סוציולוגים ציבוריים

על דחיקתם של הסוציולוגים לשולי הבמה ואפילו מחוץ לה, ועל ההכפפה של המדיניות הציבורית בישראל לאינטרסים של תאגידים מקומיים וזרים – שתי הרצאות מהמושב לציון עבודתו המחקרית של שלמה סבירסקי בכנס השנתי ה-44 של האגודה הסוציולוגית הישראלית
שלמה סבירסקי, אורלי בנימין

תהיו מעורבים / שלמה סבירסקי

ברצוני לנצל את הבמה הזאת ואת הערב הזה כדי לקרוא לכם לגלות מעורבות גדולה יותר בזירה שבה מתקיים הדיון בסוגיות של מדיניות ציבורית.

לצערי, הסוציולוגיה נדחקה אל שולי הזירה הציבורית – ואולי היא דחקה את עצמה; אני אתייחס בדבריי לישראל, אבל סביר להניח שהדברים נכונים גם לגבי ארצות אחרות. במרכז הבמה של הדיון הציבורי נמצאים כיום הכלכלנים. כלכלנים, כמובן, היו מעורבים ובולטים מאוד גם בעבר, בייחוד בעקבות התבססותה של ההגמוניה הקיינסיאנית לאחר מלחמת העולם השנייה. הנחת היסוד הקיינסיאנית שהממשלה יכולה ואף חייבת למלא תפקיד מרכזי בניהול המשק הלאומי הובילה בהכרח ליצירת כלי מדידה וכלי ויסות שהתבססו על מודלים כלכלניים ועקב כך גדלה ההזדקקות לכלכלנים.

אלא שבאותה תקופה נשמע גם קולם של הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה ומדעי המדינה, בייחוד על רקע הדה-קולוניזציה ועל רקע המלחמה הקרה, שבמהלכה התחרו שני הגושים הגדולים על לב האומות החדשות. מודרניזציה ופיתוח היו מושגים סוציולוגיים וסוציולוגים יחד עם אנתרופולוגים שימשו כמעין מתרגמים ומתווכים בין המעצמות הגדולות ובין האומות "החדשות".

מאז מהפכת-הנגד הניאו-ליברלית, הסוציולוגים נדחקו אל שולי הבמה ואפילו אל מחוצה לה. כיום, הכלכלנים הם הנוכחות הדומיננטית אם לא האקסקלוסיבית ברוב הדיונים בשאלות של מדיניות ציבורית, כולל בסוגיות שלכאורה הן סוציולוגיות: אי שוויון, מבנה מעמדי, חינוך, תרבות, היחס שבין הקבוצה ההגמונית ובין קבוצות חברתיות לא הגמוניות כדוגמת חרדים וערבים, ועוד.

על השינוי שחל במעמדה הציבורי של הסוציולוגיה אפשר לעמוד באמצעות הדוגמא הבאה: בוועדה הממשלתית לחקר תנועת המחאה בוואדי סליב בסוף שנות ה-1950, שבראשה עמד השופט משה עציוני, הדמות האקדמית הבולטת ביותר היה הסוציולוג שמואל אייזנשטדט. לעומת זאת, בראש הוועדה שמונתה בעקבות מחאת קיץ 2011 הוצב הכלכלן מנואל טרכטנברג. שמה הרשמי של ועדת טרכטנברג היה "הוועדה לשינוי כלכלי חברתי", ומכאן שניתן היה לצפות שיהיו בה, בנוסף על כלכלנים שיעסקו בצד הכלכלי, גם אנשי אקדמיה שעיסוקם בחברה. אלא שעיון ברשימת חברי הוועדה הראשית וחברי ועדות המשנה מעלה כי הנציגות האקדמית הדומיננטית היתה של כלכלנים – גם בוועדות משנה שעסקו בסוגיות "חברתיות" כדוגמת שירותים חברתיים ודיור. כך קרה שהמענה של המדינה לתנועה שביטאה מאוויים של שכבה חברתית רחבה ועוררה תקוות לשיתופן של שכבות רחבות עוד יותר היתה רשימת מכולת תקציבית. הרשימה, יש לומר, חוברה מראש על ידי הממשלה והוועדה רק סיפקה לה גושפנקה של כלכלנים.

ויש עוד דוגמאות: בוועדת דוברת שעסקה בקידום החינוך בישראל היו כמובן אנשי חינוך, אבל מלבדם הנציגות הבולטת ביותר היתה של אנשי עסקים ושל כלכלנים. סוציולוגים – יוק וזאת למרות שיש לנו לא מעטים סוציולוגים של חינוך. יוצא מן הכלל אחד שמצאתי הוא חיים אדלר. אפילו ועדה שמונתה לאחרונה לבדוק את סוגיית הסחבת במתן פסקי דין במערכת המשפט כוללת, מלבד היו"ר, שלושה כלכלנים. אם הדברים ימשיכו להתנהל כך לא אתפלא אם יום אחד, כאשר מישהו יחליט למנות ועדה לבחינת מצב הסוציולוגיה בישראל, הוועדה תהיה מורכבת בעיקרה מכלכלנים…

למה שסוציולוגים יהיו מעורבים?

הטיעון כאן אינו מתבסס על הנחה שהסוציולוגיה ראויה יותר מן הכלכלה לשמש לקבלת החלטות. אין כאן אפילו טענה שהסוציולוגיה, בתקופה שבה היתה שותפה לקבלת החלטות, תרמה תרומה ראויה יותר מן הכלכלה. אני עצמי כתבתי בביקורתיות רבה על השלכות התפיסות הסוציולוגיות הדומיננטיות בשנות ה-1950 וה-1960 על המדיניות הציבורית דאז.

כלל לא ברור שלאקדמיה יש בכלל תרומה ייחודית שהיא חיונית לכל דיון בסוגיות של מדיניות ואשר בהיעדרה דיון זה יהיה חסר או פגום או אף הרה-סכנוות. כלל לא ברור שלאקדמיה בתור אקדמיה יש עמדה חד-משמעית בכל נושא ונושא. אסור לשכוח את בקשתו של הנשיא האמריקני טרומן שיביאו לו כלכלן עם יד אחת, לאחר שנתקל שוב ושוב ביועצים כלכלניים שאמרו לו on the one hand and on the other hand. ואין מדובר כאן רק בנטייתם של אנשי אקדמיה לסייג כל אמירה: סוציולוגיה יש יותר מאחת וכך היה גם בעבר, וגם כלכלה יש יותר מאחת, דבר המומחש ביתר שאת היום, בעקבות המשבר הפיננסי העולמי.

הסביבה שבה מתקבלות החלטות היא סביבה של מאבקי כוח. אנשי אקדמיה המצליחים בזירה הזאת, מצליחים לאו דווקא בשל היותם אנשי אקדמיה אלא בשל היותם פוליטיקאים מוצלחים; וכידוע, לפחות מאז תומס קוהן, העולם האקדמי בעצמו הוא עולם פוליטי מאוד ומבחינה זאת אינו מתייחד מן העולם של הפוליטיקה הרגילה.

ניתן להבין אנשי אקדמיה הנמנעים מליטבול ידם במים העכורים של זירת קבלת ההחלטות, משום שבמקרים רבים כל תפקידם הוא להעניק גושפנקא מדעית אובייקטיבית לכאורה להחלטות ידועות מראש של פוליטיקאים. ובמקרים רבים אחרים המלצותיהם מתקבלות בקול תרועה רמה ונגנזות בשקט.

אז למה סוציולוגיה? כי לסוציולוגיה, כך אני מאמין, יש זוויות ראייה משלה, שאלות משלה שהן חשובות לא פחות מאלה של דיסציפלינות אחרות. כלכלנים טרודים זה כמה שנים בשאלה, האם אי שוויון טוב לצמיחה או לא. סוציולוגים, כך אני מקווה, ישאלו מה האי-שוויון גורם לבני אדם, או לקולקטיב האנושי. זוהי שאלה שחסרה מאוד בזירה הציבורית. לכן קריאתי אליכם, השמיעו קולכם!

 

גברים מנחשלים. גברים מתעשרים / אורלי בנימין

החודש עומד לצאת לאור באנגליה הספר "Public Sector Shock: The Impact of Policy Retrenchment in Europe” (הלם המגזר הציבורי: ההשפעות של מדיניות הקיצוצים באירופה), בספר מופיע המאמר "Public sector adjustment and the threat to gender equality" (התאמת המגזר הציבורי והאיום על השוויון המגדרי) של ג'יל רוברי. הספר והמאמר נותנים ביטוי להתעניינות מתחזקת בקרב חוקרים אירופאים בתהליך שבאמריקה כבר כמעט שכחו ממנו ושפטרישיה היל-קולינס כינתה אותו מדיניות ה"דלתות הסגורות". זהו תהליך של סגירת דלתות של המשרות המגוננות שהוצעו לנשים ולמיעוטים במגזר הציבורי. זהו תהליך שסוגר בפני נשים בעלות השכלה נמוכה ובינונית את האפשרות לביטחון תעסוקתי ולמוביליות חברתית שמאפיינת העסקה ישירה במגזר הציבורי. רוברי מסבירה שכיוון שהמגזרים הציבוריים ממשיכים להצטמצם ולהפחית את איכות המשרות שהם מציעים, הצפי הוא פגיעה משמעותית בשוויון המגדרי.

בכך רוברי מרעננת ונותנת תוכן בטענותיו של שלמה סבירסקי. אני מרשה לעצמי לטעון כך משום שבעבודותיו הכיר סבירסקי בחשיבותם של השירותים הציבוריים והחברתיים כמאגר של משרות שהמדיניות הציבורית יכולה להקצות בנדיבות לטובת קבוצות הזקוקות ליותר הגנה מהתחרותיות בשוק. נשים, ובמיוחד נשים מקבוצות מתוייגות או מודרות עם השכלה נמוכה ובינונית, זקוקות למדיניות כזו.

מדיניות ציבורית כזו פעלה בישראל עד אמצע שנות ה-80 כשהעיקרון המארגן המרכזי שלה היה בטחון תעסוקתי לאוכלוסייה היהודית ובמיוחד לעולים חדשים. בעוד שהסוציולוגיה הישראלית הגיבה באדישות יחסית לוויתור על מדיניות ציבורית זו, סבירסקי, כמו בהקשרים אחרים של עבודתו, יחד עם ברברה סבירסקי, השמיע קול ביקורתי יחיד שהתריע נגד הוויתור על מדיניות זו של בטחון תעסוקתי לקבוצות אוכלוסייה שזקוקות לכך במיוחד. בעבודתו בתחום זה הוא חשף את תהליך השינוי שהתרחש הרחק מתשומת הלב של מרבית חוקרי שוק העבודה ומדינת הרווחה.

בעת שחוקרי שוק העבודה המקומיים הגדירו את הגלובליזציה בעיקר כמבנה רטורי המייצר הצדקות להעברה לשוליים של הדיון הפוליטי והביקורת הציבורית, שלמה סבירסקי עם שותפתו ברברה סבירסקי, הישיר מבט אל הסכמי הסחר העולמי ובחן את השלכותיהם על אותו היבט מושתק –הגנה מהשוק באמצעות משרות בטוחות גם אם בשכר נמוך (הגנה כזו מכונה דה-קומודיפיקציה). הגנה מהשוק תלויה במשרות המוצעות בשירותים הציבוריים והחברתיים והיא נכחדת כשהשירותים עוברים מיכרוז ונפתחים בפועל לתחרות בין חברות קבלן שאינן יכולות להבטיח בטחון תעסוקתי.

לעתים קרובות, בהיעדר איגוד מקצועי או כשהאיגוד המקצועי חלש או לא מוכן להתעמת, חלקיות המשרות המוצעות אצל חברות הקבלן ואופן חישוב השכר לפי שעה המאפיין אותן מרחיקה את המועסקות התלויות בהן מביטחון תעסוקתי ודוחקת אותן לשכר מינימום ופחות ממנו.

חשובה במיוחד בהקשר זה היא השאלה אילו שירותים מפקירה כל מדינה לחסדי התחרות החופשית. פרספקטיבת הפיתוח שסבירסקי מצויד בה מזה שנים רבות, מאפשרת לו לשים לב לפערי הכוח בין מדינות בבואן לחתום על הסכמי הסחר ההדדיים כביכול. קנדה תומכת בזכייתן של חברות הביטוח שלה בנתח משוק ביטוחי הבריאות הישראלי, אבל את שוק שירותי הבריאות שלה לא חשפה לתחרות מתוך מחוייבות לאזרחיה ובמיוחד למועסקותיה. באותו אופן מצביעים חוקרים על כך שבעוד ארצות הברית מובילה את מערך הלחצים על מדינות לפתוח את רכש השירותים שלהן לתחרות, היה צורך במאבק משפטי בכדי שרכש השירותים ברמת המדינות הנפרדות בתוך ארצות הברית יוכפף לתחרות כזו.

תשומת הלב שסבירסקי הפנה להסכם הסחר העולמי בשירותים (GATS) איפשרה לו להראות כיצד מזדרזת מדינת ישראל להעדיף רווחיות של תאגידים זרים ושל חברות ישראליות הנהנות מחוזים מול ממשלות אחרות, על פני רווחתן של מועסקותיה. המקרה של ISS אשמורת, חברת שירותי ניקיון, ממחיש זאת. הסניף הישראלי של תאגיד ISS העולמי, שהוקם בדנמרק ב-1901, מבטיח, באמצעות המכרזים שהוא זוכה בהם, כי חלק נכבד מעלויות הניקיון של מספר אוניברסיטאות ומשרדי ממשלה בהם זכה, נוסע לדנמרק ומבטיח את מאזן הצמיחה החיובי שלה זאת למרות שכנגד ISS אשמורת הוגשו לא מעט תלונות בעבר על הפרת זכויות עובדים. בתחום הניקיון, התחרות שמקודמת על-ידי הסכמי הסחר העולמי אינה מבטיחה לעובדות הניקיון לא בטחון קיומי ולא איכות משרות אלא רק דוחקת אותן למשרות לא מאורגנות.

פרספקטיבת הפיתוח של סבירסקי הופכת את כתיבתו לאמיצה במיוחד בחשיפת מערך הלחצים הבינלאומיים המופעלים על ישראל על-ידי הממשל האמריקאי הפועל ללא הרף לחיזוק תאגידים אמריקאים בבסיסם באמצעות פתיחת שוקי שירותים במדינות התלויות בהלוואות. עבורו הגלובליזציה איננה רטוריקת הצדקה אלא מנוף של קולוניאליזם מוניטרי או בלשונה של אנקי הוגוולט, המומחית לסוציולוגיה של פיתוח: הלוואות הן אמצעי השליטה של הניאו-קולוניאליזם.

במאמרו על הסכמי ה-GATS מ-2004 סבירסקי מצטט כתבה מעיתון "הארץ" שבה מפורטים שינויי המדיניות הציבורית עליהם התחייבה ישראל בפני ארצות הברית כתנאי לקבלת ערבויות בסך 9 מיליארד דולר. ההתחייבות המרכזית הייתה הורדת עלויות השכר במגזר הציבור. זאת, במלאת כמעט עשור ליישומו של תותח הפרטת השירותים המרכזי אשר מהווה מרכיב מרכזי ביישום עקרונות הניהול הציבורי החדש – חוק חובת המכרזים.

את הפרק שלו על "ישראל במרחב הגלובלי" חותם סבירסקי בהדגשת חלקם של משאבי הקולקטיב הישראלי בהישגים הכלכליים של המתעשרים ממבנה ההזדמנויות שפתחה הגלובליזציה הכלכלית. באמירה זו מתחדדת תפיסתו הביקורתית: עקרונות השיח הניהולי וביניהם היעילות, מדידת התפוקה, ההתכלכלות והצמיחה אינם עקרונות של שוק חופשי אלא רטוריקה המאפשרת צורות מגוונות של ניצול וחילוץ משאבי הקולקטיב לטובת תאגידים וגופים עסקיים.

שלמה סבירסקי ממשיך גם היום וכותב בצורה שיטתית כנגד פרקטיקות ההכפפה של המדיניות הציבורית בישראל לאינטרסים של תאגידים מקומיים וזרים. כעת, הייתי רוצה להראות באופן קונקרטי את משמעותה של העובדה שכתיבתו של סבירסקי חלחלה מעט כל כך לשיח הציבורי ואת משמעותה של העובדה שאף אנחנו, הסוציולוגיות הפמיניסטיות הביקורתיות, לא תמכנו די בהיווצרותן של קטגוריות בשיח הציבורי שיאפשרו לציבור הרחב להבין את משמעות הטיעונים החשובים שלו.

במילים אחרות ברצוני להראות את התממשות התחזית של סבירסקי באמצעות הגידול ב"קנס על עיסוקי הטיפול" (care penalty). זהו מושג שמצביע על המחיר שמשלמות נשים בעלות השכלה שמבקשות לעסוק במקצועות טיפוליים, במסגרתם הן מטפלות באחרים ומסייעות להם במקום לעסוק במקצועות אחרים בהם הן היו משתכרות שכר גבוה לאין שיעור.

ניתן לראות מהטבלה הבאה, המציגה את פערי השכר בין שני תחומי טיפול לבין השכר הממוצע במשק בכל אחת מהשנים, כי מאז הכפיפו את שירותי החינוך ואת שירותי הבריאות, הרווחה והסעד לחוק חובת המכרזים, קרי העבירו אותם לאחריות חברות קבלן או ספקי שירותים אחרים, גדל בעקביות הפער בין השכר הממוצע במשק לבין השכר בכל אחד משני התחומים:

care penalty

לסיכום ברצוני להציג דיון בשאלה: מדוע האליטה השלטונית-ביורוקרטית בישראל ונציגיה הכלכלנים במיוחד, לא יכולים היו להיענות לביקורת ולאזהרות שהציג סבירסקי? איך קרה שעוצמת תהליכי השינוי והבנייה מחדש של המגזר הציבורי בהתאם לאינטרסים של תאגידי ענק זרים הייתה גדולה יחסית למדינות אחרות? איך קרה שישראל השתתפה בקבוצת שמונה המדינות הראשונות שחתמו באופן וולונטרי וללא כל לחצים על קוד הרכישות הממשלתיות כבר ב- 1983 בטרם זה היתרגם להסכם הסחר העולמי בשירותים? בתשובתי אני רוצה להסתמך על ניתוח הקשר בין צמיחת האידיאולוגיה של הניהול הציבורי החדש – The new public management לבין הכפפת שיטת המשפט המקומית לחוק חובת המכרזים ולהפרטת השירותים החברתיים.

הנקודה שברצוני להדגיש היא ההתרחקות מהתפיסה המקובלת בניתוחים של הגלובליזציה הכלכלית המבוססת על יבוא של תפיסות, כפייה מבחוץ של העדפות מדיניות, התחברות לשדות מקצועיים בחו"ל ויבוא של תהליכי פרופסיונליזציה. ההקשר הישראלי הוא ייחודי אף יותר מהמקרה הניו-זילנדי המפורסם בהיותו חלוץ האימוץ של עקרונות הניהול הציבורי החדש והשימוש בהם לפירוק ולהחלשה של איגודי המגזר הציבורי. בישראל, בתוך האדמיניסטרציה הציבורית ישבו תלמידיהם של הוגים מקומיים שלקחו על עצמם את העיקרון של ביסוס 'שירות ציבורי המבוסס על merit'. בקבלה האידאולוגית של העיקרון לפיו המועסקים הקיימים בשרות הציבורי, למשל בשירותי הטיפול, לא מועסקות על בסיס merit, נוצר תהליך של פגיעה באיכות המשרות האלה ונכונות לצמצם את ההעסקה הישירה בתחומים שונים, מבלי לחשוב על המשמעויות החברתיות המקומיות של התהליך ומבלי צורך בלחצים מבחוץ.

מנהיגות אינטלקטואלית ואדמיניסטרטיבית ישראלית, שהועסקה כבר ב-1970 בגופים אידיאולוגים כגון ה-rand corporation ומאוחר יותר הועסקה על-ידי זרועות ספציפיות של ה- OECD ובמסגרת זו עוד פיתחה את משנתה, הפכה את הניהול הציבורי החדש (New Public Management – NPM) לתוצר מקומי שלא היה צורך לייבאו. במיוחד חשובה בהקשר זה הועדה שמונתה כבר ב-1986 ומנתה תשעה מומחים לתכנון רפורמה במגזר הציבורי. מנהיגות מקומית זו היא שהטיפה להם. היא שעודדה את התפיסה הרואה בהטחת האשמות במועסקי המגזר הציבורי ובמיוחד באלו הנהנים מביטחון תעסוקתי, צורת הסבר סבירה למגוון רחב של בעיות בכל המערכות הציבוריות לרבות שחיתות.

יתר על כן, האידיאולוגיה של ה'ניהול הציבורי החדש' צמחה על בסיס ההבטחה כי כוח עבודה לא מאורגן יפחית משמעותית את עלויות התפעול של השירותים החברתיים. יחד עם זאת, יישום התהליך במציאות איפשר קיצוץ עלויות רק על חשבון קבוצות נשים בתחתית המדרג האירגוני. בדרך זו התממש הניתוח של סבירסקי ביחס לחלקם של משאבי הקולקטיב לא רק עבור תאגידים זרים ויצואנים מקומיים, אלא גם עבור קבוצה נוספת.

ניתוחו של סבירסקי התממש גם ביחס למעמד האצולה של מקבלי שכר גבוה ופנסיות גבוהות במגזר הציבורי אשר עלויות השכר שלהם לא פחתו וההטבות הכרוכות בהן רק התייקרו. הם נהנו ממשאבים ציבוריים בעוד הם תומכים ומובילים אידאולוגיות המכרסמות בזכותן של קבוצות רחבות יותר ליהנות מאותם משאבים עצמם. ועוד לא אמרנו מאומה על יחסי התמיכה ההדדית בין תאגידים זרים ויצואנים מקומיים מצד אחד לבין בכירי השרות הציבורי מצד שני. רובם כמובן, גברים יהודים, אשכנזים. לו סבירסקי היה לוקח על עצמו לכתוב את הניתוח החשוב הזה שלו כספר הוא יכול היה לתת לו את הכותרת "גברים מנחשלים; גברים מתעשרים".

 

הדברים נישאו בכנס השנתי ה-44 של האגודה הסוציולוגית הישראלית במושב המליאה לכבוד עבודתו המחקרית של שלמה סבירסקי.

לקריאה נוספת:

שלמה סבירסקי, אינטלקטואל אורגני | יוסי דהאן

 חזון חדש לאוניברסיטה הציבורית | יוסי לוס, כולל תרגום של מייקל בוראווי

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שירה אוחיון

    שלמה סבירסקי ראוי לפרס ישראל ויחד עם יוסי דהאן וברברה סבירסקי לפרס מפעל חיים.