• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

בין אשמה ואחריות: ארבעים/עשרים שנה אחרי

מסה נשכחת של שולמית הראבן עוקבת אחרי היעדרה של מלה אחת מהשיח הישראלי, ורלוונטית היום בדיוק כפי שהיתה בעת שנכתבה לפני 40 שנה
חן משגבחן משגב

חוקר, כותב ופעיל פוליטי. גיאוגרף, מתכנן ערים וחוקר מגדר ומיניות, עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

השבוע לפני ארבעים שנה, ב-16 במרץ 1973, התפרסמה ב"מעריב" המסה "אשמה ואחריות" שכתבה שולמית הראבן ז"ל (1930-2003). הראבן, מסאית וסופרת, היתה מן המוכשרות, המחוננות והחריפות שצמחו וכתבו בישראל. תחת כותרת צנועה בת שתי מלים הסתתר טקסט מבריק, ישיר ומדויק. לראשונה נחשפתי אליו עשרים שנה אחרי שנכתב ופורסם, עת למדתי אותו לבחינת הבגרות בספרות.

"אשמה ואחריות" (לקריאה: חלק 1, חלק 2) נחקק בזכרוני, השפיע עמוקות על השקפת עולמי ועיצוב מחשבתי והיה אולי, ובלי הגזמה, אחת התרומות הגדולות והחשובות ביותר של בית הספר התיכון לאדם שהפכתי בבגרותי. שנים הדהד המסר של הראבן בראשי ומפעם לפעם אף הייתי מזכיר אותו בשיחות עם אנשים. מאז תקופת לימודי בתיכון חלפו עוד עשרים שנה, והחלטתי שהגיע הזמן לחפש ולקרוא שוב את הטקסט. לרוע המזל הסתבר כי הטקסט הנשכח הזה אינו נכלל עוד בתוכנית הלימודים, וחבל. לא פשוט היה לאתרו: חיפוש בגוגל העלה חרס ואילו קובץ המסות של הראבן, "תסמונת דולסינאה" (הוצאת כתר), שבו פורסם ב-81', הפך פריט לאספנים.

לאחר מותה של הראבן, אמרה העיתונאית ומבקרת הספרות אריאנה מלמד1 בערב לזכרה כי בחייה "לא זכתה הראבן למידת ההוקרה הנכונה של הממסד ברפובליקת המלים הקטנה שלנו. לא ידעו מה לעשות בה. היא היתה חכמה מדי בכתיבתה, דיברה אל מוחות ורק אחר כך אל הלבבות, לא מתנחמדת, תובענית מאד". ואכן, למרות ספריה הרבים וכתיבתה בז'אנרים שונים – פרוזה, ילדים, מסה ועוד, ויצירותיה החשובות כמו הרומן "עיר ימים רבים", קבצי המסות "עיוורים בעזה" ו"אוצר המילים של השלום", האוטוביוגרפיה הייחודית "ימים רבים, אוטוביוגרפיה", לא זכתה הראבן להיכנס לקאנון הספרותי הרשמי. למרות פעילותה רבת השנים למען שוויון ושלום וההערכה הרבה לה זכתה בחו"ל, היא מעולם לא הפכה לחלק מהקליקה של בכירי הסופרים הישראלים, אלו שדעתם וקולם נשמעים תדיר בענייני היום ובהקשרים פוליטיים. יחד עם זאת, כפי שאמרה מלמד ובצדק "יצירתה של שולמית מזמינה דיאלוג מתמשך שכזה, דיאלוג שמעבר לזמן… עכשיו אפשר רק לקרוא, ואת הגעגועים לקבל בהכנעה ובלי סנטימנטליות, ולשוב ולקרוא".

המסה "אשמה ואחריות" היא בדיוק מסוג הטקסטים הללו שמזמינים דיאלוג מתמשך שמעבר לזמן ולמקום שבו נכתבו, טקסטים שאפשר לשוב ולקרוא, לשוב וללמוד מהם. אני קורא את הטקסט כעת, עשרים שנים לאחר שנחשפתי אליו לראשונה, וארבעים שנים בדיוק ממועד כתיבתו ופרסומו המקורי והוא רלוונטי מתמיד.

קטע מתוך "אשמחה ואחריות" כתר 1981
קטע מתוך "אשמחה ואחריות" (כתר 1981)

הראבן פותחת בסיפור המתאר את ההתפתחות של מושגי מוסר אצל ילדים דווקא. סיפור זה משמש אותה על מנת להסביר לקוראים את ההבדל בין המושגים "אשמה" ו"אחריות". בעוד שילדים מחפשים אשמים מאחר והם חיים במערכת שבה יש מי שאחראי מעליהם, הוריהם, הגמולים מהמערכת הילדותית, יודעים כבר כי בתחום האחריות לא תמיד יש בפני מי לתת את הדין וברוב המקרים עומד אדם לבדו עם אחריותו. הראבן מציגה את האטימולוגיה של המלים אשמה ואחריות. כך, בעוד במקרא מופיע השורש א.ש.ם, המלה אחריות אינה מופיעה בו, אלא רק במקורות בית שני ואילך. באופן דומה גם בשפות אחרות שבדקה מתגלה ממצא דומה. על כן היא אומרת על המלה אחריות כי "בכל המקרים זוהי מלה מתוחכמת, מצורפת, מושג שנגזר מאוחר למדי, ובתוקף נסיבות. בעוד שהמלה 'אשם' במרבית הלשונות היא מלה עתיקה עד מאוד, שורשית, ושורשיה האטימולוגיים לא תמיד ידועים". מכאן היא גוזרת כי "אם נוצרה המילה המורכבת מאד 'אחריות' – מסתבר שהיה בה צורך, שהמושג הישן של אשם לא יכול לספק את כל הצרכים הקיימים בחברה… ובאמת, ככל שחברה מתפתחת, ככל שמושגיו של אדם וחובותיו נעשים מתוחכמים יותר, כך מתקיימת יותר ויותר ההפרדה ההולכת ונעשית מוכרחת בין אשם פשוט ובין אחריות".

לאחר שהבחינה בין אשמה ואחריות והסבירה את ההבדלים בין המושגים והרקע ההיסטורי להופעתה של ה"אחריות", קובעת הראבן גם כי אחריות לא תמיד כרוכה בעונש, וכי לא רק שאין לה תמיד קשר לאשמה אלא היא גם תובעת מחשבה אמיצה. על כן, ככל שעולה גילו של אדם ובגרותו הוא חושב פחות ופחות במונחים של אשמה ויותר ויותר במונחים של אחריות. אבל הראבן לא מסתפקת בתובנות חשובות אלו והיא עושה צעד נוסף ומבחינה בין שני סוגי אחריות – אחריות פורמאלית ואחריות מוסרית, כאשר זו האחרונה היא העומדת במוקד המסה. אחריות פורמאלית, אליבא דה הראבן, רלוונטית כאשר היה ביכולתו של אדם בתוקף תפקידו לשנות משהו ולא שינה, מתוך שיקול מסוים, או שינה בצורה שאינה נכונה, ואחריות מוסרית קיימת גם ואפילו במקרה שבו לא היה ביכולתו של אדם לשנות דבר. המושג אחריות מוסרית, כפי שמתארת אותו הראבן, הוא המפותח ביותר והקשה ביותר להסתגלות מיידית אצל אותם אנשים הרגילים, כמו בילדות, לחפש בכל נושא את האשם.

שולמית הראבן
שולמית הראבן. דיאלוג חוצה גבולות של זמן

מכאן ואילך מה שעושה הראבן במסה מהווה הסבר והדגמה כיצד המלה החסרה אצלנו, הן בשפה הציבורית והן בזו הפוליטית, היא אחריות מוסרית. לטענתה, יחידים לא תמיד מסוגלים להבדיל בין אשמה ובין אחריות מוסרית, וממשלות על אחת כמה וכמה. היא מביאה כמה דוגמאות חריגות (כולן, כמובן לא מישראל…) של ממשלות ואישים פוליטיים שכן הפנימו את המשמעות של אחריות מוסרית והטמיעו אותה במעשיהם, למשל הקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר. אל מול היעדרה של אחריות מוסרית בפוליטיקה הישראלית היא אומרת, ובצדק, כי עיקרה של אחריות מוסרית היא שאין שום חוק בעולם שמחייב להחיל אותה על יחיד או על ממשלה, זאת בניגוד לעונש המוטל במקרה של אשמה פלילית. על כן, יחיד או ממשלה המחפשים תמיד את האשמה ומוחקים מאוצר המלים שלהם את המושג של אחריות מוסרית, פרצופם נקבע ומשתנה בהתאם לכך.

אז מדוע המסה "אשמה ואחריות" עדיין רלוונטית, ארבעים שנה לאחר פירסומה? כי היעדרה של המלה הזו לא רק שלא השתנה בשנים הארוכות מאז שנכתבה המסה, אלא אף הפך חמור יותר. כמו שאומרת הראבן, להיעדר זה יש השלכות כמעט על כל שטחי החיים. מעניין שהאופן בו בוחרת המחברת להדגים זאת – סוגיית הפער הסוציאלי – עדיין רלוונטי מאד לחיינו בישראל של שנת 2013. כך אומרת הראבן: "אם אני לא אשם בפער, זכותי להתעשר, להעלות את רמת החיים שלי בלי כל חשבון, שהרי אינני אשם בעוניו של הזולת. אם אני אחראי מוסרית לפער, אדאג לרמת חיים ממוצעת ולא יותר מכך". לחשוב שדברים אלו נכתבו לפני העידן הניאו-ליברלי, לפני העידן התחרותי והקפיטליזם החזירי והתאגידי, ולפני המחאה של קיץ 2011.

הראבן אמנם מדגימה במאמר החלטות פוליטיות וסוגיות שכמובן אינן רלוונטיות לפוליטיקה של 2013, למשל סוגיית מטוס הנוסעים הלובי שצה"ל הפיל בסיני בראשית שנות השבעים ודוגמאות אחרות, אך המסקנה העולה מהדברים חשובה ורלוונטית גם כיום: החוסר וההיעדר הצורם של המילה אחריות בכלל ואחריות מוסרית בפרט מהשפה ומהשיח הישראלי. היעדר זה מעיד על עירנותה של החברה והתת-מודע הקולקטיבי שלה. ארבעים שנה אחרי, עם חברה שתת-המודע שלה מתכחש לעוולות הרבות שבתחום אחריותה, מהפערים הכלכליים, הזנחת הקשישים וניצולי השואה, המדיניות הכלכלית שמעצימה את החזקים ומדרדרת את המוחלשים אל פי התהום, ועד התכחשות גורפת וקולקטיבית לפשעי הכיבוש בשטחים ולאפליה האתנוקרטית של הפלסטינים בגבולות 48', נדמה כי דבריה של הראבן רלוונטיים מתמיד. לכן חשוב לשוב לקרוא ולדון בתובנותיה מתוך התבוננות מאוחרת בדברים החכמים שכתבה, אשר מזמינים דיאלוג מתמשך החוצה גבולות של זמן.

——————————————————————————————

1 הדברים שנישאו בערב הזיכרון הודפסו כהקדמה לגירסה המחודשת של אוסף הנובלות "צימאון: שלישיית המדבר", הוצאת דביר, 2007
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חן משגב

    תודה לעורכי העוקץ שהסכימו לפרסם את הרשימה הזו, השונה מהרשימות שאני כותב בד"כ. גם תודה לתמי ריקליס שהתאמצה להשיג רשות מהוצאת כתר על מנת שאפשר יהיה להציג קטע קצר מהמסה ה(בלתי)נשכחת הזו. מאחר ולקח זמן להשיג את האישור מההוצאה ומבתה של הראבן, גייל, הרשימה עלתה מעט באיחור ולא במועד המדוייק שבו "חגגה" 40 שנים לפרסומה במקור.

  2. צבי

    תודה רבה חן על המאמר הזה ואזכור של המסה של הראבן. תרומה חשובה לדיון במושג האחריות שנדמה, כך יש לקוות, שהוא מתפתח מחדש היום.
    צבי

  3. דני

    תודה על ההפניה לטקסט המעניין ועל הניתוח שלו. למה צריך אישור מהוצאת כתר? זה פורסם במעריב וזמין במלואו ברשת
    חלק 1
    http://jpress.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=MAR/1973/03/16&ChunkNum=-1&ID=Ar01700&PageLabel=17
    חלק 2
    http://jpress.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=MAR/1973/03/16&ChunkNum=-1&ID=Ar02601&PageLabel=26

  4. חן משגב

    דני איך לכל הרוחות מצאת את הלינק הזה???? במשך חודשים ניסיתי לאתר את המאמר וכל חיפושיי בגוגל העלו חרס…בסוף נאמר לי שכנראה שהמסה פורסמה מתישהו באחד מקובצי המסות שקובצו לספר והתחלתי לחפש בספרים הרבים שהראבן פרסמה….הלוואי והייתי מוצא את זה כל כך בקלות! אפילו חיפשתי במפתח חיפה למאמרים בעברית שיש לי גישה אליו באוניברסיטה וגם שם לא מצאתי לינק ישיר כמו זה שאתה הבאת.

  5. אורלי בנימין

    תודה חן על העלאת החומרים החשובים האלו. לא הכרתי את הטיעון של שולמית הראבן. ניסיון עכשווי אחד לחזור למושג של אחריות מוסרית נעשה בספר שלכבודו נערך לאחרונה כנס במרכז לאתיקה
    http://www.mishkenot.org.il/hebrew/HebEthicsEventsCalendarFull.aspx?id=10148
    טיעון אחד מעניין באותו נושא הוצג על-ידי הרב שרלו שהסביר כי לא די לאדם להכיר בכך שלא פעל כפי שהיה עליו לפעול מבחינת האחריות המוסרית אלא שעליו גם להבהיר כיצד יש בדעתו לפעול על מנת לחזק את האפשרות שבעתיד לא יכשל שוב בהפעלת אחריותו המוסרית ובנוסף עליו להעמיד ולקדם הליך שיאפשר חיזוק הסיכוי לתגובה שיש בה אחריות מוסרית. מאד יפה לדעתי גם אם לעת עתה עדיין בעיקר דמיוני.

  6. שאול סלע

    "" בהרכב שונה במקצת של קציני מילואים היה לאליעזר יפה עוד מפגש, עם ראש הממשלה מאיר. דודו, יריב, סיפק לו לבקשתו את מספר הטלפון של מזכירתה, לו קדר. יפה טילפן והוזמן לשיחה של רבע שעה, שהתארכה לשעה וחצי. גולדה כידררה את האחריות אל דיין, אל הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, אל האלופים; מה לה, אזרחית, ולענייני צבא, אמרה בהתעלמה מהאזהרה שלא לראות במלחמה עניין פעוט חשיבות, שמותר להשאירו בידי גנרלים.

    היתה לה גם ביקורת חברתית, שגרמה ליפה ולחבריו לתהות עד כמה ההנהגה הוותיקה מחוברת לדור החדש. בעשור שבו שימשה שרת החוץ, סיפרה גולדה לקצינים הצעירים, הכביד עליה התקנון הדיפלומטי לצאת לחופשה בחו"ל. כדי להתרחק מטרדות תפקידיה, שרדפו אחריה בחופשותיה בארץ, הפליגה באוניית משא של צים למרסיי ובחזרה. בנמל בצרפת, עם שובו של הצוות לאונייה בשעת לילה, הופתעה לשמע מריבת שיכורים. לאכזבתה התברר לה, שמלחים ישראלים מתקוטטים על נשים מקומיות. "לאן הגענו", נאנחה גולדה. * ""

    http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1684634

  7. חן משגב

    לא הכרתי את הספר הזה, אחפש ואקרא.מסתבר שהראבן השאירה כל כך הרבה כתבים חשובים שאפשר לדון בהם ועדיין רלוונטיים, אישה מאד מרשימה לדעתי.

  8. אילנה שזור

    מאמרה מזכיר לי את התווית שיש בציבור על השמאלניםיות שהםן פועליםות מתוך אשמה על מה שמדינת ישראל עושה לפלסטינים…

  9. דני

    במשפט הפתיחה כתוב שפורסם ב-16 במרץ 1973 🙂
    משם זה כבר היה עניין של 20 שניות למצוא את זה בארכיון מעריב המקוון שאצלי בסימניות הדפדפן קבוע

  10. שרלי

    אני לא מבין מה הקטע הזה להתלהב מכל מיני אשכנזים שכתבו כל מיני דברים "יפים" והלכו לעולמם. מילא שהארץ עושה את זה? אבל העוקץ. הרי המייפלואאר האלה עם ייסוריהם והמצפון שלהם והיורים ובוכים הם הם הדיכוי הכי גדול, הם אלה שבגדו בערכים כדי להסתגל ולקבל את מנעמי השילטון, את הפרסים ואת הכיבודים. בסך כל הראבן כמו כל בני דורה היתה סופרת של שילטון אופל, לא פחות ולא יותר מסורפי ברית המועצות או מדינות קומוניסטיות אחרות. אז כתה כמה מילים יפות? ומה היא בדיוק עשתה חוץ מלבלוע כל פרס מצד השילטון וכל תקציב של חינוך ותרבות שלא הלך למזרחים, לערבים ולכל מי שלא היה מקורב לשילטון?

    בקיצור מדובר בעוד מופע אשכנזי מבהיל!

    לפחות כאן תפסיקו עם זה.

    1. נטליה

      קראת משהו שהיא כתבה? או שהיותה אשכנזייה שזכתה בפרסים (זה היה בכתבה? אתה יודע שהיא זכתה? אבל בוא נניח שכן) מספיק בשביל למצאה אשמה א-פריורית ביורים-בוכים?

      אני שואלת באמת, לא בציניות, בחיי, אלא רק בשביל להבין את השיח.

  11. עידו

    רק בזכות הפעילות החשובה הזו אתם יכולים לקרוא את החומרים במקור… שווה להוסיף קרדיט לעושים במלאכה.

  12. משה

    ראשית, תודה לחן ולעוקץ שהביאו את המאמר המאלף של שולמית הראבן. קראתי אותו בעיון רב ואני מוצא בו תובנות מעמיקות. יחד עם זאת, אני סבור שבמקרים מסוימים יש לשקול האם לקיחת אחריות מוסרית היא נבונה. מאחר שדובר בכתבה על יחסינו עם הפלשתינאים, אני רוצה להתייחס לנקודה זו. ידועה האמרה "הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות". אני סבור שביחסינו עם הפלשתינאים, מעבר לשיקולים של לקיחת אחריות מוסרית, יש לשקול מה תהיה התוצאה של לקיחת אחריות כזו. האם שכרנו המוסרי לא יצא בהפסדנו ביחסנו מול כול העולם. אם היה מדובר בעולם אידיאלי שבו כולם מבינים שאחריות מוסרית אינה גוררת אשמה, ניחא. לצערנו העולם אינו כזה. אני מניח שבכול פעם שמדינת ישראל תיקח על עצמה אחריות מוסרית כאשר אין בה אשמה פורמאלית, יופנו אליה חיצי האשמה באופן אוטומטי. אני מקבל לחלוטין את דבריה על אחריות חברתית הן מצד השלטון והן מצד אנשים שהחיים הטיבו עמם עד למאוד. בהקשר זה אני רוצה לציין לטובה את שינוי פני הפוליטיקה שלנו בשנים האחרונות. אנו רואים כיצד אנשים שלא היו פוליטיקאים מקצועיים ממלאים את אולם הכנסת (עיתונאים, אנשי עסקים מצליחים, מחנכים ועוד) הניסיון מראה שאלה הם חברי הכנסת שעובדים הכי קשה. לטעמי זוהי צורה קבלת אחריות מוסרית.

    1. נועם א"ס

      לא פלשתינאים

  13. חן משגב

    דני, כאשר התחלתי לחפש את המסה ידעתי רק את הנושא שלה ולא היה לי מושג שהיא פורסמה במקור בעיתונות, לכן חיפשתי על פי שם הכותבת ועל פי מה שזכרתי מהתוכן, רק כשהגעתי בסופו של דבר לספר "תסמונת דולסינאה" צויין שם כי במקור המסה התפרסמה כמעט עשור קודם לכן בעיתון מעריב. חוץ מזה שאת הארכיון המקוון הזה בכלל לא הכרתי ואני מודה לך מאד….

  14. בק

    מאמר מקסים ומענין…
    לדעתי, קצת נחמד לבוא ולגנות את המדיניות הקיימת… למה נוח לפעמים להתעלם מכל הדברים הטובים שכן קורים- שכן מתבטאת האחריות המוסרית?
    להחזיר את גלעד שליט הביתה בתמורה למספר לא קטן של פלסטינאים – זה לא נקרא לקיחת אחריות מוסרית?
    החוקים לאפליה מתקנת שקיימים כיום בכל האונברסיטאות והמוסדות האקדמיים, הסבסוד הממשלתי על מוצרי יסוד ועוד…
    נורא נוח לפסול. שימוש במונחים כמו "הקפיטליזם החזירי" ועוד, לא הופכים את האידאולגיה המדוברת לנעלה יותר…

  15. נועם א"ס

    לא פלסטינאים

  16. חן משגב

    אכן יש לומר פלסטינים אבל המסה נכתבה לפני 40 שנה בעת שישראלים נהגו לומר (ויש גם לא מעטים כאלה כיום…) לפשתינא-ים

    1. נועם א"ס

      תגובתי היתה מיועדת למגיב/ה בק המופיע/ה לפני, ולא למאמר עצמו, ומוקמה לא נכון. תגובה זהה בתוכנה ניתנה גם למגיב/ה משה, 3 תגובות מעל (למעט החלפת ש' ו-ס', בהתאם למקור). בכל מקרה, תודה על המאמר – דברים פשוטים ונכוחים שנראה שהיו אמורים להוות את המובן מאליו הפוליטי של כל אחת מאיתנו, אבל כנראה שהם הרחוקים ביותר מהישג ידו ודעתו של מין האדם.

      1. נועם א"ס

        "לעתיד לבוא, מביאו הקב"ה ליצר-הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. לצדיקים יצר-הרע נדמה כהר גבוה, ולרשעים כחוט-השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך בכלל יכולנו לכבוש את ההר הגבוה הזה? ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?" (מסכת סוכה)

  17. אורה לפר מינץ

    הגעתי למאמר זה שלך כשבחרתי לנסות.
    במקרה הגיע אלי מייל העוסק באשמה ואחריות בחיי יום-יום.
    מיד הדהד לי מעברי הרחוק, מהתקופה הפרה-היסטורית, מאמר שאהבתי ללמד את תלמידיי בתקופה שבשיעורי ספרות היה פרק מאמרים (הפרק המשובח ביותר לטעמי). מכל החומר הרב בספרות שלימדתי בשנות חיי המאמר הזה ליווה אותי הכי הרבה כמורה דרך: לקחת אחריות. אחריות מוסרית! (ומוכרחה להתוודות שגם "חצי נחמה" של אחד העם "קופץ" לי מפעם לפעם, ואף "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי מהדהד, במיוחד כשאני רואה איך מעוותים אותו ממשיכיו בליכוד).

    רציתי לצרף את המאמר של שולמית הר אבן לתגובה שכתבתי במאמר "ההוא" המהדהד. ידעתי שזה היה בתקופת האבן ולא בתקופת הטכנולוגיה, ובכל זאת – אנחנו בסיומו של תשעה באב… האמונה מחלחלת…"תנסי, מה יש לך להפסיד?"
    אז ניסיתי…לא ממש יגעתי, זה קפץ מיד.

    תודה לך, חן משגב!

  18. מיקה

    אהלן! הקישורים למאמר של שולמית, שנראה כי רלוונטי מתמיד, לא עובדים יותר… האם יש בנמצא קישורים יותר רלוונטיים?

    תודה!

    ואגב, חן, כתבת מרתק. תודה על זה.