• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בין אשמה ואחריות: ארבעים/עשרים שנה אחרי

מסה נשכחת של שולמית הראבן עוקבת אחרי היעדרה של מלה אחת מהשיח הישראלי, ורלוונטית היום בדיוק כפי שהיתה בעת שנכתבה לפני 40 שנה
חן משגבחן משגב

חוקר, כותב ופעיל פוליטי. גיאוגרף, מתכנן ערים וחוקר מגדר ומיניות, עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

השבוע לפני ארבעים שנה, ב-16 במרץ 1973, התפרסמה ב"מעריב" המסה "אשמה ואחריות" שכתבה שולמית הראבן ז"ל (1930-2003). הראבן, מסאית וסופרת, היתה מן המוכשרות, המחוננות והחריפות שצמחו וכתבו בישראל. תחת כותרת צנועה בת שתי מלים הסתתר טקסט מבריק, ישיר ומדויק. לראשונה נחשפתי אליו עשרים שנה אחרי שנכתב ופורסם, עת למדתי אותו לבחינת הבגרות בספרות.

"אשמה ואחריות" (לקריאה: חלק 1, חלק 2) נחקק בזכרוני, השפיע עמוקות על השקפת עולמי ועיצוב מחשבתי והיה אולי, ובלי הגזמה, אחת התרומות הגדולות והחשובות ביותר של בית הספר התיכון לאדם שהפכתי בבגרותי. שנים הדהד המסר של הראבן בראשי ומפעם לפעם אף הייתי מזכיר אותו בשיחות עם אנשים. מאז תקופת לימודי בתיכון חלפו עוד עשרים שנה, והחלטתי שהגיע הזמן לחפש ולקרוא שוב את הטקסט. לרוע המזל הסתבר כי הטקסט הנשכח הזה אינו נכלל עוד בתוכנית הלימודים, וחבל. לא פשוט היה לאתרו: חיפוש בגוגל העלה חרס ואילו קובץ המסות של הראבן, "תסמונת דולסינאה" (הוצאת כתר), שבו פורסם ב-81', הפך פריט לאספנים.

לאחר מותה של הראבן, אמרה העיתונאית ומבקרת הספרות אריאנה מלמד1 בערב לזכרה כי בחייה "לא זכתה הראבן למידת ההוקרה הנכונה של הממסד ברפובליקת המלים הקטנה שלנו. לא ידעו מה לעשות בה. היא היתה חכמה מדי בכתיבתה, דיברה אל מוחות ורק אחר כך אל הלבבות, לא מתנחמדת, תובענית מאד". ואכן, למרות ספריה הרבים וכתיבתה בז'אנרים שונים – פרוזה, ילדים, מסה ועוד, ויצירותיה החשובות כמו הרומן "עיר ימים רבים", קבצי המסות "עיוורים בעזה" ו"אוצר המילים של השלום", האוטוביוגרפיה הייחודית "ימים רבים, אוטוביוגרפיה", לא זכתה הראבן להיכנס לקאנון הספרותי הרשמי. למרות פעילותה רבת השנים למען שוויון ושלום וההערכה הרבה לה זכתה בחו"ל, היא מעולם לא הפכה לחלק מהקליקה של בכירי הסופרים הישראלים, אלו שדעתם וקולם נשמעים תדיר בענייני היום ובהקשרים פוליטיים. יחד עם זאת, כפי שאמרה מלמד ובצדק "יצירתה של שולמית מזמינה דיאלוג מתמשך שכזה, דיאלוג שמעבר לזמן… עכשיו אפשר רק לקרוא, ואת הגעגועים לקבל בהכנעה ובלי סנטימנטליות, ולשוב ולקרוא".

המסה "אשמה ואחריות" היא בדיוק מסוג הטקסטים הללו שמזמינים דיאלוג מתמשך שמעבר לזמן ולמקום שבו נכתבו, טקסטים שאפשר לשוב ולקרוא, לשוב וללמוד מהם. אני קורא את הטקסט כעת, עשרים שנים לאחר שנחשפתי אליו לראשונה, וארבעים שנים בדיוק ממועד כתיבתו ופרסומו המקורי והוא רלוונטי מתמיד.

קטע מתוך "אשמחה ואחריות" כתר 1981
קטע מתוך "אשמחה ואחריות" (כתר 1981)

הראבן פותחת בסיפור המתאר את ההתפתחות של מושגי מוסר אצל ילדים דווקא. סיפור זה משמש אותה על מנת להסביר לקוראים את ההבדל בין המושגים "אשמה" ו"אחריות". בעוד שילדים מחפשים אשמים מאחר והם חיים במערכת שבה יש מי שאחראי מעליהם, הוריהם, הגמולים מהמערכת הילדותית, יודעים כבר כי בתחום האחריות לא תמיד יש בפני מי לתת את הדין וברוב המקרים עומד אדם לבדו עם אחריותו. הראבן מציגה את האטימולוגיה של המלים אשמה ואחריות. כך, בעוד במקרא מופיע השורש א.ש.ם, המלה אחריות אינה מופיעה בו, אלא רק במקורות בית שני ואילך. באופן דומה גם בשפות אחרות שבדקה מתגלה ממצא דומה. על כן היא אומרת על המלה אחריות כי "בכל המקרים זוהי מלה מתוחכמת, מצורפת, מושג שנגזר מאוחר למדי, ובתוקף נסיבות. בעוד שהמלה 'אשם' במרבית הלשונות היא מלה עתיקה עד מאוד, שורשית, ושורשיה האטימולוגיים לא תמיד ידועים". מכאן היא גוזרת כי "אם נוצרה המילה המורכבת מאד 'אחריות' – מסתבר שהיה בה צורך, שהמושג הישן של אשם לא יכול לספק את כל הצרכים הקיימים בחברה… ובאמת, ככל שחברה מתפתחת, ככל שמושגיו של אדם וחובותיו נעשים מתוחכמים יותר, כך מתקיימת יותר ויותר ההפרדה ההולכת ונעשית מוכרחת בין אשם פשוט ובין אחריות".

לאחר שהבחינה בין אשמה ואחריות והסבירה את ההבדלים בין המושגים והרקע ההיסטורי להופעתה של ה"אחריות", קובעת הראבן גם כי אחריות לא תמיד כרוכה בעונש, וכי לא רק שאין לה תמיד קשר לאשמה אלא היא גם תובעת מחשבה אמיצה. על כן, ככל שעולה גילו של אדם ובגרותו הוא חושב פחות ופחות במונחים של אשמה ויותר ויותר במונחים של אחריות. אבל הראבן לא מסתפקת בתובנות חשובות אלו והיא עושה צעד נוסף ומבחינה בין שני סוגי אחריות – אחריות פורמאלית ואחריות מוסרית, כאשר זו האחרונה היא העומדת במוקד המסה. אחריות פורמאלית, אליבא דה הראבן, רלוונטית כאשר היה ביכולתו של אדם בתוקף תפקידו לשנות משהו ולא שינה, מתוך שיקול מסוים, או שינה בצורה שאינה נכונה, ואחריות מוסרית קיימת גם ואפילו במקרה שבו לא היה ביכולתו של אדם לשנות דבר. המושג אחריות מוסרית, כפי שמתארת אותו הראבן, הוא המפותח ביותר והקשה ביותר להסתגלות מיידית אצל אותם אנשים הרגילים, כמו בילדות, לחפש בכל נושא את האשם.

שולמית הראבן
שולמית הראבן. דיאלוג חוצה גבולות של זמן

מכאן ואילך מה שעושה הראבן במסה מהווה הסבר והדגמה כיצד המלה החסרה אצלנו, הן בשפה הציבורית והן בזו הפוליטית, היא אחריות מוסרית. לטענתה, יחידים לא תמיד מסוגלים להבדיל בין אשמה ובין אחריות מוסרית, וממשלות על אחת כמה וכמה. היא מביאה כמה דוגמאות חריגות (כולן, כמובן לא מישראל…) של ממשלות ואישים פוליטיים שכן הפנימו את המשמעות של אחריות מוסרית והטמיעו אותה במעשיהם, למשל הקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר. אל מול היעדרה של אחריות מוסרית בפוליטיקה הישראלית היא אומרת, ובצדק, כי עיקרה של אחריות מוסרית היא שאין שום חוק בעולם שמחייב להחיל אותה על יחיד או על ממשלה, זאת בניגוד לעונש המוטל במקרה של אשמה פלילית. על כן, יחיד או ממשלה המחפשים תמיד את האשמה ומוחקים מאוצר המלים שלהם את המושג של אחריות מוסרית, פרצופם נקבע ומשתנה בהתאם לכך.

אז מדוע המסה "אשמה ואחריות" עדיין רלוונטית, ארבעים שנה לאחר פירסומה? כי היעדרה של המלה הזו לא רק שלא השתנה בשנים הארוכות מאז שנכתבה המסה, אלא אף הפך חמור יותר. כמו שאומרת הראבן, להיעדר זה יש השלכות כמעט על כל שטחי החיים. מעניין שהאופן בו בוחרת המחברת להדגים זאת – סוגיית הפער הסוציאלי – עדיין רלוונטי מאד לחיינו בישראל של שנת 2013. כך אומרת הראבן: "אם אני לא אשם בפער, זכותי להתעשר, להעלות את רמת החיים שלי בלי כל חשבון, שהרי אינני אשם בעוניו של הזולת. אם אני אחראי מוסרית לפער, אדאג לרמת חיים ממוצעת ולא יותר מכך". לחשוב שדברים אלו נכתבו לפני העידן הניאו-ליברלי, לפני העידן התחרותי והקפיטליזם החזירי והתאגידי, ולפני המחאה של קיץ 2011.

הראבן אמנם מדגימה במאמר החלטות פוליטיות וסוגיות שכמובן אינן רלוונטיות לפוליטיקה של 2013, למשל סוגיית מטוס הנוסעים הלובי שצה"ל הפיל בסיני בראשית שנות השבעים ודוגמאות אחרות, אך המסקנה העולה מהדברים חשובה ורלוונטית גם כיום: החוסר וההיעדר הצורם של המילה אחריות בכלל ואחריות מוסרית בפרט מהשפה ומהשיח הישראלי. היעדר זה מעיד על עירנותה של החברה והתת-מודע הקולקטיבי שלה. ארבעים שנה אחרי, עם חברה שתת-המודע שלה מתכחש לעוולות הרבות שבתחום אחריותה, מהפערים הכלכליים, הזנחת הקשישים וניצולי השואה, המדיניות הכלכלית שמעצימה את החזקים ומדרדרת את המוחלשים אל פי התהום, ועד התכחשות גורפת וקולקטיבית לפשעי הכיבוש בשטחים ולאפליה האתנוקרטית של הפלסטינים בגבולות 48', נדמה כי דבריה של הראבן רלוונטיים מתמיד. לכן חשוב לשוב לקרוא ולדון בתובנותיה מתוך התבוננות מאוחרת בדברים החכמים שכתבה, אשר מזמינים דיאלוג מתמשך החוצה גבולות של זמן.

——————————————————————————————

1 הדברים שנישאו בערב הזיכרון הודפסו כהקדמה לגירסה המחודשת של אוסף הנובלות "צימאון: שלישיית המדבר", הוצאת דביר, 2007
כנראה שיעניין אותך גם: