1967 ולא 1979: נקודת המפנה ביחסים בין ישראל לאיראן

ישראל ואיראן קיימו יחסים דיפלומטים מאז ראשית ימיה של מדינת ישראל, ויחסים אלו היו חלק ממדיניות גיאו-פוליטית אשר הועילה לשתי המדינות גם יחד. נהוג לחשוב שהקשרים בין שתי המדינות תוחזקו על ידי הבירוקרטיות והצמרות השלטוניות בשתי המדינות ומעל לראשי האזרחים. אולם, ליחסים בין איראן לישראל היו היבטים אשר כללו מעגלים חברתיים נוספים, וביניהם האליטה האינטלקטואלית באיראן, שברובה שימשה אופוזיציה לשלטון השאה. מאמר זה יעמוד על יחסם המורכב של אליטות אלה לישראל.

זמן קצר לאחר הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל החל סיפור אהבה בין ישראל לאיראן, שאותו הגדיר השאה כרומן מחוץ לנישואין, וזאת על מנת שלא לעורר את התנגדותן של מדינות ערב השכנות ואת האופוזיציה האיסלאמיסטית באיראן. בשנת 1950 העניקה איראן לישראל הכרה דה-פקטו ואף פתחה שגרירות בירושלים, וזאת לאחר שבמהלך שנות ה-40 אפשר השאה לאלפי פליטים יהודים עיראקים למצוא באיראן מקלט מרדיפות בעיראק. סיבה נוספת להתקרבות הגוברת בין שתי המדינות היא העובדה שאיראן שימשה (ועודנה משמשת) בית לקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח-התיכון מחוץ לישראל.

שלא כמו יהודי מדינות ערב, אשר עזבו בהמוניהם את מולדותיהם בשנים 1948-1956, יהודי איראן בחרו בדרך כלל להישאר בארצם ולנהל מערכת יחסים מורכבת הן עם מדינת ישראל והן עם המוסדות הציוניים. יהודי איראן לא היו בהכרח אנטי-ציוניים, אולם להחלטתם לא להגר לישראל היו השלכות חיוביות במרחב הציבורי באיראן. בראש ובראשונה, הישארותם מנעה מזיהויים עם הציונות, וזאת בניגוד ליהודי ארצות ערב שהגירתם ההמונית לישראל גרמה לזיהויים המוחלט עמה.

שנים לא רבות לאחר מכן זכתה ההיפותזה הארית לעדנה מחודשת בתהליך בניין הלאום באיראן. לפי היפותזה זו, אשר פותחה על ידי פילולוגים אירופים בני המאה ה-19, מוצא האיראנים הוא ממשפחת העמים ההודו-אירופים, הארים, ולפיכך זיקותיהם לאירופה לכאורה טבעיות. תפיסה זו שימשה מצע רעיוני לתוכנית מודרניזציה (או התמערבות) מואצת ("המהפכה הלבנה") שהשאה מחמד רזא הנהיג באיראן החל מראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת. באותה עת, תפיסה זו סייעה ביצירת ברית אסטרטגית מוצקה עם ישראל. אחרי ככלות הכול, הייתה זו ברית שכרכה את גורל שתי המדינות במרחב האירופי ולא בזה המזרח תיכוני. מאוחר יותר הורחבה הברית וכללה את טורקיה ואתיופיה, וכך נוצרה "ברית הפריפריות"- ברית בין ארבע מדינות לא-ערביות הגובלות במדינות ערביות ואף מאוימת על ידיהן, ובמיוחד על ידי מצרים הנאצריסטית.

בדומה לשליטים פוסטקולוניאליים רבים אחרים, השאה יישם את תכניות הפיתוח שלו ביד קשה והיה לשליט עריץ. זה לא מפתיע אפוא שהשאה איבד את מעט הפופולריות שממנה נהנה בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה. מעניין לציין, כי למרות תרומתה הידועה של ישראל לביצור עריצות שלטון השאה, גישת האליטות האיראניות כלפי ישראל הייתה דווקא חיובית. למרות הקרבה והקשרים ההדוקים בין השאה לישראל, איראנים רבים זיהו את ישראל עם תכניות פיתוח ושיקום חיוביים, כגון בנייתו מחדש של אזור קזווין לאחר שנחרב ברעידת אדמה בשנת 1962, יותר מאשר עם הקמת המשטרה החשאית הידועה לשמצה של השאה, הסוואכ.

אחדים ממנהיגי הקהילה היהודית באיראן אהדו את ישראל אך יהודים רבים יותר נותרו אדישים כלפיה וכלפי הציונות. רבים מצעירי הקהילה היו פעילים בתנועות ובארגוני שמאל באיראן ואף הגיעו לעמדות הנהגה בהם, וכך העלו על נס את זהותם האיראנית.

