על תרומת ביהמ"ש העליון לשעבוד

זה לא חדש שגורמים ממשלתיים לא אוכפים חוקים, אבל עכשיו אפילו המוסד השיפוטי העליון מאשר שהדבר מותר. לקראת חג החירות, מתקדם מעמדם של עובדי הסיעוד עוד צעד בדרך לעבדות
גיא דוידוב

השבוע ניתן פסק דין קשה ביותר על ידי בית המשפט העליון. הרכב של תשעה שופטים דן בדיון נוסף בשאלה אם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדי סיעוד. ברוב של שישה שופטים נפסק שלא (דנג"צ גלוטן). זאת לא מהטעם שחל אחד החריגים שקבועים בסעיף 30 לחוק, כפי שסבור מיעוט מהשופטים בבית הדין הארצי לעבודה לגבי העסקה בתחום הסיעוד. בצדק הבינו השופטים, כמו רוב השופטים בבית הדין הארצי, כי יישום של ההלכות (המוצדקות) בתחום זה מוביל למסקנה כי החריגים אינם חלים. כיצד, אם כן, ניתן לקבוע כי החוק אינו חל? פסק הדין המקורי, שניתן על ידי השופט ריבלין, קבע כי החוק אינו חל מאחר ש"אינו מתאים" למתכונת ההעסקה של עובדי סיעוד זרים (שמתגוררים בבית המטופל).

באיזה מובן אינו מתאים? חוק שעות עבודה ומנוחה נועד להבטיח – משיקולים של בריאות, הבטחת קיום חיים פרטיים, כבוד האדם, מניעת ניצול וכיוצא בזה – מגבלה על מספר השעות בהן ניתן להעסיק עובד ביום. עובדי סיעוד מועסקים הרבה יותר מהמקסימום שהחוק מתיר. כלומר, החוק מופר על ידי מעסיקים באופן שפוגע בעובדי הסיעוד. במקום להוקיע את ההפרה, בא בית המשפט העליון והשתמש בה כדי להצדיק פגיעה נוספת באותם עובדים. לא רק שהם נדרשים לעבוד יותר מהמותר בחוק, אלא (מסיבה זו!) הם לא יקבלו את המגיע להם – גמול שעות נוספות – מכוח אותו החוק.

פסק הדין הביא אם כן לפגיעה קשה בעובדי הסיעוד. הוא צירף לכך פגיעה קשה בדיני העבודה בכללותם. אחד המאפיינים החשובים של חוקי המגן בתחום העבודה הינו הקוגנטיות שלהם: העובדה שהם מחייבים את המעביד באופן קטגורי. לא ניתן לוותר על זכויות שהוקנו בחוקים אלה, אפילו אם, לכאורה, העובד חפץ בכך; ובודאי שלא ניתן לומר כי חוק מסוים אינו חל אם נבחרה מתכונת העסקה ש"אינה תואמת" את החוק. אולם השופט ריבלין (אליו הצטרפו פרוקצ'יה ומלצר בדיון המקורי) הסיק מהעובדה שהחוק אינו מקוים על ידי מעבידים בתחום כי הוא "אינו מתאים", זאת למעשה על בסיס ההנחה, כי קיום החוק יטיל מעמסה כלכלית כבדה מדי על המעסיקים; ואף הוסיף כי מצבם של עובדי הסיעוד טוב יותר על אף ההפרה מזה שהיה אילו היו נשארים בארצותיהם. משמע, זכויותיהם של מהגרי עבודה (עובדים זרים) בתחומי המשפט הפרטי יהיו פחותות מזכויות של עובדים אחרים – בניגוד גמור לפסיקה קודמת ולהגיון (הן במובנים של כבוד האדם ושוויון, והן במובנים של מניעת תחרות לא הוגנת ו"מירוץ לתחתית"). ומעבידים שקיום חוקי המגן קשה עבורם מבחינה כלכלית עשויים לקבל פטור מאותם חוקים.

