1967 ולא 1979: נקודת המפנה ביחסים בין ישראל לאיראן

מקובל לחשוב שנפילת השאה הביאה לניתוק היחסים בין ישראל לאיראן שעד אז היו שקולים לסיפור אהבה. אולם היחס של האליטות המשכילות ושל שאר העם לישראל השתנה באופן מרחיק לכת דווקא אחרי 67'
ליאור שטרנפלד

ישראל ואיראן קיימו יחסים דיפלומטים מאז ראשית ימיה של מדינת ישראל, ויחסים אלו היו חלק ממדיניות גיאו-פוליטית אשר הועילה לשתי המדינות גם יחד. נהוג לחשוב שהקשרים בין שתי המדינות תוחזקו על ידי הבירוקרטיות והצמרות השלטוניות בשתי המדינות ומעל לראשי האזרחים. אולם, ליחסים בין איראן לישראל היו היבטים אשר כללו מעגלים חברתיים נוספים, וביניהם האליטה האינטלקטואלית באיראן, שברובה שימשה אופוזיציה לשלטון השאה. מאמר זה יעמוד על יחסם המורכב של אליטות אלה לישראל.

זמן קצר לאחר הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל החל סיפור אהבה בין ישראל לאיראן, שאותו הגדיר השאה כרומן מחוץ לנישואין, וזאת על מנת שלא לעורר את התנגדותן של מדינות ערב השכנות ואת האופוזיציה האיסלאמיסטית באיראן. בשנת 1950 העניקה איראן לישראל הכרה דה-פקטו ואף פתחה שגרירות בירושלים, וזאת לאחר שבמהלך שנות ה-40 אפשר השאה לאלפי פליטים יהודים עיראקים למצוא באיראן מקלט מרדיפות בעיראק. סיבה נוספת להתקרבות הגוברת בין שתי המדינות היא העובדה שאיראן שימשה (ועודנה משמשת) בית לקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח-התיכון מחוץ לישראל.

שלא כמו יהודי מדינות ערב, אשר עזבו בהמוניהם את מולדותיהם בשנים 1948-1956, יהודי איראן בחרו בדרך כלל להישאר בארצם ולנהל מערכת יחסים מורכבת הן עם מדינת ישראל והן עם המוסדות הציוניים. יהודי איראן לא היו בהכרח אנטי-ציוניים, אולם להחלטתם לא להגר לישראל היו השלכות חיוביות במרחב הציבורי באיראן. בראש ובראשונה, הישארותם מנעה מזיהויים עם הציונות, וזאת בניגוד ליהודי ארצות ערב שהגירתם ההמונית לישראל גרמה לזיהויים המוחלט עמה.

השאה מחמד רזא פהלווי
השאה מחמד רזא פהלווי

שנים לא רבות לאחר מכן זכתה ההיפותזה הארית לעדנה מחודשת בתהליך בניין הלאום באיראן. לפי היפותזה זו, אשר פותחה על ידי פילולוגים אירופים בני המאה ה-19, מוצא האיראנים הוא ממשפחת העמים ההודו-אירופים, הארים, ולפיכך זיקותיהם לאירופה לכאורה טבעיות. תפיסה זו שימשה מצע רעיוני לתוכנית מודרניזציה (או התמערבות) מואצת ("המהפכה הלבנה") שהשאה מחמד רזא הנהיג באיראן החל מראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת. באותה עת, תפיסה זו סייעה ביצירת ברית אסטרטגית מוצקה עם ישראל. אחרי ככלות הכול, הייתה זו ברית שכרכה את גורל שתי המדינות במרחב האירופי ולא בזה המזרח תיכוני. מאוחר יותר הורחבה הברית וכללה את טורקיה ואתיופיה, וכך נוצרה "ברית הפריפריות"- ברית בין ארבע מדינות לא-ערביות הגובלות במדינות ערביות ואף מאוימת על ידיהן, ובמיוחד על ידי מצרים הנאצריסטית.

בדומה לשליטים פוסטקולוניאליים רבים אחרים, השאה יישם את תכניות הפיתוח שלו ביד קשה והיה לשליט עריץ. זה לא מפתיע אפוא שהשאה איבד את מעט הפופולריות שממנה נהנה בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה. מעניין לציין, כי למרות תרומתה הידועה של ישראל לביצור עריצות שלטון השאה, גישת האליטות האיראניות כלפי ישראל הייתה דווקא חיובית. למרות הקרבה והקשרים ההדוקים בין השאה לישראל, איראנים רבים זיהו את ישראל עם תכניות פיתוח ושיקום חיוביים, כגון בנייתו מחדש של אזור קזווין לאחר שנחרב ברעידת אדמה בשנת 1962, יותר מאשר עם הקמת המשטרה החשאית הידועה לשמצה של השאה, הסוואכ.

אחדים ממנהיגי הקהילה היהודית באיראן אהדו את ישראל אך יהודים רבים יותר נותרו אדישים כלפיה וכלפי הציונות. רבים מצעירי הקהילה היו פעילים בתנועות ובארגוני שמאל באיראן ואף הגיעו לעמדות הנהגה בהם, וכך העלו על נס את זהותם האיראנית.

בדומה ליהודי ארצות ערב, יהודי איראן הציעו פרשנות שונה לציונות מזו הרשמית של מדינת ישראל. לתפיסתם, הציונות לא חייבה את קיומה של מדינה יהודית אלא אישרה עבותות זיקה רוחנית-משיחית לציון, הלוא היא ירושלים. בעוד שרבים מיהודי איראן ביקרו בישראל ואף היו להם בה קרובי משפחה, ישראל לא הייתה מרכיב משמעותי בזהותם, והם לא העלו על דעתם לנטוש את מולדתם האיראנית לטובת ארץ אחרת בכלל וישראל בפרט. מצב זה יצר מן הסתם תסכול רב בקרב פעילי עלייה ישראלים, שכן צידוקו של המפעל הציוני היה תלוי באמונה כי יהודים יכולים לחיות ולשגשג אך ורק במסגרת הריבונות היהודית בארץ ישראל, וכי כל אפשרות אחרת של חיים יהודיים לא תוביל אלא לחורבן. תפיסה מורכבת זו אפשרה להציג או לתווך את ישראל לא רק באמצעות הקהילה היהודית, אלא גם דרך דמויות בולטות אחרות בציבוריות האיראנית.

ניתן להדגים את המקום הייחודי והמשתנה שישראל תפסה בדמיונם של איראנים רבים באמצעות סיפורו של האינטלקטואל האיראני הנודע ג'לאל אל-י אחמד (1969-1923). אל-י אחמד היה בעברו מראשי מפלגת "תוּדה" הקומוניסטית. לאחר פרסום ספרו עַ'רְבזַדגי ("שיגיון המערב" או "תרעלת המערב") ב-1962, שבו ביקר את נטייתם של איראנים רבים לנטוש את תרבותם "האותנטית" לטובת חיקוי עיוור וחסר ביקורת של מודלים מערביים, הפך אל-י אחמד להוגה המרכזי של השמאל האיראני. ספר זה השפיע על דור שלם של מנהיגים והוגים איראנים מהפכניים כמו עלי שריעתי הזכור כאידאולוג המהפכה, ועלי ח'אמנהאי, מנהיגה העליון הנוכחי של איראן.

בשל מעמדו הייחודי לא רק בהתפתחות השמאל האיראני אלא גם בהתפתחות התורה המהפכנית האסלאמיסטית, מפתיעה העובדה שאל-י אחמד זיהה את ישראל כחברת מופת. אולם, אל-י אחמד שיקף בכתיבתו תפיסות שרווחו בקרב אינטלקטואלים איראנים בשנים שקדמו למלחמת 1967, תפיסות שראו בישראל שותף פוליטי ותרבותי רצוי.