בדומה ליהודי ארצות ערב, יהודי איראן הציעו פרשנות שונה לציונות מזו הרשמית של מדינת ישראל. לתפיסתם, הציונות לא חייבה את קיומה של מדינה יהודית אלא אישרה עבותות זיקה רוחנית-משיחית לציון, הלוא היא ירושלים. בעוד שרבים מיהודי איראן ביקרו בישראל ואף היו להם בה קרובי משפחה, ישראל לא הייתה מרכיב משמעותי בזהותם, והם לא העלו על דעתם לנטוש את מולדתם האיראנית לטובת ארץ אחרת בכלל וישראל בפרט. מצב זה יצר מן הסתם תסכול רב בקרב פעילי עלייה ישראלים, שכן צידוקו של המפעל הציוני היה תלוי באמונה כי יהודים יכולים לחיות ולשגשג אך ורק במסגרת הריבונות היהודית בארץ ישראל, וכי כל אפשרות אחרת של חיים יהודיים לא תוביל אלא לחורבן. תפיסה מורכבת זו אפשרה להציג או לתווך את ישראל לא רק באמצעות הקהילה היהודית, אלא גם דרך דמויות בולטות אחרות בציבוריות האיראנית.

ניתן להדגים את המקום הייחודי והמשתנה שישראל תפסה בדמיונם של איראנים רבים באמצעות סיפורו של האינטלקטואל האיראני הנודע ג'לאל אל-י אחמד (1969-1923). אל-י אחמד היה בעברו מראשי מפלגת "תוּדה" הקומוניסטית. לאחר פרסום ספרו עַ'רְב–זַדגי ("שיגיון המערב" או "תרעלת המערב") ב-1962, שבו ביקר את נטייתם של איראנים רבים לנטוש את תרבותם "האותנטית" לטובת חיקוי עיוור וחסר ביקורת של מודלים מערביים, הפך אל-י אחמד להוגה המרכזי של השמאל האיראני. ספר זה השפיע על דור שלם של מנהיגים והוגים איראנים מהפכניים כמו עלי שריעתי הזכור כאידאולוג המהפכה, ועלי ח'אמנהאי, מנהיגה העליון הנוכחי של איראן.

בשל מעמדו הייחודי לא רק בהתפתחות השמאל האיראני אלא גם בהתפתחות התורה המהפכנית האסלאמיסטית, מפתיעה העובדה שאל-י אחמד זיהה את ישראל כחברת מופת. אולם, אל-י אחמד שיקף בכתיבתו תפיסות שרווחו בקרב אינטלקטואלים איראנים בשנים שקדמו למלחמת 1967, תפיסות שראו בישראל שותף פוליטי ותרבותי רצוי.

שנתיים לאחר פרסום "שיגיון המערב", אל-י אחמד ואשתו, הסופרת סימין דאנשוואר, ביקרו בישראל. בעקבות ביקור זה פרסם אל-י אחמד יומן מסע, מסע למדינת ישראל, אשר העיד על הרושם העמוק שהותיר בו הביקור. ההוגה הביקורתי כתב על ישראל במונחים לא פחות מאשר מעוררי הערצה. הוא תיאר את ביקורו ב"יד ושם" לפרטי פרטים, והביע התפעלות עמוקה מתקומתו של עם ישראל לאחר זוועות השואה. חלק ניכר מחיבורו מוקדש לתופעת הקיבוץ ולאידאולוגיה הסוציאליסטית של מדינת ישראל. במהלך הביקור שהו בני הזוג בקיבוץ איילת השחר וכתבו הקדשות בספר האורחים של הקיבוץ.

אל-י אחמד:

בנפרד מקבלת הפנים החמה לה זכינו, ראינו כאן אנשים שלא ציפינו לפגוש. אנשים משכילים, מבינים ופתוחים. במובן מסויים, הם מיישמים כאן את משנת אפלטון. למען האמת, תמיד זיהיתי את ישראל עם הקיבוץ- כעת אני מבין מדוע.

דנשוואר:

לראייתי, הקיבוץ הוא התשובה לכל הבעיות בכל המדינות, כולל ארצנו (איראן).

ביומן המסע מתאר אל-י אחמד את הקיבוץ: "בחלק של העולם, אשר הושפע מהתנועה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית אך לא מסטאלין, אנשים אלה הניחו כבר את היסודות לסוציאליזציה של אמצעי היצור החקלאיים". בעקבות קרע שנוצר במפלגת "תודה" בין תומכי סטאלין למתנגדיו, באמצעות מילים אלה הציב אל-י אחמד את מדינת ישראל בצד "הנכון" של המפה הקומוניסטית.

רגשות אנטי-ערביים היו ככל הנראה סיבה נוספת לאהדתו של אל-י אחמד את ישראל. ביומן המסע הוא מתאר את הערבים במונחים שליליים ביותר כאויבים אידאולוגים ותרבותיים. המתחים התרבותיים בין ערבים לאיראנים עולים בטקסט כבר בשלב מוקדם: "אני אזרח לא ערבי של המזרח התיכון אשר סבל, ועדיין סובל רבות מידיהם של הערבים. למרות התרומה האדירה שהענקתי [כאיראני] לאסלאם לאורך הדורות, הם עדיין מתייחסים אלי כאל "עג'ם" (זר, בור או חסר השכלה). משפטים דומים מופיעים גם בחלקים אחרים של הטקסט.

בשנת 1964 פורסם יומן המסע של אל-י אחמד גם כסדרת מאמרים בעיתון, ועמד במרכזו של פולמוס בקרב הוגים חילונים ודתיים. לדוגמה, מנהיגה העליון הנוכחי של איראן, עלי ח'אמינהאי, נזכר כיצד הוא ופרחי כהונה אחרים במדרסות שבעיר הקדושה קום נהגו להתווכח ביניהם בקוראם את דיווחיו של אל-י אחמד על ישראל, ובמיוחד לאור הסתירה המובנית לשיטתם, בין יומן זה הרואה בישראל מופת ובת ברית מועדפת לבין כתביו הקודמים של אל-י אחמד, ובראש ובראשונה שיגיון המערב, שמהם עולה ביקורת כלפי המערב.

1967 הייתה נקודת מפנה ביחסים בין איראן הפהלווית לישראל. מלחמת ששת הימים הביאה איראנים רבים להציב את ישראל במחנה המעצמות הקולוניאליות. לאחר המלחמה, מדינות רבות מהגוש הסובייטי, כמו גם מפלגות קומוניסטיות רבות ברחבי העולם כולל מפלגת "תודה" האיראנית, ניתקו את יחסיהן עם ישראל. הפרק האחרון ביומן המסע של אל-י אחמד נכתב ב-1968 ומשקף נאמנה את השינוי שחל ביחסה של האליטה האינטלקטואלית באיראן כלפי ישראל. בפרק זה מתאר אל-י אחמד את ישראל כחלק ממזימה מערבית קפיטליסטית שמטרתה להשתלט על אוצרות הטבע במזרח התיכון ולהעמיק את השפעתן התרבותית של מדינות המערב באזור. עוד הוא טען כי המשטרים הריאקציונרים הערביים שיחקו לידי ישראל והמעצמות הקולוניאליות, וביקר בחריפות את האליטה האינטלקטואלית בצרפת על בגידתה המתמשכת בערבים ותמיכתה המחודשת בהרפתקה קולוניאלית במזרח התיכון. ביקורת מיוחדת הפנה אל-י אחמד כלפי ז'אן פול סארטר וקלוד לנצמן אשר התנגדו לקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה, ולא חסכו שבטם מבריטניה, אך נותרו אילמים ביחס לפעולותיה של ישראל.

בד בבד עם השינוי בדעת האינטלקטואלים, גם דעת הציבור הרחב באיראן השתנתה לאחר 1967. ביטוי מובהק לכך ניתן כשנה לאחר מכן, כאשר נבחרתה הלאומית של איראן לכדורגל אירחה את נבחרת ישראל למשחק במסגרת גמר גביע אסיה. חביב אלקאניאן, אחד מעשירי הקהילה היהודית באיראן וממנהיגיה, רכש כרטיסים רבים ודחק ביהודים רבים להגיע למשחק ולעודד את נבחרת ישראל. אולם עד מהרה הפך האצטדיון לזירת מחאה פוליטית אלימה הן נגד ישראל ומדיניותה והן נגד יחסי השאה וישראל. נבחרת ישראל (שהפסידה 1:2) ואוהדיה הותקפו על ידי האוהדים האיראנים, והם והאוהדים נמלטו מהאצטדיון בליווי משטרתי. תקרית זו מדגימה את השינוי שחל במעמדה של ישראל באיראן. משותפה קרובה לזרה עוינת ובלתי-רצויה שהיחסים עמה מתאפשרים רק הודות לכוח הזרוע של השאה.

בראשית שנות ה-70 ביקש השאה ליצור קשרים מדיניים חדשים במזרח התיכון ומעבר לו. יחסי איראן עם מדינות ערב וברית-המועצות נבחנו מחדש. הסכם השלום שנחתם עם עיראק ב-1976, ובחירתו של ג'ימי קרטר לנשיא ארצות הברית וביקורתו על מצב זכויות האדם באיראן, הובילו את השאה לטפח גישה מרוחקת יותר כלפי ארצות הברית וישראל. השאר ידוע: בסוף שנות ה-70, עם המהפכה והדחת השאה, הציבור האיראני הפגין את יחסו העוין לישראל ולציונות ביתר שאת. המשלחת הדיפלומטית של ישראל גורשה מאיראן ומבנה השגרירות נמסר אחר כבוד לידיה של תנועת אש"ף ויאסר ערפאת. בעוד שרוב הציבור הספיק כבר לשכוח או להדחיק את הרגשות המעורבים כלפי ישראל באיראן, יומנו של אל-י אחמד עומד כיום כעדות יחידה ואילמת למצב דברים זה.

ליאור שטרנפלד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טקסס באוסטין ומחקרו מתמקד בהיסטוריה חברתית איראנית בדגש על המיעוטים הדתיים בתקופת פהלוי
המאמר באנגלית