מחאה של עובדות סיעוד על "חוק הכבילה", 2011. צילום מתוך הבלוג של איגוד עובדות ועובדי הסיעוד בכוח לעובדים
מחאה של עובדות סיעוד על "חוק הכבילה", 2011. צילום מתוך הבלוג של איגוד עובדות ועובדי הסיעוד בכוח לעובדים

אין צורך לומר כי פסק הדין התקבל בתדהמה בקהילת דיני העבודה. הוא הביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, ולפגיעה במושכלות יסוד של דיני העבודה. באופן טבעי היתה ציפייה כי הטעות תתוקן בדיון הנוסף. אלא שגם הרכב של תשעה שופטים שנהנה מטיעונים נוספים (כולל התנגדות של היועץ המשפטי לממשלה לפסק הדין המקורי), לא השכיל לתקן את הטעויות הקשות. שופטי הרוב חזרו שוב ושוב על הקריאה למחוקק להתערב ולמצוא פתרון מתאים וייחודי לעובדי הסיעוד. אלא שאין כל סיבה להניח שהמחוקק שכשל במשימה זו שנים ארוכות יתעורר דווקא עכשיו. להיפך, ה"פתרון" שיצרו השופטים מבטל כל תמריץ לתיקון חקיקתי. אילו היו השופטים מיישמים את החוק כלשונו, והמשמעות היתה עלויות גבוהות מנשוא עבור המטופלים הסיעודיים, היו אלה (ובני משפחותיהם) יוצרים לחץ על המדינה לפתרון.

הכיוון יכול היה להיות הפניית משאבים נוספים של המדינה לטובת סיוע למטופלים סיעודיים, ו/או יצירת הסדר מיוחד בחוק שעות עבודה ומנוחה למצבים שבהם קיים ערבוב בין שעות עבודה לשעות מנוחה (כאשר העובד מתגורר בביתו של המטופל). אולם כאשר בית המשפט בחר שלא להחיל את החוק כלל, מהיכן יגיע הלחץ על המחוקק למצוא פתרון? מהעובדים הזרים שאינם בעלי זכות הצבעה? הנשיא גרוניס, שמתהדר בדרך כלל במינימליזם, בחר כאן בגישה אקטיביסטית קיצונית: התעלמות מחוק של הכנסת וסירוב ליישם אותו לגבי מגזר עובדים מסוים, מבלי שיש כל פתח לאפשרות כזו בחוק (ראו גם ביקורתו של אייל גרוס ושל קו לעובד). זאת רק מהטעם שלדעתו (ולדעת שאר שופטי הרוב) יישום החוק כלשונו יביא לתוצאות בעייתיות עבור המטופלים הסיעודיים. השופטים הודו שגם אי-יישום החוק יביא לתוצאות קשות ביותר עבור העובדים. על רקע זה קשה להבין את החלטתם להעדיף את אחת הקבוצות באופן מוחלט שסותר חזיתית את ההעדפה ההפוכה שמבטא החוק.

במקום זאת יכלו השופטים, אם כבר הם נוקטים באקטיביזם, לאמץ פתרון ביניים – כפי שאכן עשו רוב השופטים בבית הדין הארצי. לפי הגישה ששלטה עד כה בבית הדין הארצי, חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדי הסיעוד, אולם חישוב השעות הנוספות נעשה על בסיס הערכה גסה וכוללנית (שהביאה בדרך כלל לתשלום של 4 שעות נוספות ביום, או במקרים אחרים לתוספת גלובלית של 30% או 40% לשכר). שופטי הרוב היו כמובן מודעים לכל זאת. אם לא הספיקו טענות "קו לעובד", וביקורת מהאקדמיה על פסק הדין המקורי, ועמדת היועץ המשפטי לממשלה, הרי לכל אלה הצטרפו גם שלוש שופטות המיעוט, ובראשן השופטת ארבל עם פסק דין מקיף, בהיר ונוקב. אך ללא הועיל. ניתן לסכם את התוצאות המהפכניות והקשות של פסק הדין כך:

  • החוק הישראלי האזרחי אינו חל עוד באופן שווה על עובדים ישראלים ועל מהגרי עבודה – את האחרונים מותר לעשוק;
  • בית המשפט לקח לעצמו סמכות להימנע מיישום חוק כאשר התוצאות של החוק נראות לו בעייתיות – אף שהמחוקק ומשרדי הממשלה הרלבנטיים מודעים לבעיה ובחרו עד כה שלא לתקן החוק, ואף שהיועץ המשפטי לממשלה סבר כי אין להימנע מיישום החוק;
  • הקוגנטיות של דיני העבודה – מרכיב יסודי וחיוני שעומד בבסיס החוקים בתחום זה בארץ ובעולם כולו – נפגעה קשות. במקום מציאות בה חוקי המגן חלים בכל מצב ולא ניתן לוותר עליהם, עברנו למציאות בה בית המשפט יכול לקבוע – ומעבידים יכולים להתבסס על ההנחה שהוא עשוי לקבוע – כי החוק "אינו מתאים" ואינו צריך לחול, או כי לעובד "עדיף" שהחוק לא יחול עליו (בדומה לטענה הכלכלית הניאו-קלאסית – עדיף לקבל שכר נמוך משכר המינימום אך לא לאבד את מקום העבודה – שנדחתה על-ידי ממשלות ומחוקקים בכל העולם, על-ידי כל העוסקים בדיני עבודה, ובשנים האחרונות גם על-ידי מספר הולך וגובר של כלכלנים, כולל במישור האמפירי);
  • ניתן להעסיק עובדי סיעוד בישראל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, מבלי שהמעביד יידרש לשלם להם כלל על שעות העבודה הרבות שמעבר ל-8 שעות ביום (שעבורן הם זכאים לשכר מינימום) – עבדות של ממש בחסות (למעשה בהוראת) בית המשפט העליון.

*
לא יהיה זה מוגזם לומר כי פסק דין קטסטרופלי זה כמוהו כפסק דין לוכנר של המשפט הישראלי. לאחר כתיבת הדברים ראיתי שהשוואה דומה הועלתה כבר על-ידי שרון רבין-מרגליות, שהדגישה את התפיסה החוזית-שוקית ליחסי עבודה שמבטא פסק דין לוכנר ומוצאת ביטוי גם בפסק-הדין המקורי בגלוטן. אני מצטרף להשוואה ומבקש לחזק אותה. אמנם, בניגוד ללוכנר לא מדובר כאן בפסילה של חוק על בסיס חוקתי. אבל שלושה מהמאפיינים הבולטים של לוכנר מתקיימים כאן: פסילה דה-פקטו של חוק שנועד להגן על עובדים (שם – פסילה חוקתית, אצלנו – סירוב לאכוף את החוק על מגזר שלם); אקטיביזם שיפוטי קיצוני שמאיין את רצון המחוקק; ופסיקה שמבוססת על תפיסה כלכלית שמרנית ומופעלת כנגד חקיקה חברתית-כלכלית.

רציתי לסיים עם הצעה קונסטרוקטיבית שתפתח פתח לאופטימיות. אבל ככל שחשבתי לא הצלחתי למצוא כזו.

המאמר פורסם לראשונה בבלוג המרצים למשפטים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אפרת

    האקטיביזם השיפוטי החריג בדרך כלל אצל גרוניס הציל אותנו מהראייה הכל כך חד מימדית של קו לעובד ושות'. אני נכה שמתגוררת עם מטפלת, מלבד הטיפול בי שבהערכה גסה ניתן לאמוד אותו ב3 שעות ביום, כל שאר המטלות שנעשות על ידה מבוצעות גם למענה! כביסה, בישול, קניות, ניקיונות וכו'. אז היכן השעות הנוספות??
    אני מציעה שכל מי שרואה בעצמו יפה נפש יבקר ויחקור לעומק כיצד באמת נראית תנאי ההעסקה של עובדים בסיעוד מקרוב בבתי המעסיקים.

    1. קרן

      אישה יקרה, מצבך הבריאותי הקשה מובן, ונזקק לפתרון. אני בעצמי בעלת 85% נכות, סבתי מטופלת סיעודית כבר כמה שנים.
      יחד עם זאת, אין כל הצדקה "לזרוק" עובדים כמו עובדי הסיעוד לתנאים של עבדות. כן, על אף מה שאת רואה "רק" כשלוש שעות, העבודה היא יותר מזה. העובדה שהיא עושה את עבודות הבית "גם בשבילה" היא לא מדוייקת. אין בה חופש. זה משהו שהיא חייבת לעשות, ואין לה בחירה. לו היתה חיה באופן עצמאי ובעלת זמן משל עצמה, ייתכן שהיתה בוחרת אחרת. אולי אפילו לחיות בזוהמה. אבל זו היתה הבחירה שלה.
      עובדי סיעוד עושים עבודה חשובה שאין כדוגמתה, לעיתים מטפלים בכל מה שקרובי משפחה מעדיפים שלא לעשות, לעצום עיניים, להתעלם. הם נקשרים, עוזרים, נותנים הרבה יותר מ"שעות עבודה". מעורבת כאן רגישות, עבודה טוטאלית (בלי הפסקות, בלי הפרדה בין חיים פרטיים לחיי העבודה, בלי חיי חברה, בדרך כלל בריחוק מהמשפחה), וגם עומס רגשי – עבודת סיעוד היא עבודה לא פשוטה. היא מעוררת מפגש מתמשך עם פחדים, חששות וגם – עם הרגע שבו יאבדו העובדים את המטופל, אליו הם נקשרו (וכמובן, יסתכנו, שוב, בחוסר ביטחון תעסוקתי).
      העובדים שמטפלים בך, שמטפלים בסבתי, ושגם טיפלו בי בהזדמנויות שונות – הם בני אדם. יש להם חיים משל עצמם, מחשבות, חלומות, רגעי עצב, כעס, פחד, שמחה. מגיע להם זמן משל עצמם לחוות את כל אלה. להיות משוחררים, רגעים שבהם אין להם צורך לתת דין וחשבון לאיש.
      באחריות המדינה למצוא לזה פתרון, ולא להפלות בין עובדי סיעוד לעובדים אחרים. מה היה קורה, לו עובדי הסיעוד היו יהודים ישראלים? סטודנטים? הבת שלך? אחותך? הנכדה שלך? גם אז היית חושבת שזה בסדר שאין זכות ליום חופש? נראה לי שלא.
      אם אנחנו הופכים להיות מדינה גזענית בחסות החוק, שמפלה בין יהודים ללא יהודים, בין ישראלים ללא-ישראלים, בין עשירים לעניים באופן כל כך בוטה : כולנו נכים.

  2. נפתלי שם טוב

    אין מן הנמנע להכתיר פסק דין זה כגזעני. נקודה.

    אם היה מדובר בעובדים ישראלים לא היו מעיזים להוציא פסק דין כזה.

    אז מי אמר שבג"ץ שמלאני?….

  3. דרור BDS

    חסר בטקסט הזה כמה עובדות בסיסיות שהיו יכולות לשפוך אור על השקפת עולמם של מה שמכונה שופטי בגצ.
    ראשית, מי משלם על העסקם של העובדים הזרים בתחום הסיעוד, ומהי המשכורת. שנית, מהו קובע החוק, אם קיים כזה, בכל הנוגע לתנאי השכר ולזכויותיהם, אם קיימות, של עובדים אלו.

    בעוד שופטי בגצ פועלים, לדידם, למען מה שמכונה האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל – שמירה על חוקי המשטר הציוני והכרה בלגיטימיות שלו, הרי טקסט זה, כמו גם זה של איל גרוס, אינו בא בטענות אל המחוקק, או אל המדינה, בוודאי שאינו מערער על הלגיטימיות שלהם, וכתוצאה מכך מציג עמדה חד צדדית התומכת אך ורק בזכויות העובדים הזרים: "אילו היו השופטים מיישמים את החוק כלשונו, והמשמעות היתה עלויות גבוהות מנשוא עבור המטופלים הסיעודיים, היו אלה (ובני משפחותיהם) יוצרים לחץ על המדינה לפתרון".

    דווקא השופטים מטילים את כל האשמה על המחוקק. ע"פ פרשנותו של גרוס, "הנשיא גרוניס התייחס לסוגיה כמאבק בין שתי קבוצות מוחלשות. לקביעתו [של גרוניס], החוק הנוכחי לא מתאים ליחסי סיעוד, וראוי שהכנסת תסדיר את הסוגיה". גם שופטות המיעוט הדגישו את אחריותו של המחוקק, אלא שע"פ פרשנותם המוטעית של גרוס ושל גיא דוידוב, "מוטעה להציג את המקרה ככזה של התנגשות בין שתי קבוצות מוחלשות". לדידם, "גישה זו פוטרת את המדינה מאחריות ומטילה את הנטל של קבוצה מוחלשת אחת על האחרת".
    אלא שגם שופטות המיעוט הדגישו כי "המדינה היא זו שצריכה להבטיח את זכויות המטפלים הסיעודיים ולתת סיוע מתאים שיאפשר את העסקתם (אסתר חיות), ואילו עדנה ארבל טוענת כי "[למרות שהפורעים הציונים – ממשלות הזדון והחורבן לדורותיהן של המדינה הציונית – לא עסקו מעולם הן בזכויות העובדים הזרים והן בזכויות החולים הסיעודיים, עדיין] ניתן למצוא פתרונות לחישוב שעות העבודה של עובדי סיעוד במסגרת החוק הקיים, כפי שכבר נעשה בבתי הדין לעבודה".

    כפי שאדמונד לוי קבע בזמנו כי ע"פ חוקי המשטר הציוני אין כיבוש, כך גרוניס קובע כי ע"פ חוקי המשטר הציוני תביעה כגון זו היא התנגשות בין שתי קבוצות מוחלשות. מה היה קורה אילו חוקי העבודה היו נאכפים? רבים היו נאלצים לוותר על שירותי הסיעוד, כפי שציינה משפחת הנתבעת. מה היה קורה אילו חוייבה המשפחה בסך כל ההוצאות, הוצאות שהמדינה, ע"פ חוקיה שלה, חייבת לשלם? לתוצאות חמורות אלה לא התייחסו דוידוב וגרוס בביקורתם.
    הגדיל לעשות גרוס כשקבע ש"מאחורי הפסיביזם השיפוטי לכאורה של גרוניס – המחוקק ולא בית המשפט צריך להסדיר את הסוגיה – עומד בעצם אקטיביזם שיפוטי… בחירה פרשנית אקטיביסטית של סטייה מחוקי העבודה הקיימים". מהם חוקי העבודה הקיימים? האם קיימים חוקי עבודה כלשהם? ע"פ גרוניס, כלל לא קיימים חוקים בנושא.

    התוצאה היא אפשרות להעסיק עובדי סיעוד, רובן בעצם עובדות, שאינן ישראליות, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, בשכר מינימום. גרוניס, כמו אדמונד לוי, לקח את חוקי המשטר הציוני עד לגבולות האבסורד. פסיקה שונה, אבסורדית באותה קנה מידה, הייתה ממוטטת משפחות רבות בישראל, כפי שאנו רואים למשל בפסיקת בתי המשפט לפנות את דיירי עמידר מבתיהם ובעוד פסיקות שערוריתיות רבות. חטאם היחיד של מה שמכונה שופטי בגצ – חטא כבד לאין נשוא – הוא קבלת הלגיטימיות של המשטר הציוני.

    1. גיא דוידוב

      תודה על התגובה המפורטת, אבל חוששני שאני מתקשה להבין אותה.
      המבנה הבסיסי הוא זה: יש חוקי עבודה, ובהם חוק שעות עבודה ומנוחה שמחייב תשלום שעות נוספות. החוקים האלה חלים עקרונית על כל עובד בישראל — גם על עובדי סיעוד וגם על עובדים זרים/מהגרי עבודה. החובה על פי החוק חלה על המעביד ולא על המדינה. במקרה על עובדי סיעוד, המטופל (או משפחתו) הוא המעביד.
      המדינה משתתפת במידה מסויימת במימון תשלומים לעובדי סיעוד, באמצעות הביטוח הלאומי. אבל במידה מאד מוגבלת.
      בפני בית המשפט עמדה תביעה על עובדת סיעוד לתשלום שעות נוספות, שאין מחלוקת שהיא אכן עבדה. בית המשפט סירב לקבל את התביעה, ללא נימוק משפטי מתקבל על הדעת. ההשלכות קשות גם לעובדי סיעוד וגם לדיני העבודה בכללותם. זאת הביקורת.
      זה לא אומר שלא רצוי שהמחוקק יתעורר בכל מיני מובנים, גם בהקצאת משאבים נוספים של המדינה לעניין, גם ביצירת הסדרים ייחודיים לגבי שעות עבודה ומנוחה כאשר העובד גם גר במקום העבודה ויש קושי לחשב את השעות העבודה. אבל עד שהא יעשה כן, בית המשפט צריך לקיים את הדין.

    2. דרור BDS

      תודה על תגובתך.
      כפי שכתב כאן יהודה (למטה) וכפי שכתבו עודד פלר ויונתן ברמן, "מי שאינם מופיעים בפני בית המשפט הגבוה לצדק עלולים לטעות ולחשוב שמתקיימים שם דיונים משפטיים". http://www.mehagrim.org/2013/03/blog-post_18.html

      נראה לי כי אין מחלוקת על קביעתה של גביזון: "התפלגות דעות… הנובעת ממלכוד מערכתי ממשי לגבי התפקיד השיפוטי. […] המלכוד נובע מכך ששתי החלופות האלה אינן באמת רצויות, כפי שהסכימו הן שופטי הרוב והן שופטות המיעוט".
      http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1972582
      שאלתי, שאלת תם, היא: האם בית המשפט סירב לקבל את התביעה ללא נימוק משפטי מתקבל על הדעת (בניגוד לנימוק אתי, או הגיוני), כפי שאתה מציין? על שאלתי עונה גביזון: "נראה אפוא, שהכרעת השופטים כאן נבעה בעצם משיקול מסדר שני: מבין שתי חלופות פרשניות גרועות, מה עדיף בפועל? ומה עדיף מבחינת תפישת התפקיד השיפוטי?
 בעולם מתוקן, שבו המחוקק מקשיב לבית המשפט ומתקן את מה שדרוש תיקון דחוף, אין ספק כי צודק הרוב בפסיקתו". (שם)

      אין מחלוקת על כך שהמשטר הציוני אינו משטר מתוקן. מה שהפריע לי בכל המאמרים הללו היא ההיטפלות דווקא לשופטי הרוב – כולם גברים ע"פ הדגשתם של כל הכותבים (גביזון, גרוס, פלר וברמן, ידיעה של טלילה נשר, הארץ) ודברי השבח וההלל על שופטות המיעוט – כולן נשים. האם כדי לקבוע עמדה מוסרית צריך להתלות בפמיניזם, או באילנות גבוהים אחרים כמו: "ושלוש השופטות? הן כתבו פסק דין. אמיתי" (פלר וברמן), "השופטת ארבל עם פסק דין מקיף, בהיר ונוקב" (כאן), והתמוה ביותר: הבאת מה שמכונה עמדת היועץ המשפטי לממשלה כבסיס לנכונות טענותיך.

      לי, שאינני משפטן, ובז לא פחות מפלר וברמן, ואולי גם ממך, בוודאי יותר מגרוס, למה שמכונה בגצ, שופטיו ושופטותיו כאחד, לא ברורה העמדה החד צדדית המצדדת בפסיקת המיעוט בצורה כל כך גורפת. כבוד השופטות כבר הוכיחו במקרים אחרים כי את הבוז ושאט הנפש שראוי לרחוש להן (כמו גם את הנעל שנזרקה על כבוד השופטת בייניש ע"י כבוד המתנגד פיני כהן) הן הרוויחו ביושר. גם כאן הוכיחו השופטות שמעבר לסולדיריות הנדרשת עם החלש הן אינן עושות דבר וחצי דבר כדי למצות את הדין עם האשמים האמיתיים: ממשלות הזדון והחורבן. כתוצאה מכך גורמים אחרים, חלשים אף הם (משפחת המטופלת במקרה זה), היו יכולים לצאת נפגעים אילו עמדתן של השופטות הייתה מתקבלת.

      כידוע, הלנת שכרו של עובד על ידי מעביד תהווה עבירה פלילית אשר לצידה עונש מאסר חצי שנה או קנס בגובה 67,300 שקלים חדשים. כידוע, בית המשפט העליון אישר עמדת התמ"ת וקבע: אי תשלום שכר מינימום בזמן הינו עבירה של אי תשלום שכר מינימום ולא רק עבירה של הלנת שכר . כידוע, איחור במועד תשלום השכר כאשר מדובר בשכר מינימום מהווה עבירה פלילית. בהתאם לזאת, לדעתי העמדה היחידה אשר מתחשבת גם בצרכי העובדת, גם בצרכי המטופלת הסעודית, וגם בעובדה שהפורעים הציונים ימשיכו בפורענותם, היא זו של השופט הנדל. הנדל טען כי "לא ניתן להותיר את עובדי הסיעוד משוללי זכויות עד שהמחוקק יתפנה לומר את דברו". בנוסף, טען כי יש להעניק לעותרת תוספת מעבר לשכר המינימום, אולם קבע כי החוק אינו חל על עובדי הסיעוד. (הארץ). עמדה זו של הנדל הוצגה כך ע"י פלר וברמן: "השופט השישי אמר שהחברים שלו צודקים, אבל, יאללה, לא יפה, תנו לעובדות עוד עשרים אחוז בשכר, ונגמור עם זה".

  4. יהודה

    מי שסבור כי בית המשפט העליון שוקל רק שיקולים משפטיים הוא תמים. אבל הנימוק של פסק הדין בענין השעות הנוספות על עובדי סיעוד, הוא קיצוני. נדמה לי שעד היום לא נתקלנו בנימוק שהחוק אינו מתאים להיות מוחל, כדי להצדיק מטרה חוץ משפטית. אבל אולי יש תקדימים לכך? זכורה למשל, החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן ז״ל, שלא להגיש כתבי אישום בגין יחסים הומולסביים, למרות שהאיסור נמצא בספר החוקים.
    יש לשער שעורכי דין יתחילו עכשו לעשות שימוש הולך וגובר בטיעון שחוק מסויים אינו מתאים להיות מוחל על מקרה מסויים או בלתי מסויים.