• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

התחביר הפנימי של זריקת אבנים

את הדיון בזריקת אבנים מקובל למקם בטווח שבין מרטין לותר קינג למלקולם X. אבל לא שם הוא נמצא. בעקבות עמירה הס
רועי וגנר

הדיון הישראלי בזריקת אבנים, שעמירה הס העזה סוף סוף לפתוח, הדרדר מיד לנושא לחיבור של כיתה ז'. "זריקת אבנים: בעד ונגד". מכיוון שהחלק הזה של הדיון ממילא ייטחן עד דק בימים הקרובים, אני מעדיף לכתוב על אותו תחביר פנימי של זריקת אבנים שהס התייחסה אליו, ושככל הנראה יזכה לפחות תשומת לב ציבורית. את הדיון בזריקת אבנים מקובל למקם בטווח שבין מרטין לותר קינג למלקולם X. אבל לא שם הוא נמצא. התחביר המקומי של זריקת האבנים שונה.

המאבק הפלסטיני הלא-אלים מתקיים היום ברשתות חברתיות וקמפוסים בחו"ל, בתאיהם של אסירים שובתי רעב, ועל אדמות שבהן ה"צומוד" הוא המכשול הרעוע והאחרון לפני נישול. מחוץ למסגרות האלה המאבק הפלסטיני לא יכול להיות מאבק "לא אלים". המאבק הפלסטיני הוא אלים מכיוון שהצבא מגיב אליו באלימות. אין כמעט צעדות, הפגנות או "מאחזים פלסטיניים" שלא נענים בדחיפות, מעצרים, מכות או יריות. המעט שיש לא זוכים להצטלם ולהתפרסם (עם או בלי אבנים), כי בלי אמל"ח או איבר מדמם, זה לא נחשב אייטם. ההתייחסות למאבק שבהכרח נענה באלימות כ"לא אלים" מוחקת את אלימותו של המדכא. מכיוון שהאלימות היא נתון של המאבק, מי שפועל נגד מאבק פלסטיני אלים, פועל למעשה נגד כל סוג של מאבק פלסטיני בעל נראות על פני השטח של הגדה.

במצב הנתון הזה, הגורמים שפועלים לריסון של המאבק האלים-בהכרח שונים ומגוונים. הרשות הפלסטינית מפחדת ממאבק אלים, כי הוא עלול לחסל את שיירי הפריווילגיות שספיחי אוסלו מקנים לאליטה של רמאללה. השלטון הישראלי מפחד ממאבק אלים, כי הדיפלומטיה העולמית מתירה לו רק כך-וכך גופות בכל זמן נתון. המתנחלים והשמאלנים הישראלים מפחדים ממאבק אלים, כי הם לא רוצים שאבן תנפץ להם את השמשה ותסיט את רכביהם לתהום. זורקי האבנים מפחדים פחות.

ברוב ההפגנות ידוע מראש שיהיו גז, אבנים, וכדורי רובה – לאו דווקא בסדר הזה. ההתחלה היא שרירותית. הפגנה בסולידאריות עם האסירים הפלסטינים, אל חאדר 5.4.13. צילום: Ryan Rodrick Beiler/Activestills.org
ברוב ההפגנות ידוע מראש שיהיו גז, אבנים, וכדורי רובה – לאו דווקא בסדר הזה. ההתחלה היא שרירותית. הפגנה בסולידאריות עם האסירים הפלסטינים, אל חאדר 05.04.13. צילום: Ryan Rodrick Beiler/Activestills.org

כשמדובר בהפגנות, הדיון בזריקת אבנים נסוב בדרך כלל סביב השאלה "מי התחיל". זו שאלה טיפשית. ברצף של מאה ושלושים שנות גזל של אדמות ושל חיים – ההתחלה לא חשובה. במציאות שהתרבדה מהחטא הקדמון של נישול אריסים מאדמות שציונים קנו מאפנדים עותמאניים ועד לזריקת אבנים בהפגנות נגד הגדר, שרשרות של סיבות ותוצאות הפכו לרשת מפותלת וסבוכה. ברוב ההפגנות ידוע מראש שיהיו גז, אבנים, וכדורי רובה – לאו דווקא בסדר הזה. ההתחלה היא שרירותית. אם החיילים לא מתחילים, יתחילו הפלסטינים, ולהפך. הצבא והשבאב לא זקוקים לאישורים הדדיים כדי להתחיל.

זריקת אבנים בהפגנות לא מסכנת חיילים שמעוניינים להישאר מוגנים ושמפקדיהם מקפידים על בטחונם. חייל שנפגע הוא חייל שוויתר על הקסדה והמגן, או חייל שהסיר את אמצעי המיגון הכבדים כדי לרדוף אחרי ילדים (ולתפוס ולעצור במקומם את המפגינים שלא זורקים אבנים, ושלא רצים מספיק מהר). אם הצבא היה חושש מפגיעת אבנים בחייליו, הוא לא היה מציב זוג חיילים מבודדים על החומה בבילעין כדי שירכזו את זריקת האבנים אליהם. מפגינים דווקא כן נמצאים בסיכון, כי הם לא מוגנים, ואת האבנים קשה לכוון. לפעמים זורקי אבנים משבשים את התוכניות של מארגני הפגנות לא אלימות, ובמקום מופע של מחאה פציפיסטית שיצטלם היטב לרשתות הזרות, המארגנים מקבלים שוב את אותם דימויים של רוגטקות ותמרות של גז. ועם זאת, לא אחת, זורקי אבנים, שהאטו או בלמו התקדמות של חיילים, אפשרו לי ולמפגינים אחרים (אלה שרוחצים בנקיון כפיהם הלא-אלימות) לברוח בלי להיפגע מכלי נשק צבאיים ובלי להיעצר.

אבל עיקר הטעם לזריקת אבנים הוא לא טקטי. זריקת אבנים היא המכנה המשותף של התנגדות פלסטינית לפחות מאז 1987. היא סמל וסימן להתנגדות. מי שמרים אבן ומשליך אותה לעבר כובשים מצהיר על ההשתתפות שלו בהתנגדות הזו. זריקת אבנים היא פרקטיקה מכוננת זהות וטקס מעבר. היא הצהרה שמבדלת את זורקי האבנים מבינלאומיים ומישראלים שבאים לתמוך בהתנגדות, ומפוליטיקאים או מנהיגים מקומיים שמבקשים להימנע מאלימות. היא הצהרה שאומרת: "זו ההתנגדות שלנו – שלנו ולא שלכם". לא אחת, נערים שזרקו אבנים תקופה ארוכה כשפניהם מכוסות, מחליטים להסיר את הכיסוי ולהמשיך לזרוק אבנים בפנים גלויות. הם יודעים שההחלטה הזו תוביל למאסר – אבל ההתרסה והשהות בכלא מציבות אותם כאנשי המאבק.

כמו לכל פרקטיקה של התנגדות, לזריקת אבנים יש הקשר מגדרי, גילאי, מעמדי, ושל מסוגלות. נערים (שהם הרוב המכריע בקרב זורקי וזורקות האבנים) זורקים אבנים כדי לבטא גבריות, עוצמה ומצ'ואיזם. אנשים מבוגרים בעלי משפחות זורקים אבנים לעתים נדירות הרבה יותר מאשר צעירים. מי שזורק אבנים הוא בדרך כלל לא מי שמתכנן קריירה מקצועית שדורשת שנות לימודים ארוכות על חשבון ההורים. מי שזורק אבנים צריך להיות מסוגל לרוץ מהר, להתמודד עם גז מדמיע, ולהניף אבנים בעוצמה. מכאן נובע, שזורקי אבנים נושאים את המסר: "אנחנו הכוח, העתיד, העם, ההישרדות". זורקי אבנים הם הפנים הרעולות של התנגדות פלסטינית על אדמות הגדה בעת הזו – התנגדות שלא מדברת אתכם או אליכם, אלא מבטאת את עצמה, בתחביר הפנימי שלה.

במסגרת התחביר הזה, ההכרעה של פלסטינים בין הימנעות ממענה אלים, זריקת אבנים רק כתגובה לירי צבאי, זריקת אבנים רק על חיילים, זריקת אבנים גם על מתנחלים שבאים לתקוף, זריקת אבנים על מכוניות בכביש מהיר, וירי של טילים מאולתרים – ההכרעה הזו לא תלויה בשיקול הדעת המוסרי שלי, של עמירה הס או של "השמאל הישראלי". עבור הפלסטינים הרבים שמתוארים בשתי הפסקאות הקודמות, זריקת אבנים היא הביטוי המפוקפק היחיד של אוטונומיה פלסטינית עממית. שינוי העובדה הזו תלוי בשינוי תנאי הקיום הפלסטינים, כלומר בסיום הכיבוש.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור BDS

    המתמודד החדש בצמרת תנועת החרות בנימין נתניהו מתח אתמול ביקורת על התייחסות הממסד הצבאי והפוליטי להתקוממות. לדעתו צריך להגלות את מנהיגות האינתיפאדה ולסגור את שטחי יו"ש בפני טלוויזיות זרות. (ידיעה של מנחם בהט, מעריב)

    מה שמכונה הדיון הישראלי בזריקת אבנים לא עסק כלל במאמרה של עמירה הס אלא רק במשפט הפתיחה שלו, אלא שמשפט הפתיחה של הס הוא כלל לא נושא הדיון. משפט זה הוא הנחת ייסוד שמטרתו היחידה היא לסמן את הנמענים של מאמרה – אלה אשר הנחת ייסוד זו מקובלת עליהם כדבר מובן מאליו.
    עבור אלו, ולא עבור ראשי מועצת יש"ע, נכתב המסר הבא, מייד במשפט השני: "רדיפתם של מיידי האבנים, כולל מעצר זאטוטים בני שמונה, היא חלק בלתי נפרד, גם אם לא תמיד כתוב, מתיאור התפקיד של נציגי השלטון הזר – לא פחות מירי, עינויים בחקירה, גזל אדמה, איסורי תנועה ואפליה בחלוקת המים. האלימות של חיילים בני 19, מפקדים בני 45 או ביורוקרטים ומשפטנים, היא מחויבת המציאות".

    מאמרה של הס פונה לכל אלו אשר מתחלחלים משיטות הפעולה האכזריות של הפורעים הציונים, אך אינם בוחלים באפשרות הציונית לא פחות לשלוח את ילדיהם לצבא הציוני, לקרוא לפתרון שתי מדינות לשני עמים, להכריז כי ההתנחלויות הן המכשול לשלום, ולתמוך במו"מ למה שמכונה שלום עם המשת"פ הציוני אבו מאזן ועם שאר אלו המדכאים את עמם.

