עד שהוא שוב נרדם

קטע מפרק מתוך ספרה האחרון של איריס אליה-כהן, "דושינקא, נשמה"
איריס אליה-כהן

גלגלי המֶטְרוֹ המתקרבת מסתערים על המנהרה המבוטנת ופנסיה שולחים אלומות ענק מן הקצה המרוחק. האנשים המצויים בתחנה מכינים עצמם לבואה, מתקרבים אל פס ההפרדה הצהוב שלאורך הרציף. איש אחד, שפניו מטושטשות וכאילו לבד מן החוטם נעלמו מהן האיברים האחרים – לא גבות, לא עיניים ולא שפתיים, אפילו הסנטר נעדר מתווה ברור – מיטיב את מעילו ומושך את אוזניות כובע הפרווה מטה, כמו מנסה להאריכן בכוח, ופורץ קדימה, פוסע במהירות לעבר התעלה.

דימה מושך בידה של אימו, מבקש להסב את תשומת לבה לאיש הזה. סוּמַשֶׁדְשֵיי1, הוא לוחש לה. דעתה של אימו מוסחת ואינה נתונה לאנשים שסביבם. לא כל יום משלחת אם את בנה מהבית. אמנם רק לכמה חודשים, עד שיסתדרו העניינים… ובכל זאת. אמא! תראי! ולטיפה אילמת גולשת במורד לחיו הרטובה.

המטושטש אינו זז מסף התעלה, ולפתע מוצא עצמו דימה מייחל לאיזה אסון שיתרגש עליהם, כאן ועכשיו: שימעד וייפול האיש הזה למטה, אל הפסים, אולי אפילו יקפוץ… ותעבור עליו הרכבת… – זו הפעם הראשונה בחייו שאל לבו הקטן נכנסות מחשבות רעות, ולכן בו בזמן מתלווים אליהן גם צער וחרטה – אם זה יקרה תגיע המֶלִיצְיַה, ושוטרים יסגרו את כל הכניסות והיציאות מן התחנה, והמטרו לא תוכל להמשיך בדרכה, והם יאחרו את הרכבת למוסקבה… ותתבטל הנסיעה לבבושקה אידה… ותהיה לו הזדמנות נוספת לדבר על לבה של אימו, שתימנע את הגירוש –

אימו, שפניה נקיים מאיפור וכל מבע, מרימה את המזוודה האפורה – ששבה אך אתמול מהספוז'ניק2 אחרי שזה הוציא את הרוכסן הגחמני והחליפו בחדש – דלת המטרו האוטומטית נפתחת, ושניהם נכנסים אליה פנימה. בשעה שהם נאחזים במעקה המתכת, מבחין דימה כי המטושטש נשאר עומד על הרציף, עושה כמה פסיעות קדימה, וכמה לאחור, ונוחת על הספסל. רגליו נופלות לפניו כאילו אינן שייכות לגופו, והוא מחלץ מבטנת מעילו בקבוק וודקה ריק למחצה. ובשעה שרצפת הרכבת התחתית רוטטת ואיתה גם המזוודה הניצבת אל הקיר, מערה האיש את המשקה אל גרונו בתנועה שיכורה.

המטרו שועטת קדימה ומחשבותיו של דימה מזנקות עליו, רומסות את לבו. למה דווקא אותו מגרשים? אולי אימו עוד תחזור בה? הוא מתבונן בפניה, ונדמה לו שהיא מנסה לחמוק ממבטו. במאמץ עילאי הוא מחניק עוד דמעות סוררות. איך יסתדר? הוא לא יסתדר. מי יישן איתו בתאו? אם ידברו איתו זרים, מה יענה? הוא מוקף זרים. כולם זרים לו. גם אימו. בעיקר אימו. הוא לא יסלח לה לעולם. לעולם. אפילו אם תתחרט ותסכים להשיבו לביתה, אפילו אז לא יסלח לה… אולי תתחרט?

כמה רגעים חולפים ושוב שועטות עליו מחשבותיו: עם מי ידבר ברכבת ואיך יוציא את הכריכים מן התיק בלא שיבצבץ הארנק ובו הכסף שניתן לו… וכמה טוב שציידה אותו אימו גם בדובשניות. הוא אוהב דובשניות, אבל אם ירצה לעשות את צרכיו? והרי קוסטיה הסביר כי תא השירותים מלא במגפות ומחלות ובחולירע… ומה אם תחלוף הרכבת ותשכח לעצור בתחנה? ואם תשכח בבושקה אידה את מקום המפגש? ואם ישכח הוא עצמו את מספר הרציף בו קבעו להפגש… רגע. באיזה רציף קבעו להיפגש? אימו אמרה לו… שלוש? שמונה? שבע… שבע עשרה? הוא שכח. מספר הרציף פרח מזיכרונו, וניסיונות השיחזור הבהולים עולים בתוהו –

הוא מתבונן באימו בעיניים כלות. חושש לשאול אותה שוב, שמא תתרגז. עשרות פעמים הורתה, ואמרה והזכירה… מוחו כיורה רותחת. והרי אימו גם כתבה לו זאת… אבל איפה הדף הזה בכלל?

האם, ערה לסערת נפשו, רוכנת אליו ולוחשת: יַה טִיבְּיַה לוּבְּלוּ3, דִימוּלַה. ושוב, יַה טִיבְּיַה לוּבְּלוּ, מוחה את דמעותיו ומנסה להרגיעו. קולו משתנק מאימה, האוויר תקוע בגרון והמילים בפיו כולן טרופות. ועוד מעט שוב תפרוץ השלפוחית –

גם בזה חשה אימו. תתאפק, דימולה דוּשִׁינְקַא. היא אומרת ברוך ומהדקת היא אותו אל המעקה, ומניחה למזוודה וצונפת אותו בגופה. משננת באוזניו את אותם משפטים שכבר שמע, ואותם הוא דווקא זוכר היטב, אך אין בהם בכדי להקל. זה רק לזמן קצר, דימולה. עד שנסתדר. יַה טִיבְּיַה לוּבְּלוּ.

המטרו הולכת ומאטה מהלכה. תרשימי הקווים ושמות התחנות התלויים על דופן המנהרה נעשים ברורים וקריאים ומלמדים כי עוד קט, עוד מעט, יגיעו לסְטַנְצְיַה יוּזְ'נִי, התחנה שממנה יוצאת הרכבת המהירה למוסקבה.

צילום:  gerardagudo, cc by-nc-nd

רק בסופה של המתנה מתישה בת שעתיים בסְטַנְצְיַה יוּזְ'נִי מתבשרים הנוסעים כי הרכבת תיכנס לתחנה בדקות הקרובות, וכי עליהם לצאת מבית הנתיבות אל הרציף. במרוצת הזמן הזה רצה דימה להאמין כי מישהו, אי שם, בכל זאת שומע את הרהורי לבו, ובגלל זה מתעכבת הרכבת… ואולי כלל לא תגיע? אולי תתבטל הנסיעה?

פתותי שלג ספורים – הלוואי והם האחרונים לשנה זו, שהרי כבר סוף אפריל – מסמיכים את הרוח והגשם, מנקדים את מדרכות האספלט השחורות שבין המסילות, ונמסים כהרף עין. הרכבת מזדחלת אל התחנה כנחש אדמדם בוהק, קולותיה קצרי רוח. הפְּרוֹבוֹדְנִיק4 שיצא עימם מבית הנתיבות אל מסלולי ההמתנה המְקוּרים, מתיישב בהפגנתיות על אחד הספסלים, כאילו החליט שהרכבת תגיע אליו. חזותו מושכת את שימת לבו של דימה ומשכיחה ממנו את צערו לכמה רגעים; זקנו – כל כך מצחיק! – מתחיל כפאות ארוכות היורדות עד לסנטר, שם הן מתנשקות וממשיכות יחד עד שמגיעות אל החזה, ואז מתפצלות לשני סימני שאלה הפוכים, מגונדרים, חסרי תשובה, ובתוך כל זה, שיניו. עקומות וצהובות ובמרווח שבין שתי הקדמיות ניתן לדחוק בקלות ספר.

הרוכלים שעל הרציף מנסים להרוויח פרוטות אחרונות, ועטים על הנוסעים בקריאות רמות. אחד מהרוכלים, עיקש ונחוש מחבריו, אינו חוסך מאמצים ומתקרב ונעמד בדלת הרכבת ממש, משדל את החולפים על פניו לקנות איזה פירושקי, או חלה מתוקה. מגש העץ הרצוע אל צווארו חוסם את המעבר. אימו של דימה, טרודה ונרגשת, ידיה אוחזות במזוודה ובילקוט ובכרטיס העליה לרכבת, מנידה את ראשה בשלילה. ושוב מתבונן דימה מן הצד ומתפלל שיעמוד הרוכל על שלו ולא יוותר. שלא ייתן לאיש לעלות עד שימכור את כל הלחמניות, וגם אז שלא ייתן לאיש לעבור… ושוב נגוזה תקוותו. הפְּרוֹבוֹדְנִיק נובר בזקן לחייו המטופש, ומסלק משם את הרוכל בגסות. לך, לך מפה. הוא אומר לו, קישטא. כפי שמגרשים חתול. דימה נעלב לא פחות מהרוכל, שנפנה מהם במהירות, ונעלם.

עיניה האדומות של אימו משתלבות יפה עם הסרט האדום שכרכה בידית המזוודה, על מנת שתהה מובחנת (כלל לא עלה על דעתה שכולם כורכים סרטים אדומים למזוודותיהם). היא מנסה לאסוף אליה את בנה, אלא שמעילה התפוח והמזוודה וילקוט הגב חוצצים ביניהם ומונעים קרבה, ויותר משדומה החיבוק לחיבוק, דומה הוא לדחיפה.

ואחרי שהיא שוב מבטיחה לדימה, בקול רופס, כי קצרה תהיה שהותו אצל בבושקה אידה, וטוב יהיה לו שם, עוד יראה כמה טוב יהיה לו שם, היא מגישה את הכרטיס שרכשה לפרובודניק, ומסבירה לו לאן צריך דימה להגיע וגם מבקשת שיסייע לו למצוא את סבתו: אידה איזראלוב. היא אומרת בקול נמוך, וחוזרת: אי-דה איז-ר-א-לוב. למשמע השם מגלגלות אצבעותיו של הפרובודניק אחד מקצות זקנו ועיניו מביטות בדימה בחשד, ובכל זאת מצביעה האם על דימה פעם נוספת וחוזרת ומדגישה: הסבתא שלו, איז-רא-לוב, ומסבירה לפרובודניק את ששיננה באוזני דימה וכבר העז לשכוח: הסבתא תחכה לילד על רציף מספר שמונה, את כל הפרטים כבר רשמתי, היא אומרת לפרובודניק שמבטו נודד אל הנוסעים קצרי הרוח הממתינים שיסתיים התדריך ויוכלו להיכנס אל הרכבת, הדף נמצא בכיס הפנימי בילקוט. ובנחישות שאינה אופיינית לה – הלוואי הייתה מגלה נחישות כזאת גם בעניין סילוקו מן הבית – היא דוחפת שטר כסף מגולגל כסיגר אל אגרופו הקפוץ של הפרובודניק.

רציף מספר שמונה, מהדהדת הספרה במוחו של דימה. שמונה, הוא מנסה לצרוב אותה בזיכרונו… שמונה. שמונה. שמונה… אך בדיוק כמו פתותי השלג, גם הספרה רכה… עוד רגע תימס… שמונה, אסור לו לשכוח… הוא מעגל אצבע לאגודל ביד אחת, וחוזר ועושה כך גם באצבעות היד השנייה, ומחבר את שני העיגולים זה לזה, ולוחש לעצמו, שמונה.

הפרובודניק מציץ במעשיו, ורוטן, ומרוקן את אגרופו לכיסו. כשידו פנויה, אוחז הוא במזוודה האפורה ונכנס פנימה, אל קרון הפְּלַאצכַּארְט5.

דימה נותן באימו עוד מבט אחרון ומהנהן לעברה, כמו הייתה מורתו, והולך אחרי הפרובודניק באיטיות ובראש מושפל.

>>> לקריאת הביקורת של מירב אלוש-לברון על "דושינקא, נשמה"

עטיפת הספר

דושינקא, נשמה

איריס אליה-כהן

הקיבוץ המאוחד

 

————————————————————————————————————————
1 משוגע
2 סנדלר
3 אני אוהבת אותך
4 כרטיסן
5 קרון המחלקה השלישית
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.