רות נולדה מעבר לקו

מה רות מחפשת? למה הופיעה פתאום באורח בלתי קרוא בביתם של אביה וזוגתו? היא בורחת, אולי מאירוע ספיציפי. אך נדמה שכל חייה היא במין בריחה כזאת, לא שייכת לגמרי לא לכאן ולא לכאן. על המחזה "בין שני עולמות" ומסעותיהם של מי שחוצים את הקווים
דנה ג. פלג

סופרת, משוררת ומתרגמת, חברת "מאבק סוציאליסטי". בעברה בעלת טור בנושאים להט"ביים, ופעילה בקהילה הבי-פאנסקסואלית בישראל. היום מתגוררת עם משפחתה בסנטה קרוז, קליפורניה, ופעילה במאבקים מקומיים.

"יש מישהו בבית?" הקריאה בעברית ובגרמנית מלווה בדפיקה חזקה בדלת, והנה כבר התיק עף מעבר לה, ודמותה של רות (שרה פון שוורצה, שהיא גם המחזאית) נוחתת בעקבותיו. תרגום המשפטים המדוברים, לעברית ולגרמנית, יופיע על המסך הכחול שהוא גם חלונות ביתם של אברהם (בגילומו של אלי גורנשטיין), אביה של רות, וסבינה, בת זוגו (השחקנית הגרמנייה קורנליה הייזה). כך נפתח "בין שני עולמות", מחזה המציג בתיאטרון הקאמרי. לא לבלבל עם "הדיבוק", המחזה היהודי הקלאסי של הבימה. במחשבה שנייה, למה לא לבלבל? שני המחזות עוסקים בחיים בין לבין, בחוסר יכולת להתיישב ולהתפייס עם אחד מהם, בתזזיות הזאת, וכן, שניהם קשורים לזהות יהודית בטבורם. אבל בניגוד למחזה הפנטסטי של הבימה, "בין שני עולמות" היא ריאליסטית להחריד, ומשום כך גם דו-לשונית, עברית-גרמנית.

רות היא בת להורים גרמנים שהתגיירו והיגרו לישראל. היא גדלה בישראל, בעברית. הגרמנית, שפת הוריה, לא לגמרי נוחה לה. היא פורצת לביתם של אביה ובת זוגו במינכן, אחרי שנים של התנכרות, בחיפוש אחר מקלט. בתחילת המחזה תנהג רות כפי שקורה לרבים מאיתנו, א/נשים בוגרותים ובעלות חיים עצמאיים משלהן, שמגיעות לבית ההורים: כבת עשרה מלאת כעסים בלתי פתורים, כעסים שבמשך עשרים שנה לא מצאו ביטוי, וכעת מתפרצים ביתר שאת, כמו לבה שהיתה כלואה בלוע הר געש וכעת נשפכת ללא מעצורים. היא תפגע ותתנצל שוב ושוב, תחשוף סודות ותגרום לאביה לרצות להשליך אותה מהבית, ואז תגלה לבני הזוג דבר שיהפוך את הקערה על פיה ותתקרב לסבינה באופן בלתי צפוי. ולפני שאמשיך בדיון הזה, אני חייבת לומר: המחזה כתוב היטב, ואין בו רגע דל. השחקנים מדהימים, לא פחות. מי ידע שאלי גורנשטיין, שחקן נפלא כשלעצמו, דובר גרמנית? גם העובדה שרות בעצם דוברת עברית, ושהגרמנית שלה קצת ילדית, כשל מי שמעולם לא למדה בבית ספר גרמני, עוברת נפלא גם למי שלא דובר את השפה. הייזה בדמותה של סבינה, מעבירה אותה מטאמורפוזה גמורה, וככל שהיא נחשפת יותר הופכת גם דמותה מרתקת יותר.

מהו הבית הזה? מה רות מחפשת? למה הופיעה פתאום באורח בלתי קרוא, בביתם של אביה וזוגתו? היא בורחת, אולי מאירוע ספיציפי (שיתגלה בסופו של המחזה וייפתר, אל דאגה). אך נדמה שכל חייה היא במין בריחה כזאת, לא שייכת לגמרי לא לכאן ולא לכאן, מעמד שהפך אותה לנעה ונדה לנצח, בחיפוש אחר שייכות, אבל גם נותן לה נקודת מבט ייחודית. נקודת מבט שממנה בעצם היא לא יודעת לאן לירות, כי אין אויבים. נקודת מבט שממנה אפשר לראות בבירור את תחושת האשמה הגרמנית מצד אחד, והפחד היהודי מצד שני, ואת חוסר התוחלת של שניהם. לאוזניי בלטה מאוד המלה הגרמנית "אשְמה" (Schuld) במחזה. היא חוזרת במלה הגרמנית "סליחה" (Entschuldigung), במובנה הפשוט ביותר, "סליחה שפגעתי בך", כמעין הד אולי ל"לא נסלח, לא נשכח" שאותה מבקשת מערכת החינוך ללמד אותנו כלקח השואה. לא כלקח אוניברסלי, כלקח יהודי.

מתוך "בין שני עולמות". צילום יח"צ
מתוך "בין שני עולמות". צילום יח"צ

כל אחת מהדמויות מוצאת את עצמה במקום אחר בין העולמות, בסופו של דבר. אברהם, שחיפש את הצד היהודי שלו ולקח איתו את כל משפחתו למסע, רק כדי לגלות שיהודים יכולים לנהוג באכזריות כלפי הנתונים למרותם. סבינה, שתחושת האשמה הפרטית שלה שלחה אותה להיות אקטיביסטית ולפעול למען זכויות אדם. ורות, שלשווא תרה אחר איזשהו סיפור לספר לילדים בכיתתה ביום השואה, שחשה היטב את משא האשמה הגרמנית על השואה, אבל חייה בארץ לימדו אותה את הפחד, הפחד מהגרמנים. "הגרמנים" במחזה כפי שהיא מדברת עליהם הם סמל לאויב, לא כשלעצמם. אותו פחד יהודי עתיק מהצוררים שיזרקו אותנו לים, הפחד שמתגלם בציונות בדמותם של הערבים, ובתפיסה המכוננת שלה ששולטת כאן עד היום. תפיסה זו אינה חומקת מפניה של רות, גם היא אינה מפורטת במלים: מדינת הלאום היהודי, מדינה שבה בטחונם של היהודים מובטח רק אם הם לבדם יכולים לחיות בה, ולפיכך קיומם של הפלסטינים תושבי ישראל ("ערבים ישראלים") בתוכה מהווה איום תמידי, כי זה "או אנחנו או הם". שלא לדבר על פלסטינים מעבר לקו הירוק, שעל הציונות לדכא ביד רמה, והיא מוכנה לתת להם מדינה רק כשקרב והולך האיום על "רוב יהודי". מדינה שבה יהודים שעוזבים את הציונות, שמאמינים במדינת כל אזרחיה, נחשבים למי שחצו את הקווים. רות נולדה מעבר לקו, והניסיון שלה למצוא את עצמה בתוכו עולה בתוהו בשל אופן הראייה היחודי שלה.

נסעתי כי כמהתי להסבר אחר

גם אני חשה כמי שחיה בין העולמות, אלא שמסע חיי הוא הפוך, מתוך הפנים אל החוץ, כאילו מרצון. היחס שלי לשואה ול"גרמנים" הבשיל לאט, במקביל לתובנות שלי באשר לציונות. עד לתחילת האוניברסיטה, השפה הגרמנית נשמעה לי קשה ורעה, בלי ספק משום ששמעתי אותה בסרטי שואה בלבד עד אז. אז נראתה לי השואה בדיוק כפי שביקשו להנחיל לנו אותה: אירוע חד פעמי, פשע שבוצע נגד יהודים בלבד, שאין להשוותו לאף אירוע אחר בהיסטוריה האנושית. כשניסינו להבין בכיתה י"א או י"ב איך דבר כזה קורה, הקרינו לנו את הסרט "הנחשול" על מורה שעורך ניסוי בכיתה כדי להסביר את השאלה הזאת. זו היתה תחילתה של איזושהי הבנה.

כששאלתי בכנס של נוער רצ, אי אז בסוף שנות השמונים על הפתרון של מדינה דו-לאומית, נאמר לי שזה לא החזון הציוני, ובתשובה הזאת הסתפקתי במשך זמן רב. שנים מאוחר יותר, כסטודנטית, הייתי אפילו מנחה במכון שהעביר סדנאות על ציונות. השואה כיכבה שם, כהוכחה לכך שרק מדינת לאום יהודית תציל אותנו מעוד אחת. על הכיבוש בתקופה ההיא, של הסכמי אוסלו, לא דובר שם, כמובן.

בשנה ב' נסעתי לסיור שאירגן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, בהדרכתו של פרופ' משה צימרמן, אחד המרצים החביבים עליי ביותר. נסעתי כי כמהתי להסבר אחר. וההסבר הזה הגיע, וכמו תמיד הוא עסק במורכבות. במורכבות הסיטואציה הספיציפית שהביאה לעלייתו של היטלר לשלטון, במורכבות החיים תחת שלטון ווימאר, במורכבות החיים בשלטון טוטאליטרי. אני זוכרת היטב את הביקור בברגן-בלזן, שאילולא התלים המסמנים את מקום קבורתם של אלפים היה נראה כפארק יפהפה. ואני זוכרת היטב את השיחה שניהלתי עם קרובת משפחה מבוגרת, ניצולת שואה, לאחר הביקור. סיפרתי לה מה שלמדתי, שבתחילה שרפו שם את הגוויות, וכשתושבי הכפר הסמוך התלוננו על הריח, שלחו את הקורבנות להשמדה באושוויץ. "על זה הם התלוננו!" אמרתי לה באירוניה. ודווקא היא, זו שניצלה מאושוויץ, היתה זו שהציבה בפני את המראה: "ומה את היית עושה?" שתקתי. "הם לא יכלו לעזור לנו", אמרה. ידעתי מה עלה בגורלם של קומוניסטים ומתנגדי משטר אחרים. מה אני עושה? התחלתי לשאול את את עצמי ביתר שאת, מה אני עושה כדי למנוע סבל ודיכוי?

התשובה, עד היום, היא חלקית ולא מספקת. אני לומדת את עוולות העבר, מתנגדת לאלה שמתקיימות בהווה, ככל שמאפשרים לי חיי העמוסים, מנסה לראות את המציאות לא כ"מי נגד מי" אלא כטובת הכלל. הכלל האנושי, ולא רק האנושי. זו הדרך שלי להתמודד עם האשמה, וכן, גם עם הפחד.

"בין שני עולמות", מאת: שרה פון שוורצה, בימוי: מנפרד לאנגר, משחק: שרה פון שוורצה, אלי גורנשטיין, קורנליה הייזה. ההצגה עולה בתיאטרון הקאמרי בחודשים פברואר, מרץ, אפריל 2013

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.