מדינה שנוכל לחיות בה: מדינת כל אזרחיה ושני עמיה

מלחמה מודרנית היא לא רק טנקים, היא בולדוזרים. לא עושים אותה רק במפציצים אלא גם בתוכניות מתאר. כן, זו מלחמה שהמדינה מנהלת, ואנשים נפגעים בה: הבריאות שלהם, התקוות שלהם, העתיד שלהם. הכבוד האנושי והלאומי שלהם. נאום מעצרת יום האדמה בסח'נין
גדי אלגזיגדי אלגזי

היסטוריון ופעיל חברתי, חבר בתנועת התחברות-תראבוט

אני מבקש להודות לכם על ההזדמנות להשתתף ולדבר כאן, בעצרת יום האדמה. בשבילי, כאזרח יהודי-ישראלי שנהנה מזכויות היתר במדינה הזאת – גם אם הוא מתנגד להן ונאבק נגדן – יש משמעות עמוקה להזמנה לדבר ביום האדמה, ביום המציין את מאבק הפלסטינים אזרחי ישראל נגד הפליה וגזענות, נגד נישול ודיכוי. אני רוצה להסביר למה אני נמצא כאן.

אני נמצא כאן בגלל העבר. כי לא שכחנו. התבגרתי פוליטית עם יום האדמה הראשון, ב-1976. עם הידיעות על החללים שנהרגו בסח'נין, בעראבה, בכפר כנא ובטייבה. את הכרוז הפוליטי הראשון כתבתי על הריגת אחמד אל-מסרי במג'דל אל-כרום בנובמבר 1977. הרשימה מאז ארוכה. אבל אני כאן לא רק בגלל העבר אלא בגלל ההווה, בגלל מה שקורה עכשיו. יום האדמה הוא לא רק יום זיכרון, הוא יום של מאבק נגד מה שקורה עכשיו. כי המלחמה של מדינת ישראל נגד תושביה נמשכת היום בנגב. בנגב יוצאים פעם או פעמיים בשבוע כוחות גדולים של משטרה ויס"מ ובולדוזרים להריסה מאורגנת. התרגלנו לזה שפעם או פעמיים בשבוע מתאספים כוחות גדולים חמושים בצומת שוקת או בצומת בית קמה כדי לצאת למסע הריסה. אולי התרגלנו יותר מדי ואנחנו כבר לא מרגישים שמדובר במסע מלחמה.

הריסת אלעראקיב, סיבוב 15, 2011. צילום: Oren Ziv/ Activestills.org
הריסת אלעראקיב, סיבוב 15, 2011. צילום: Oren Ziv/ Activestills.org

היום ממשיכה להתנהל בארץ מלחמה. מלחמה מודרנית היא לא רק טנקים, היא בולדוזרים. לא עושים אותה רק במפציצים אלא גם בתוכניות מתאר. כן, זו מלחמה שהמדינה מנהלת, ואנשים נפגעים בה: הבריאות שלהם, התקוות שלהם, העתיד שלהם. הכבוד האנושי והלאומי שלהם. הרבה מדינות מזניחות את האזרחים שלהן, וגם ישראל מזניחה ומשפילה את העניים שבה. אבל לא הרבה מדינות גם נלחמות מלחמה בלתי פוסקת נגד האזרחים שלהן. אני נמצא כאן כדי לומר עם פעילי שמאל רבים בארץ: אנחנו מסרבים לקחת חלק במלחמה של המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים. נעשה כמיטב ביכולתנו כדי להכשיל אותה. גם ביפו. גם בעכו. גם בטייבה. גם בגליל, ובעיקר בנגב.

אחד מהמקומות בהם מתנהלת המלחמה הזו הוא כפר אלעראקיב שבנגב. משלחת הוועד העממי של אלעראקיב הגיעה במיוחד להשתתף בהפגנה כאן בסח'נין. תושבי אלעראקיב איבדו את בתיהם. רבים איבדו את פרנסתם. מדינת ישראל הפעילה נגד התושבים גז מדמיע, כדורי גומי, כדורי צבע, מעצרים שרירותיים, ורבים מהם עומדים עכשיו למשפט. ראיתי בשלוש השנים האחרונות את הילדים הקטנים של אלעראקיב גדלים מהריסה להריסה, קמים בבוקר ורואים את הניידות ויחידות היס"מ. מאות מתנדבים הגיעו לכפר בלילות שלפני ההריסות ועמדו לצד תושבים. חלקם נעצרו, נגד חלקם מתנהלים משפטים. אני לא מכחיש שהשתתפנו – פעילים יהודים וערבים – בפעולות מחאה באלעראקיב. אני לא מכחיש שניסינו לחזק את רוחם של התושבים. אני לא מכחיש שניסינו לעמוד לצדם כשיחידות ההרס הגיעו למקום. זאת החובה האנושית שלנו, זאת החובה האזרחית של מי שמאמין בשוויון זכויות מלא. נמשיך לעמוד לצד תושבי כפר אלעראקיב במאבקם, גם לאחר ההריסה ה-49 של הכפר.