שנתיים לאחר פרסום "שיגיון המערב", אל-י אחמד ואשתו, הסופרת סימין דאנשוואר, ביקרו בישראל. בעקבות ביקור זה פרסם אל-י אחמד יומן מסע, מסע למדינת ישראל, אשר העיד על הרושם העמוק שהותיר בו הביקור. ההוגה הביקורתי כתב על ישראל במונחים לא פחות מאשר מעוררי הערצה. הוא תיאר את ביקורו ב"יד ושם" לפרטי פרטים, והביע התפעלות עמוקה מתקומתו של עם ישראל לאחר זוועות השואה. חלק ניכר מחיבורו מוקדש לתופעת הקיבוץ ולאידאולוגיה הסוציאליסטית של מדינת ישראל. במהלך הביקור שהו בני הזוג בקיבוץ איילת השחר וכתבו הקדשות בספר האורחים של הקיבוץ.

אל-י אחמד:

בנפרד מקבלת הפנים החמה לה זכינו, ראינו כאן אנשים שלא ציפינו לפגוש. אנשים משכילים, מבינים ופתוחים. במובן מסויים, הם מיישמים כאן את משנת אפלטון. למען האמת, תמיד זיהיתי את ישראל עם הקיבוץ- כעת אני מבין מדוע.

דנשוואר:

לראייתי, הקיבוץ הוא התשובה לכל הבעיות בכל המדינות, כולל ארצנו (איראן).

ההקדשות שכתבו אל-י אחמד וסימין דאנשוואר בספר האורחים של קיבוץ איילת השחר. תודה לארכיון הקיבוץ ולנועה הרמן על העזרה במציאת התמונה
ההקדשות שכתבו אל-י אחמד וסימין דאנשוואר בספר האורחים של קיבוץ איילת השחר. תודה לארכיון הקיבוץ ולנועה הרמן על העזרה במציאת התמונה

ביומן המסע מתאר אל-י אחמד את הקיבוץ: "בחלק של העולם, אשר הושפע מהתנועה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית אך לא מסטאלין, אנשים אלה הניחו כבר את היסודות לסוציאליזציה של אמצעי היצור החקלאיים". בעקבות קרע שנוצר במפלגת "תודה" בין תומכי סטאלין למתנגדיו, באמצעות מילים אלה הציב אל-י אחמד את מדינת ישראל בצד "הנכון" של המפה הקומוניסטית.

רגשות אנטי-ערביים היו ככל הנראה סיבה נוספת לאהדתו של אל-י אחמד את ישראל. ביומן המסע הוא מתאר את הערבים במונחים שליליים ביותר כאויבים אידאולוגים ותרבותיים. המתחים התרבותיים בין ערבים לאיראנים עולים בטקסט כבר בשלב מוקדם: "אני אזרח לא ערבי של המזרח התיכון אשר סבל, ועדיין סובל רבות מידיהם של הערבים. למרות התרומה האדירה שהענקתי [כאיראני] לאסלאם לאורך הדורות, הם עדיין מתייחסים אלי כאל "עג'ם" (זר, בור או חסר השכלה). משפטים דומים מופיעים גם בחלקים אחרים של הטקסט.

בשנת 1964 פורסם יומן המסע של אל-י אחמד גם כסדרת מאמרים בעיתון, ועמד במרכזו של פולמוס בקרב הוגים חילונים ודתיים. לדוגמה, מנהיגה העליון הנוכחי של איראן, עלי ח'אמינהאי, נזכר כיצד הוא ופרחי כהונה אחרים במדרסות שבעיר הקדושה קום נהגו להתווכח ביניהם בקוראם את דיווחיו של אל-י אחמד על ישראל, ובמיוחד לאור הסתירה המובנית לשיטתם, בין יומן זה הרואה בישראל מופת ובת ברית מועדפת לבין כתביו הקודמים של אל-י אחמד, ובראש ובראשונה שיגיון המערב, שמהם עולה ביקורת כלפי המערב.

1967 הייתה נקודת מפנה ביחסים בין איראן הפהלווית לישראל. מלחמת ששת הימים הביאה איראנים רבים להציב את ישראל במחנה המעצמות הקולוניאליות. לאחר המלחמה, מדינות רבות מהגוש הסובייטי, כמו גם מפלגות קומוניסטיות רבות ברחבי העולם כולל מפלגת "תודה" האיראנית, ניתקו את יחסיהן עם ישראל. הפרק האחרון ביומן המסע של אל-י אחמד נכתב ב-1968 ומשקף נאמנה את השינוי שחל ביחסה של האליטה האינטלקטואלית באיראן כלפי ישראל. בפרק זה מתאר אל-י אחמד את ישראל כחלק ממזימה מערבית קפיטליסטית שמטרתה להשתלט על אוצרות הטבע במזרח התיכון ולהעמיק את השפעתן התרבותית של מדינות המערב באזור. עוד הוא טען כי המשטרים הריאקציונרים הערביים שיחקו לידי ישראל והמעצמות הקולוניאליות, וביקר בחריפות את האליטה האינטלקטואלית בצרפת על בגידתה המתמשכת בערבים ותמיכתה המחודשת בהרפתקה קולוניאלית במזרח התיכון. ביקורת מיוחדת הפנה אל-י אחמד כלפי ז'אן פול סארטר וקלוד לנצמן אשר התנגדו לקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה, ולא חסכו שבטם מבריטניה, אך נותרו אילמים ביחס לפעולותיה של ישראל.

בד בבד עם השינוי בדעת האינטלקטואלים, גם דעת הציבור הרחב באיראן השתנתה לאחר 1967. ביטוי מובהק לכך ניתן כשנה לאחר מכן, כאשר נבחרתה הלאומית של איראן לכדורגל אירחה את נבחרת ישראל למשחק במסגרת גמר גביע אסיה. חביב אלקאניאן, אחד מעשירי הקהילה היהודית באיראן וממנהיגיה, רכש כרטיסים רבים ודחק ביהודים רבים להגיע למשחק ולעודד את נבחרת ישראל. אולם עד מהרה הפך האצטדיון לזירת מחאה פוליטית אלימה הן נגד ישראל ומדיניותה והן נגד יחסי השאה וישראל. נבחרת ישראל (שהפסידה 1:2) ואוהדיה הותקפו על ידי האוהדים האיראנים, והם והאוהדים נמלטו מהאצטדיון בליווי משטרתי. תקרית זו מדגימה את השינוי שחל במעמדה של ישראל באיראן. משותפה קרובה לזרה עוינת ובלתי-רצויה שהיחסים עמה מתאפשרים רק הודות לכוח הזרוע של השאה.

בראשית שנות ה-70 ביקש השאה ליצור קשרים מדיניים חדשים במזרח התיכון ומעבר לו. יחסי איראן עם מדינות ערב וברית-המועצות נבחנו מחדש. הסכם השלום שנחתם עם עיראק ב-1976, ובחירתו של ג'ימי קרטר לנשיא ארצות הברית וביקורתו על מצב זכויות האדם באיראן, הובילו את השאה לטפח גישה מרוחקת יותר כלפי ארצות הברית וישראל. השאר ידוע: בסוף שנות ה-70, עם המהפכה והדחת השאה, הציבור האיראני הפגין את יחסו העוין לישראל ולציונות ביתר שאת. המשלחת הדיפלומטית של ישראל גורשה מאיראן ומבנה השגרירות נמסר אחר כבוד לידיה של תנועת אש"ף ויאסר ערפאת. בעוד שרוב הציבור הספיק כבר לשכוח או להדחיק את הרגשות המעורבים כלפי ישראל באיראן, יומנו של אל-י אחמד עומד כיום כעדות יחידה ואילמת למצב דברים זה.

