הבנאליות של הגזענות

לרגל היום הבינלאומי למאבק בגזענות, הילה דיין נזכרת בטבח שרפוויל – אירוע מקומי מ-1960 שנבחר להוות סמל אוניברסאלי. אבל מתחת להילה ההירואית מסתתרים פניה של אלימות ביורוקרטית יומיומית, ותחילת התקוממות אפורה של יחידים, משפחות וקהילות

ב-21 במרץ 1960 בעיירת השחורים שרפוויל שבדרום אפריקה, נטבחו 69 מפגינים בירי מאש חיה במהלך הפגנה של כמה אלפים מול תחנת המשטרה המקומית. העובדה שהטבח בשרפוויל הפך ליום הבינלאומי למאבק בגזענות מעניינת לפחות משתי בחינות. ראשית כל, היא מסמלת את הפיכת האפרטהייד לשם גנרי לגזענות בתצורתה הכללית והאוניברסלית ביותר. אפרטהייד הפך ממסומן בעל משמעות היסטורית מקומית למסמן האולטימטיבי והא-היסטורי של גזענות. הפרדוקס הוא שהמונח "אפרטהייד" הפך מזוהה עם גזענות בכל מקום ובכל תקופה, למרות שבחייו הוא נתפס לרוב כמשטר אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח, מקרה קיצון שאינו בר השוואה לשום משטר אחר. מעטים המחקרים במדע המדינה, ביחסים בינלאומיים או בפילוסופיה פוליטית שהתייחסו לצורת משטר זו ברצינות וניתחו אותה ניתוח היסטורי השוואתי, כאשר רוב הספרות על דרום אפריקה מתמקדת בהתמוטטות המשטר ובמעבר לדמוקרטיה. יוצא מן הכלל שראוי להזכיר הוא החוקר מחמוד ממדני, שטען כי אפרטהייד אינו מקרה קיצון אלא מקרה טיפוסי של קולוניאליזם מאוחר באפריקה, שהיתה ונשארה לדידו – גם אחרי נפילת המשטרים הקולוניאליים – יבשת מדינות האפרטהייד.

שנית, מעניין גם הגלגול שעבר הטבח עצמו, מסמל של התנגדות עממית לאפרטהייד לסמל למאבק בגזענות. דרום אפריקה הדמוקרטית הפכה את שרפוויל לעמוד תווך מרכזי במיתוס הלאומי שלה. אבל מאחורי כל מיתוס לאומי מסתתרת תמיד אמת קצת יותר פרוזאית. ההפגנה בשרפוויל לא היתה נגד גזענות – היא היתה הפגנה של עובדים נגד נסיונות שונים ומשונים של המשטר להגביל ולפקח על תנועתם ותנאי העסקתם. ההפגנה היתה חלק ממחאה פוליטית מאורגנת נגד אכיפת מסמכי מעבר, מעין ספרונים עבי כרס שהיוו למעשה ויזות עבודה. בספרונים אלה נרשם לפרטי-פרטים כל מידע אפשרי על העובדת, המעבידה, שעות ההעסקה, כתובת מגורים, היתר לתנועה בעיר בשעות מסוימות וקטגוריית השיוך האתנית לפי ארבעת קטגוריות האפרטהייד הידועות לשמצה שהבחינו בין לבנים, שחורים ("בנטו"), מעורבים ("קולורד") ואסייתים.

הטבח בשרפוויל לא היה תחילתה של ההתנגדות בעיירות אלא אקורד הסיום של ההתנגדות המאורגנת והפוליטית למדיניות זו, שנקראה "Influx Control". שרפוויל נחשב לקו פרשת מים, שלפי ההיסטוריונית הדרום אפריקנית דבורה פוזל, סימן את המעבר ל"שלב השני" של האפרטהייד (High Apartheid). בין השנים 1960-1963, הביורוקרטיה של השליטה על התנועה בדרום אפריקה עברה רציונאליזציה ואוניברסליזציה. אחרי שרפוויל, תעודות המעבר נכפו על כל האוכלוסייה הלא-לבנה, ויותר ויותר מאמצים ומשאבים הוקדשו לתפעול ולהתייעלות הביורוקרטיה שעסקה בהנפקת המסמכים ובהוצאה לפועל של מדיניות ניהול האוכלוסייה בכללה.

את ומשרת הבנטו שלך: כמה הצעות ליחסים מאושרים בין מעסיק למועסק. ספרון מטעם עיריית יוהנסבורג שמסביר למעסיקים על החובות המינהלתיות של מועסקיהם. מקור: Mayibuye Archives, UWC - Robben Island
את ומשרת הבנטו שלך: כמה הצעות ליחסים מאושרים בין מעסיק למועסק. ספרון מטעם עיריית יוהנסבורג שמסביר למעסיקים על החובות המינהלתיות של מועסקיהם. מקור: Mayibuye Archives, UWC – Robben Island

מעניין לציין שמדיניות ה-Influx Control לא הייתה חלק מרכזי בשיח הגזעני-דמגוגי של המשטר לפני הטבח בשרפוויל או אחריו, ונתפסה כעניין פרקטי גרידא אפילו בעיני המתנגדים לה. פוזל, שהיתה הראשונה שפירסמה מחקר מקיף בנושא, טענה שמדיניות ניהול האוכלוסייה בפרט, ומדיניות האפרטהייד בכלל, לא היה תוכנית-על מונוליטית אלא תוכנית שיושמה בהדרגה, באופן לא אחיד ושעוצבה על ידי מספר רשויות ביורוקרטיות מסוכסכות בינן לבין עצמן ומתחרות זו בזו. הרשויות שעסקו בהוצאה לפועל של מדיניות ניהול האוכלוסייה לדוגמה תפקדו כמו מטריושקה – אדמיניסטרציה בתוך אדמיניסטרציה בתוך אדמיניסטרציה. השיטה נסמכה על רשויות ביורוקרטיות שכפו כמעט על כל האוכלוסייה טירדה יומיומית להנפיק, לשאת ולחדש חדשות לבקרים מסמכים שונים ומשונים (כולל מעבידים לבנים שהתבקשו לסור למשרדים כאלה או אחרים על מנת להסדיר את תנועת עובדיהם). מה גם שרבים מהביורוקרטים שהוציאו את המדיניות לפועל היו שחורים: בשנות ה-60 וה-70 מספר עובדי המדינה השחורים, להוציא האדמיניסטרציה של הבנטוסטנים, עמד על 300 אלף לערך, בזמן שמספר עובדי המדינה הלבנים היה בערך 250 אלף. בשרפוויל, כמו בעיירות אחרות, המאבק העממי נגד הגבלות התנועה לא היה מוגבל למחאה רק נגד שוטרים לבנים.

חשוב להבין שמנגנון הדיכוי והרדיפה הזה נכשל כשלון חרוץ. למרות שבכל שנה נעצרו כ-250 אלף בני אדם (לא-לבנים) אך ורק בגין "עבירות מסמכים", למרות שוועדה פרלמנטרית אחרי ועדה פרלמנטרית בדקה ביסודיות את כשלי הפיקוח והניהול של השיטה כל כמה שנים, למרות הנסיונות החוזרים ונשנים לטהר אזורים עירוניים מאוכלוסיות לא רצויות, תנועת עובדים חופשית שלא בהיתר, צמיחתן הבלתי נשלטת של עיירות ו"התנחלויות לא-פורמליות", הפכו את המטרה המוצהרת של המשטר – אורבניזציה נשלטת (Orderly Urbanization) – לחוכא ואיטלולא. את טבח שרפוויל יש להבין בהקשר הסוציולוגי וההיסטורי הזה של הצלחת המשטר לדכא את ההתנגדות הפוליטית המאורגנת ולהביא להגמוניזציה מוחלטת של המנגנונים הביורוקרטיים בתקופת "האפרטהייד המתקדם". אפשר להבין מדוע הטבח בשרפוויל נתפס היום כאירוע הירואי מכונן כאירוע הירואי מכונן בהתנגדות שהביאה לנפילת המשטר, אבל יש לקחת בחשבון שטראומת הטבח עברה בדרך למעמדה הרם הנוכחי עיבוד נארטיבי וטלאולוגי בשירות המיתוס הלאומי של דרום אפריקה החדשה.

בורחים מאש המשטרה, שרפוויל 1960. אירוע שפתח עידן של התקוממות אפורה, יומיומיות ולא הירואית. מקור: Bailey's African History Archives
בורחים מאש המשטרה, שרפוויל 1960. אירוע שפתח עידן של התקוממות אפורה, יומיומיות ולא הירואית. מקור: Bailey's African History Archives

שווה להתעכב בקצרה על אופי ההתגדות לאפרטהייד ועל האלימות שהפגין המשטר בטבח שרפוויל. משטר האפרטהייד לא היה משטר רצחני. זה לא היה משטר שעסק בשיטתיות באלימות לשמה או ברצח עם. אחרי הכל, הרוב המוחלט של קורבנות אלימות פוליטית בדרום אפריקה נהרג במהלך ה"מעבר" לדמוקרטיה, בין השנים 1990-1994. עם זאת, ולמרות כשלי שיטת השליטה על האוכלוסייה וחוסר התפקוד המובהק של מנגנוניה הביורוקרטיים, ניתן לומר שמשטר האפרטהייד היה נסיון לבצע טיהור אתני מוכל (Domestic Ethnic Cleansing). משטר האפרטהייד ניהל ביד ביורוקרטית רמה את חייהן של אוכלוסיות משוללות זכויות במטרה להרוס אותן בשיטתיות כקהילות פוליטיות ולהכיל אותן כפרטים יצרניים באותו הזמן. המשטר הצליח לייצר אפקט של דה-פוליטיזציה ולמנגנוניו השונים היה כוח הגמוני בל ישוער, אך כוח ההכלה שלו הלך ונשחק ככל שהיגיון השליטה שלו איבד את סבירותו כמה שמסדיר את חיי היומיום של הנשלטים חסרי הזכויות.

רק ב-87', כשמדיניות ה-Influx Control קרסה סופית, אפשר היה לראות את סופו של המשטר כולו. במובן הזה, המאבק המקומי נגד מסמכי המעבר בשרפוויל מסמל מחד את תבוסת ההתנגדות הפוליטית המאורגנת, אך יכול בהחלט להיזכר כאירוע שפתח עידן של התקוממות אפורה, יומיומיות ולא הירואית, של יחידים, משפחות וקהילות שסירבו, התעלמו או עקפו בדרך זו או אחרת את מגבלות התנועה, התעסוקה והמגורים שהטיל עליהם המשטר. זוהי מורשת שרפוויל האותנטית, להבנתי. ביום הזה ראוי לנו להיזכר בה. לא בגלל שהיא מסמלת מאבק בגזענות א-היסטורית אוניברסלית, אלא בגלל מה שהיא מלמדת אותנו על ההקשר המקומי ועל משטר ההפרדה שלנו.

ד"ר הילה דיין מרצה באמסטרדם יוניברסיטי קולג'. תזת הדוקטורט שלה (ניו סקול, 2008) מנתחת את משטר האפרטהייד ואת משטר ההפרדה הישראלי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חנה זהר

    תודה הילה על המידע הרב והחשוב. זה מבהיר וממחיש את המובן מאיליו לגזענוות, להפרדה, לאפליה מטרה אחת – נישול כלכלי

  2. סמולן

    מסתבר שהכל על כרעי תרנגולת. פשוט מדהים. אין דיון תיאורטי במושג שהוא כל כך עקרוני לשלילת הריבונות, אין חיבור ישיר לנאציזם (למרות שהכותרת מבטיחה בעצם בדיוק את זה), כי האפרטהייד ממש לא רצחני, מרחב הסמלים שלו מעוצב לעייפה, וזה עוד בלי לדבר על האפשרות המעניינת שמועלית בקיצור, לפיה יש עוד מאה משטרי אפרטהייד מותרים ולגיטימיים, שכן הם מנוהלים על ידי שחורים. רוצה לומר, משטר האפרטהייד האפריקאי הופלה לרעה על בסיס גזעי. אפשר לנחש: האם ממדני חושב שהמשטר הנוכחי בדרא"פ הוא גם, ככה, קצת אפרטהייד ?

    1. סמולן

      כוונתי היתה שהמאמר הקצר הזה חושף פגמים מהותיים בהבניית מושג האפרטהייד ככלי פוליטי. מבריק, חתרני, נועז, חזק וברוך.

      1. הילה

        עכשיו הבנתי את התגובה הראשונה שלך…

  3. שושנה גבאי

    תודה לך הילה שהעשרת אותנו בהבנת מהותו של האפרטהייד.

  4. סמדר לביא

    רהוט ורלבנטי! חזקה וברוכה תהיי.

  5. ליכודניק

    א. אינני בטוח שנכון לקרוא לעובדי המדינה בדרא"פ בשנות ה-60 "ביורוקרטים ". הם הרי היו ברובם פועלי ניקיון, שוטרים זוטרים, אנשי אחזקה, מורים של שחורים וכו' שלא ישבו בשום "בירו" (משרד) ולא היה להם בפועל שום סמכות על לבנים "נורמטיביים". אני מניח ששוטר שחור שהיה עוצר אזרח לבן על עבירת תנועה, למשל, היה יודע מצויין מה מותר לו ומתי עליו לקרוא לשוטר לבן, שפורמלית היה בעל סמכויות זהות.

    ב. אני כניראה קצת מתקשה. מה מורשת שרפוויל מלמדת אותנו על משטר ההפרדה שלנו?
    המשטר שם היה מבוסס על הנחה שהשחורים לא מסוגלים גזעית להיות אזרחים בדמוקרטיה, במידה שמצדיקה מאמץ ארוך וסיזיפי "עד שיילמדו את מקומם".

    המשטר כאן מבוסס על הנחה שהתארגנות פוליטית פלסטינית מלאה (מדינה) תופנה בעיקר נגדנו, במידה שמצדיקה מאמץ ארוך וסיזיפי.

    אז מה הלקח הרלוונטי? שזו מלאכה ארוכה וסיזיפית? אם לומר בבוטות, גם לשקם פצועים מפיגוע בבית קפה זה לא כיף גדול.

    1. עודד ישראלי

      לגבי סעיף ב' שלך:

      מה שאפשר ללמוד מהמקרה של דרום אפריקה – היווצרות אפרטייהד ונפילתו -לענינה של ישראל, זה דבר פשוט מאוד. המשך הכיבוש וההתנחלויות זה רע מאוד ליהודים, וזה טוב בעיקר לאלו שרוצים לחסל את מדינתם של היהודים (וגם אותם, פיסית, בסוף/תוך-כדי).

      אפילו אם בטווח הקצר נראה לך שהמשך הכיבוש והשליטה בשטחים זה רק בגדר "מאמץ ארוך וסיזיפי" שניתן/חייבים להצדיק אותו באמצעות "הצורך למנוע פיגועים בבתי קפה" (או, לדעתי, במקרה של נסיגה והתנתקות מוחלטת מהפלסטינים בעצם עדיף יותר: "הצורך למנוע מטחי פצצות מרגמה ורקטות קצרות טווח על גוש דן"), הרי שבטווח הארוך אותו "מאמץ סזיפי" שלך דווקא לא יהיה נצחי (כמו בסיפור המקורי) אלא יגמר יום אחד – והוא יגמר מאוד-מאוד לא טוב מבחינתך (וגם מבחינתי, ואפילו מבחינת כל אותם עבריים אנטי/פוסט-ציוניים שחושבים שניתן להקים ולקיים פה מציאות דו-לאומית מוצלחת עם מיעוט יהודי שנושם תחת שלטון רוב פלסטיני)…

      הבעיה היא, שבניגוד למה שקורה בעולם המיתולוגיה היווני, במציאות אין דבר כזה "פעולה סזיפית נצחית" – ואין פרפטואום-מובילה. האנרגיה שאתה משקיע באה מאיפשהו והולכת לאנשהו על חשבון משהו; לעבודה שאתה עושה יש כל מיני תוצרים ותוצאות בלתי רוורסביליות; וחץ הזמן נע קדימה – ועימו המציאות משתנה. במילים אחרות, בזמן שאתה ממשיך להשקיע אנרגיה בשימור הכיבוש, מתוך ציפיה (אמיתית או מדומה) שיום אחד הפלסטינים יהפכו לכאלו שאפשר לסמוך עליהם מספיק כדי לתת להם מדינה, מתרחשים בנתיים בשטח ומסביבו דברים והמציאות הולכת ומשתנה – והנה, במקום "כיבוש צבאי זמני" לצרכי בטחון, "אפרטהייד" (כולל כל מה שיבוא בעקבות קריסתו) הולך ונבנה…

      בקיצור, כל שניה של המשך הכיבוש גוררת איתה עוד שחיקה במעמדו הבינלאומי של הסיזיפוס הציוני, וכל שנה מייצרת עוד התנחלויות ומתנחלים (מאידך גם עוד מסתננים ופועלים ושב"חים שמשתקעים בישראל) שצריך יום אחד יהיה להתחשב בקיומם, ועוד ועוד ערבוב של המדינה היהודית בשטחים ועם הפלסטינים שחיים בהם… ואז, יום אחד, כבר יבוא העולם ויגיד לך שאין יותר מה להמתין ולחכות לפתרון של שתי מדינות – כי כבר אי אפשר להגיע לכזה – ולכן אסור להמשיך באפרטהייד, וצריך ללכת על פתרון (סופי) של "מדינה אחת שוויונית ודמוקרטית לשני העמים", מהים ועד הירדן – כמו שרוצים האנטי-ציונים (ואני בכלל חשבתי שאתה ציוני)…

      1. יורם הר-לב

        אני מגיב לתגובה שלך כי הטיעון המרכזי הלגטימי שלך משותף להרבה אנשים בעלי כוונות טובות. זה פתרון שאומר שיש צורך בהפרדה, כמו שאמר ברק: "אנחנו פה והם שם".
        אם נמשיך את הלוגיקה של הטיעון הזה, הפתרון הטוב ביותר יהיה העברת אוכלוסיות – ערביי ישראל לשטח הרשות, והמתנחלים לשטח קוי 67. זה פתרון ברוטלי (לאוכלוסיה המגורשת) אם כי ברוטלי פחות ממלחמה בה הורגים את האוכלוסיה. פתרון כזה עבד בארופה של אחרי מלחמת העולם. מליון גרמנים גורשו (בלילה אחד) משטח פולין (של היום). אני לא משתמש במילה הטעונה 'טרנספר', מתוך כבוד לדעתך המובלעת בתגובה שלך.
        אני מקוה שברור לך שגרוש אוכלוסיה אחת (המתנחלים) לא פותר את הבעיה (וגם לא עקבי או מוסרי). גם אם נתעלם מהקושי לבצע זאת וגם אם נתעלם מהטרגדיה שזה מביא למגורשים, חיבים לשקול את התוצאות קצרות הטווח. פתרון כזה עלול להביא בטווח הקצר מלחמת טרור נוספת עקובה מדם, כאשר יורים טילים משטח המדינה הפלשתינית בלי שלישראל תהיה אפשרות להגיב אלא בכבוש מחדש וחזרה למשבצת ראשונה. (ראה מה קרה ברצועת עזה). בכל פתרון חייבים לבחון האם פתרון זה מרחיק, או חלילה מקרב את המלחמה הבאה.

      2. ליכודניק

        השנה אינה 2005, וישראל לא מקיימת "אפרטהייד" מול רוב הפלסטינים; כלומר- היא לא מנסה לשלול מהם זכויות אדם ואזרח בעודה מנצלת אותם כעובדים. הפלסטינים נפרדים מישראל במידה שהביטחון מאפשר. בעזה ובצפון השומרון לא נבנות שום התנחלויות. עזתי יכול מאז 2005 (או אף 93') לנוע בכל הרצועה בלי שום אישור. מה שהולך שם קשור יותר לאידיאולוגיה החמאסית מל-"אפרטהייד" ישראלי.

        אם כבר, פרשת שרפוויל מראה את הצד הכלכלי של קיום שתי אוכלוסיות שכנות עם רמות הכנסה שונות: גם כשתהיה פלסטין עצמאית (אינשאללה), אזרחיה ינסו להיכנס לארץ, חוקית או לא.

  6. דניאל

    הילה שלום,

    מעניין אותי לדעת כיצד הגיבו מדינות אפריקה למשטר האפרטהייד, יש פחות התייחסות לנושא זה ויותר שמים דגש על הסנקציות שמדינות העולם הטילו על דרא"פ.
    תודה.