אלעראקיב לא לבד. בשנות החמישים התגאה המושל הצבאי של הנגב שהצליח לפנות עבור התנועה הציונית 70,000 דונם להתיישבות – על-ידי גירוש, על ידי איומים, על-ידי נישול. היום נמשך האיום. תוכנית פראוור היא הכרזת מלחמה על עשרות-אלפי תושבים ערבים בנגב. ממשלת ביבי-לפיד רוצה להשלים את מה שהממשל הצבאי בנגב לא הספיק: לפתור אחת ולתמיד את "בעיית הבדואים בנגב". הבעיה היא לא ערביי הנגב. הבעיה היא ממשלה גזענית ותוכנית נישול. אנחנו חייבים לעצור את תוכנית פראוור. המאבק הוא מאבק התושבים הערבים של הנגב. אבל אסור, אסור שהם יעמדו בו לבד.

יום האדמה בסכ'נין, 30.03.13. צילום: Yotam Ronen/Activestills.org
יום האדמה בסח'נין, 30.03.13. צילום: Yotam Ronen/Activestills.org

אבל אני נמצא כאן לא רק בגלל העבר, ולא רק בגלל ההווה, אלא גם בגלל ולמען העתיד. כדי שיהיה לנו עתיד במדינה אחרת. איזו מדינה? קודם כל מדינה ללא כיבוש צבאי וללא התנחלויות. מדינה שמפסיקה להילחם ועושה שלום, שלום אמיתי, שלום שמבוסס על שוויון וצדק – שלום בחוץ ושלום בפנים. מדינה שמפסיקה להילחם נגד האזרחים והאזרחיות שלה. מפסיקה לשלוח נגדם בולדוזרים להרוס בתים. מדינה שנרגעת ומפסיקה לייהד את הגליל ואת הנגב. מדינה שלא נלחמת נגד התושבים הערבים של יפו ועכו ולוד ורמלה והמשולש. מדינה שבה לא מוחקים את העבר הערבי, והעתיד בה הוא של האנשים שחיים בה, של כל האזרחיות והאזרחים, ולא של דמוגרפים גזענים, שסופרים כל הזמן תינוקות ולא סופרים אנשים ממטר. מדינה בלי היורשים של ארנון סופר וישראל קניג ובן גוריון ונתניהו. מדינה שסימן ההיכר שלה לא יהיה טנק עם בולדוזר.

מדינה שהבעל בית שלה הוא לא ליברמן ולא מי שמממן את ליברמן וביבי. מדינה שהיא בית משותף, שהאנשים, כל האנשים, יהודים וערבים, הם בעלי הבית האמיתיים שלה. לא מוסדות התנועה הציונית, לא הסוכנות היהודית ולא הקרן הקיימת ולא הטייקונים ולא המקורבים ולא התורמים העשירים שחיים באוסטרליה וארה"ב. בעלי הבית במדינה הזאת יהיו האנשים שחיים בה, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים. מדינה של כלל אזרחיה ושל שני עמיה, מדינה שהיא גם מדינה יהודית וגם ערבית, מדינה יהודית-ערבית. בשוויון זכויות מלא. לא רק שוויון פוליטי: שוויון תרבותי ולאומי. וכן: שוויון תוך תיקון עוולות העבר, החזרת קרקעות, שיבת הפליטים, חלוקה שוויונית יותר של העושר וההזדמנויות.

מדינה שבה שתי השפות שוות, וכל המבטאים והתרבויות. שבה לא מסננים אנשים לפי המבטא או המראה שלהם. מדינה שבה אף אחד לא צריך להחליף את השפה שלו, להסוות את המבטא שלו, לשכוח את התרבות שלו. מדינה שהיא לא מבצר, אלא חלק ממזרח תיכון דמוקרטי, מזרח תיכון של העמים, לא של השליטים. מדינה שחיה לא בדמיון האירופי, בפנטזיה מערבית, אלא במקום הזה, במזרח התיכון, הערבי בתרבותו העיקרית.

מדינה שבה ילדים יהודים ופלסטינים יהיו שווים באמת. שהסיכויים שלהם לעתיד, לחינוך, לחיים בכבוד, הם שווים. מדינה שבה הם יוכלו ללמוד באוניברסיטה, ויוכלו ללמוד בשפה שלהם: שבה אפשר ללמוד באוניברסיטה בעברית, ואפשר ללמוד באוניברסיטה בערבית. מדינה שבה אף צעיר וצעירה לא צריכים לוותר על החלומות שלהם בגלל הפליה לאומית.

במדינה הזאת, לא יהיה כפר בלתי-מוכר. כל הכפרים יקבלו הכרה, הכרה ומשאבים לפיתוח. על הפיתוח יחליטו האנשים עצמם, לא השלטונות. אלעראקיב קום תקום ואנשים יבואו לבקר בה, כמו בעשרות כפרים ויישובים בדואים שיקבלו הכרה, כולם. יבואו לבקר את המקומות שבהם נורו יריות ונפצעו אנשים, את המקומות שבהם התנהל המאבק על שוויון זכויות. כדי לתת כבוד לאנשים שנאבקו על האדמה שלהם, שנאבקו למען עצמם ובזה נאבקו למען כולם, כפי שאנחנו נותנים כאן כבוד למי שנאבקו בגבורה על אדמות הגליל בשנות ה-70.

במדינה הזו יהיה שוויון זכויות, ואין זכויות יתר לאף אחד. זאת מדינה חופשית ולא מדינה של משרתים. אף אחד לא צריך להוכיח בה נאמנות למדינה – המדינה צריכה להוכיח כל הזמן שהיא נאמנה לאזרחים שלה, לכולם. אף אחד במדינה הזאת לא צריכה לשרת את המדינה. המדינה צריכה לשרת את האזרחים. לא שירות לאומי. לא שירות לאומי ולא שירות צבאי. ובכלל: אף אחד במדינה לא יהיה משרת או משרתת. אזרחים חופשיים.

את המדינה הזאת, מדינה דמוקרטית באמת, שיש בה שוויון זכויות מלא, מדינת כל אזרחיה ושני עמיה, לא יתנו לנו במתנה. זה מה שיום האדמה מלמד את כולם, לא רק את האזרחים הערבים הפלסטינים. גם את האזרחים היהודים. זכויות לא מקבלים במתנה. זכויות משיגים במאבק.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלי אמינוב

    אני שמח להצטרף לחזונו של גדי אלגזי על ההכרח במדינה דמוקרטית של ממש ליהודים וערבים על בסיס של שוויון מלא במקום מדינה יהודית שהיא בעצם מדינת אפרטהייד. אולם עלינו להבין כי אלה התומכים היום בתכנית שתי המדינות, תומכים למעשה למרות הכחשותיהם, בשלמותה ובביצורה של מדינת ישראל. המדינה היהודית, הבנויה על תקנות ההגנה לשעת חירום ואבחנה גזענית בין ידיד ואויב בין אזרחיה, המוגדרים ומסווגים על פי דתה של אמם. לב השאלה הפלסטינית הוא הפליטים, שכנסת האפרטהייד מנעה מהם לחזור לבתיהם לאחר מלחמת 48. זכות השיבה שלהם למולדתם אינה פוקעת בשל שלטון הכוח ואיננה ניתנת לביטול. האם פתרון שתי המדינות יוכל לענות על הצורך הראשוני הזה? ברור שלא ולכן שולל "פתרון" זה את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. רק מדינה חילונית דמוקרטית מאוחדת המשתרעת על כל האדמה ההיסטורית של פלסטין, מדינה דמוקרטית וחילונית אשר תבטיח שוויון זכויות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת שפה או גזע, רק מדינה כזאת יכולה להבטיח את זכות השיבה, הבלתי ניתנת למיקוח, של הפליטים הפלסטינים. זהו תנאי ראשוני לבניית חיים משותפים של יהודים ופלסטינים בארץ זו.

  2. עמית

    המאמר מתאר חלום אוטופי לא רצוי.
    מדינה שבה יש 2 עמים היא מדינה שנמצאת במאבק כוח פנימי בין העמים האלה. תסתכל על בלגיה השלווה, שהמאבק הכי משמעותי בה היה אמור להיות תחרות הגבינות השנתית, ובפועל היא קרובה לתהליכי פירוק.
    הבעיה הנוספת היא מצב שבו נגיד בלגיה הייתה מוקפת במדיניות פלמיות מכל גבולותיה. זה היה גורם לכך שמאזן הכוחות באופן בלתי נמנע בתוך בלגיה היה נוטה באופן נחרץ לטובת הקבוצה הפלמית.
    כעת נגיד גם שמערב אירופה לא הייתה איזור כל כך שקט, וכמה מהמדינות הפלמיות האלה היו ממש ברוטליות. כמו גם הייתה להן היסטוריה עשירה של שנאה וגזענות כלפי וולונים ואף טבחים ופוגרומים בהם.
    כעת נגיד שגם היה מימד דתי לסכסוך הוולוני-פלמי הזה (שהיה בעצמו אלים ביותר בעברו), ופלמים רבים מפרשים את הדת שלהם ככזו שאומרת שהמצב היחידי שראוי לוולונים הוא כזה של מיעוט נחות תחת שליטה פלמית. פלמים אחרים, מתוך בלגיה ובכל המדינות המקיפות אותה, היו אפילו מפרשים את הדת שלהם כקריאה להרוג את כל הוולונים.

    הסיבה שהאוטופיה שמתוארת במאמר היא גם לא התיאוריה הרצויה היא שמה לעשות; ליהודים באמת יש זכות לבית לאומי משלהם. הערבים הישראלים כמיעוט יכולים לקבל את מירב ההתחשבות בתרבותם ושפתם – כבר עכשיו הם מקבלים רשת בתי ספר משלהם בשפתם, דבר שכמעט אף מיעוט אחר בעולם לא מקבל – אך צודק וראוי שתהיה מדינה ללאום היהודי. לידה צריכה לשבת מדינה ללאום הפלסטיני. ביום שבו ההנהגות הפלסטיניות יפסיקו לדחות את המתווים הבינלאומיים להסכם שלום ישראלי-פלסטיני, זה גם מה שיקרה.

    1. המגיד

      והם היו טריז וסיפורי הופמן
      ונגיד שרק לצד האחר יש "אחריות"
      ונגיד שחושך ולא רואים את רצחנות היהודונאצי , הממסדי וה"תגיסטי"-כהניסטי
      ונגיד שממש לא מודעים ולא מכירים במפה הפוליטית הימנופשיסטית-אפרטהיידיסטית-יודואימפריאליסטית בכנסת ה(אנטי)"נציגי-ציבור" של הלובי הרוטשילדי -בנקסטרי =קוקלוקסקלאני הלבן מסיביר.
      נגיד אוט אזוי זוכמיר גהערט,אוז מה?
      נגיד ש…סיפור הסיקריק הרצח הפונדמנטליסט הקנאי ששורף עם הממגורה האחרונה את הבית על טפו.

  3. מאיר עמור

    כן לגדי. כן על האתגר החברתי של יצירת מדינה אנושית.

  4. אלי אמינוב

    הנוסחה של "מדינה דו-לאומית" היא למעשה נוסחה של קונפדרציה. במילים אחרות: עם סילוק תפאורת שתי המדינות מן הפתח הראשי היא מוחזרת מחדש דרך כניסת השירותים. אין "המדינה הדו-לאומית" אלא פוטנציאל לחזרת הדרישה ל תוכנית חלוקה לשתי מדינות, שהרי כל "לאום" יוכל לדרוש את מימוש זכות ההגדרה העצמית שלו "עד כדי היפרדות"…. וכך נחזור לנקודת ההתחלה שהביאה אותנו לאסון הנוכחי.
    גורמים שונים חוששים מרעיון המדינה החילונית הדמוקרטית. גם בין אלה הרואים את היתרונות במדינה משותפת, יש המנסים שוב ושוב לשכנע שיש להשמיט מן הנוסחה את התיבה "חילונית", על מנת למצוא חן בעיני אותם "כוחות תרבותיים" רבי עוצמה שאינם נוטים לרעיון החילוני. הם מתעלמים מהעובדה כי השמטת התג "חילוני" שומטת גם את המושג "דמוקרטי". שהרי מדינה דו-לאומית, במהותה, אינה דמוקרטית. מוסדותיה המרכזיים של הממשלה במדינה כזו הם בעצם שני ממשלים שכל אחד מהם נבחר על בסיס אתני, ולא על ידי רוב דמוקרטי; של אדם אחד – קול אחד. יש גם נסיונות מפלט מהרעיון החילוני-דמוקרטי תחת הכותרת מדינה "חילונית-דמוקרטית-דו-לאומית"… אולם כל התרגילים האלה לא יצלחו, כי מדינה דו-לאומית היא במהותה אנטי-דמוקרטית.

    1. עמית

      לא, לא, אני מדבר על כל מצב שבו שמים 2 עמים במדינה אחת, בין אם מגדירים אותה "דו לאומית" או לא זה לא כל כך משנה, זו רק תווית. בפועל כל מדינה שמכילה בתוכה 2 עמים היא דו-לאומית, ופועל יוצא מכך היא שבין 2 הלאומים יהיה מאבק על כוח ויצוג בתוך המדינה, בטח שבטח אם יש להם היסטוריה של סכסוך אלים.
      במצב שאתה מתאר שבו אפילו לא יהיה מעין עיגון חוקי מסוים של זכויות כל לאום הרי שהמצב יהיה הרבה יותר פשוט; לא יהיה מאבק כוחות מסובך, אלא בידי הלאום עם הרוב המוחלט יהיה הכוח המוחלט, בעוד שהלאום השני יהיה מיעוט שנתון לחסדיו של לאום הרוב.

      1. שמעון

        גם כך יש לנו מדינה…אמנם לא דו לאומית, אבל רב שבטית כזו ,שכול שבטיה מתעבים זה את זה וממשיכים לחיות ביחד, בשל עוינותה של הסביבה והגדרות והחומות והטנקים שהם מקיפים עצמם בהם. ספרדים מתעבים אשכנזים. אשכנזים מתעבים ספרדים. חרדים מתעבים חילוניים ובעיקר כיפות סרוגות (דווקא דתיות ,אבל לא מן הזן הנכון).חילוניים מתעבים חרדים. ערבים מתעבים יהודים. יהודים מתעבים ערבים וכך הלאה, אם לאזכר רק נוצרים ומוסלמים ודרוזים ובדווים. אין אומות רבות כאלה…שעדיין שולטת בהם העדה,השבט. הלאומיות טרם נחתה כאן במזרחנו התיכון.
        מכאן הפתרון…לא עולה בדעתי.

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    צר לי שלא יכולתי להשתתף באחת מהעצרות לזכר יום האדמה. הוא חל כידוע בעת ממשלת רבין הראשונה בנסותו להמשיך את מדיניות קודמיו לנגוס עוד ועוד משארית האדמות ש עוד נותרו בידי הפלסטינים אזרחי ישראל .חלק לא קטן מהם ,,נפקדים נוכחים'ֿ.
    שגלו מאדמותיהם המופקעות.
    הנושא הוא כמובן של ישראל בתוך הקו הירוק ובהם לפלסטינים מקצת זכויות דמוקרטיות, אבל ודאי לא שויון במשאבים .ואף לא שויון חוקי מלא ומערכת המשפט במידה רבה משרתת את מלחמת השלטון נגד זכויות הקרקע של הפלסטינים העקר הבואים בנגב .שם כפי שגדי מצין המלחמה נמשכת בכל עוזה וגם עמידת הגבורה של הבדואים בעקר באל עראקיב .אבל לא רק.. אשר לפתרון הכולל של הסכסוך הישראל-יהודי שהוזכר בתגובות, אין פתרון אחר של שלום זולת פתרון שתי המדינות עפ"י המתוה של יזמת השלום הערבית, ממנה מתעלמת ישראל. אבל, הרוב המוחץ של יהודי ישראל יעדיף את ישראל בגבולות הקו הירוק על פני מדינה אחת דולאומית מהנהר עד לים שבה היהדים לא יהיו רוב.

  6. ליאור

    מדינה דמוקרטית תתאפשר (אני בספק) בתנאי אחד שלצערי לא יקרה,שזו תהיה
    מדינה חילונית!!אתאיסטית.
    רק ככה אולי אפשר יהיה לבנות כן מדינה אחרת.
    אחרת זה לא יעבוד.

  7. זהבה חן-לוי

    שולמית אלוני כבר קבעה לפני שנים רבות – ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה עם הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. גם במצב אוטופי זה צפויות בעיות בין אוכלוסיות שונות, אך כזה הוא המצב במדינות רבות. אין מדינה מושלמת ובכל שלב וזמן מתמודדים עם הבעיות שנוצרות. בגלל העבר הקשה עם הפלשתינאים, עדיף היה פתרון שתי המדינות, פחות או יותר עפ״י גבולות 67, עליו כבר קים קונצנזוס בינלאומי.

    1. אלי אמינוב

      המעמד הממלכתי שניתן לדת, בפרט בפלסטין, הוא סימן היכר למצב של דיכוי לאומי. הפרדת הדת מהמדינה ומהמעמד האזרחי היא תנאי הכרחי לשחרור מהדיכוי ולהשגת ריבונות לאומית.
      הרפובליקה החילונית-דמוקרטית תפקיע מידי הממסדים הדתיים את השליטה על המעמד האישי. הרשויות המקומיות והשיפוטיות יבצעו את רישום הנישואים והגירושים, היא תדאג להפעלת התחבורה הציבורית בכול ימות השנה בכבישים, במסילות הברזל, באוויר, ברחובות כל היישובים, כולל היהודיים. היא תשלול כל בסיס דתי אתני בקיום האוכלוסיות בארץ. בני הארץ הם אזרחים באשר הם בני הארץ. הם אזרחים של הרפובליקה במישרין, ללא חוליית תיווך בדמות שיוך לעדה דתית אתנית. המדינה פשוט לא תיתן גושפנקה לעדות אלה ולמוסדותיהן, מאחר שהן, אם בכלל, עניינם של אנשים פרטיים. על-כן גם תיאסר כליאת חלקי אוכלוסייה בתוך אזורים מוגדרים, יישובים מוגדרים. זכותו של כל אזרח/ית להתגורר ולבנות את חייו/חייה בכל מקום יישוב בארץ.

  8. דןש

    מאמר שהייתי רוצה לחבק אותו אלמלא מספר הדגשים המעידים על התעלמותו של הכותב מהמציאות.
    במדינת ישראל חיים יהודים, ערבים וזרים. המטרה חייבת להיות ליצור אינטגרציה בין הקבוצות ולא סגרגציה. אכן המדינה הוגדרה כמדינה יהודית – אבל חייב להיות בה מקום ויחס שוויוני אל כולם. הרוב כולל הכותב ואפילו אלו המגדירים עצמם פלסטינאים מעדיפים את החיים והדמוקרטיה נוסח אירופה (חלקם אולי בסתר ליבם), מאשר להפוך למדינה בסגנון ערבי/מוסלמי כדוגמת אירן, סעודיה, סוריה ואפילו מצרים. הם אפילו "רועדים" מהאפשרות, להפוך לחלק מהמדינה הפלסטינאית כאשר תקום.
    אני מסכים שהסיסמאות והפעולות המוגדרות כיהוד הגליל והוד הנגב הן פסולות. יחד עם זאת אני תומך באוכלוסיות מעורבות החיים במשולב בשטח. כפי שמקימים יישובים יהודיים חייבים להקים ישובים ערביים. האדמה היא אדמת המדינה, חייבת להיות מנוהלת ע"י המדינה ולהיות מוקצת לכל אזרחיה.
    הדרישה שכל כפר יקבל הכרה איננה ישימה וגם לא תהיה ישימה. על פי הפזור בשטח, לא ניתן לספק שרותים מינימליים – לא מים, לא חשמל, לא כבישים, לא בתי ספר, לא אזורי תעשיה מסחר ומלאכה ולא תרבות. גם אורח החיים של הבדואים שונה – מרביתם אינם נוודים עוד ושאיפתם להשכלה ולהטבת תנאי המחיה שלהם בראש דאגתם. ריכוז ואפילו בניה לגובה, יהיה הפתרון למצוקתם. אינני מכיר לפרטי פרטים את התוכניות השונות. אבל הצדדים חייבים לפעול בפתיחות מירבים. לא כ"גוזלים" ו"נגזלים" אלא כאלו הרואים את טובתפ של הבדואים בנגב ושל האוכלוסיה הערבית בכל המדינה.
    צר לי מאד על הסרוב הגורף להשתתףהשרות הלאום – כל צעיר וטוב חייב לעשות זאת. בין אם שרות בצבא( כן זה הנאלץ להגן על מדינת ישראל – גם אם יושג הסדר כל שהוא ונגיע לרגיעה) ובין אם שרות אזרחי למען הקהילה. זה חיוני, זה חיובי, זה חינוכי. זה יוצר מעורבות ומפגש בין כל חלקי האוכלוסיה.
    באשר לזכות ההפגנה – היא בהחלט לגיטימית כאשר היא חוקית. אני רק תמהה מדוע חייבים לשאת דגלים זרים (גם של גופים עוינים), במהלכן.

    אני מצר שמאמר הקורא לשוויון, לדמוקרטיזיה ולמניעת הפליה – עושה בדיוק את ההיפך ו/או משתמש באותן השיטות נגדן הוא עותב.

    1. אלי אמינוב

      הדת היהודית מהווה את נקודת ההתייחסות הרשמית של הגטו הישראלי. אין אף מפלגה פוליטית שתערער על הזיקה המהותית בין הדת היהודית לבין המדינה היהודית. השמאל הישראלי – הציוני וה"לא ציוני" – מבקש שיפוצים לטובת הציבור היהודי שלו, הקלה ב"כפייה הדתית" שלא יוכל להשיג אותה. האגדה מספרת שה"כפייה הדתית" מקורה באילוצים הנובעים מהצורך של הממשלות להשיג רוב בכנסת, בעיקר המפלגות של השמאל, זו טענה כוזבת. האמת היא שהתוכן הדתי הוא הנוסח היחידי שניתן לשוות ל"מדינה היהודית", הניסוח היחידי שיכול לתת אחדות – של לאום כביכול – לתפזורת האנושית שהמפעל הציוני אסף כאן. השמאל הזה אינו נלחם להפרדת הדת מהמדינה ומהאזרחות. ומצב אי ההפרדה מביא בהכרח לכפייה דתית. להשלמה הזאת עם המצב של כלים שלובים בין דת ומדינה שותפים כולם, גם אלה שדגלו מאז 1979 בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים" – מק"י – וגם אלה שתומכים ב"מדינה של רוב אתני (אם כן – יהודי) מול מיעוט אתני (אם כן – ערבי) – בל"ד. אכן, אם אינך אומר במפורש: מדינה חילונית, הרי שהשלמת עם משטר של אפליה אתנית, של דיכוי, של שלילת הזכויות.

  9. דוד

    גדי אני איתך בכל התוויית העתיד ששירטטת אבל דרך ההולכה לשם דורשת גם אצלך ריענון הגדרות יסוד.

    אני מדבר על מרחב הזהויות הנכון שיאפשר הסתכלות אינסטרומנטלית (ורצויה) על מושג המדינה תוך ניעור התניות הבית השלישי וכו' ממנה.

    אתה מדבר על יציר זהות יהודי-ערבי וזה ממש לא זיווג אותנטי. הזהות היהודית הינה זהות מטולאת העוטפת זהות עומק זנוחה אבל אותנטית – הזהות העברית שהתחדשה כאן במאה שנים האחרונות ויונקת את לשדה מהשפה העברית. השפה האחות של השפה הערבית שאף היא מגדירת הזהות הערבית.

    כוונתי לשפות האחיות המגדירות זהויות עומק משלימות ומטמיעות במשתמשיהן מערכות ערכים קרובות הרבה יותר מהקירבה שבין יהודי ישראלי לחסיד חב"ד דובר יידיש בברוקלין.

    אני מציע עירור פרגמטי של מרחב זהות על משותפת שבו תנוע בטבעיות הזהות העברית-ערבית ואו אז תתקבל המדינה הדו-לאומית גם היא באופן טבעי

    המשך יבוא..

  10. גדי

    כמו תמיד, טקסטים כאלה כרוכים גם בהרבה אי הבנות, כי הדיון האמיתי עוד לא התחיל. אז רק כמה הערות. אני יודע שהוויכוח תקוע במדינה אחת או שתיים – אבל זה ממש לא העניין בעיניי ובעיני רבים מחברותיי וחבריי.