ליאור שטרנפלד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טקסס באוסטין ומחקרו מתמקד בהיסטוריה חברתית איראנית בדגש על המיעוטים הדתיים בתקופת פהלוי
המאמר באנגלית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איציק

    תמורת חידוש היחסים עם איראן כמו שבגדה בכורדים,
    כשהסגירה את מנהיג הPKK לתורכיה, האוייבת המושבעת
    שלהם אחרי שנים של שיתוף פעולה..?

    האם אפשר לסמוך על הממסד האשכנזי מרוסיה\מזרח אירופה
    הבוגדני שמשתמש בשב"כ באופן שיגרתי נגד המזרחים מקום
    המדינה ועד היום..?

  2. עמית

    בכותרת כתוב 1967 כשנה שבה היחסים בין ישראל לאיראן עברו מפנה. בתחילת המאמר רואים שלא מדובר באיראן, אלא בדעת הקהל האיראנית, בהמשך רואים שלא מדובר בדעת הקהל האיראנית, אלא בדעת הקהל של האופוזיציה האיראנית, בהמשך רואים שמדובר בדעת הקהל של האופוזיציה הקומוניסטית אנטי מערבית האיראנית.
    קצת מטעה.

    ״בדומה ליהודי ארצות ערב, יהודי איראן הציעו פרשנות שונה לציונות מזו הרשמית של מדינת ישראל. לתפיסתם, הציונות לא חייבה את קיומה של מדינה יהודית אלא אישרה עבותות זיקה רוחנית-משיחית לציון, הלוא היא ירושלים. בעוד שרבים מיהודי איראן ביקרו בישראל ואף היו להם בה קרובי משפחה, ישראל לא הייתה מרכיב משמעותי בזהותם, והם לא העלו על דעתם לנטוש את מולדתם האיראנית לטובת ארץ אחרת בכלל וישראל בפרט.״

    *נשמע מופרך ביחס לעובדה שהרוב המוחץ של יהודי איראן היגרו ממנה וכבר בתקופה ההיא הייתה הגירה המונית. מה גם לאחר מכן הכותב מציין שיהודים רבים באו לעודד את ישראל במשחק כדורגל של ישראל-איראן (והותקפו על ידי אוהדים איראנים), מה שגם כן מלמד אותנו כל העדפותיהם.

    ״מצב זה יצר מן הסתם תסכול רב בקרב פעילי עלייה ישראלים, שכן צידוקו של המפעל הציוני היה תלוי באמונה כי יהודים יכולים לחיות ולשגשג אך ורק במסגרת הריבונות היהודית בארץ ישראל, וכי כל אפשרות אחרת של חיים יהודיים לא תוביל אלא לחורבן.״

    * וכמו שהראתה המהפכה האסלאמית שלאחריה היגרו מאיראן רוב מוחץ מיהודי איראן שעוד נשארו בה עד אז, אכן מתי שהוא חיים כמיעוט תחת שלטון זר בדרך כלל מובילים לחורבן.

    1. ליאור שטרנפלד

      הטענה של המאמר, כפי שהובאה בפסקה הראשונה, היא להראות שהיו רבדים אחרים ליחסי ישראל-איראן, מלבד הדרגים המדיניים. הפופולאריות של האינטלקטואלים בתוך הציבור הרחב אכן משקפת מגמות רחבות יותר מאשר רק אליטה אופוזיציונית, אולם אף זה לא מוקד המאמר.
      "*נשמע מופרך ביחס לעובדה שהרוב המוחץ של יהודי איראן היגרו ממנה וכבר בתקופה ההיא הייתה הגירה המונית. מה גם לאחר מכן הכותב מציין שיהודים רבים באו לעודד את ישראל במשחק כדורגל של ישראל-איראן (והותקפו על ידי אוהדים איראנים), מה שגם כן מלמד אותנו כל העדפותיהם."- לא ממש. ערב המהפכה היו באיראן 80 אלף יהודים לכל הפחות. מ-1948 ועד 1979 ירד מספרם בפחות מ-20 אלף (להוציא ריבוי טבעי). כלומר רוב מוחץ של הקהילה בחר להישאר באיראן.
      כפי שצוין במאמר לא היו ליהודים רגשות אנטי-ישראלים אך ברובם לא היו ציונים פעילים. הם באו לעודד את נבחרת ישראל כחלק מאירוע תרבותי, לתפיסתם, ומכיוון שהוזמנו ע"י מי שהיה מראשי הקהילה היהודית, חביב אלקאניאן.
      "* וכמו שהראתה המהפכה האסלאמית שלאחריה היגרו מאיראן רוב מוחץ מיהודי איראן שעוד נשארו בה עד אז, אכן מתי שהוא חיים כמיעוט תחת שלטון זר בדרך כלל מובילים לחורבן."- אפילו לאחר המהפכה, כאשר רבים היגרו (ועדיין איראן היא בית לכ-25 אלף יהודים), רובם המכריע בחר להגר לארצות הברית ולאירופה, ולא לישראל.

      1. עמית

        אתה שואל את השאלות הלא נכונות (והמוטות פוליטית) ולכן מקבל את התשובות הלא נכונות.

        "ערב המהפכה היו באיראן 80 אלף יהודים לכל הפחות. מ-1948 ועד 1979 ירד מספרם בפחות מ-20 אלף (להוציא ריבוי טבעי). כלומר רוב מוחץ של הקהילה בחר להישאר באיראן."

        כלומר, לפי דבריך, הקהילה היהודית באיראן הצטמקה בחמישית בשנים 1948-1979, עוד לפני המהפכה האסלאמית. המשמעות של זה שהתקיימה הגירה המונית בסדר גדל עצום (בקנה מידה של הקהילה הקטנה) מחוץ לאיראן.
        המסקנה שלך מזה היא ש"רוב מוחץ של הקהילה בחר להישאר באיראן", בעוד שהשאלה המתבקשת היא "למה חלק כל כך גדול בחר לעזוב את איראן?". לכך יש 2 תשובות אפשריות; או שהיה להם יעד הגירה מועדף, כמו ישראל, שמשך אותם אליו, ואז התיאוריה שלך על זהות ציונית חלשה יחסית בקרב יהודי איראן מוטעה. או לחילופין שתנאי המחיה של היהודים באיראן היו קשים וזה מה שדחף אותם להגר ממנה באופן המוני.

      2. ג. אביבי

        צודק ליאור שטרנפלד בעיקרי דבריו וטענותיו, ובעיקר מול הסתירות והרדידות בטענות שכנגד.
        רוב יהודי ערב לא היו כלל ציונים, הם הגיעו לישראל בעקבות הרעת מצבם בגין הסכסוך הישראלי – ערבי. חלק ניכר מיהודי ערב היה מעדיף – בדומה לרוב יהודי אירופה – להגר למדינות המערב. הגעתם לישראל, כפרולטריון מדולל ולא מאורגן לשרות האוכלוסייה האשכנזית, נעשתה בהרבה מקרים באינטריגות ושת"פ של ראשי הציונות האשכנזית עם המנהיגות המושחתת בארצות ערב.
        מצבה ועמדתה של יהדות איראן משקפת במידה רבה את יהודי ערב, אילולי ולפני אירועי 1936 – 1948. בעיקר, כי הם נעשו יותר ויותר משכילים (גם ביחס לאוכלוסייה המוסלמית), תפסו עמדות חשובות ולא לא נטו ברובם לציונות.
        מאז 1979 (המהפכה האסלאמית) העדיפו רבים מיהודי איראן להגר משם. הקיום הפיסי והכלכלי של יהודי איראן לא נמצא בסכנה ויש הכרה בזכויות התרבותיות והדתיות של היהודים. האנטישמיות שם מזכירה את זאת של מזרח אירופה מאז עליית הקומוניזם – אין פרעות ואלימות אבל יש אפליות. רוב הגירת היהודים מאיראן בעקבות מהפכת ח'ומייני אירעה ב10 – 15 השנים הראשונות. אז, לפי הדיווחים, עזבו את איראן כ- 60,000 יהודים: כ-35,000 יהודים לארצות הברית ודרום אמריקה, 5000 – 7000 לאירופה ופחות מ-20,000 לישראל – כלומר שליש בלבד – בעיקר מי שהיו להם קרובים בארץ. חלק מהמהגרים לישראל עזבו בהמשך לארה"ב או שבו לאיראן. מה שמוכיח כי יהודי איראן אינם ציונים במובן הפוליטי של המילה.

