עזאזל עצמו

לארגוני זכויות אדם, עם כל הכבוד, יש כוח מוגבל: אנחנו יכולים לנסות לעורר את דעת הקהל, לעשות כמיטב יכולתנו לשכנע בתקשורת, להפגין, לעתור, להשתתף בדיון של ועדה בכנסת, להחתים על עצומה, לערער, לכתוב עוד מאמר דעה כמו זה המשורבט כאן כעת. לא יותר ולא פחות. זהו כוחם של ארגוני זכויות אדם וזו חולשתנו, ובמצב הדברים הזה לא חל בישראל בשנים האחרונות שינוי, להוציא זה: נכונותה הפוחתת של החברה הישראלית, ונכונותם הפוחתת של הפרלמנט, בתי המשפט והממשלה שלה, להיות קשובים או להשתכנע מעמדותיהם של ארגונים אלו ומהערכים שהם מייצגים.

במצב דברים זה, של השפעה מוגבלת מלכתחילה אשר נשחקה בשנים האחרונות, קשה להבין את פשר המתקפה הזועמת כנגד ארגונים אלו – מתקפה שהייתה אחד ממאפייניה הבולטים של הכנסת ה-18. בין כסה לעשור, אחרי הבחירות לכנסת שחלפו ורגע לפני הרכבת הממשלה שלפנינו, בחסות השקט החקיקתי המאפיין תקופה זו, ניתן אולי לנסות ולברר מדוע לפתע הושקעו בשנים האחרונות מאמצים כה רבים במתקפה אגרסיבית ומתמשכת – בזירה הציבורית ובכנסת – כנגד ארגוני זכויות האדם בישראל?

למען הסר ספק: המתקפה כנגד ארגוני זכויות האדם לא היתה ההתפתחות השלילית החשובה ביותר או המרכזית בכנסת היוצאת, ומאמר זה אינו מהווה סיכום של פירות הבאושים של הכנסת ה-18. הרבה לפני ארגוני זכויות האדם ניצבות זכויות האדם, ובעיקר – בני האדם עצמם. חיציה של הכנסת היוצאת פגעו בראש ובראשונה בפליטים ומבקשי מקלט ובאזרחים הערבים, וביקשו להלך אימים על חופש הביטוי מחד ועל בית המשפט העליון מאידך. ואחרי שמנינו את כל אלו, נכון לציין גם את המתקפה על ארגוני זכויות האדם – אשר בה אני מבקש להתמקד במאמר זה.

רשת ביטחון חברתית

השערה שגורה להסבר מתקפה זו על ארגוני זכויות האדם היא שהם זוהו, באופן אופורטוניסטי, כשעיר לעזאזל נוח, לשם הסחת הדעת מהביקורת העניינית על מדיניות הממשלה. אלא שזו השערה לא משכנעת ולא מספקת. יותר משהיא מספקת הסבר למוטיבציה להפיכתם של ארגוני זכויות האדם לשק חבטות מועדף על הממשלה היוצאת, היא מתחמקת מבדיקת הסבר עמוק, ישיר וכן יותר. אולי הארגונים אינם שעיר לעזאזל ותקיפתם לא הייתה קרדום לחפור בו על מנת להשיג מטרה אחרת? אולי דווקא הסחת הדעת לא הייתה המטרה אלא היא התוצאה הנלווית, והארגונים ומה שהם מייצגים הם הם היו היעד האמיתי – ולא להפך? במילים אחרות, הנה ההשערה שטרם נבחנה ברצינות: שאולי ארגוני זכויות האדם והאידיאולוגיה שלהם לא היו רק בבחינת שעיר לעזאזל, אלא עזאזל עצמו. לא הסחת דעת, אלא המטרה עצמה.

בחינה רצינית של ההשערה הזו עוברת דרך מבט רחב יותר על החברה בישראל והפוליטיקה שלה, ומעוגנת בקריסתן של אידיאולוגיות אלטרנטיביות למדיניות הממשלה היוצאת, וככל הנראה גם זו הנכנסת. אל מול תפיסות קוהרנטיות, אסרטיביות המבוססות על הפרדה ואפליה והמקדמות בריש גלי, ללא הסתרה או כפל לשון, את ישראל כפרויקט ליהודים בלבד – אל מול תפיסות אלו נותר במידה רבה חלל אידיאולוגי, בוודאי ברמה הפרלמנטרית (להוציא ייצוג קטן מספרית). כך גם באופן דומה, גם אם במידה פוחתת בהדרגה, החסך בכל הנוגע להצגת חלופה אידיאולוגית למדיניותן של ממשלות, הן מימין והן מ"שמאל", אשר קידמו תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית על חשבון זכויות יסוד כלכליות וחברתיות, או במילים אחרות – הצגת אלטרנטיבה לקידומה של ישראל כפרויקט לעשירים.

