• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פלישת הברברים

"פלישת הברברים" כבר הטרידה והכריעה את אירופה בעבר. כעת היא מכניעה את אירופה כקונספט. ותהליך דומה קורה גם בתוך ישראל
יריב מוהר

זהו אולי אחד התהליכים המשמעותיים ביותר בעולם בעשורים האחרונים. כן, ה"ברברים" – מי שנתפשים כנמצאים מחוץ למודרניות – נכנסים יותר ויותר לתחום הפוליטי. אנשי העולם השלישי, העניים והקבוצות המודרות, עדיין מודרים למכביר, אבל באופן יחסי מגיעים יותר ויותר לאפשרויות השפעה על השלטונות השונים ועל העולם כולו. זה קורה גם בתוך מדינות וגם בין מדינות. בתהליך איטי אבל נחוש.

בין מדינות אלה ניתן למנות את עליית האימפריות החדשות סין, הודו וברזיל, כמו גם את עליית כוחן של מדינות ערב ביחס לאירופה (המגולם אפילו באנקדוטות כמו התקרית בה שוויץ נאלצה להתנצל בפני לוב של קדאפי על מעצר בנו). בתוך מדינות ניתן למנות, בין השאר, את נפילת משטר האפרטהייד הלבן בדרום אפריקה; את המהפכות במדינות ערב נגד דיקטטורים פרו-מערביים וריכוזיים; את עלייתו של אובמה לשלטון בארה"ב על רקע כוח פוליטי הולך וגובר של השחורים וההיספנים; את כניסתם של פוליטיקאים בני מהגרים שמוצאם באפריקה או בארצות אסלאם אחרות לעמדות כוח באירופה ואת עליית צ'אווס ומנהיגים פופוליסטיים ופופולריים נוספים, לעתים ממוצא ילידי, בדרום אמריקה. אצלנו זו עלייתם של הרוסים, ש"ס והמזרחים [במובנים מסוימים בלבד] בפוליטיקה הישראלית.

אוו מוראלס, נשיא בוליביה מאז 2006. היליד האמריקאי הראשון שנבחר לתפקיד. צילום:cc by ,Marcello Casal Jr.
אוו מוראלס, נשיא בוליביה מאז 2006. "הברברי" האמריקאי הראשון שנבחר לתפקיד. צילום:cc by ,Marcello Casal Jr

כל המודרים הללו קרואים "ברברים" בפי הליברלים הוולגריים, שחוששים מהם ורואים עצמם עליונים על תרבותם. הליברלים ניצחו על פי רוב את כוחות האופל של המודרניזם – הנאציזם, הפאשיזם, הסטאליניזם – אבל לא רואים כיצד בתוך בשורת השחרור האוניברסלי שבבסיס הליברליזם טמונים גם כן זרעים של פורענות. רבות מן ההצדקות לקולוניאליזם, למשל, התבססו על ההכרח, כביכול, "לתרבת" את "הברברים" בטרם יוכלו למשול בעצמם. והנה ה"ברברים" לא מחכים לתירבות, ונכנסים לפוליטי לאט אבל בטוח. אי אפשר להיות אדם פרוגרסיבי ולהתנגד לתהליך הזה שמוביל את המודרים אל המרחב הפוליטי, אל אפשרויות השפעה וביטוי קולם.

אי אפשר להיות אדם פרוגרסיבי ולא לדאוג מהתהליך הזה, במסגרתו מי שנפגעו מהסדר הליברלי – שביקש לבטא את ערכי הנאורות האוניברסליים אך דיכא קבוצות רבות – זועמים לא פעם על כל מה שמריח מליברליות (ראו למשל בהקשר הישראלי את המאמר "מעבר לגן ולג'ונגל" מאת ד"ר ניסים מזרחי). הקבוצות הללו חלקן הגדול לא רק שאינן ליברליות, אלא שהן רואות בליברליזם ובמערב מקור של חטא קדמון. אולם, עם כל הבעיות המוסריות המובנות בליברליזם, יש בו גם כמה עקרונות יקרים מפז. אם המודרים ישפכו את התינוק עם המים. אם יידחו את עקרונותיו הבעייתיים של הליברליזם יחד עם אלו החיוניים, אנו עלולים לחוות רגרסיה בחופש הפוליטי בחלקים נרחבים של העולם. למשל אם המודרים ידחו את השאיפה לערכים אוניברסליים השמים את האינדיווידואל במרכז מבחינת התרבות והאתוס, יחד עם זכות הביטוי והזכויות הפוליטיות לפרט (שהרי כל קהילה מורכבת מפרטים ולא ממטאפיזיקה אחדותית מנותקת), אם ינהגו כך, ייפתח הפתח לאסון פוליטי.

לכן חשוב כל כך למצוא חלופה לליברליזם הפוליטי שאינה שלילה גורפת שלו, אבל גם לא קבלה עקרונית שלו. התיאוריה הביקורתית מבקשת, אך לא יכולה לספק, את המענה הזה. זאת מכיוון, כפי שציינו לא מעט סוציולוגים קהילתניים ורב-תרבותיים (שוב המאמר של ד"ר מזרחי), שגם התיאוריה הביקורתית רואה לנגד עיניה סט ערכים אוניברסליים שאינו תוצר של משא ומתן או דיאלוג חברתי. ערכים או עקרונות אלו הם תוצר של מטאפיזיקה, ניתוח שכלתני של המציאות (פוסט מודרניזם/מרקסיזם) או ניתוח מפרק של יחסי כוח (תיאוריות זהות שונות). גם בהקשר הזה מיטיב המאמר של מזרחי להציב מראה ביקורתית מול הביקורתיים.

הרב עובדיה יוסף, "הברברי" שלנו. צילום: יונתן מיכאל, cc by-sa
הרב עובדיה יוסף, "הברברי" שלנו. צילום: יונתן מיכאל, cc by-sa

התפישה הרב-תרבותית ו/או הקהילתנית כן יכולה לספק מרחב כזה, של משא ומתן בין ליברלים לקהלים יותר מסורתיים ו/או שמרנים ו/או קהילתניים. אבל האפשרות התיאורטית למשא ומתן לא מספיקה. גם לא מספיקה תורת צדק שתחייב משא ומתן כזה. הצדדים כל כך לא יודעים לדבר אחד עם השני; כה מאוימים אחד מהשני ומרגיזים אחד את השני; כה נבדלים אחד מהשני בתבניות הפרשנות הראשוניות והמושגים הבסיסיים שלהם, שזה נראה אבוד. נדמה שמה שדרוש הוא גורמים מגשרים. גורמים שיודעים "לתרגם" את השפה השמרנית לליברלית מדוברת ולהפך (מזרחי מכנה זאת "תרגום מודולרי").

מתרגמים כאלו יכולים להיות נטועים עמוק בשמרנות או בליברליזם ברמה הפרטית, אבל לא בתפישתם התרבותית הכוללת את העולם. כך למשל, פילוסופים הנחשבים ליברלים, כג'ון רולס, פיתחו רגישות לדיאלוג עם תפישות אחרות (ע"ע מסך הבערות). אבל כתפישה תרבותית, להבדיל מפילוסופית, הליברליזם נתפש לרוב כגישה כוללת לחיים – כמכלול תרבותי המתנשא על תרבויות מוכללות אחרות. כלומר ליברלים מהזרם הרווח הזה מתייחסים גם לתרבות של עצמם וגם לתרבות של כל הקבוצות המודרות ה"ברבריות" כעסקת חבילה הנוגעות הן לבחירות פוליטיות, דרך תצורת הזוגיות וחינוך הילדים ועד היחס לסגנון הלבוש. בהתאמה, הליברלים התרבותיים נוהגים להשוות בין מכלולים תרבותיים, ואז מכריעים בין עסקאות החבילה המורכבות הללו. בצורה זו הם יכולים לראות את התרבות הליברלית כתרבות העליונה בעסקת חבילה כוללת. זאת, במקום לבחון אלמנטים תרבותיים ספציפיים לגופם, ולפסול ולקבל אותם בנפרד מהמכלול התרבותי הרחב. למשל לחייב זכויות פוליטיות לפרט מבלי לקדש את האינדיווידואליזם ברמה התרבותית, מכיוון שתיתכן נפרדות בין שני הרעיונות: גם חרדית יכולה לתמוך בזכויות פוליטיות לפרט ועדיין לראות בקהילה שלה מקור תמיכה וסיוע לזהותה, ומתוך הבנה זו לקבל על עצמה חזון של הגשמה קבוצתית יותר מאשר אישית.

לכן, המתרגמים האידיאולוגיים-תרבותיים הם גם מתווכים. הם חייבים להראות שהתעסקות במכלולים תרבותיים היא טיפשית, היא מחייבת אותנו לקבל עיסקאות חבילה תרבותיות-אידיאולוגיות עם הרבה רע לצד הטוב. במקום זאת בחינה פרטנית של אלמנטים תרבותיים היא הרבה יותר הוגנת, היא לא נטועה במגרש של "תחרות התרבות של מי יותר טובה", של התנגחות בין תרבויות, של התנשאות וזלזול, אלא במגרש של רצון לשפר את החברה והיחסים בין פרטים וקבוצות ולהשתיתם על הוגנות. זהו הפתח לדיאלוג בונה.

התרגום התרבותי-אידיאולוגי הוא הפרדת המוץ מהתבן. זהו מעין ניסיון להבין מה יקר ללבם של שמרנים וליברלים וכיצד ניתן למקסם את שימור האלמנטים הללו מבלי לספח אליהם את הרעות החולות של שתי הקבוצות. למשל, כיצד ניתן להכיר בחשיבות המגורים ביהודה ושומרון ליהודים דתיים – להבדיל מהלעג ל"מקדשי הרגבים" – מבלי להפוך זאת לפרויקט נישול ודומיננטיות (יהודה שנהב, הרב פרומן ז"ל ועוד הם ממבשרים של התרגום והתיווך בהקשר הזה).

"פלישת הברברים" כבר הטרידה והכריעה את אירופה בעבר. כעת היא מכניעה את אירופה כקונספט, כרעיון. תהליך זה קורה גם בתוך ישראל. קהלים רבים נכנסים לתוך הפוליטי וזה טוב. זה מאיים, וזה מסוכן, וזה מאתגר, וזה מעורר תקווה, וזה משמח, וזה מורכב, וזה דורש שנתחיל לדבר, שנלמד לדבר. הלאה הצדק המבוסס על ניתוח של המציאות לפי היגיון מוגדר. כעת תור הצדק המבוסס על דיאלוג בין הגיונות ותפישות ותרבויות. מי שיוכלו להנחות אותו יימנו על המנהיגויות הרוחניות הבאות. לפחות במקרה האופטימי.

כנראה שיעניין אותך גם: