למה אנחנו צריכות מצעד שרמוטות

מצעד השרמוטות (slutwalk) התחיל ב-2011, אחרי ששוטר בטורונטו, קנדה, הצהיר בפני קהל סטודנטיות באוניברסיטה כי "נשים צריכות להפסיק להתלבש כמו שרמוטות כדי לא להיהפך לקורבנות" של אונס, הטרדה, תקיפה, או כל אלימות מינית אחרת. הצהרה אשר מגלמת תפיסה מוטעית שלפיה ככל שנשים יותר "שרמוטות" יש להן יותר סיכויים לחוות אלימות מינית. יוזמות המצעד הראשון, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, החליטו למחות נגד תפיסה זו ולהשתמש במלה "slut" כדי לבסס את המחאה. לדבריהן, "לנשים נמאס מדיכוי בגין סלאטשיימינג; נמאס לנו להישפט על פי המיניות שלנו ולהרגיש לא-בטוחות כתוצאה משיפוט זה." וגם ש"לקיחת בעלות על חיי המין שלנו לא אמורה להיות פתח לציפייה לאלימות."

המצעד הראשון היה כל כך מוצלח שעשרות מצעדים דומים צצו ברחבי העולם, כולל בניו דלהי, בברלין, בלונדון, בניו יורק, בקייפטאון ובמקסיקו סיטי, ובשנה שעברה גם בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובבאר שבע. ביום שישי הקרוב (05.04) ייתקיים מצעד השרמוטות בתל אביב.

אבל למה "שרמוטות"? זו לא מלה יפה.

כמו שקרה במצעד הראשון בטורונטו, וכן בכל אחת מן הערים שבהן התקיימו מצעדי שרמוטות, גם בתל אביב עולות התנגדויות רבות לשם של המצעד. החל מזה ששרמוטה זה מעליב, שזה סוגר את המחאה נגד תרבות האונס בפני נשים מאוכלוסיות מסורתיות, שעצם השימוש במילה "שרמוטה" זה מבזה, ולא משנה אם מנסות לנכס את זה בחזרה, שזה טריגרי… ועוד. אז למה בכל זאת יש נשים שכל כך חשוב להן להשתמש דווקא במילה זו, בין אם בגירסה האנגלית או בתרגום לעברית (כאשר זו כמובן מלה בערבית, ובמחוזותינו יש לכך השלכות פוליטיות וערכיות)?

בדף האירוע, נשים מסבירות כי בתור מי שחוו סלאטשיימינג, בתור מי שביזו אותן בילדותן או בנערותן או בבגרותן עם הכינוי שרמוטה – זה מעצים אותן לקחת את המלה הזאת בחזרה, לנכס אותה, לא לאפשר לה להיות מבזה מכיוון שהכינוי העצמי מוציא ממנה את העוקץ. שזה אומר כי בעצם אין כזה דבר בכלל, שרמוטה: יש אשה. וכל אשה זכאית להתנהל כראות עיניה. להתלבש כראות עיניה. להיות מינית, עם מי שהיא רוצה. או לא להיות מינית. ושזה לא משנה מה וכמה ואיפה ולמה המיניות שלה – יש לה זכות בסיסית לביטחון. יש לה זכות להיות לא-מותקפת, לא-מוטרדת, לא-נאנסת.

כי כולנו שרמוטות.

נשים בדף האירוע מספרות כי ברגע שהחליטו להתנהל באופן מיני, או שלא בחרו, ונפגעו מאלימות מינית – הסביבה תייגה אותן כשרמוטות, כמופקרות, ככאלה שמגיע להן כנראה מה שקורה להן. בעוד שכמובן שלאף אחת זה לא מגיע. אך הסביבה מספרת סיפור אחר. אשה אחת מספרת שאחרי ששכבה בתיכון עם בחיר לבה, הוא "רץ לספר לחבר'ה" ומאותו רגע היא נהייתה "הזונה הרוסייה" שמותר לבזות, להטריד, לגנות ולהדיר. והרי היא לא עשתה דבר שהוא לא עשה, כך שחוסר הסימטריה ברור. אשה אחרת מספרת על מקרה שבו הסובבים ילדה בת תשע שנאנסה קראו לה שרמוטה. שלישית מספרת שבחטיבת הביניים היא הותקפה על ידי בן שכבה, ומאז ועד סיום התיכון קראו לה שרמוטה – גם אחרי שמזמן שכחו למה. אשה נוספת מספרת שמכיוון שסומנה בבית ספרה כלא מצייתת לכללים מגדריים נאותים, חוותה ביזויים רבים. לכל זה, בין היתר, קוראים תרבות אונס.

לפי ההיגיון של תרבות האונס, כולנו שרמוטות. כל אחת מאיתנו הייתה או תהיה או לפחות תיחווה כמינית באיזשהו שלב בחייה. כל אחת מאיתנו תהיה לא מספיק צנועה, או לא מספיק מתואמת לנורמה מגדרית בעיניי מישהו במהלך חייה. המסקנה המתבקשת היא שיש בפנינו ברירה כזאת: או להיכנע לתכתיבים של אחרים ולהעביר את חיינו במאמצים להיות אשה "טובה" (וכנראה בכל מקרה להיכשל ואז להיאנס או להיתקף או להיות מוטרדת), או לקחת בעלות על הגוף שלנו ועל המיניות שלנו לא להרשות לאחרים להכתיב לנו מה מותר ומה אסור ביחס לעצמנו. הנשים שתומכות בתנועת הסלאטווק הן נשים שבוחרות באפשרות השנייה.