    הוויכוח הפורה בעיני הוא לא על מספר המדינות – אחת, שתיים, שלוש או עשרים ושלוש – אלא על עקרונות היסוד לחיים משותפים. לכן אין כאן חוקות ויש הרבה, באמת הרבה מה להבהיר, אבל העיקר הוא לא חוקות של מדינות עתידיות אלא עקרונות היסוד.

    מדינה אחת או שתיים? אפשר להיות בעד סיום הכיבוש ומדינה פלסטינית עצמאית ובאותו זמן ולהמשיך להיאבק נגד משטר של נישול ואפליה בתוך ישראל. אפשר וצריך להיאבק לסיום הכיבוש – **וגם** לשינוי אופיה של המדינה. אין שום סתירה בין השניים. אסור שהחזון של חיים משותפים ייתרגם לויתור על המאבק נגד הכיבוש.

    אני מסכים עם זהבה: שוויון אזרחי ואינדיבידואלי הוא חשוב, אבל הוא לא מספיק; צריך שוויון קולקטיבי, צריך לקחת בחשבון את הזהויות הלאומיות ואת הזכויות של הקולקטיבים. לכן מדובר כאן לא רק על מדינת כל אזרחיה אלא על מדינת כל אזרחיה ושני עמיה – שני הקולקטיבים הלאומיים שקיימים בתוכה. לכן מדובר כאן על מדינה יהודית-ערבית – בשוויון גמור.

    לדןש – צר לי, אבל דבריך מעידים עד כמה אתה חי רחוק ממציאות הנישול והאפליה של פלסטיניות ופלסטינים אזרחי ישראל. אין שום סיבה שכפרים בדואים שכקיימים מלפני קום המדינה לא יקבלו הכרה שלמה ואפשרויות פיתוח. כדאי רק לספור כמה "התיישבויות בודדים" קמו בנגב בעשרים השנים האחרונות, כמה יישובי איכות חיים קמו בגליל על אדמות מופקעות מאז 1976 כדי להבין, שאי אפשר להיזכר שקצת צפוף וצריך לשמור על "שטחים פתוחים" לאחר עשרות שנים של התיישבות יהודית אקסקלוסיבית וגזל אדמות.

    ולדוד: באמת, מדובר רק בנאום קצר, לא יותר. אבל כדי שאנשים יכולו לפתח את זהויותיהם, להתערבב אם בה להן\ם או לא – צריך מסגרת שוויונית, וזה התפקיד של הויכוח על הסדרים פוליטיים.

  11. יריב מ

    אחלה מאמר גדי. אבל משהו צורם לי. כי באופן אבסורדי יש משהו פאשיסטי במשתמע ברעיון שאף אחד לא צריך להוכיח נאמנות למדינה – המדינה צריכה להוכיח כל הזמן שהיא נאמנה לאזרחים. זה כאילו הפוך מהפאשיזם, אבל עדיין נשמר פה הרעיון שמהדינה זה יישות מטאפיזית עם קיום עצמאי לאזרחים. אם אנו מבינים את המדינה [הבנה בריאה לטעמי] כביטוי המוסדי של יחסי הגומלין, התלות והערבות ההדדית בין האזרחים, אזי האזרחים בהחלט צריכים להראות נאמנות תמידית האחד לשני, ליחסי הגומלין ביניהם, וגם לביטוי מוסדי הסכמי ודמוקרטי של יחסים אלו. כמעט כל הזכויות הן גם חובות – חובה של מישהו לבצע את הזכות, ובמדינה דמוקרטית זו במידת מה חובת כלל האזרחים, כי הם נותני הלגיטימציה לשלטוןץ לכן יש משהו נכון אונתולוגית במשפט אין זכויות בלי חובות – כתיאור מצב, לאוו דווקא כקביעה מוסרית.

  12. גדי

    יריב היקר, אפשר לתפוס את המדינה כרעיון, וכך עשית, ואפשר לתפוס אותה במציאות. כפעיל פוליטי, זה מה שאני חייב לעשות. בצורתה הקיימת היא לא ביטוי ליחסי גומלין בין כלל האזרחים אלא מנגנון שמרכז כוח ומקצה משאבים בעל קיום אוטונומי למדי. מה לעשות. ולזה עלינו להתיחס. במקרה של ישראל, חשוב מאוד להדגיש שכל רעיון הזכויות הוא שלא צריך להיות נאמן, או נחמד כדי להיות זכאי להן. הן לא טובות, הן לא מתנות, הן לא שכר ועונש – הן זכויות.