    במילים אחרות, מילותיו של שלומי אלדר: "מי שלא רצה את משעל כמנהיג החמאס, יקבל אותו כראש הרשות הפלסטינית".
    http://www.al-monitor.com/pulse/iw/contents/articles/opinion/2013/04/israel-and-the-victory-of-khal-1.html

    1. עמיש שחם

      אני עד היום לא שומע וגנר. מסורת משפחתית. אבל אני קורא עכשיו וגנר ולא מבין מה בדיוק הסערה? הרי וגנר כותב "המאבק הפלסטיני הוא אלים מכיוון שהצבא מגיב אליו באלימות" – כלומר, לערבים מותר להיות אלימים מלידה, אבל ליהודים אסור להגיב באלימות מול האלימות שלהם. באמת, אמת וגנרית עם אקורדים צורמים!

      אני מקבל את המסקנה של הפלסטינים שהם עייפים מעצמם ורוצים קצת מנוחה ולכן הורידו את סף הטרור והחליפו אותו בפעילות אינטרנט, שביתת אסירים ונסיו פלסטיני לעקוף תהליך מדיני דרך האו"ם. אבל מאחר שזה לא יעזור להם, הרי שהם יחזרו מתי שהוא לטרור. אולי כשהחמאס יתאושש מהפגיעה החמורה שישראל פגעה בו? אולי כש"אביב הערבי" באמת יגיע, אם בכלל יגיע?
      לאללה פתרונים. בכל מקרה עלינו לא להאמין לערבים, כי כל האידיאולוגיה האמונית והפוליטית היא קיצונית ביותר – הם לא מכירים בזכות קיומה של ישראל וחותרים להשמידה בכל דרך!

  2. דרור BDS

    הכותרת נשמטה מהתגובה (ואכן המחשב הודיע כי אלמונים מוחקים את ישראל ממפת האינטרנט). ללא הכותרת אי אפשר להבין את ההקשר בין הפיסקה הראשונה והאחרונה לבין שאר תגובתי.

    לדברי זחאלקה, יש כיום קונצנזוס פלסטיני על יציאה לאינתיפאדה לא חמושה, והגורמים המעכבים את האינתיפאדה השלישית הם "הנסיבות המדיניות המורכבות, והקהילה הבינלאומית, המעבירה סיוע כלכלי לא מתוך כוונה לסייע לפלסטינים, אלא כדי לשמור על השקט".

    אמנם אסור, אסור, אסור להשוות שום רציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית לפשעיו של אהוד ברק, אך מומלץ לציונים להשוות את דברי פושע המלחמה יעלון למי ולמה שצריך: "מעבר לגבול מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם זה שנתיים עם עשרות אלפי הרוגים, בתקופה האחרונה יש אלפי הרוגים בחודש, אבל אנחנו לא מתערבים כל עוד זה לא פוגע באינטרסים שלנו".

    כפי שהראתה עמירה הס וכפי שהראה רועי וגנר, זריקת אבנים פוגע באינטרסים של בעלי הפריוילגיות – המשטר הציוני ומשטר הבובות המשתף עימו פעולה. כפי שהראה שלומי אלדר וכפי שטוען זחאלקה, "השקט הוא האויב של הפלסטינים. באינתיפאדה דיפלומטית כפי שמנהל אבו מאזן אין די".
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/457/760.html?hp=1&cat=404

    1. עמיש שחם

      אני מקבל נרווים כשאני מאזין לווגנר, וכל אמירה של עמירה היא הס מלשמוע, לכן זריקת אבנים פוגעת קודם כל בזורקן. מדובר בטרור אלים של אבנים, ולכן חובה על צבא הכיבוש לא לעבור לסדר היום, ולכפות את החוק המוסרי הישראלי. בסופו של דבר אסור לחוק האסלאם לכבוש את השטח מחדש. השטחים הכבושים שייכים לפי חוק לישראל כי כבשנו אותם.

  3. רונית

    רועי וגנר מסביר: "המאבק הפלסטיני הוא אלים מכיוון שהצבא מגיב אליו באלימות. אין כמעט צעדות, הפגנות או "מאחזים פלסטיניים" שלא נענים בדחיפות, מעצרים, מכות[…]"

    נדמה לי שרועי וגנר שכח שמאבק לא-אלים הוא בדיוק הימנעות מתגובה אלימה, הוא פשוט סירוב לאלימות, וזאת גם במצבים שבהם המשטרה/כוחות הכיבוש/ פועלים בכוח. ההתנגדות הלא-אלימה בהודו כללה הפגנות וחרם על מוצרים בריטיים.

    עוד כותב רועי וגנר: "ההתייחסות למאבק שבהכרח נענה באלימות כ"לא אלים" מוחקת את אלימותו של המדכא" – משפט זה מנוגד לגמרי להיגיון של התנגדות לא אלימה מבית מדרשו של גנדי. תומכי ההתנגדות הלא-אלימה סבורים שלהיפך, התנגדות לא אלימה מבליטה את אלימות המדכא, ובעיקר גורמת למדכא בעצמו להבין את האלימות שלו.

    ועוד כותב רועי וגנר: " מכיוון שהאלימות היא נתון של המאבק, מי שפועל נגד מאבק פלסטיני אלים, פועל למעשה נגד כל סוג של מאבק פלסטיני בעל נראות על פני השטח של הגדה." – מה זאת אומרת "האלימות היא נתון של המאבק"? הרי זאת בדיוק השאלה: איזו
    אלימות, איזה סוג של אלימות ובאיזו דרגה? אם הפלסטינאים מתגייסים להתנגדות לא-אלימה, ברור שעדיין המאבק הוא אלים, כוחות הכיבוש יפעילו תמיד אלימות. אבל איזו אלימות תופיע מולם?

    כמובן, ההנחה שהתנגדות לא-אלימה תפעל לשינוי תודעת הכובשים היא הנחה בלבד. כלל לא בטוח שתפעל. תודעת הכובשים מלאה צידוקים והצדקות לכיבוש. תודעת הכובשים מלאה בנימוקים המייחדים את המצב הישראלי מכל מצב קולוניזציה שהיה אי פעם בהסטוריה. אפשר לכן לשער שהתנגדות לא אלימה לא תפעל בכלל. כמובן התנגדות לא אלימה תזכה ליחסי ציבור נפלאים לפלסטינאים בעולם המערבי. חוץ מזה – מה יעשה שירות הביטחון עם החוקרים שלו, עם השיטות שלו, עם התיקים שלו? מה יעשו שופטי-ישראל שבאים לשירות המילואים לשפוט בבתי הדין הצבאיים?

    1. רועי וגנר

      הבעיה כאן היא סמנטית. המונח "מאבק לא אלים" מצייר באופן מוטעה (ולאו דווקא מכוון) תמונה שבה המתנגד מתנגד באופן לא אלים, והמדכא נמנע מלהכות ולירות (בזמן שהוא ממשיך לאסור, להגביל ולהדיר), כמו למשל בהפגנות שקטות. זה לא המצב בשטחים, כפי שאני מסביר בפסקה שביקרת. אפשר בהחלט לבחור בפעולה לא אלימה במסגרת מאבק אלים. המשך המאמר מסביר למה ילדים פלסטינים רבים בוחרים אחרת.

  4. מישהו

    מאוד מעניינות. אתה, יחד עם גב' הס מדברים על אבנים כאילו הן כל מה שנזרק על מדינת ישראל.
    איך קסאמים
    אין גראדים
    ובזמנו, לא היו פיגועי התאבדות
    רק אבנים תמימות כנגד החיילים הרעים…

    שמע, כותב מאמר יקר נתחיל בזה שכנראה לא קיבלת אבן בזרוע (שם לא שמים קסדה, אתה יודע, או שלא..)

    מוזר שלא הזכירו 'יוזמות' אחרות של הפלסטינים בשילוב אבנים (זריקת סלעים על רכבים תוך כדי נסיעה- אישית הייתי מעדיף לקבל כדור בראש מאשר סלע גדול בשמשה הקדמית)

    והגענו לדמגוגיה שלך – טילים מאולתרים ? הם כבר מזמן לא בקסאמים – הטילים שלהם מאוד לא מאולתרים – תקניים למשעי. זריקת אבנים לכיוון חיילים – לא נחשב, לכיוון מתנחלים (שתאמין לי שאני שונא אותם גם) לא נחשב. אז מה כן נחשב לפלסטינים.

    והכי חשוב, מה גורם לך לחשוב שאם יתנו להם מה שהם רוצים (ותזכיר לי מה בדיוק הם רוצים ? ירושלים ? מדינת ישראל ? ) הם לא ירצו עוד (כפי שראינו פעמים רבות. מה גורם לך לחשוב שהם לא ישחטו פה את כולם ?

  5. בני יעקבי (שם עט מעת לאת)

    אני פשוט קצת בהלם מהיעילות ומהקלות שבה אנשים שולחים פלשתיינאים לההרג בעבור כלום. כיוון שהכותב מסכים שמי שהתחיל זה לא חשוב ולא משנה וזה אקט מלחמתי הרי על פי דיני אמנת ז'נבה האהובה כל כך בחוגים שעסוקים בדיון על זריקת אבנים כממטאפורה מסיר כל הגנה מזורקי האבנים מה שמכניס למושג סיום הכיבוש אופציות מרתקות. בוודאי לדעתו של בן גביר וחבריו.
    אבל באמת אם זה כל חשוב להלחם באבנים? ואבנים זה מלחמה למה עמירה הס מקפדיה לציין שהיא אשת שלום? ומדוע גדעון לוי חוזר על זה? לוי כותב ישראל מבינה רק כוח שנהם מהללים את זריקת האבנים כזכות מולדת או לא חשוב מה. מוסכם שזה אקט מלחמתי והיא מחררת שלום? whos side she is?
    אגב ד"ר נעמה כרמי שאינה חשודה כמוני בהתלהמות כתבה על זה יפה אתמול
    http://bit.ly/ZenApJ

    ואתה ? אין לך בושה לשלוח ילדים לקבל מכות לסכן את עצמם? בעבור כלום? איזה קונסטרוקציה אינטלקטאלית . לא יואמן לאיזה תהומות השמאל שפעם היתי חלק ממנו הדרדר לאיזה שאולות. איזה פחדנות ועליבות נפש.

  6. רועי וגנר

    קראתי את המאמר שלוש פעמים נוספות, ולא מצאתי את המקום בו אני שולח ילדים לזרוק אבנים. אני מנסה להסביר את האלימות שמוטמעת בסיטואציה ואת המניעים של ילדים לזרוק אבנים. בין אם אשלח אותם לזרוק ובין אם לא, הם ממילא לא יקשיבו לי.

    1. סמולן

      (התגובה שאליה הגבת אינה שלי, אגב)

      1. אתה מטעה כאשר אתה מדבר על "מאבק לא אלים" כעל מצב סימטרי. זה מונח שמקובל לתיאור של מצב שבו צד אחד אוחז בזכות לשיטתו להפעיל אלימות, ולפעמים באופן מונופולי (צבא, משטרה), והצד השני נמנע ממנה ללא קשר לתוצאות המאבק, כבחירה ערכית ולא תוצאתית. הצורה שבה אתה מנסח "מאבק לא אלים" היא, בערך, מאבק שהבחירה באי אלימות מובילה להצלחה בו. מכאן שאם הפלסטינים לא יצליחו במאבקם הלא-אלים, מותר להם ומומלץ להם על ידך לעשות אלימות.

      2. כל תיאוריך את תופעת האלימות הפלסטינית הם תיאורים מחבבים, אוהדים, אמפתיים. אין לך שום הסבר שפוסל את האלימות הפלסטינית הקיימת דרך גינויה, או דרך חשיפה של משהו לא טוב אצל אלו שעושים אותה. אצלך, אלימות פלסטינית היא ביטוי של טוב שקיים אצל אנשים טובים, בעוד שאלימות ישראלית היא ביטוי של רוע שקיים אצל אנשים רעים.

      3. לא הצלחת, כמו כל מי שכתב על משפט הפתיחה של הס, לשים לב שזכות וחובה הם משהו שלא קיים ביחד. אם אלימות נגד ישראלים היא חובה, אז היא חובה ואין מה לדבר על מאבק לא אלים, שכן מאבק אלים הוא חובה. רק אם מאבק לא אלים הוא זכות, אפשר לדבר על בחירה במאבק לא אלים. (כמובן, אפשר לדבר על מאבק אלים כמשהו שהוא פשוט אסור; למשל, תורת המלחמה הצודקת – קומבינה אירופאית, מן הסתם – אומרת ש*אסור* לצאת למלחמה שצפוי בה הפסד).

      4. לכן, אצלך ואצל הס, די ברור שאלימות היא זכות פלסטינית במובן שאין לגנות את מי שלא מפעיל אותה, ושהיא זכות שישראלים ואולי לא-פלסטינים באופן כללי נדרשים להתייחס אליה כאל חובה פלסטינית, כלומר להשעות לחלוטין שיפוט בגינה. במילים אחרות, זכותם להרוג בלי להענש, וזכותם להמנע מהריגה כזו בלי שיגונו.

      5. אלו עמדות די קיצוניות ביחס ליהודים.

      1. שאול סלע

        סמולן גם לא הבין מה הרעש סביב שריפת ספרי הברית החדשה

        סמולן הצדיק את העברת הפולנים הישר מהאניה לדיור של קבע בחולון ,בעוד המזרחים היו תקועים למשך שנים עם הטוריות והמעברות.

        סמולן לא הכחיש ,הוא משתמש בשואה כטיעון הגנה להצדקת דבריו. חוץ ממה שצבי בן דור אמר שבשביל ישראלים רבים אירן זה שואה, בשביל סמולן שואה הוא נימוק לניחשול ודיכוי מזרחים.

        מהדברים של סמולן משתמע שמי שנולד יהודי חייב לקבל את ההגמוניה האשכנזית.

        על משנתם הגזענית של סמולן ומשה גרנות כתב מאיר עמור

        "מלחמתם של הנאצים ביהודים וביהדות היתה אוניברסלית. הם רצו לרצוח יהודים בכל מקום שידם השיגה. הם רצו להשמיד את היהדות ואת הרעיונות האנושיים שהיהדות משקפת. הם רצו להשמיד את המסר האוניברסלי עליו בנויות הדתות המונותיאיסיטיות והאוניברסליות. הם רצו להשמיד את הטענה האנושית שבכל אדם יש מין האל. הנאצים היו בעיצומו של תהליך הרישום והתחלת הפינוי של יהודי צפון אפריקה. המהלך הזה נגדע באיבו בגלל הפלישה של בנות הברית ובעיקר ארצות הברית לצפון אפריקה. כל אלה הן עובדות היסטוריות ופוליטיות. השואה הפכה להון תרבותי בישראל שבאמצעותו מנכסים עמדות כוח, שררה ודיכוי. אלה הן עובדות חברתיות ופוליטיות. לפני בית ספר קדמה, בזמן קדמה, ולאחר קדמה היו אינטלקטואלים/ת רבים בישראל ומחוץ לישראל אשר התרו על הניכוס הזה של השואה כהון תרבותי של קבוצה מסויימת. (במאמר מוסגר – תעשיית אידיאולוגיית השואה לא תמיד זוכרת להגן על ניצולי השואה עצמם – אלא על מפיקיה של האידיאולוגיה ועל אלה הנהנים מזכויות היתר הנלוות לתעשיה זו)."

        1. 0מולני1

          גם אם סמולן אשם בכך (ואני בספק רב אם יש אמת אחת בהשמצותיך), הרי שלא הגבת לגופו של עניין. בקיצור, הפוסל במומו פוסל.

          1. נועם א"ס

            1. "אם הפלסטינים לא יצליחו במאבקם הלא-אלים, מותר להם ומומלץ להם על ידך לעשות אלימות." – נכון.

            2 א: "אין לך שום הסבר שפוסל את האלימות הפלסטינית הקיימת דרך גינויה, או דרך חשיפה של משהו לא טוב אצל אלו שעושים אותה." – אין דבר וחצי דבר פסול בשימוש באלימות במסגרת מאבק לחירות. לכן בלאו הכי אין תוחלת ל"גינוי" או ל"חשיפה" של האלימות הזו.

            2 ב: "אצלך, אלימות פלסטינית היא ביטוי של טוב שקיים אצל אנשים טובים, בעוד שאלימות ישראלית היא ביטוי של רוע שקיים אצל אנשים רעים." – לא. אין פה שום שאלה של "טוב" ו"רע". את המטפיזיקה הציונאצית הזו אפשר להשאיר לנאומי פקידים בעצרות זיכרון לחללי זרוע הדיכוי השלטוני האלים שנקראת צבא – הם באמת זקוקים לה על מנת להצליח לשלוח עוד ועוד צעירים נקיי כפיים למלאכת הרצח שנחוצה לפקידי השלטון לשמור על שלטונם, כוחם ורווחיהם הנאים כנגד זעמם הגובר של הכפופים להם הנשלחים לבצע את העבודה המלוכלכת בשבילם. בשאלת "האלימות הפלסטינית" יש רק פונקציה אחת ארצית להחריד: גורם מדכא וגורם מדוכא. אלימותו של הגורם המדכא היא מוחלטת: מעבר לרמה הכמותית לבדה של שיעור ההרג חסר הסייגים שהמדכא מייצר בפועל ללא דין וחשבון, זוהי הכפייה אלימה על בני האדם **החיים** שמהווה את האופן **היחיד** שבו למדכא ניתן בכלל להתקיים מעצם היותו מדכא. הגורם המדכא הוא אלים מעצם קיומו, ובהגדרה כל אלימות נגדית אינה יכולה "להשתוות" לאלימותו של המדכא, אלא בהפלתו המוחלטת והסופית. השימוש במושגי "טוב" ו"רע" מהווה סילוף של המציאות הממשית (האלימה באופן מוחלט ושאינו משתמע לשתי פנים).

            3. פלפול טרחני שאין מה לצטט ממנו. עמירה הס ורועי וגנר מפנים את המושג "חובה" בו הם משתמשים לא אל הפלסטינים – אלא אל הציונים. מקומם של עמירה הס ורועי וגנר אינו לקבוע לפלסטינים כיצד עליהם להיאבק או לא להיאבק באנס הציוני. זה גם אינו מקומם של מגיבים ציוניים באתר "העוקץ". מקומם של עמירה הס ורועי וגנר הוא להבהיר לציונים שמסע השקר של הציונות האלימה הולך ומתקרב אל קצו הוודאי, מתוך נדיבות לשמה שמטרתה לאפשר לציונים לשקול את צעדיהם בתבונה לפי המידע זה. זה האופן שבו המילה "חובה" מופיעה במאמריהם של עמירה הס ורועי וגנר.

            4 א: "אלימות היא זכות פלסטינית במובן שאין לגנות את מי שלא מפעיל אותה, ושהיא זכות שישראלים ואולי לא-פלסטינים באופן כללי נדרשים להתייחס אליה כאל חובה פלסטינית, כלומר להשעות לחלוטין שיפוט בגינה." – נכון.

            4 ב: "זכותם [של הפלסטינים] להרוג בלי להענש, וזכותם להמנע מהריגה כזו בלי שיגונו." – קביעה חסרת שחר שאין לה שום ביטוי במציאות. עוד בטרם נולד או נולדה, מעצם קיומם הפלסטיני או הפלסטינית כבר נענשים באופן אלים, חסר אבחנה וחסר פשרות על ידי המדכא הציוני. "שיח הזכויות" האשכנזי הוא מופרך וחסר מובן בכל הקשר רלוונטי של המציאות הממשית של אלו הנתונים תחת דיכוי. לזה או זו הנתונים תחת דיכוי יש רק שני מצבים אפשריים –להיכנע לו ולקבל על עצמך את היותך כפוף לו באופן גמור ללא שום "זכויות" או אף הזכות לתבוע "זכויות", או להיאבק בו עד הבסתו וחיסולו. כל שיח אחר על דקויות כאלה או אחרות של "אלימות", "זכויות" וכו' הוא שקר שמאפשר לעצמו המדכא בלבד על מנת לשמור על "זכותו" להמשיך לדכא. דקויות כאלה לגבי "אלימות" או "זכויות" אינן קיימות בשום רמה ממשית של המציאות בצד המדוכא, אלא רק המצב הבינארי: עבדות או חירות.

            5. "אלו עמדות די קיצוניות ביחס ליהודים." – אין קשר ליהודים. (אם בזה הכוונה בשימוש בתיבה "ביחס ל-". אם כוונתו של הכותב היא שאלו עמדות קיצוניות *בשביל* יהודים [שמחזיקים בהן וכו'] – אז זו טעות. אין שום דבר קיצוני בעמדות האלה, לא בשביל יהודים ולא בשביל לא-יהודים. הן מובנות מאליהן ורק ציונים לא מצליחים להבין אותן. בסוף המלחמה גם הציונים יבינו כי לא תהיה להם ברירה. אין קשר ליהודים).

            תודה לשאול סלע על תגובה עניינית לעילא. בהתקשרות עם ציונים קיימת רק צורה אחת שבה אפשר להיות ענייניים: להביס אותם.

  7. דןש

    הפגנות כנגד הכיבוש ובעד מתן האפשרות להקמת מדינה פלסטינאית – כן וכן.
    שימוש באלימות למטרה זו – אסורה ולבטח אינה ולא תשיג את מטרותיה. גם התומכים סולדים מהאלימות.

  8. יניב

    תודה רועי על מאמר פוקח עיניים.
    בעיקר מצאתי טעם בשלוש הפסקאות האחרונות. הן העלו בזכרוני – וגם הבהיר לי – את זריקת האבנים של אדוארד סעיד בקרבת הגבול הלבנוני-ישראלי כחודשיים לאחר נסיגת צה"ל מלבנון – http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=107345_memri&act=show&dbid=articles&dataid=205
    זריקת אבנים שברור שכל משמעותה הייתה בסמליותה ובהצטלמותה.

    כמובן, גם מעשים סמליים או מטאפוריים (עמירה הס: יידוי אבנים הוא מטאפורה להתנגדות) עלולים לפגוע ולפצוע, ולעתים להרוג. מילה (של נשים ושל גברים), לדוגמה, היא אקט שאין עוררין על סמליותו – גם לא על ההשלכות החומריות שלו באיברי הנימולות והנימולים. רצח יכול להיות סימבולי. אין זה אומר שאיננו נוטל חיי אדם.

    אך אולי אינני מבין מספיק בהבנת הנקרא כמו יתר המגיבים – לא ראיתי במאמר ניסיון לעודד את זריקת האבנים או להתנגד לה, אלא פשוט להבין אותה ולפרש אותה. אפשר לחלוק על נכונותה של הפרשנות (למשל, שזריקת אבנים אינה מסכנת חיילים שנשארים מוגנים), אבל גם אז קשה לי להבין את הפרשנות כקריאה למעשה.

    למגיבה רונית, איני בטוח שמה שאכתוב כאן הוא בהתאם למשנת האי-אלימות של גנדי, אבל נדמה לי שהוא ברוחה: אחד הדברים הנדרשים כדי להתמודד עם האלימות הוא להבינה.
    המאמר הזה מאפשר להבין יותר טוב את המעשה האלים שזריקת האבנים מהווה, את הקשריו הרחבים והקונקרטיים.

  9. עמית

    מתי חלקים מהשמאל הרדיקאלי בישראל עשו את השינוי לימין לאומני (פלסטיני) ?

    לדידו של הכותב, הפעולות האלימות הן-הן עצמאות האומה וקיומה. הפעולות האלימות הן "ביטוי של גבריות, עוצמה ומצ'ואיזם.". "פרקטיקה מכוננת זהות וטקס מעבר". הביטוי היחידי לאוטונומיה לאומית.

    אלה ציטטות מטקסט פאשיסטי של המאה ה19 או ממאמר באתר "העוקץ", לא ברור.

    אגב, לפחות הכותב מנפץ מיתוס שנבנה על ידי חוגים מסוימים, כאילו בהפגנות בכפרים זה צה"ל שמתחיל באלימות. "ברוב ההפגנות ידוע מראש שיהיו גז, אבנים, וכדורי רובה – לאו דווקא בסדר הזה. ההתחלה היא שרירותית. אם החיילים לא מתחילים, יתחילו הפלסטינים, ולהפך. "

    1. ליכודניק

      כלומר: אם הלאומיות הפלסטינית מתגלמת בהפגנת גבריות של מתבגרים ותו לא, הרי שעדיף לשני הצדדים להמשיך את המצב הקיים, בו הלאומיות הפלסטינית מוגבלת מאוד.

      כלומר, מבחינתי המאמר לא מגבה את זריקת האבנים- אלא מצדיק את "הכיבוש".

  10. נטע

    כירושלמית אני זוכרת הרבה זריקות אבנים, לא , לא של פלסטינים….

    איני זוכרת שהתקיים על כך שום דיון ציבורי בשם הסכנה לכלל הצבור.

  11. טל סמו

    בעקבות הפוסט של רועי וגנר.
    קראתי את הדברים בפוסט מתוך סקרנות- מה הוא באמת התחביר הפנימי של זריקת האבנים והמסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שהדברים נכתבים מתוך זהות מלאה עם המאבק הלאומי הפלשתיני. עיוור לעובדות ולמציאות, ודורש "כולה שלי!"
    הסלחנות הזו, בשם הלאומיות הפלשתינית, לאלימות נגד "הכיבוש" (זה נשמע פחות מופרך מלהגיד – אני נגד ישראל) וההבנה לפגיעה בחפים מפשע מהווה תהליך מעוות שהתרחש בזרמיו הקיצוניים של השמאל הישראלי, או לדידנו, הימין הפלשתינאי. הגישה הזו, אשר בקיצה סלחנות מקובעת כלפי התנהגות אלימה והצדקה רומנטית כל כך עד שלעיתים איני בטוח כי הפלשתינאים עצמם העלו בדעתם כי זו דעתם, מהווה את המכשול העיקרי לסיומו של הסכסוך.
    זריקת אבנים על יהודים אין בה דבר וחצי דבר עם תחביר. זריקת אבנים על יהודים מהווה פשע שנאה. הרקע לפגיעה הוא לאומני נטו- שנאה ליהודי באשר הוא יהודי. כשאקט כזה מתקבל בסלחנות המרחק בינו לבין פגיעה חמורה יותר הוא קצר ביותר. לו זרקו ישראלים על מוסלמים אבנים לשם פגיעה בהם על סמך היותם מוסלמים היו הדברים ראויים לכל גינוי- מדוע כלפי יהודים הדבר ראוי, אפילו רומנטי?
    ניתן להבין מלשון הדברים כי הכותב נכח בהפגנות לא פעם וניתן אף להניח כי תמיד בצד הפלשתינאי. גם אני בעברי נכחתי במספר הפגנות. לעיתים בתור "צבא הכיבוש" ולעיתים כציוני לאומי. הרשמים שנותרו לי מתארים מציאות שונה בתכלית. כציוני לאומי הספיקה למפגינים הפלשתינאים הנפת דגל ישראל לשם התססה וזריקת אבנים. לא צבא ולא משטרה. דגל ישראל- והופ! מטר אבנים.
    כחייל מילואים ב"צבא הכיבוש" נדרשתי להתמודד בכל שבוע עם "הפגנה" פלשתינאית. בכל יום שישי צעדו תושבי הכפר קדום לעבר הישוב הסמוך קדומים תוך זריקת אבנים לעבר בתי היישוב. איזו אמירה פיוטית נדרשת בכדי להבין שזריקת אבנים לעבר בתים היא אירוע שנאה אלים? כיצד מרבית המקרים בהם ישנה אלימות בגדה רוקמים עור וגידים בפאתי ישוב יהודי כאשר מסה של פלשתינאים, אנשי שמאל ופעילים זרים במקום? כיצד ניתן להצדיק אלימות מצד אחד ולגנות אותה מאידך?
    זריקת אבנים, רועי, אין בה תחביר פנימי ואין להצדיקה. כל ניסיון שכזה מעיד על צביעות, במקרה הטוב, ואוטו אנטישמיות במקרה הרע.