  3. שרלי

    מדובר בעוד מאמר שמראה באופן חותך שאשכנזים לא מבינים לא את המזרח התיכון ולא את היהודים המזרחים. זה נשמע קצת כמו מדע בדיוני. לך על זה, עשה מזה סיפור מדע בדיוני, אבל אל תחשוב שאמרת משהו שקשור בדרך כלשהי למציאות.

    מצד שני זה מזכיר לי שיש תנועה של הגירה של יהודים פרסים לאיראן מישראל גם בתקופת האייתולות, רק לפני שנה שמעתי על עוד מקרה כזה. היתה פעם כתבה על סוחרים רבים שבאים לארץ וחוזרים לטהראן. כנראה שמדובר במספרים לא מבוטלים אז האשכנזים ומדינת ישראל לא מדברים על זה. תחשבו מה היה קורה לו ידעו בני ישראל היושבים בציון שיהודים מוכנים לחזור לאיראן של אחמדיניג'ד במקום לחיות בגן העדן הציוני. זה היה גורם לאנדלרמוסיה.

  4. שאלה למחבר

    האם אתה רואה קשר בין העובדה שדעת הקהל האיראנית החלה להתרחק מישראל לאחר 1967, כטענתך, לבין העובדה שהשאה, כטענת פרסומים זרים, דחה את הצעת ישראל לשיתוף פעולה בתחום הגרעין בשנות השבעים?

  5. ליאור שטרנפלד

    דוקא בתחום הביטחוני שיתוף הפעולה לא הפסיק עד 1979. אני לא מכיר את הפרסומים שהזכרת כאן- אבל מי שביקש עבור האיראנים את הריאקטור הראשון מצרפת וארצות הברית היה שמעון פרס. למיטב ידיעתי- וגם ע"ס פרסומים של ראשי מערכת הביטחון באותן שנים באיראן, שיתוף הפעולה היה צמוד ונמשך עד המהפכה.

  6. שרגא עילם

    הכותב בוודאי שמע על שיתוף פעולה איראני-ישראלי רציני וחשוב שקראו לו קצא"א. זה קרה אחרי 1967. גם השת"ף הצבאי העמיק מאוד ונראה שאפילו בתחום הגרעיני.
    מאידך ברור שיחסי מדינות, קרובות ככל שיהיו, יש להם פנים שונים וישנם גם זרמים שונים בכל מדינה.

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    תודה.
    למה מזרחיים חושבים שאנחנו הצפונבונים לא א מבינים ? בשיחות הם אומרים לי :,,אתה לא מבין את הערבים/איראנים / כל מי שהוא לא אירופי. הם יודעים את מי אני מכיר ומי לא?
    לעם האיראני טענות מוצדקות נגד ישראל. תמכה במשטר העריצות של השאה וההתנגדות למשטרו היתה חובקת כל. לא רק כהני הדת המוסלמים והמוני מאמינים,אלא גם שכבות רחבות של בעלי השכלה .
    ישראל גם נתפשה כבעלת ברית של ארה"ב ובריטניה שהתערבו להפלת המשטר הדמוקאטי של מוסאדג ולהחזרת שלטון השאה.