לנוכח הוואקום הזה, אנחנו חוזרים לזכויות האדם כחלופה אידיאולוגית, ולארגונים וקבוצות שונות המהווים עוגן מעשי לביטויה של חלופה זו. ככלל, ארגוני זכויות אדם מתאפיינים בעמדות ביקורתיות, בכל עת שמדיניות הממשלה אינה ראויה לשיטתם. זו ביקורת אשר על פי רוב אינה מלווה בעמדות פוזיטיביות מה, ובעיקר איך, כן לעשות, אלא עיקרה עמדות ברורות מה אסור לעשות. כך למשל התביעה לסיים את משטר האפליה הממוסד בשטחים הכבושים אינה מלווה בעמדה כיצד בדיוק אמור משטר הכיבוש להסתיים. בהקשר אחר, למשל, ארגוני זכויות האדם תובעים שוויון מלא לכל האזרחים, אבל נמנעים ככלל מביטוי עמדות פוזיטיביות-ספציפיות בנוגע להגדרת המדינה ואופייה. ואילו בהקשר החברתי-כלכלי, ארגוני זכויות האדם דוחים נחרצות את הפקרת מימושן של זכויות אלו לכוחות השוק – אך אינם קובעים מהי השיטה הכלכלית הנבחרת לשם הבטחת רשת הביטחון החברתית ולשם מימוש רמה נאותה של חינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ורווחה.

העמימות הפוזיטיביסטית הזו אינה טקטית, וגם היא חלק מכוחם – כמו גם מחולשתם – של ארגוני זכויות אדם: היא נובעת מתפיסת האני המקצועי של ארגונים אלו, כמי שתפקידם להיות כלב שמירה של רשויות המדינה – ולא כמי שמתיימרים להציע חלופות פוליטיות קונקרטיות, המחייבות מטבען פשרות, גיבוש קואליציות וכל שאר ההיבטים היומיומיים של פוליטיקה מעשית שארגוני זכויות אדם פטורים מהם.

אבל למרות העמימות הזו, אי אפשר שלא לשמוע את החלופה האידיאולוגית הברורה שארגוני זכויות האדם מייצגים. חלופה שנקודת ההתחלה שלה אינה לאום או דת פרטיקולריים, אלא ערכים אוניברסאליים. חלופה שביטויה הלוקאלי-אקטואלי אינו "הם שם ואנחנו כאן", אלא "כולנו כאן". חלופה העומדת על כך שבריאות, חינוך וקורת גג אינם מוצרי צריכה אשר מחירם יוסדר ע"י "כוחות השוק", אלא זכויות יסוד. חלופה שנקודת הסיום שלה, שאיננה מתוארת ע"י ארגוני זכויות האדם, מתיישבת אך ורק עם מציאות – הן במישור האזרחי והן במישור החברתי-כלכלי – השונה באופן רדיקלי מזו שאותה אנחנו חיים.

במציאות שבה "המדינה היהודית" עברה רדוקציה מחזון היסטורי להיסטריה דמוגראפית, בולטת החלופה האידיאולוגית הזכויות אדמית שאיננה מתחילה ואיננה מסתיימת בחישוב חוזר ונשנה של אחוז היהודים באוכלוסייה. במציאות שבה "מדינת הרווחה" עברה רדוקציה מהבטחה לא ממומשת ליעד לשחיקה, פירוק, דילול, דחייה והפרטה, בולטת החלופה האידיאולוגית הזכויות אדמית שאיננה מתחילה ואיננה מסתיימת בחישוב חוזר ונשנה של עלות מימושן של זכויות יסוד כמו רווחה, מים ודיור. במציאות שבה אנחנו חיים, העמדה הזכויות אדמית איננה מוכנה לקבל את הרדוקציה של בני אדם למספרים ומסרבת לראות בבני אדם אמצעי, אלא תמיד תופסת אותם – תמיד תופסת אותנו – כתכלית לעצמנו.

כך שבמציאות של מונופול אידיאולוגי התופס את לב השיח הציבורי בישראל, החלופה האידיאולוגית המיוצגת על ידי ארגוני זכויות האדם היא זו שהפכה אותם למטרה. למרות חולשתם המובנית ואי היותם אתגר פרלמנטארי-שלטוני, בהעדר חלופות משכנעות הפכו זכויות האדם בישראל לחלופה המאיימת. ובמציאות זו, המתקפה על ארגוני זכויות האדם איננה הסחת דעת: היא התכלית לכשעצמה, שבבסיסה עימות אידיאולוגי. חשוב להכיר בכך – הן ממקום המייחס יותר רציונאליות ושיקול דעת ענייני לצד המתקיף, והן ממקום המבקש לחזק את ארגוני זכויות האדם על מנת שיוסיפו ויעמדו על עמדותיהם, תפיסת עולמם והחזון שהם מציגים.

ניכוס שגוי

מצב דברים זה יכול לגרום, לכשעצמו, למספר אי הבנות שחשוב להבהירן. ראשית, הוא עלול לגרום לטשטוש האבחנה שבין ארגוני זכויות אדם מקצועיים לבין תנועות או מפלגות פוליטיות. זו אבחנה חשובה שהייתה אמורה להיות מובנת מאליה, אבל כאשר קוטב פוליטי מסוים זוכה רק לייצוג זעום בזירה הפרלמנטרית והחלופה האידיאולוגית המובהקת למדיניות הממשלה ולעמדות הרוב מבוטאת דווקא ע"י ארגוני זכויות אדם ותפיסות ערכיות של זכויות אדם, אז יש נטייה להשלים את שכמעט ונעלם מהמפה הפוליטית ולזהות בין "האופוזיציה" לבין ארגוני זכויות אדם. משם, המרחק כבר קצר לטשטוש מוחלט של האבחנה בין ארגוני זכויות אדם לבין מפלגות. אלא שארגוני זכויות אדם הם תמיד לעומתיים אל מול כל ממשלה – מימין או משמאל – וזאת מתוקף היותם כלבי שמירה של מדיניות הממשלה עבור בני האדם הנתונים למרותה. ביקורת על מדיניות הממשלה היא הכרחית תמיד וארגוני זכויות אדם יכולים לבצע תפקיד זה היטב; אבל ביקורת זו איננה זהה לאופוזיציה פוליטית ואיננה חלופה לה, וממילא לארגוני זכויות אדם אין את היומרה, היכולות, המנדט או הגמישות על מנת לגבש אופוזיציה פוליטית: הם אינם מפלגה, אינם יודעים כיצד להיות מפלגה, אינם מסוגלים לכך ואינם צריכים להיות מפלגתיים. פוליטיים? תמיד. שנויים במחלוקת ומאתגרים את המציאות? יש לקוות. מפלגתיים? ממש לא.

באופן דומה עלול להיווצר טשטוש נוסף, אשר יביא בטעות לזיהוי אוטומטי בין ארגוני זכויות אדם לבין "שמאל", פשוט מכוח מילוי שטחי של הוואקום האידיאולוגי מול "הימין". במציאות הישראלית, הטשטוש הזה על פי רוב הוא שגוי לחלוטין: ראשית, מתי בדיוק היה בישראל "שמאל" ששמר על זכויות האדם? אולי כדאי להיזכר ב"שמאל" של שנות המשטר הצבאי בו היו נתונים האזרחים הערבים, ב"שמאל" של מפעל ההתנחלויות כמו גם של טיפוח היבטים אחרים של משטר האדונים והנשלטים בשטחים, וב"שמאל" של אי צדק חברתי-כלכלי המבוסס לא רק על חלוקה מפלה בין יהודים לערבים, אלא פשוט על אי-צדק חלוקתי בין אשכנזים לבין כל השאר. ההיסטוריה הזו איננה אפיזודה חולפת ואיננה איזו תקלה מקרית משך קדנציה אחת, יוצאת דופן: זו, במידה רבה, ההיסטוריה של המדינה כפי שנוהלה ע"י ה"שמאל" שנים רבות. אלא שבין עמדות אלו לבין זכויות אדם אין ולא כלום; הזיהוי, לפיכך, בין "שמאל" בישראל לבין זכויות אדם הוא גרוטסקי. מי שעושה את הזיהוי הזה, בניגוד לניסיון של עשרות בשנים, מעניק אשראי חופשי, חסר כיסוי, לכל מי שממתג את עצמו כ"שמאל" בישראל, כאילו הוא מזוהה עם זכויות האדם בלי שום חובת פעולה מעשית. זאת ועוד: הניכוס השגוי של זכויות האדם עם צד אחד של המפה הפוליטית פוטר מפלגות אחרות מהתמודדות עם שאלות אלו. זו עמדה תבוסתנית, מתנשאת ותלושה מהמציאות.

אז מה יהיה? שמירה על האבחנה בין ארגוני זכויות אדם לבין מפלגות פוליטיות תסייע לכל הצדדים. היא תקל על ארגוני זכויות האדם בניתוח נכון של העמדה האקטואלית שהם תופסים בחברה הישראלית, ומכאן גם עוצמת האיום שלהם על הסדר הקיים. ההבנה הזו אינה צריכה להרתיע, אלא לשכנע בכובד המשימה והאחריות הגלומה בה. כדי להוסיף ולעמוד על תפיסת עולמם ולהשפיע, ארגוני זכויות אדם חייבים לא להתבלבל בכל הנוגע לתפקידם הלא-מפלגתי, על כל היתרונות הגלומים בכך כמו גם המגבלות הרלבנטיות. ובראש ובראשונה, עליהם להקפיד על עמדתם הביקורתית כלפי כל מפלגה – ועל עמדתם הספקנית לנוכח הבטחות אשר על פי רוב נותרות חלולות. זכויות אדם נמדדות במעשים.

ואילו ביחס לפוליטיקה הפרלמנטרית בישראל – זו תעשה את שלה. אין קיצורי דרך, ויש ואקומים שככל הנראה לא יתמלאו במהירות, אם אי פעם בכלל היו מלאים. נשף המסכות מסתיים לאיטו, ומה בדיוק יחליף אותו עדיין לא ברור: אולי משהו גרוע בהרבה ממחזה הדמוקרטיה הליברלית שניסו להעלות על במותינו – ואולי משהו טוב בהרבה. בלי קיצורי דרך, ימים יגידו.

הכותב הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל