ותיאורטיות שתהיינה משוכללות דיין כדי לעסוק בהנאות התרבות העכשווית כולל צפייה בטלוויזיה". קבוצה חשובה ומשפיעה של תיאורטיקנים של התרבות, בעיקר בבריטניה – כולם שיהיה ברור מחויבים לערכי השוויון ומחזיקים בתודעה אולטרה שמאלית – ביקשו לחקור את מקורות העונג הזה , התנהגות קהלים ואת תרומתה של הטלוויזיה ליצירת זהות ולאתגור של ההגמוניה התרבותית.
      בשל הבעיות והמגבלות של המרקסיזם, הם הכירו אם כן, בכך שהגדרתה של אידיאולוגיה כתודעה כוזבת בלבד אינה מַספקת, ופיתחו רעיונות חלופיים אודות האידיאולוגיה ותפקודה. גישות חלופיות אלה מדגישות את הסתירות בתוך החברה, את קיומן של עמדות אידיאולוגיות המתחרות זו בזו ואת הדרכים שבהן מאמצים האינדיבידואלים עמדות ביחס לעולמם החברתי. הטלוויזיה בהקשר הזה מהווה אתר לכינון סובייקטיביות וזהות. הם הבינו שאי אפשר להפחית את תופעת העונג וההנאה לאפקטים של תודעה כוזבת. אבהיר כי עונג זה אין פירושו באופן פשוט אסקפיזם או בידור. מדובר בעונג שנושא משמעות בתהליכי הגדרה עצמית, כינון זהות ופיתוח של תודעה והכרה פוליטית.
      נקודת המוצא של וויט למשל היא שמוצרי תרבות משקפים ערכים/ אמונות/ רעיונות של החברה שבה הם מיוצרים. ניתוח אידיאולוגי לא רק יחשוף את האינטרס החומרי שיש מאחורי ההפקה של אייל גולן קורא לך לצורך העניין. אלא גם את מקורות העונג וההנאה שמפיקים ממנו קהלים שונים תוך הדגשה של מגוון העמדות החברתיות והפוליטיות שלהם והמשא ומתן של הצופים עם המשמעות שלו. אכן – אדם עשוי להיות מוגדר וממוקם במקום מסוים ע"י מגוון קטגוריות, כולל מעמד, אומה, גזע, מגדר, גיל, מקצוע וכן הלאה. .לעתים האינטרסים השונים שלו יכולים לפעול בהתאמה זה לזה, לעיתים הם עשויים להיות במצב של קונפליקט. לסיכום: קבוצות מודרות ויהיו הן אתניות, לאומיות, מגדריות, גזעיות וגם מעמדיות מפיקות אם כן הנאה ועונג מתכנים טלוויזיוניים. הטלווזייה היא אתר מרכזי לכינון זהות, למאבק בין זהויות על משאבים תרבותיים. אני מקווה שמתוך הפרספקטיבה הזו אתה מבין גם אם לא מסכים – את התייחסותי המורכבת למשמעויות שתת קבוצות פריפריאליות מפיקות מן הטלוויזיה ובמקרה הזה – מן התכנית הזו.

      1. ליכודניק

        א. לטעמי הפניה לאסכולת פרנקפורט וכו' בהקשר של תוכנית אחת בערוץ 2 הוא OVERKILL.

        ב. לטעמי, כצבר דור שני שסביו אשכנזים, קשה לי לראות מה המהפכה הסגנונית הגדולה מ, נאמר, נינט טייב מקרית גת שרה "ים של דמעות" בפני השופטת מרגלית צנעני. אם כבר יש הבדל בולט, הוא דווקא בפן המרקסיסטי: "אייל גולן קורא לך" היא תוכנית שלא רק נראית מזרחית, היא בבירור גם מופקת ע"י מזרחים.

      2. אבי

        לא הבנתי, מדובר בתוכנית שבעלי הון הגו אותה כדי לעשות עוד כסף ובמקרה הם משתמשים במוזיקה מזרחית כדי למקסם את רווחיהם. כדי להשיג את מטרתם הם יוצרים בתוכניתם אשליה של שוויון עדתי ו"ניצחון" המזרחים, זוהי תודעה כוזבת קלאסית (אפילו אם ישנם אנשים שנהנים ממנה בגלל "הניצחון" העדתי). גולן כמו יתר הזמרים שם הם עשירים ומבוססים ולכן שירי מחאה כלכלית לא נכנסים לתחרות זו למרות שמזרחים משתכרים פחות מהאשכנזים ושהעוני בקרבם גבוה יותר יחסית. לא פלא שהתוכנית "החתרנית" ו"המרדנית" הזו לא נוגעת בנושאים כמו פערים, עוני ועובדי קבלן.
        בשם תפיסות ותיאוריות של זהות את מזניחה ונוטשת את הנושא הכלכלי-חברתי ונראה שעוני ופערים לא מעניינים אותך כל עוד מוכרים לך אשליה של שוויון עדתי. חבל מאוד.

        1. מירב אלוש לברון

          אבי שלום. אין לי הסבר טוב יותר מהארוך שסיפקתי לך לעיל. תגובתך החוזרת אינה מחדשת על תגובתך הראשונה. כנראה שנישאר חלוקים.

          1. גל

            בסדר שירה. את יכולה לתמוך בגישה פוליסמית לניתוח תרבות, אבל עדיין לשמור על קצת ספקנות והסתייגות בריאה. את לגמרי מתלהבת כאילו יש כאן באמת מהפיכה.

            בכל זאת, המזרחים מהפריפריה רוקדים לצלילי החליל של המשחק הקפיטליסטי (גם אם החליל משמיע סלסולים מבית אבא): התחרות היא חזות הכל, ההצלחה האישית (ולא הניצחון המעמדי) היא המטרה, התהילה, הזוהר והקריירה הם הקריטריון שלפיו נשפטת ההצלחה. לא צריך להיות גראמשי בשביל להבין ששינוי גדול אין כאן. אולי ההיפך: הסם הניאו-ליברלי הצרכני-קרייריסטי חודר עמוק יותר.

  4. נתן

    מי יגול עפר מעיניהם של שבזי,אבן גבירול,הרמב"ם ,אלחריזי,אבן-גיאת ורבים אחרים שיראו במו עיניהם איך תוכנית טלויזיה מסחרית מסוג זי שכולה הבל ורעות רוח בוקי וסרוקי קש וגבבה נחשבת כממשיכת דרכם וכנושאת את דגל "המזרחיות" ומי שמכתיר אותה ככזאת הם לא אחרים מהפעילים האפרו-מזרחיים שמתימרים לעלות את קרן המזרחיות ברבים ולמעשה קוברים אותה יותר עמוק.

    אילו לפחות היה אפשר להתנחם בכך שמעכשיו לא נשמע יותר בכי על קיפוח , אבל כידוע מה שחשוב באמת זה לא הקיפוח(שאינו קיים) אלה הבכי ( שמספק צורך פסיכולוגי).

    1. ג. אביבי

      "אילו לפחות היה אפשר להתנחם בכך שמעכשיו לא נשמע יותר בכי על קיפוח….(שאינו קיים) אלה הבכי ( שמספק צורך פסיכולוגי)" – מי יגל עפר מ"שכלם" של נתןצ'יקים גזעניים ושאר קשקשני בוקי סרוקי דלי יכולת חשיבה כמותו.
      אני משווה אותך עם תאומיך האידיאולוגים מאירופה – מכחישי השואה. אבל הם לפחות יותר יצירתיים ממך – לא חוזרים על אותן האמירות אינספור פעמים.

  5. דוד

    השפה היא גבול הידיעה. והשפה הירודה והזועקת בדלותה של משתתפי ההפקה – שמה בפינה את כל טיעונייך המצוחצחים מאסכולת פרנקפורט ועד פוסט פוסט פרנקפורט.

    מה שכואב שאת יודעת היטב שאף לא אחד ממשתתפי ההפקה, המנחים, האורחים בנוקיה וכמובן הזמרים – אף לא אחד מהם היה מצליח לצלוח ולהבין משהוא ולו מפיסקה אחת בתגובה המתנשאת שלך לאבי כאן למעלה (למשל).

    ההגמוניה שנדמה לך שברחת משליטתה, רוצה את המזרחיים ככה בדיוק. ורוצה מפרשנים כמוך שמצדיקים בדיעבד – ככה בדיוק.

    מדובר בתת רמה בכל הבחינות : תת שפה, תת ביצוע, תת עיבוד (או נכון יותר עיבוד יתר, יכולת ניתוח שטחית להחריד של השופטים לשיר הנשפט ומעל הכל – מעט מאד אהבה למוזיקה בכלל ולדקויות סולמות המזרח בפרט.

    צר לי עליך אחותי מירב. צאי ולימדי מדוע יוצרי מוזיקה כעמיר בן עיון או שלמה בר מדירים רגליהם מביב השופכין הזה שעפת עליו לחינם.