מי צריך מסים

גביית מיסים היא תנאי ראשון במעלה לתפקוד המדינה המודרנית לשם מתן שירותים חיוניים לאזרחים. התחמקותן של חברות ענק מתשלום מסים היא מעשה טפילי שגם שומט את הקרקע מתחת לבסיס החברתי לצבירת הונן
עופר סיטבון

הפרסומים בדבר שיעורי המס המגוחכים שמשלמים תאגידי הענק בישראל מצטרפים לדיון גלובלי עז ונוקב בשאלת הצדק המיסויי, המתהווה לנגד עינינו. ז'ראר דפרדייה עוזב את צרפת בשל הטלת "מס עשירים", ויתכן שמס זה יוביל אף את הנשיא לשעבר סרקוזי לעבור ללונדון. גוגל ואפל סופגות ביקורת ציבורית נוקבת בשל תשלומי מס זעירים, וסטארבאקס נכנעת ללחץ הציבורי בבריטניה ומודיעה כי תשלם מרצונה יותר מס. מקרים אלו מחייבים אותנו לחזור ליסודות ולשאול מהו טיבה של האזרחות במדינה המודרנית.

ידועה אימרתו של השופט האמריקאי הדגול אוליבר הולמס לפיה מיסוי הוא מחיר הציוויליזציה. ואכן, גביית מיסים היא תנאי ראשון במעלה לתפקוד המדינה המודרנית לשם מתן שירותים חיוניים לאזרחים: תשתיות איכותיות, מערכת משפט מתפקדת, מערכת חינוך נגישה, מערכת בריאות יעילה, תחבורה ציבורית מפותחת. שירותים אלו עומדים בליבה של מדינת הרווחה, ומאפשרים את היווצרותו של מעמד ביניים חזק: הן משום שהוא נהנה מהוצאה ציבורית על חינוך (לרבות השכלה גבוהה), והן משום שהיא מספקת לו הזדמנויות לתעסוקה, ולצבירת הון חברתי. אלו הן גם חדשות טובות לדמוקרטיה שכן, להבדיל מאנשים החיים בעוני העסוקים מדי בטרדות היומיום, למעמד הביניים יש, לרוב, פנאי ליטול חלק בדיון הציבורי . לבסוף, מערכת מיסוי צודקת מסייעת בצמצום פערים, מגדילה את מעגל משלמי המיסים, מגבירה את הלכידות החברתית ומחזקת את התחרותיות של המדינה בשוק הגלובלי. מנגד, התחמקות מתשלום מסים מובילה לצמצום התקציבים הציבוריים, ומגדילה בכך את הפערים בין מי שמסוגלים לשלם עבור השירותים הציבוריים לבין מי שאינם יכולים. מצב זה מפורר את הסולידריות החברתית ובתורו, מפחית עוד יותר את הנכונות לשלם מיסים. שלא במפתיע, מחקר עכשווי מצא קשר בין שוויון וסולידריות חברתית לבין נכונות רבה יותר, גם מצד העשירים בחברה, לשלם מס.

אכן, אין להתעלם מן הבעיות מהן סובלת מערכת המס בישראל: ביורוקרטיה מנכרת, אי-הסכמה ציבורית לגבי סדר יום משותף, וחוסר-אמון באופן ניהול כספי המסים בידי המערכת הפוליטית. בנסיבות אלו, אין פלא שתשלום מס הפך ל"נטל", וכפי שמלמדת השקת "קו הצדק" על-ידי רשות המיסים, ההתחמקות ממס בישראל הפכה ל"מכת מדינה". עם זאת, אף שהתופעה קיימת בקרב המורים הפרטיים או השיפוצניקים, ניתן לראות בכך לא פעם אקט של הישרדות כלכלית ואולי אף של ניסיון לחסוך מצד מי ששכרם הזעום (כמעט 3 מתוך4 ישראלים מרוויחים פחות מהשכר הממוצע במשק) יוצא כולו על צריכה (ולכן גם על תשלום מיסים עקיפים כמו מע"מ). הם גם נפגעים מאוד מההתדרדרות באיכות השירותים הציבוריים שנגרמת, בין השאר, כתוצאה מתכנוני המס של התאגידים הגדולים, שם נמצא הכסף הגדול באמת. כך, לפי הערכת רשות המיסים: "80% מההון השחור נמצאים בתכנוני המס האגרסיביים. 20% הנותרים נמצאים בעסקים הקטנים – כמו מסעדות, אינסטלטורים, מורים פרטיים ורופאים."

הלוואי ולא היינו צריכים לקצץ באופן מכאיב כל כך. אבל איפה נמצא את הכסף? איפה? איור: www.otherwords.org, cc by-nd
הלוואי ולא היינו צריכים לקצץ באופן מכאיב כל כך. אבל איפה נמצא את הכסף? איפה? איור: www.otherwords.org, cc by-nd

אך לצד שיפורים חיוניים הנדרשים למערכת כמו הגברת השקיפות, פישוט החקיקה, סגירת פרצות, קשב רב יותר לרצון האזרחים באופן השימוש בכספי המס, חשוב שדרישת ה"שוויון בנטל" תחול גם במישור המיסויי. השיח ה"יאיר לפידי", הרואה במיסוי אך ורק משקולת על כתפי אלה שבזיעת אפם מרוויחים את לחמם ומפרנסים את העניים הפרזיטיים, חוטא למציאות. הסופר הצרפתי רנה ברז'אוול כתב שמתנגדי המיסוי מתעלמים מכך שהיד שמערכת המס מכניסה לכיסנו היא בעצם ידנו שלנו. כאשר אנו בועטים בה, אנו פוגעים בעצמנו. הכסף ש"חסכנו" במיסוי נמוך חסר במקומות חיוניים אחרים – בבתי החולים, בלשכות הרווחה או בבתי הספר. דבר זה נכון לא רק עבור האזרחים אלא גם, ובעיקר, עבור התאגידים שנהנים מטובין ציבוריים כמו תשתיות וכוח עבודה משכיל ובריא. טובין אלו, כידוע, מחייבים השקעה ציבורית יציבה בחינוך, בבריאות ובשאר השירותים החברתיים. מס, אפוא, איננו נטל.

גינוי חברתי נוקב של התאגידים המתחמקים ממס, ושל עורכי-הדין ורואי החשבון המסייעים להם בכך, הוא אפוא חיוני: תשלום מס מלא הוא אקט אזרחי ואף פטריוטי מובהק, והתחמקותן של חברות ענק מכך היא מעשה טפילי שגם שומט את הקרקע מתחת לבסיס החברתי לצבירת הונן. זה יהיה גם האמצעי היעיל ביותר לבנייתה של חברה צודקת יותר, שכן הוא יאפשר מימון שירותים ציבוריים איכותיים והגונים. אז גם יהיה מוצדק יותר לבוא בדרישות אל האזרחים המתחמקים ולומר להם: אנחנו כבר לא בעיירה, והפריץ שאותו "מסדרים" הוא בעצם אנחנו.

ד"ר עופר סיטבון הוא מנהל המכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ועמית במכון שחרית לפוליטיקה חדשה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    "הסופר הצרפתי רנה ברז'אוול כתב שמתנגדי המיסוי מתעלמים מכך שהיד שמערכת המס מכניסה לכיסנו היא בעצם ידנו שלנו. כאשר אנו בועטים בה, אנו פוגעים בעצמנו. הכסף ש"חסכנו" במיסוי נמוך חסר במקומות חיוניים אחרים – בבתי החולים, בלשכות הרווחה או בבתי הספר. דבר זה נכון לא רק עבור האזרחים אלא גם, ובעיקר, עבור התאגידים שנהנים מטובין ציבוריים כמו תשתיות וכוח עבודה משכיל ובריא. טובין אלו, כידוע, מחייבים השקעה ציבורית יציבה בחינוך, בבריאות ובשאר השירותים החברתיים. מס, אפוא, איננו נטל."

    אידיאליה היא דבר אחד אך בפועל,שקל שנמצא בכיס של האזרח יבוזבז על פי רוב באופן הרבה יותר נכון חכם ויעיל מאשר שקל במנגנון הבירוקרטיה הממשלית. כמו שהאמירה האמריקאית אומרת; מי שרוצה לבחון עד כמה יעילה הבירוקרטיה הממשלתית שפשוט יזכר בביקור האחרון שלו במשרד הרישוי (או במקרה הישראלי; במשרד הפנים או התחבורה).
    כשזה המצב, אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד עם כמות המיסים שאנחנו לוקחים מהאזרחים, ולא להרחיב את התקציב הממשלתי מעבר למימון של מוצרים ציבוריים על סוגיהם השונים כמו גם "רשתות ביטחון" או סבסוד סלי רווחה מסוימים עבור אזרחים שנפלו לעוני או לנכות שלא באשמתם. אם שיעור המס היה כזה, הרי ש"תכנוני מס אגרסיבים" באמת היו פסולים מוסרית. אך כיום, עם שיעורי מס כל כך גבוהים ועם מנגנון ממשלתי כל כך רקוב (על כל שקל שאזרח מביא לממשלה במקרה הטוב חצי שקל חוזר אליו בדמות שירותים שונים) – הרי שאין כל פסול מוסרית בעריכה של תכנון פיננסי כדי לשלם פחות מיסים.

    1. איציק

      ביום חמישי הייתי במשרד הפנים. השירות הטוב והיעיל הפתיע אותי כי גדלתי על המוסכמות שלך. שמעתי כל הזמן שמשרד הפנים הוא…מסתבר שאפשר לראות לפחות בחלק ממשרדי הממשלה שיפור. ממשלות שמשימתן הפרטה, אינן אוהבות את השיפור הזה והיוזמות המקומיות.

      1. עמית

        ברצינות?
        באיזה לשכה של משרד הפנים היית?

        אני בחודשים האחרונים נאלצתי להתמודד תכופות מול משרד הפנים ורשות האוכלוסין בלשכת תל אביב.

        בחיי, בחיי לא מצאתי חבורה של בירוקרטים חסרי לב והגיון, לא יעילים, מבזבזי משאבים, שרירותיים ונהלים מטומטמים, כמו שראיתי שם. והתורים…הו התורים… מי שהגיע ב-8 בבוקר השתחרר במקרה הטוב בצהריים אחרי שעת ה"סיום" הרשמית של הלשכה. כך זה היה בכל ביקוריי. יצא לי להיות גם בלשכת משרד הפנים בדרום כמה פעמים; לא הייתה פעם אחת שלא היו צעקות מצד העובדים (נותני השירות שהאזרח מממן!) ובכי מצד האזרחים.