  8. שמואל

    יתכן והאינטלקטואלים האיראניים שהיו מזוהים עם השמאל האירופי הפסיקו לתמוך במדינת ישראל "הקולוניאליסטית" כהגדרתם אחרי ששת הימים. אבל במישור המדיני והאסטרטגי היחסים בין איראן וישראל רק התהדקו. ואחרי 67 כבר לא מדובר בברית הפריפריה מול הנאצריזם והפאן ערביות אלא בתפקיד שמילאו איראן וישראל – כל אחת באזורה- בתפיסת הבטחון האמריקנית של ניקסון-קיסינגר שדיברה על הסתמכות ארה"ב על "עמודי תווך" אזוריים מול האיום הסובייטי. זה היה הלקח האמריקני מהמעורבות הצבאית הישירה בויטנאם שהפכה אז ללא פופולרית .
    כלומר, איראן וישראל היו תוצר של קונצפט ה"ויאטנמיזציה" – הישענות אמריקנית בעיצומה של המלחמה הקרה על בעלי ברית אזוריים חזקים במקום על כוחות צבא אמריקניים ישירים. כך למשל , עצרה הזזת כוחות ישראליים בתיאום עם קיסינגר את פלישת הצבא הסורי לירדן ב-1970. מנימוקים אלה ארה"ב השקיעה מאמצים בהידוק הקשרים הצבאיים בין ישראל ואיראן.
    ואנקדוטה שיכולה להמחיש: במצור של הסטודנטים האיראניים במהפכת חומייני 1979 על שגרירות ארה"ב ("אראגו") מצאו הסטודנטים האיראניים בין מסמכי ה-CIA – עדויות לשתוף פעולה בין ישראל ואיראן בפיתוח טילי קרקע-קרקע. והיה כמובן השת"פ בקצא"א שנחשב גם הוא סוד מדינה.
    בהקשר זה, יהיה מעניין לדעת מן המחקר על האליטות בתקופת השאה – מה חשבו באותם ימים על מדינת ישראל אלה שהפכו לימים לאייתולות המהפכניות. השערה: לא בטוח כי גילו יחס עויין.
    ונזכיר את הסיוע והאספקה הצבאית שהעבירה ישראל לאיראן האיסלאמית במלחמתה נגד עיראק ("איראןגייט") של צאדם.
    והערה אחרונה: לאיראן של השאה היתה נציגות דיפלומטית במעמד צירות , ולא בירושלים.

  9. ע.ב.

    אני זוכרת, שכשהייתי ילדה, בשנת 1967/8, חזרה לארץ משפחה (אשכנזית למהדרין) משהות ארוכה של כמה שנים באירן (אז פרס). האב היה אינטלקטואל (לא יודעת מה עשה שם, לימים בארץ היה מנהל בי"ס) שהרגיש שהאדמה מתחילה לרעוד תחת רגליו והחליט להחזיר את משפחתו על 4-5 הילדים לארץ. הם הביאו איתם טלויזיה, עוד לפני שהתחילו השידורים בארץ, וכל ילדי השכונה (בערך) ישבנו מרותקים "לשלג" שהיא הקרינה. בעקבות החוויה, אבי ז"ל, החליט כמה חודשים אח"כ לקנות גם לנו טלויזיה, איך שהתחילו השידורים התלת שבועיים בערבים.

  10. רונה

    היי ליאור, שמחתי לקרוא את מאמרך בנושא. אני מנסה לברר האם היו אמנות בין ישראל ולאיראן (או הסכמים אחרים)?. אודה לך מאד אם תוכל להפנות אותי במידה ואתה מכיר

    1. ליאור שטרנפלד

      היי רונה, היו הסכמים רבים בין המדינות. את יכולה ליצור איתי קשר באימייל ואשמח להמשיך את השיחה.