אשה בודדה בפינה של בית קטנטן

היום הוא יום האשה הבינלאומי. ואני רוצה לכתוב על נשים, אבל על איזו אשה? אני רוצה לכתוב על אשה אותה ביקרתי ונשקתי ללחייה הגרומות. קשה לי לכתוב עליה. היא אמו של סתאר.

תחילה אני רוצה לתאר את חלל ביתה. כשאת מגיעה דרך הסמטה הצרה, את פוגשת תמונה של סתאר על דלת ביתה בן ארבעים המטרים, שפשטותו מחממת את הלב. צעיר עם חיוך רב משמעות. תמונות של סתאר נמצאות בכל מקום בבית.

היא תלתה את תמונתו של סתאר על דלת המקרר כדי שגם כשהיא לוגמת מעט מים, היא תשתה אותו ביחד עם בנה. ותמונתו גם ליד הטלוויזיה, כדי שאם היא רואה תמונה כלשהי, יהיה גם הוא חלק ממנה. את שטיחון התפילה של סתאר הניחה ליד שטיחון התפילה שלה, כדי שלא תתיחד בתפילה מבלי להעלות את זכרו. בפינת החדר, היא פרשה פיסת בד ורודה-לבנה והיא אומרת שסתאר נהג לשבת עליה. את המגבת שלו היא עטפה בבדים כדי שתוכל להריחה בכל עת ולנשום את ריחו של יוסף שלה.

בשתי הפעמים שנפגשנו, היתה האמא לבושה שחורים. אשה בודדה בפינה של בית קטנטן, אבל מקרינה ביטחון עצמי כזה כאילו העולם נתון בין אצבעותיה. בשתי הפגישות שמעתי ממנה סיפור מטלטל, שאני מבקשת לחזור עליו כעת. היא מדברת בשקט, כאילו רוצה להחדיר בי טיפין טיפין את תחושותיה אותן היא מעלה על שפתיה בכאב שעוקר את הלב. וכך אומרת האם: "כשלקחו את אדון סתאר, היתה שעת צהריים. הוא התכונן בדיוק לתפילה וישב על הבד הורוד-לבן הזה. כשהשוטרים לקחו אותו, הסתכלתי היטב על פניו כדי שאולי יביט בי בפעם האחרונה, אבל ראשו היה מורכן והוא יצא מהבית. הלילה עלה. הבת שלי היתה אצלי ביחד עם בנה בן השנתיים. הרגשתי כאילו שדי נמלאו חלב והם נוטפים. העברתי יד על החזה וגיליתי להפתעתי שבאמת נוזל לי חלב וששמלתי נספגה לגמרי. אמרתי לסחר: 'תראי, יורד לי חלב'. סחר אמרה 'אמא, מה את מדברת, בגילך?' אמרתי לה 'ילדתי, הסתכלי על השמלה'. היא הניחה יד על חזי ואמר בפליאה ובפחד 'אמא, איך זה קרה?!' ורידי שדי בלטו והם שפעו חלב כמו אם מניקה.

המצב שלי באותו לילה היה משונה מאוד, ונאלצתי להחליף את בגדי מספר פעמים. לא עצמתי עין אפילו לרגע אחד, אבל ראיתי את סתאר בבהירות גמורה. אמרתי 'סחר יקירתי, הם תלו את סתאר ומכים אותו'. סחר ביקשה להרגיע אותי ואמרה לי 'אמא, את מדמיינת. זה לא ככה'. אבל אני נשבעת באלוהים שראיתי את סתאר. הם היכו אותו כל כך הרבה עד שהתעלף… בבוקר היום הרביעי סחר התעוררה. אמרתי לה 'סחר יקירתי, סתאר ישן בשקט. הוא נגאל מיסוריו'. סחר אמרה לי 'אמא, איך את מדברת?' אמרתי לה 'יקירתי, סתאר לא סובל יותר. נגמר'. היא אמרה 'אמא, קומי ונכין מעט עוף לצהריים'. ובא שוטר ו…"

כשאת שומעת את הסיפור מפי אם המספרת אותו בפשטות נטולת דרמות, עוד בטרם ליבך יעקר מכאב או אפילו תספיקי להיאנח, את משותקת קודם על ידי התדהמה. אולי זאת רק אגדה. למרות ששמעתי כל מלה, אני מעדיפה לחשוב שמדובר במעשייה, אבל עיניה השקועות בחוריהן של האם מכות בי כברזל לבל ארמה את עצמי. זאת האמת. אמת איומה ומרה האוכלת בך עד לשד העצמות. לא, זאת לא אגדה ולא מעשיה, ואמו של סתאר עדיין חיה בפינתו של אותו בית פשוט וקטן. היא אומרת 'לו רק היו לוקחים את הבית הזה ואת כל מה שיש לי ומחזירים לי את סתאר. אני מוכנה לחיות באוהל במדבר אם סתאר יהיה לצדי. סתאר לא התחתן כדי שלא אשאר לבדי'. היא מסתכלת על תמונתו של סתאר.

זה סיפורה של אשה. אשה המגדלת את ילדיה לבד, בכוחותיה שלה. נושאת על כתפיה את אחריות החיים. חיה עם ילדיה באהבה. מכנה את פרי בטנה מתוך כבוד 'אדון'. ואחרי שהוא נחטף ממנה, ביום לווייתו היא זועקת בכל ישותה 'אלוהים, אתה נתת ואתה לקחת לי אותו ככה'. כשהיא מדברת על סתאר, היא מדגישה מתוך כבוד עמוק את אהבתו לאיראן, מולדתו.

גוהר עשקי היא אשה, וסיפור חייה הוא סיפורה של אשה איראנית. סובלנית ונחושה. אשה אחת, לבדה, ללא תמיכה. מלאת כאב וצער. אבל היא חדורת אמונה הגורמת לה לצעוק 'הדם של סתאר שלי אינו למכירה!'. היא, היודעת כי כל מאמציה לא ישיבו את סתאר. היא, שלא מוכנה לקבל את כופר דמו של בנה. אז מה היא מבקשת להשיג בדבריה?

גוהר עשקי היא אשה, הנושאת בתוכה את גרעין האימהות. היא אומרת 'אני מבקשת שמשפטו של בני יהיה פומבי כדי שאולי במדינה הזו לא ייהרג עוד סתאר אחד ככה', ועל זה גאוותה של האשה.

היא עדיין חיה, והיא מספרת את סיפור מותו של סתאר עם כל הרגש שבה. היא הבטיחה לסתאר שלא לבכות ושאם תרגיש צורך לבכות, היא תסיט את וילון החדר ותבכה מאחוריו בשקט, בלי קול. האם עדיין עומדת בהבטחתה ובוכה כך כמה פעמים ביום. בימים אלה היא מדברת, מיואשת, על האפשרות להצית את עצמה מול בית המשפט.

היום יום האשה. יומה של אמו של אדון סתאר. אשה ברוכה, יהא יומך מבורך.

הטקסט המקורי

לקריאה נוספת:

עוד של אורלי נוי

נאזנין דיהימי | לא על כמיהות רחוקות אני רוצה לדבר