      2. עמית

        השורש של העניין, כמובן, נובע מהעובדה שמדובר בבירוקרטיה ממשלתית. נותן שירות בחברה פרטית מעולם לא היה מעז להתייחס כך באופן כה בוטה ללקוחותיו; פשוט כי הוא היה יודע שמתי שהוא אחד מהם יתרגז מספיק כדי להתלונן למנהל שלו – אם זה לא יבחין בהתנהגות העובד עוד קודם – ויביא לפיטורו. בבירוקרטיה הממשלתית אין את האיום הזה, ולכן אפשר להתייחס לאזרחים מבקשי השירות כמו שראיתי שהתייחסו אליהם במשרד הפנים בתל אביב, כאל זבל (אין מילה אחרת לתאר את זה). באופן כללי, בבירוקרטיה ממשלתית אין כמעט תמריצים – חיוביים או שליליים – לעבודה טובה. גם ניסיון לייצר תמריצים שכאלה באופן מלאכותי כמו למשל בונוסים או מערכת קלה יותר לפיטור עובדים לא באמת תועיל – כי מי שינהל את מערכת התמריצים הזו (זה שיחליט לאיזה עובד מגיע איזה תמריץ) ינהל גם אותה באופן לא יעיל, אלא אם יתנו גם לו תמריצים, ואז מי שינהל אותם ינהל אותם באופן לא יעיל אלא אם יתנו גם לו תמריצים, וכך הלאה. הבעיה שעומדת בבסיסה של הבירוקרטיה היא שאין לאף אחד בה אינטרס ממשי וכלכלי לעבוד היטב. בכל מקום כמובן יש אנשים שכלל לא צריכים תמריצים, אנשים שעבודה טובה באה להם באופן טבעי – הם חרוצים ונחמדים ואינטלגנטים. אך לא כל האנשים כאלה. יש אנשים, וראיתי אותם כשביקרתי במשרד הפנים בתל אביב, שאם הם ידעו שהם יכולים להתייחס לאנשים כאל כבשים שוטות ולהתחמק מזה – כך הם יתייחסו אליהם.
        ההבדל בין הבירוקרטיה הממשלתית לחברות ותאגידים הוא פשוט; בראשונה אין מערכת תמריצים לעבודה טובה או במקרה הטוב יש מערכת תמריצים מלאכותית, בעוד בקרב השניים יש מערכת תמריצים טבעית לעבודה טובה; היא תוביל ליותר רווחים למנהלי החברה. הבעיה היא כמובן שלחברות ותאגידים יש אינטרס להשיג לא רק עבודה טובה אלא גם עבודה זולה. כאן מקומה של הממשלה להתערב ולסייע לעובדים. זה המקום שבו הרצון להשיג עבודה טובה מפסיק להיות חזות הכל ועל הממשלה לשמור על האינטרסים של הפרט. אך באופן כללי, וכמובן שישנם יוצאי דופן לשני הכיוונים, חברות פרטיות יהיו יספקו שירותים טובים יותר מאשר הממשלה, עם כי הממשלה בהחלט יכולה לעשות את השירותים האלה לטובים יותר בעזרת רגולציה חוקים ותקנות.
        לכן הקדושה שמייחס כותב המאמר למיסים לא מובנת, בטח שלא במדינה כמו ישראל שבה הבירוקרטיה הממשלתית הרבה יותר מדי גדולה ונטל המס (נטל, כאשר בני אדם יוצאים לעבודה ועל כל שעה שהם עובדים בשביל להרוויח את לחמם הם עובדים שעה בשביל תשלומים לממשלה, מדובר בנטל – בטח שלא זכות – ומשלב מסוים, אף סוג של עבדות) הרבה יותר מדי גדול. כל שקל שעובר למדינה מהאזרח חוזר, במקרה הטוב, בצורה של חצי שקל לאזרח. זה מצב מעוות.

        1. גיל

          במציאות, אני נזכר למשל במקרה של גולדמן-סאקס ב 2008, פירמה פרטית להפליא, שמסתבר שמכרה ללקוחותיה מוצרים שבאימיילים פנימיים כונו ״חרא של חזירים״, ובמקביל הימרה כנגדם והרוויחה מליונים. אכן, מערכת תמריצים ״טבעית״.

          1. עמית

            אבל גם זה מתאים לתיאוריה הנחמדה, לא סותר אותה. לעיתים התמריץ של החברות להרוויח עלול לגרום לעיוותים כמו מה שקרה עם משכתנאות הסאב-פריים בארה"ב. זה רק מוכיח את זה שהמדינה צריכה לעשות רגולציה במקומות שבהם התמריץ הטבעי עבור החברות (להרוויח, במקרה הזה) יכול להוביל לתוצאות שליליות.
            בגלל האופי האמור של בירוקרטיה ממשלתית בהחלט יתכן שהרגולציה לא תהיה יעילה – ואף עלולה לגרום ליותר נזק מתועלת – אך נצטרך להסתפק בה כי אין כלי יותר טוב.

  2. סמולן

    מה שקורה בפועל, לפחות בשולי התופעה שהכותב מתריע כנגדה, הוא שהחברה והמדינה הגדירו באופן מדוייק, עם המון סעיפים, מה ואיך גובים. הלכו העשירים המניאקים, קראו בחוצפתם את הטקסט הזה, ופעלו לפיו בדקדקנות. בשביל זה יש להם "עורכי דין המסייעים להם". לזה – למה שהוא בסופו של דבר מילוי של דרישות החוק – הכותב קורא "התחמקות".

    כדאי לשים לב לשפה הכפולה. אם עניים לא מממשים זכות שמוקנית להם מכוח החוק, הרי שהם "מוחלשים". ההחלשה נוגעת לכך שהחברה לא מיידעת ומתמרצת אותם לבצע את זכותם החוקית ההיא, לא משנה כרגע מה היא. לעומת זאת, כאשר יש אנשים שלוקחים על עצמם להכיר את זכויותיהם ולממש אותן, הרי שהם ראויים ל"גינוי חברתי נוקב". כדאי לשים לב שיש פה פרדוקס מסויים: אם הם לא יממשו את זכויותיהם, הרי שהם מוחלשים על ידי החברה. אם הם לעומת זאת כן מממשים אותם, הרי שהם ראויים לגינוי חברתי נוקב, כלומר להרדף על ידי החברה. המסקנה: אין דרך שלא להרדף על ידי החברה. למה ? ככה.

    הפתרון של הכותב: להיות עני המנצל את זכויותיו, ואולי גם הולך על עבריינות, כלומר פשיעה. בעיניו אלו דברים נסלחים לגמרי. שיהיה. הבעיה היא לא עם היותם נסלחים, אלא עם היותם לא-יעילים: עבריינים עניים הם עניים, ולכן הפשע לא השתלם עבורם. לכן, שוב: הפתרון היחיד שהכותב מוצא הוא להרדף על ידי החברה. משום מה, נראה שהוא ממליץ להיות עני ועבריין מאשר עשיר המנצל את הזכויות למקסימום וזוכה לגינויים נוקבים. נראה לי שאף עני לא יקנה את המוצר הזה, אבל זו כנראה תודעתי הצרכנית הכוזבת.

    1. דפנה

      סמולן יקר, אתה מתעלם מהבעיה האמיתית. אכן, 'העשירים המניאקים' פועלים לפי החוק ב ד ק ד ק נ ו ת! אבל את החוק הזה שעל פיו הם פועלים, הם הכתיבו לטובתם, ויש להם הרבה דרכים לעשות זאת, לתמרן ולשמן מבלי שנרגיש, כאשר עורכי הדין שלהם והפוליטיקאים שבשירותם, הם רק קבלני ביצוע. את עורכי הדין ניתן אולי להבין. את הפוליטיקאים, פקידי המלכות ודומיהם (שיועסקו וירופדו ע"י אותו טייקון מאוחר יותר) אלה האמורים להיות שלוחינו, האמורים להגן על האינטרס הציבורי, העושים זאת ביודעין ובמצח נחושה, יש להיקיע על כל עץ רענין, הם, הם העבריינים האמיתיים

      1. סמולן

        הכוח של העשירים הוא היכולת שלהם לקרוא את החוק בדקדקנות ולפעול במסגרתו באופן מיטבי. זה גם הכוח שיש להם להשפיע על חוקים לטובתם-הם, במגבלות השיח הקיים. העניים והמוחלשים הם אלו שלא עושים (גם) את זה. יוצא, אני חושב, שהפרדוקס שלי מחזיק מים: אם אתה דואג לעצמך על פי החוקים אתה נבל, ואם לא אתה מוחלש. בשני המקרים החברה רודפת אותך רק שבראשון המצב יותר נוח.

        זה על פי סיטבון, לא לפי מה שאני חושב. לדעתי עשירים הם מרכיב חשוב בחברה – כמו שסטנלי פישר אמר, הבעיה בישראל (אחת מהבעיות) היא שאין מספיק מהם – וככאלו הם לגיטימיים. אם יש עשירים יהיו בהכרח עניים או עניים יותר, ולכן עצם מצב העוני הוא לגיטימי עבור חברה. צריך להיות יותר זהירים ולדבר בשפה של מדדי ג'יני, או משהו דומה. יש מצבי אי שוויון לגיטימיים, ויש מצבי אי שוויון לא לגיטימיים (שיהיה ברור: אני חושב שאנחנו במצב הלא-טוב וגולשים לכיוון הלא-לגיטימי). אבל אין מצב שוויוני לגיטימי, למעט בהזיות של רוצחי-קפיטליסטים, מקרה פרטי של פושעים נגד האנושות.

  3. איציק

    ברוסיה ומזרח אירופה הם מתנפלים וחוטפים מכל הבא ליד
    ומי יגביל אותם, זאת הרי המדינה שלהם, הם קובעים את
    החוקים ומרגלים אחרי כולם באמצעות השב"כ לניטרול התנגדות
    פוטנציאלית של הדבר המאיים והמטריד הזה שנקרא "חברה".

    אי אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מהאחריות האשכנזית לשחיתות וליצירת הפערים המדינה ולדבר במונחים כללים.

  4. מיקי הראל

    הכל נכון, תשלום מיסים הוא חובה ומעשה פטריוטי. השאלה היא אחרת, האם המדינה דואגת לפטריוטים שלה? בינתיים היא דואגת לעידן עופר בכימיקלים ישראל להקלות מס בשווי 120 מליון דולר כי המסכן הרוויח למצוקתו הרבה רק 1.5 מיליארד דולר בשנה הקודמת. אותם 120 מליון דולר יכלו לעזור בשחרור מצוקות אחרות במדינה. אני קובלת כאן על המדינה לאו דווקא על בעלי ההון שגם הם בעצם גודעים את הענף עליו הם יושבים. יש סיבה להיות פטריוט במדינה שבועטת בנעל גסה באזרחיה ונותנת הכל לקומץ יונקי הדבש והצוף שלה?

  5. עופר סיטבון

    תודה רבה למגיבים.
    עמית – אחרי הפחתות המיסים המאסיביות של נתניהו (שהן אחת הסיבות המרכזיות לגרעון הנוכחי) שיעור המס (עצם השימוש במילה "נטל" ממסגר את הדיון במונחים ימניים-שמרניים שמחייבים הצדקה של המיסוי) בישראל אינו גבוה ונמצא די באמצע ה-OECD. אם כבר יש "בעיית נטל" היא מצוייה בשיעור המס העקיף שהוא מהגבוהים ושהינו כידוע רגרסיבי – קרי, פועל לטובת העשירים ולרעת העניים.
    ברור שראוי לשפר את השירות הציבורי ולייעל את פעילותו, אך אסור לשכוח שבעיית השירותים הציבוריים המתדרדרים היא, בין השאר, תולדה של ההרעבה המתמשכת שלהם והקיצוצים המרובים. הללו משניאים את השירות הציבורי על מעמד הביניים, שנאלץ/מעדיף לרכוש שירותים פרטיים (שר"פ, חינוך אפור, בתי-ספר ייחודיים וכו'), והופכים אותו לשירות ציבורי של עניים (שהם חלשים גם ביכולתם הפוליטית להתנגד לתהליכי הקיצוץ וההפרטה). בהקשר הזה, הקריאות ליצירת סלקטיביות במתן הקצבאות רק יחלישו עוד יותר את האינטרס של מעמד הביניים להגן על השירות הציבורי, וימשיכו לדרדר אותו.
    סמולן – הבעיה עם תכנוני המס היא לא אצלי או אצלך, עם הטבה קטנה על קופת גמל או חסכון בתשלום מס שבח. הבעיה היא כאשר חברה כמו טבע מצליחה לשלם 0.3% מס על רווחי המיליארדים שלה, כשחברה כמו וולמארט משלמת במשך שנים 0% על רווחי עשרות המיליארדים שלה או כשחברה כמו ג'נראל אלקטריק מקבלת תשלום של מיליארדים (!) במקום לשלם מס. מדובר בתכנוני מס מתוחכמים של מיטב עורכי-הדין ורואי החשבון (שלא אתה ולא אני יכולים לחלום לממן) שמטרתם היא הפחתה ענקית של החבות במס. האקונומיסט חישב ומצא ש-20 טריליון דולאר (18% מהתל"ג העולמי) נמצאים מתחת לרדאר במקלטי מס. אלו הם סכומים בלתי-נתפסים שברור שגביית חלק קטן מהם היתה משנה את המצב הכלכלי הנוכחי בעולם מן הקצה אל הקצה. נכון, זה חוקי (וגם אם לא – אפשר להתדיין במשך שנים בבתיהמ"ש עד שמגיעים לפשרה עם רשות המיסים) אבל זה מעשה שנוגד את הסולידריות החברתית ואת הציפיות החברתיות המשתנות כיום מתאגידי ענק בעולם. יותר ויותר תאגידים, אגב, מתחילים להתייחס לנושאי תכנוני המס כאל סיכון עסקי שיכול לפגוע במוניטין (ולכן גם בערך) שלהם.
    מיקי – אין ספק שאת צודקת, ושחלק גדול מהאשמה מוטל לפתחו של השלטון. אלא שהתיאוריה מצביעה על כך שמדובר בעניין מבני של הקפיטליזם, כאשר לתאגידים יש עוצמה מבנית המאפשרת להם "ללכוד" את השלטון ולרתום אותו לצרכיו (וגם כשיש חוק – לציית במשורה ואף לספוג קנסות מגוחכים). מה הפתרון? בעיקר חיזוק הגופים המהווים – או לפחות בעלי פוטנציאל להוות – משקל-נגד להון – איגודי העובדים, קרנות הפנסיה הציבוריות, השירות הציבורי, האקדמיה…

  6. ראובן גרבר

    דומני, כי התאגידים הינם בינלאומיים בטבעם, ואינם מחוייבים לארץ בה הם פועלים. מה לקוקה קולה, פורד,אורנג', אפל, מקדונאלד וכו' ולנו? מועצת המנהלים שלהם ובעלי המניות בהם מתבוננים בעדשת הכסף. עניין אחר הוא הטייקונים הלאומיים, בזיקותיהם לשלטון. בכל מקרה- שישלמו מס גבוה על רווחיהם.

    1. ליכודניק

      להקים, באו"מ או במקביל אליו, גוף שייגבה מהמדינות מיסים בשיעור מזערי המקובל כיום במדינות הלאום (נניח, 20%). "מקלטי מס" יוכלו להחליט שהן לא גובות דבר לעצמן- במיקרה הזה, מס בשיעור 20% יועבר לצרכים גלובליים.

      התועלות:
      א. הקטנת היכולת והטעם ב-"תכנוני מס אגרסיביים".
      ב. הצבת כוח בירוקרטי שווה מול תאגידים רב-לאומיים (לממשלה קשה להתמודד עם העברת רווחים למקלט מס בחו"ל).
      ג. חלוקה שיוויונית יותר של ההון בעולם.

      פוליטית, המדינות העשירות יתנגדו לרעיון כזה בגלל הצורך להעביר מיסים לרשות עולמית; אך מדינות אלו הן גן הנפגעות העיקריות מהעלמת מס.

  7. עופר סיטבון

    יהודית שלום,
    את מוזמנת לפרסם בשמחה, תוך מתן קרדיט ל"העוקץ".
    עופר