• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

על נישואים וסולידריות

המאבק על נישואי בני ובנות זוג אותו מין בארה"ב מקומם רבים ורבות, ובצדק. הוא מאדיר פעמים רבות מוסד מפלה ומדיר, תוך הזרמת כמויות אדירות של דולרים על חשבון מאבקים מהותיים בקהילה הלהט"בית. אבל הביקורת לא צריכה להביא לחוסר סולידריות עם מי שבעבורם/ן מדובר בשינוי שיפתור בעיות אמיתיות
אייל גרוס

אפשר לומר הרבה דברים רעים על המאבק לנישואי בני/בנות זוג מאותו מין שהגיע השבוע לפתחו של בית המשפט העליון בארה"ב. מוסד הנישואים הוא מטבעו מפלה ומדיר. גם אם ייכנסו בשעריו זוגות מאותו המין, הוא ימשיך לשדר (ואולי אף ביתר שאת) את המסר שלפיו נישואים הם הצורה האולטימטיבית של היחסים האנושיים, אלה שאמורים להיות משאת נפשו של כל אדם ושיא ההגשמה האישית; הוא ימשיך לשלוח מסר של נחיתות או כישלון אישי למי שאינו/ה חלק ממוסד זה, כי לא רצו או לא יכולים היו להשתתף בו.

כך מי שאין לו/לה בן/בת זוג כי לא רוצה באחד/ת או כי לא מצא אחד/ת, מי שיש לו/לה פחות או יותר מבן/בת זוג אחד/ת – לכל אלו לא נותן מוסד הנישואים פתרון. כל עוד מקושרות למוסד זה פריבילגיות, הן ברמה הסמלית והן ברמה החומרית, זהו מוסד בעייתי שייתכן כי הפתרון הנכון הוא לבטלו כליל כמוסד מדינתי. צריך גם לומר שבניגוד לעמדה הליברלית לפיה רצוי לפתוח את מוסד הנישואים לבני זוג מאותו מין כדי ליצור "בחירה אמיתית", הרי שמוסד הנישואים לא משדר בחירה: מרגע שהוא קיים הוא משדר מסר שעליך להשתייך אליו. גברים, ויותר מכך נשים, שלא נישאו נחשבים פעמים רבות כמי שלא הגשימו את ייעודם/ן. כאשר מוסד הנישואים נפתח גם לבני זוג מאותו מין, מופעל לחץ דומה גם עליהם בסגנון "מדוע את/ה לא רוצה להתחתן"?

אפשר גם לחשוב, ובצדק, שעצם הפנייה להכרה של המדינה ביחסים שלנו היא בעייתית. כדברי ג'נט האלי, כאשר אנו מבקשים מהמדינה להכיר ביחסים שלנו, אנו בעצם מכירים בכוח שלה להכיר בהם – או לא לעשות זאת. אבל צריך גם לזכור שאנו לא חיים בוואקום: יש מדינה, יש חוקים, ואנו פועלים בתוכם. גם אם אנו רוצים לשנות אותם. בעולם אוטופי ייתכן שבאמת רצוי לבטל כלל את מוסד הנישואים כמוסד מדינתי, אם כי עדיין יהיה צריך לחשוב על מנגונים להגנה על בני זוג ובייחוד על נשים וגם על ילדים. בעת פירוק קשר זוגי בו למשל טיפלה אשה בבית ובילדים, כפי שעדיין קורה לעתים קרובות, איך להבטיח חלוקה הוגנת של הרכוש? להתעלם מכך פירושו לשגות באשליה ליברטריאנית על עולם חסר התערבות ממשלתית. אשליה, שמשמעותה בפועל הינה הפקרת החלשים.

באותו עולם אוטופי רצוי גם אולי לנתק זכויות ממוסד הנישואים ואולי בכלל מזוגיות: מדוע להפלות לטובה אנשים שנמצאים במערכת זוגית? וגם, צריך לחשוב כיצד נישואים אינם הפתרון הנכון לחלק גדול מהבעיות שעולות בהקשר זה. ניקח, למשל, את הסוגייה של מי זכאי לקבל החלטות רפואיות עבור אדם שלא יכול לקבלן בעצמו. מוסד הנישואים מוצג לעתים כנדרש כדי לפתור בעיות מסוג זה, אך הוא ממש לא פותר את הבעיה למי שאינו/ה בקשר זוגי ורוצה שחבר/ה טובים יהיו אלו שיוכלו לקבל החלטה במצב כזה. ננסי פוליקוף מצביעה על כך שיש פתרונות אחרים, כמו מנגנון רישום פשוט בו אדם יוכל לציין אדם אחר למטרות כמו קבלת החלטות רפואיות ועוד, שייתן מענה לכל האנשים, אלו שחיים בזוגיות ואלו שלא. גם ליסה דאגן מצביעה על האופק המוגבל של נישואים והצורך להכיר במגוון גדול יותר של יחסים.

מתוך האתר www.hrc.org
מתוך האתר www.hrc.org

אבל האם משמעותן של ביקורות אלו, היא שאל לנו לתמוך עכשיו במאבק למען נישואי בני/בנות זוג מאותו מין? צריך לזכור שהמאבק הנוכחי שמתנהל בארצות הברית שונה בהקשרו מהסיפור הישראלי. בישראל, שבה יש רק נישואים דתיים, שיחק הדבר באופן פרדוקסלי לטובת בני/בנות זוג מאותו מין: לחצם של בני זוג ממין שונה שלא רצו או לא יכלו להינשא בנישואים דתיים יצר כבר לפני שנים אלטרנטיבות המעניקות זכויות דומות או זהות לאלו של בני זוג נשואים. מגורים משותפים עשויים להעניק מעמד של ידועים בציבור, ונישואים בחו"ל ("נישואי קפריסין") נרשמים בארץ. כאשר החלו בני זוג מאותו מין לתבוע זכויות על סמך מגורים משותפים הם יכלו להיכנס למסלול המוכר של ידועים בציבור, וכאשר ביקשו בני/בנות זוג שנישאו בקנדה להירשם בארץ, עמד לצידם התקדים של נישואי קפריסין. נכון, מוסד הידועים בציבור רחוק מלהיות מושלם. על בני/בנות הזוג מוטל הנטל להוכיח כל פעם מחדש את הזוגיות שלהם/ן. לעתים זה פשוט (למשל, בכל הנוגע לזכויות בעבודה, מעבידים רבים מסתפקים בהצהרה או בתצהיר פשוט), אך עדיין מדובר בנטל של הבאת הוכחות לקיום הקשר הזוגי, וכאשר הצד השני או המדינה מתכחשים לקיומו התהליך עשוי להפוך לארוך ויקר, בייחוד בעבור אוכלוסיות מוחלשות.

דימוי: Ryan Conrad מתוך האתר www.againstequality.org
דימוי: Ryan Conrad מתוך האתר www.againstequality.org

כמו כן, אף כי אנו רגילים לדבר על האופי ה"מנרמל" של מוסד הנישואים, הצורך להוכיח את הקשר במוסד הידועים בציבור מנרמל לא פחות ואף יותר – כי אי אפשר להסתפק ברישום וצריך להראות שבפועל התקיימו יחסים לפי מודל מוכר של זוגיות. עם זאת, ישנו פתרון כלשהו שעוקף את נושא הנישואים (אגב, ייתכן שפתרון טוב הוא ברית זוגיות רשומה, שלא דורשת להוכיח את הקשר כל פעם מחדש אך לא מלווה בהילה של נישואים).

בארצות הברית, לעומת זאת, התמונה היתה עד לא מזמן כזו של הכל או כלום: נישואים או היעדר מוחלט של הכרה בקשר זוגי. רק בעקבות התדיינות משפטית בנושא שהחלה בשנות התשעים של המאה הקודמת, הנהיגו חלק מהמדינות ברית זוגיות רשומה כחלופה לנישואים. אך ברמה הפדרלית לא זכו אלו להכרה. יתרה מכך, גם נישואים בין בני זוג מאותו מין באותן מדינות בארצות הברית שיש בהן נישואים כאלו, לא זוכים להכרה ברמה הפדראלית בשל החוק עם השם האורווליאני "החוק להגנת הנישואים". חוק זה קובע שנישואים יוכרו ברמה הפדרלית רק אם הם בין גבר אחד לאשה אחת. מאחר ואנשים לא חיים בוואקום בו אין מדינה וחוקים, יש לכך השלכות יום-יומיות על חייהם. אחד ההקשרים בו בולטות השלכות אלו הוא הקשר ההגירה: אמריקאים רבים שיש להם בני זוג זרים נמצאים במצוקה, שכן בני הזוג לא יכולים לקבל אשרת עבודה ושהייה בארה"ב, ובטח שלא להגיע למסלול שיאפשר להם התאזרחות שם. כך בניגוד לישראל, שבה קיים מסלול המאפשר קבלת אשרת עבודה ותהליך שיוביל לתושבות קבע לבני זוג ידועים בציבור, לרבות בני זוג מאותו מין, בארה"ב ברמה הפדרלית המשחק הוא כאמור משחק סכום אפס. בנוסף לכך, במדינות שאין בהן הכרה בנישואים של בני זוג מאותו מין או בברית זוגיות רשומה, מוצאים עצמם בני זוג מאותו מין לעתים קרובות מופלים בצורה קשה.

תארו לעצמכם שאהובכם שוכב בחדר מיון ולא נותנים לכם להיכנס לבקרו. שבת זוגכן עומדת בפני גירוש כי אין לה אשרת שהייה מכיוון שהממשל לא מכיר בבנות זוג מאותו מין. אלו הבעיות האמיתיות שניצבות בפני זוגות אמריקאים כיום, שבגינן אסור לזלזל במאבק הזה – למרות כל הבעיות במוסד הנישואים. בניגוד לדרך שבה המאבק הזה מוצג לעתים קרובות, זהו מאבק שחשוב במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות. כמה שאדם מבוסס יותר, כך הוא יכול באופן יחסי למצוא דרכים להסתדר למרות מגבלות אלו. בתחום ההגירה נוצרות בעיות לאנשים מכל המעמדות הכלכליים, אך האפשרות לטוס הלוך ושוב, האפשרות להיות בעל עבודה נחשקת שאולי (אם כי גם זה קשה עד מאוד) תשיג אשרה דרכה, והאפשרות ללמוד בארה"ב ולקבל אשרת לימודים – כל אלה פתוחות הרבה יותר בפני בעלי ההכנסה הגבוהה (עם זאת בהקשר של הגירה, יש לציין כי האוכלוסיות העניות ביותר ימשיכו לסבול בכל מקרה מאפליה שקיימת בתחום זה כלפיהן בגלל הדרישות שקיימות בארה"ב  להראות הכנסה שתאפשר את מימון בן הזוג הזר).

השיח שמתקיים סביב המאבק לנישואים בארצות הברית מקומם רבים ורבות, ובצדק. הוא לא מתייחס למאבק הזה כעניין אינסטרומנטלי להשגת זכויות שוות, אלא מאדיר פעמים רבות את המוסד בצורה שתחזק את מסר הנחיתות למי שיישאר ותישאר מחוץ לו. בצדק מתקוממים רבים גם על כך שמיליונים רבים של דולרים הוקדשו למאבק הזה, על חשבון מטרות חשובות לא פחות שנוגעות לנושאים כמו נוער להט"בי חסר בית, איידס, ועוד. ייתכן גם שהיה חכם יותר להתמקד בכמה זכויות ספציפיות שמופרות בארה"ב ולהיאבק לתיקון החקיקה בהקשר שלהם – כמו חוקי ההגירה – תוך השקעת פחות משאבים ויצירת פחות התנגדות. השאלה אם זה היה מצליח כבר הפכה לתיאורטית.

אבל הביקורות האלו לא צריכות להביא לכך שלא נגלה סולידריות לאלו שבעבורם/ן – בהקשר המשפטי והחברתי האמריקאי ובמקומות אחרים – מוסד הנישואים חיוני היום כדי לפתור בעיות אמיתיות. לעשות זאת, זו פריבלגיה של מי שלא נתקל בבעיות האלו ולא נזקק לפתרון שעשוי אולי להגיע בחודשים הקרובים מבית המשפט העליון האמריקאי. צריך גם לזכור שפסיקה בזכות נישואים לבני זוג מאותו מין תהיה תבוסה להומופוביה ולתפיסה שרואה ביחסים בין בני אותו המין כנחותים, וזה כשלעצמו יהיה סיבה למסיבה.

לבלוג של אייל גרוס

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דנה ג. פלג

    בדרכך החכמה, המלומדת והעדינה כתבת מה שאני מרגישה כבר הרבה זמן.

  2. ציפי

    כאילו, איזו תבוסה להומופובים. השפיץ העליון הפריבילגיוני של הומואים ולסביות שהנישואים יפתרו להם בעיות אמיתיות (זכויות הגירה, נגיד) הוא בדיוק זה – קבוצה פריבילגיונית. וקטנה יחסית. וממי נדרשת בעצם הסולידריות הזאת? מאלה שלא רק הפיקציה המשפטית הזאת שקוראים לה נישואים לא רלוונטית להם, אלא הם נלחמות בבעיות הרבה יותר רציניות ברובם: איידס, חוסר דיור, "התדרדרות" לזנות שלא מרצון, אונס, ועוד ועוד… והכספים של ה"קהילה" נמנעים מהם, הידיעה שהן קיימים בכלל נמנעת מהציבור הרחב וגם מה"קהילה" הרחבה. ואחרי נגיד שיהיו הנישואים הנפלאים האלה? פתאום כל הדומואים בפרוורים ייחלצו למאבק הטרנסג'נדרי או הביסקסואלי במקום לכסח את הדשא שלהם בימי ראשון? זה בולשיט גמור – יתלו דגל ניצחון שעכשיו גם הם "נורמלים" וזה ייגמר בזה. בושה לבקש ממי שמודר כפליים ויותר סולידריות, שאינה ניתנת לפני, במשך, או אחרי ממבקשי הסולידריות הזאת. בתקווה שאולי יפלו כמה פירורים לכיוונם מתוך התבוסה של ההומופובים.

  3. אסף

    זה לא TRICKLE DOWN בכלל כי הזכויות הן דבר שלא TRICKLE DOWN אלא ינתן ישר לאוכלוסיות שזקוקות להם שמי שחושב שהן קבוצה פריבלגית וקטנה יחסית פשוט טועה (בטח בהקשר האמריקאי)..

  4. דןש

    הזוגיות טובה למי שבוחר בה. בסך הכל טובה גם למדינה.
    המדינה צריכה לתמוך במוסד הזוגיות ולעודד אותו. במיוחד כאשר הזוגיות מטבעה מביאה ילדים/צאצאים, שחייבים להבטיח את קיומם.

  5. גיא

    הדיון מוכר, ויש טיעונים טובים לתומכים בהטמעות ולתומכים בבדלנות. אני רוצה בכוונה להפריד בין המאבק הסמבולי, למאבק "על ההטבות", דווקא כדי לומר שהמאבק הוא בכל זאת על הראשון, ולא "בזכות ההטבות", או "למרות שהוא סמבולי".

    בל נשכח שפעם להט"ב היו פחות אפולוגטיים, לסביות נלחמו להיות אמהות "כי ככה", והומואים נלחמו להלחם בצה"ל "כי ככה". עכשיו כשקוצרים את פירות הנורמליזציה, כשגייז יוצאים מהארון בגיל 12 ו-13, אולי צריך להזכיר לעצמנו שהפוסט-קולוניאליות הזו (כך אכנה מגוון קולות הקוראים להקצאה שונה מעט של הבושה הקווירית) חבה את קיומה דווקא לאטימות של מאבק סימבולי עיקש ו"סתמי". אני לא אומר את זה כדי לבטל את קולות "השפיות" הפוסט-קולוניאליים, אלא כדי להצביע על דינאמיקה ואופק פוליטי מסויימים.

    לדוגמא נקח את השאילה על נטייה מינית בגיוס גברים לצה"ל – לא כולם מתאימים לשרת בסביבה מיזוגנית וניצית של יחידה לוחמת (שנעשית יותר דתית-לאומית עוד אנו קוראים). אך רבים מזדעקים מהאפשרות שצה"ל שואל בראיון פורמאלי (30% ברמיזה, 20% במישרין, בסקר של איגי מ2011) מלש"בים גייז אם הם הומואים. מתוקף מה הם מזדעקים? והרי לא קשה ליחס למאבחנת הפסיכוטכנית ששואלת דווקא מידה של אנושיות וקומון סנס.

    אלא שכדי שנוכל לדמיין צה"ל פחות מטריד ויותר שוויוני כלפי הומואים ולסביות, צריך כנראה לעשות "השטחה" מסויימת לזהות המינית. אם אנו רוצים ששיעור ההטרדה של הומואים לוחמים ותומכי לחימה ירד צריך כנראה להגיד לצבא "ההומוסקסואליות היא בנאלית, 40% מההומואים שמוטרדים, זה לא בנאלי".

    הבנאליות לוקחת אותי גם לתובנה על הייצור של הבנאליות הזו, והיא שהשיח הציבורי על ההומוסקסואליות הוא שיח בינארי. קשה מאד להביע בו עמדות מורכבות מבחינה מוסרית, ויש ציווי להשתייך לצד "התומך" או "המתנגד", כשמי שמכיר הומוסקסואלים והומואים עצמם אינם דווקא חשים שהשיח משקף אותם היטב, ומנגד מי שמתנגד למאבק הגייז, אינו בהכרח אוחז בעמדות דומות לאלה של רבים אחרים שאינם תומכים במאבק הגייז.

    האם הבינאריות של השיח רעה? אני חושב שכיום היא תנאי להפקעת האופק הפוליטי של ההומואים מהתקבעות במגוון חרדות פטריארכליות ודתיות מהומואים.

  6. הילה

    אייל, סתם לשתף אותך ואת המגיבים. ג'ורג' צ'ונסי היה בעירנו אמסטרדם ודיבר על המאבק ב"דומה" ועל הנסיון האישי שלו כעד מומחה במאבקים המשפטיים הגדולים של השנים האחרונות. הוא השווה את הביקורת על מובילי המהלך כאליטה מנותקת לאנטישמיות. ראוי לזכור שטענות כאלה נשמעות בימינו לאו דווקא מהשמאל, אלא מהימין הקיצוני בארה"ב שטוען שמדובר במיעוט כוחני בעל אמצעים וכוח שמנסה "להשתלט" על הרוב על מנת לשרת אינטרסים צרים. לשאלה לגבי הביקורת מהשמאל, הגיב צ'ונסי בלאקוניות שזה כבר מזמן פאסה, ושאין היום ויכוח רציני לגבי טובת הכלל של ביטול החקיקה המפלה, שלהודות על האמת, לאחר הרצאתו, היקפה ועומקה וההיסטוריה שלה די הדהימו
    אותי, למרות שחשבתי שידעתי עליה מספיק.