  12. 0מולני1

    אם יש היתר לזרוק אבנים, אזי גם יש היתר לשגר טילים.
    ההסבר הסלחני, האמפתי ליידוי אבנים כביטוי של התנגדות, משיג את המטרה ההפוכה. הוא לא רק נותן לגיטימציה, הוא מעודד פעולה שלכאורה מהווה סוג של מחאה, אבל בבסיסה היא פעולה אלימה.
    אין ספק שהסכם אוסלו יצר סוג של אליטה פלסטינית שמצווה על השקט כל עוד מגיעים השלמונים. אבל אותה אליטה מסרבת לקדם את המצב לעצמאות, כנראה מאמונה, שקווי 67' אינם פיתרון, ויש להחיל את זכות השיבה במלואה (קרי, זריקת היהודים לים), או שאין להם אמונה ששום פיתרון אחר ייתקבל פה.

    גם הכותב קורץ עין לפיתרון המדינה האחת, קרי פלסטין בלי יהודים, בכך שהוא אומר שאין זה משנה מי התחיל, אבל הציונים התחילו והם אשמים שגרשו אריסים מאדמות שנגזלו ע"י פיאודלים עותומאנים.
    אז מי באמת התחיל? והאם אדמות אלו (מעט שבמעט) הם הסיבה? מסופקני. אבל העיקר שיש את מי לשנוא (ישראל, טפו…).

  13. אסף

    רוצה לומר שבעצם ישראל התחלה קודם ולכן כל הסיטואציה היא הגיונית ומותר לזרוק אבנים.
    כפי שאומר המחבר על הדיון הקיים ובעצם מעיד על עצמו – "נושא לחיבור של כיתה ז'. "זריקת אבנים: בעד ונגד"", רק שבמקרה זה הדיון יהיה "מי התחיל קודם? אנחנו או הם"

    הילד שלי עלה לכיתה ו' וכבר מזמן שכח דיונים מהסוג הזה…

  14. דוב

    ימניים וציונים בכלל אוהבים לנקז את הויכוח על אלימות לזריקת אבנים (שיכולה להרוג), לירי טילים אל אזרחים או לעריפת ראש בגרזן. זה המרחב שבו הם יכולים להוכיח את צדקנותם-מוסריותם.

    אז שישתכשכו להם בצביעותם. לנו ה"אוטואנטישמים" ברור כי לגבי הציונים הבעיה היא לא מה יעשו הפלסטינים אלא הפלסטינים גופם. לכן לא חשוב מה צורת המאבק אלא איזהו האפקטיבי ביותר להבסתו וחיסולו של הדיכוי והנישול הציוני.

    1. טל סמו

      התייחסות אל המשטר הציוני כאל מנשל ומדכא והרצון לחסלו מעידים על אנטישמיות, ואידך זיל גמור. תקרא לנו, הציונים צבועים, תנופף בדגל זכויות האדם והליברליות ותתמוך במדינה פלסטינאית נקייה מיהודים וברשות פלסטינאית מדכאת נשים הומואים ועיתונים.
      תסביר לנו על הצביעות בעודך מתנגד לקיומה של מדינת הלאום היהודי היחידה. אתה הרי מעדיף פה מדינת לאום מוסלמית, לא?
      כמובן, בשם ההומאניות, לא תשכח להזכיר חלק משיטות השמד המוצדקות לטעמך בהם משתמשים שכנינו. עריפת ראש בגרזן אומנם לא זכורה לי אבל גרזן בראש לילד בן 12 הם כבר ניסו (מסתבר שזה הורג) הכל בשם המוסר כמובן. זה לא אנטישמיות חביבי, היום פשוט קוראים לזה התנגדות לכיבוש. לא ככה?

      1. דוב

        חזר אל הגרזן
        איך לא?
        בזה הוא חזק

        "אוטואנטישמי"

  15. יוסי ק

    אני גר בשכנות לכפר ערבי, ונדהם לא אחת מהתאווה של שכני לזיקוקים, גם בשעות היום כשבקושי אפשר לראות אותם ואין הרבה היגיון בשיגורם. יכול להיות שגם הזיקוקים זה אקט שנובע מהרצון לירות משהו, אפילו לשמיים, כדי לבטא תחושה מסוימת