בבסיס מצעד השרמוטות עומדים מספר עקרונות, כאשר הראשון מביניהם הוא שחייבות למגר את פרקטיקת האשמת הקורבן. האשמת הקורבן מעבירה את האחריות לאלימות מהפוגע לנפגעת. כשהאשמת הקורבן נעשית באופן כלל חברתי ו/או מערכתי, היא בעצם מעודדת ומגבה את קיום סוג הפגיעה – במקרה הזה אונס ואלימות מינית על סוגיה. הפרקטיקה הזאת מושתתת על מספר תפיסות שגויות:

• שאם אתנהג/לא אתנהג באופן מסוים, זה לא יקרה לי (והנגזרת – אם זה קרה לך, זה משום שלא התנהגת באופן הולם): לא נכון. אונס יכול לקרות לכל אחת או אחד, ללא שום קשר למוצא, דת, מעמד, אופן לבוש, השכלה או התנהלות מינית.

• אונס הוא פשע של תשוקה/אקט מיני (והנגזרת – אם עוררת במישהו תשוקה, את חייבת לשאת בתוצאות): לא נכון. אונס הוא אקט של אלימות, והמניעים העיקריים לאונס הם כוח, שליטה וזעם. אנסים לא אונסים מכיוון שיש להם "תשוקה מינית בלתי נשלטת". רוב נפגעות/י האונס הם א/נשים בעמדה מוחלשת אל מול האנס, וכן רוב מקרי האונס מתוכננים מראש במידה כזאת או אחרת. בנוסף, לגברים כמו גם לנשים יש את היכולת הביולוגית לשלוט ביצריהם.

• רוב מקרי האונס הם בין זרים (והנגזרת – אם הסתובב בשכונה ה"לא נכונה" את אחראית למה שקורה לך): לא נכון. במעל ל-90% ממקרי האלימות המינית התוקף מכיר את הנתקףת.

• אנסים הם אנשים חולי נפש ו/או לא נורמטיביים (והנגזרת – את אמורה לדעת ממי להתרחק): לא נכון. רוב התוקפים הם בני משפחה, מורים, מדריכים, חברים, בני זוג, דייטים, עמיתים, או שכנים של הנתקפות/ים, וככאלה – חלק מהסביבה ה"נורמטיבית" שלהם.

• אם אשה מתלבשת באופן חושפני, היא מבקשת את זה: המיתוס הזה מאתגר כל בחינה לוגית. אם כל גבר רנדומלי יכול להחליט שהחצאית של מישהי היא קצרה מדי ולכן מגיע לה להיות מוטרדת או להיאנס, זה בעצם שולל מראש מהאשה את היכולת לשלוט בזה, כי כל אחד יכול להחליט עבורה מה מספיק "צנוע", וזה יהיה שונה מאדם לאדם. יתירה מכך, אם זה היה נכון היינו רואות פחות אלימות מינית נגד נשים בחברות מסורתיות, וזה איננו המצב.

• אם שתית יותר מדי אז את אחראית למה שקורה: חדירה ללא הסכמה היא אונס. נקודה. אם מישהי היא שיכורה עד כדי חוסר יכולת להביע הסכמה – אז אין הסכמה. זו לא "הזדמנות" ואין לזה תירוץ. לפי ההיגיון שאי-יכולת לבטא הסכמה יכולה להיחשב דווקא כן להסכמה, אזי מותר גם לאנוס ילדים קטנים, מי שסובל/ת ממחלות נפש, א/נשים בקומה. ההיגיון כמו גם ערכים בסיסיים המקובלים בחברה אומרים שלא. אם רק מעצם היותך אשה ההיגיון הזה לא חל עלייך, זו הוכחה נוספת לתרבות אונס שיש למגר.

עיקרון נוסף שחשוב להדגיש הוא שהתנועה שייכת לכולםן וקיימת עבור כולןם. מצעד השרמוטות בא למגר תופעות של אלימות מינית לא רק נגד נשים, אלא נגד כל מי שחווה אלימות כזאת. היא מזמינה השתתפות והזדהות של א/נשים מכל המינים והמגדרים, מכל מעמד, מכל דת, גזע או אתניות, מכל העדפה מינית, מכל גיל, מכל סוג של יכולת גופנית, בעלות כל רמת הכנסה ו/או השכלה, מכל אזור או שכונה… בעיית האלימות המינית היא של כולנו, וכך גם המחאה נגדה.

חשוב גם לומר בבירור כי בתוך תרבות האונס, יש אוכלוסיות שחוות דיכויים כפולים ומשולשים. יחסי הכוחות בתרבות האונס הם לא רק של גברים נגד נשים, אלא ישנם יחסי כוחות מורכבים ומצטלבים בהתאם לכל נורמה קיימת וכל חריגה ממנה. וכך, נשים יכולות לחוות דיכוי גם מעצם היותן נשים בחברה סקסיסטית, וגם עקב היותן מקבוצה מוחלשת אחרת – או מיותר מקבוצה אחת. וכך גם תרבות האונס משפיעה באופן מוגבר על מי שחווה דיכוי מוגבר. מצעד השרמוטות תל אביב שמה לה מטרה לתת במה לכמה שיותר קולות שבדרך כלל מושתקים: בדף הפייסבוק של המצעד ניתן למצוא טקסטים של נשים מזרחיות, של נכות, של ביסקסואליות, של קוויריות, של טרנסג'נדריות, של שמנות, של יוצאות ברה"מ, של א-מיניות, של לסביות, ועוד.

אנו מזמינות את כולן לבוא למחות איתנו ולצעוד עמנו נגד תרבות האונס ונגד האשמת הקורבן ובעד הזכות של כל אישה לביטחון ולבעלות על גופה ועל מיניותה. המצעד יתקיים ביום שישי 05.04, בשעה 11:00 בכיכר רבין. ותבואי לבושה בדיוק איך שבא לך.