הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
ששלהבתו מדליקה את הנר השביעי
מירית בראשי:
יום השואה הממלכתי הוא לא ממש שלי. אולי בגלל זה אחד הטקסטים המכוננים בעיניי בנושא השואה הוא הטקסט שליווה את הדלקת המשואה השביעית בטקס האלטרנטיבי שהתקיים בבית ספר קדמה בשכונת התקווה, שנסגר. סמי שלום שטרית, מנהל בית הספר דאז וממייסדיו, כתב על כך:
אנחנו היינו אותו ילד ששואל את השאלות הקשות והגלויות ביותר. "המבוגרים" לא הבינו את שאלות התם של הילד והגיבו בפראות ובבוטות. חטפנו סטירות מצלצלות מכל המערכת ונרדפנו עד חרמה ממש. אנשי חינוך ופוליטיקאים סברו שאין לנו, בי"ס בשכונה מזרחית, זכות לגיטימית לעסוק בשאלת השואה שהיא לדידם סוגייה יהודית אירופאית. חברת הכנסת לימור לבנת הקימה משמרת מחאה עם חניכי בית"ר מול ביה"ס וקראה לשר החינוך לסגור את ביה"ס. ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, גער בשר החינוך בישיבת הממשלה וביקש ממנו להבהיר את העניין. תקפו אותנו אפילו על כך "שהעזנו" להשמיע את שירה של חנה סנש בביצוע של הברירה הטבעית… עד כדי כך שגברת נסערת צרחה עלי בטלפון: "אתם המרוקאים גנבתם לנו כבר את הכל, אבל עד כאן! שלא תעזו לגעת בשואה. אתם לא תגנבו לנו את השואה, עם הריקודי בטן שלכם." כמובן שהבנתי ללבה ולצערה. לא לכך התכוונו. רצינו באמת ובתמים להגשים את הפדגוגיה השוויונית והמאוזנת עמה באנו לשכונת התקווה. ביה"ס קדמה בשכונת התקווה נסגר לבסוף לאחר שנתו הרביעית, על-ידי אנשים צרי מוחין ונטולי כל הבנה פדגוגית, אבל האור שזרח מהשכונה לא ייכבה לעולם. הפדגוגיה והרעיונות של קדמה חלחלו היטב ונמצאים היום בכל מקום בו חושבים על חינוך, כולל סוגיית השואה אשר עבורנו הייתה סוגייה חשובה. הייתי חוזר על הכל שוב באופן המדויק ביותר.
והנה הטקסט, "נר שביעי" שמו:
אנו, יהודים בני הדור השלישי לתקומה ולעצמאות, מבקשים בדחילו וברחימו ליטול מתוך אש זכרם של ששת מיליוני הקורבנות של השואה הנאצית, למעין אבוקה נוספת ולהציגה בפני כל העולם. אבוקה שביעית.
לנו הזכות הטרגית לעמוד כאן, לזכור ולהזהיר: אין עם, אין תרבות ואין קבוצת בני אדם המחוסנים מפני שנאה, גזענות, רדיפות והשמדה.
שנאת האחר, רדיפתו וחיסולו הם תופעה חברתית העלולה לתקוף כל קבוצת בני אנוש ובכל זמן.
אין אנו מתכוונים חס וחלילה להמעיט מכאב זיכרון בני עמנו, או לערוך השוואות בין שואה לשואה.
כל שאנו מבקשים הוא להזכיר לכל בני האנוש כי רדיפת האחר והשמדתו היא מפלצת אנושית, יצירת מוחו וכפיו של האדם, כפי שידעו זאת גם גזעים ועמים אחרים, בני דתות וקבוצות אוכלוסייה שונות במהלך ההיסטוריה האנושית. עלינו לזכור שרק האדם יכול לה למפלצת הנוראה הזאת.
אנו, צאצאי הנורא מכל, היום זקופי קומה, נושאים תפילה לשלום ולאחוות העמים, הדתות, הגזעים והתרבויות.
("קדמה" תל אביב, יום השואה תשנ"ד)
עמוס נוי:
חלק גדול מהאנשים המודעים והפעילים פוליטית, בעיקר בני ובנות העדה האשכנזית המפוארת ורבת הזכויות, לא שמעו כלל את (ועל) סיפור האבוקה השביעית בבית ספר קדמה בתל אביב, או זוכרים אותו במעורפל, במקוטע, בדרך שגויה לחלוטין וכפרשה שולית ואגבית. אבל אלו בדיוק השיכחה וההשכחה הללו שהפכו את הפרשה הזאת, עבור פעילים מזרחים רבים, לקו שבר נורא ביחסם לקבוצות שמאל וזכויות אדם "מסורתיות", לבחון בחשדנות מרירה ועוינת את בקשותיהן לסולידריות ולשיתוף פעולה, ולאפיין בבגידת האינטלקטואלים המוחלטת (והצורבת) ההיא אורח התנהגות הטבוע בסוג המיוחד הזה של אוניברסאליות, שהורתה באליטה עתירת פריבילגיות…
הטקס הנ"ל עורר מסע הכפשות ציבורי כמעט חסר תקדים בהיקפו, באלימותו, ובסגנונו התוקפני, שגויסו אליו התותחים הכבדים ביותר של הימין האשכנזי (אופס, במחשבה שנייה, נטלו בו חלק גם נמושות כמו גדי טאוב). בשעה שבכנסת, בעיתונות הכתובה, ובכל אמצעי התקשורת האלקטרונית התנהלה הסתה פרועה (וגזענית) נעלמו ונאלמו לחלוטין דוברים וארגונים "ליברליים" – לא הקהילה הלהט"בית ודובריה הרהוטים (שאת זכרון הקורבנות הלהט"בים בא הטקס להעצים), לא אבירי זכויות אדם מובהקים, לא שמאל סוציאליסטי או ארגוני נשים. האינטלקטואל האמיץ, הישר, ובר הלבב היחיד שהופיע להגנת בית הספר, בעימות טלוויזיוני מוטה ומגמתי עם סוללה שכללה איזה טומי לה-פיד ומשובטיו היה צבי בן-דור עצמו.
אני מרשה לעצמי לשער בביטחון מוחלט שאם הטקס המותקף היה נערך בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, הפתוח בנס ציונה, הניסויי בירושלים, או זה לאמנויות בגוש שגב (או כל מתקן חניכה המכיל בשמו מלים דומות, כולל "אקולוגי", ו"רוחני"), אפשר היה לצפות להגנה נמרצת ובלתי מתפשרת מצד החוגים הנ"ל על עצם הלגיטימיות שבטקס המדגיש את אופיה האוניברסאלי של השואה, ושנעדר ממנו לחלוטין כל גוון של "פוליטיקה אתנית פרטיקולארית" (כלומר מזרחית). מצד שני, אני מרשה לעצמי לשער בביטחון מוחלט שאם טקס כזה היה נערך בבית ספר אחר, שאינו מזוהה עם "פוליטיקה אתנית פרטיקולארית", הוא כלל לא היה מותקף, מעורר מחלוקת, או יוצר אווירה ציבורית שתאפשר סגירה של בית הספר תוך שנתיים.
כי את המסקנה שרומז אליה בן-דור (ומפורטת במאמר מצוין ועתיר מקורות ותובנות של ברקאי ולוי, "בית ספר קדמה", בתוך האסופה "חמישים לארבעים ושמונה" בעריכת עדי אופיר) יש לומר בקול רם מאוד: ההתקפה על הטקס (שבקריאה של הטקסט שלו קשה לכאורה להבין על מה ועד כמה יצא הקצף), והבגידה הדוחה של האינטלקטואלים האשכנזים (שבקריאה של הטקסט קשה להבין כיצד התאפשרה ומדוע היתה כל כך גורפת) מקורן אחד – האיסור הסמוי על פעילים מזרחים להחזיק בערכים אוניברסאליים ולהיאבק למענם. הצירוף של פרטיקולאריות אתנית החורגת מהגבולות שהותוו לה הוציא מדעתו את הממסד, ושיתק לחלוטין את ה"שמאל". כי המשוואה היא פשוטה מאוד: למדינת ישראל וליהודיה יש מונופול על השואה, ואילו לאשכנזיה הנאורים יש מונופול על ערכים אוניברסאליים. במשוואה הזו אין מקום לטקסט של שטרית.
צבי בן-דור:
תודה למירית בראשי על הבאת הטקסט החשוב של ביה"ס קדמה בעת הדלקת האבוקה השביעית ועל החוויה האישית שלה. אני מתמלא ענווה כל פעם שאני קורא אותו. כמה קידוש האדם, וכמה קידוש השם, יש בו. לו היה פרויקט "מקראות ישראל" קם לתחייה והיו מכונסים בו נאומים וטקסטים ישראליים עכשוויים, הטקסט הזה היה אחד הראשונים שהייתי שם בו. יזכור עם ישראל הנאור – שבשבילו משמעותה המעשית של ה"נאורות" מסתכמת באכילת לובסטרים בחמאה – שאת הטקסט האוניברסלי היחיד שנישא בבית ספר ישראלי כתבו מנהל שהיה נתון להתקפה עזה וייצרית מיומו הראשון ותלמידיו בבית הספר המזרחי היחיד בתל אביב. ראוי לשוב ולהזכיר את הפרשה ההיא, כיוון שרק לפני שנה קבעה אווה אילוז במאמר ב"הארץ" שהשמאל המזרחי ממוקד בשיח הקורבני של עצמו ומעולם לא התעלה לדרגת מחשבה אוניברסאלית.
לגבי אותה תוכנית "עובדה" שהזכיר עמוס נוי, הייתי רוצה להוסיף עליה כמה פרטים. היא היתה מבוססת על סרט שנעשה על בית הספר שהוקרן בזמן התוכנית, ועליו היה על שני אינטלקטואלים "משני הצדדים" להגיב. בסרט ישנם שני שיאים שבאים בזה אחר זה. השיא הראשון הוא הרגע בו נראה סמי שטרית לובש קפטן מרוקאי בזמן מסיבה בבית הספר. צריך לזכור שהימים היו לפני שכל מיני "יזמים" התחילו להביא ממרוקו את אותן תלבושות צבעוניות מגוחכות תוצרת סין שכל מיני מרוקאיסטים לובשים היום בחינות או במימונות כדי להיראות אותנטים (התבוננו נא בתמונות העולים ממרוקו משנות החמישים והראו לי אפילו עולה אחד שלבוש בשטויות הללו. מי שלובש לבוש מסורתי נראה לבוש בקפטן או בגלבייה ואולי בתרבוש מרוקאי). העין הישראלית לא היתה מורגלת לראות אדם יהודי לבוש ככה בסתם יום של חול ולא במימונה. לכן היה בכך אפקט של צרימה. רגע השיא השני היה כמובן הטקס של הנר השביעי. לשם ה"איזון" הראו את מפגיני בית"ר ולימור לבנת עומדים בחוץ. הקשר היה אמור להיות ברור: האדם הצעיר הלבוש בבגד ערבי אינו איש חינוך, משורר, סופר, ומנהל בית ספר. הוא מין מכחיש שואה ערבי.
את הבירור הרעיוני בקשר לסרט המסובך הזה ביקשה אילנה דיין לעשות דרך שיחה משולשת אחרי הקרנת הסרט בינה לבין טומי לפיד, שאינו איש חינוך ומעולם לא היה כזה, וביני, אז סטודנט צעיר יחסית ופעיל באוניברסיטה שהיה מעורב בשלבים מוקדמים יותר של הקמת קדמה. ברור לי היום, ובעצם כבר היה ברור אז. שמה שהם רצו היה מין מרחץ דמים טלוויזיוני בין מישהו בתפקיד "המזרחי" לבין מנהל הטלוויזיה לשעבר שהיה אז הדמות הדומיננטית בפופוליטיקה של דן מרגלית ועיתונאי רב כוח וזכויות שהיה מבוגר בשנים. היה היגיון קטן בהזמנתי לתוכנית. ולא היה היגיון בכלל בהזמנת אדם שבינו לבין חינוך לא היה שום קשר כמו לפיד. אני זוכר שדיין התאכזבה קצת כשהגעתי: ממושקף עם ספר.
שאלת הפתיחה שלה אלי היתה בדיוק כך: "צבי, נדמה לי שסמי שטרית לא היה רואה בך מזרחי: סטודנט, משקפים עגולים, איש ספר….?" כמה טיפשה יכולה היתה אשה אינטליגנטית כמוה יכולה להיות כשזה מגיע למזרחים?! היא כנראה ציפתה לעבריין עם גורמטים שיופיע לדיון על חינוך בתכנית. בעצם היה בזה היגיון, כי מן הצד השני לא הגיע איש חינוך אלא בריון שלא חדל לצווח מן הרגע הראשון. בתום התוכנית המבישה לפיד הניח יד על כתפי ואמר: "אתה רוצה לקחת אותנו לערב הסעודית. ואני רוצה שנהיה כמו אמסטרדם". אני זוכר שחזרתי הביתה וחשבתי לאיזה אמסטרדם כיוון: מולדת הסובלנות הדתית באירופה, עירו של שפינוזה, עירו של מנשה בן ישראל, של אנה פרנק?
האפיזודה הזאת היא תמצית הסיפור: הפער הבלתי נתפס בין ההתעקשות על הממד הפרטיקולרי בזכר השואה מצד אחד וה"נאורות האמסטרדמית" המדומיינת מצד שני. שני הללו אמורים לדור בכפיפה אחת. אין לי שום ספק שהלבוש המרוקאי שהופיע בסרט מיד לפני הטקס של הנר השביעי סימן בעצם את האיסור החמור לדיבור מזרחי על השואה שאינו דיבור שמשים עצמו מראש מתחת לדיבור הישראלי הרשמי על השואה וההיררכיה השתוקה המשוקעת בו: אשכנזים ברכבת, מזרחים בקרון האחורי שחיבר מנחם בגין.
יכול להיות שבסופו של דבר הכישלון הישראלי הגדול הוא לא בזילות זכר השואה. לא בשימושים הפוליטיים בה. אלא בעובדה הפשוטה שאנו נצמדים לעקרון לפיו בשואה הובלו יהודים לתאי הגזים רק בגלל שהיו יהודים. אנחנו מסרבים להבין שמדובר בעצם בהסבר טאוטולוגי ששולל את אנושיותם של הקורבנות (שזה מה שעשה התליין, אבל אם נאמר את זה יקפצו כל הגדי טאובים, והאלחנן יקיראים ויתחילו לזעוק חמס). כפי שההיסטוריון יהודה באואר שב ומזהיר לאחרונה, צריך לזכור שבשואה בני אדם הובלו לתאי הגזים רק בגלל שהיו יהודים. זה שעשו חבריה של מירית בראשי. ביקשו לזכור את האדם שבששת הנרות, ששלהבתו מדליקה את הנר השביעי.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
מרתק ומפחיד. לא הייתי מודעת לזה. איפה היה השמאל?
האם זו טעות לחשוב שלו היום זה היה קורה השמאל, קרי כל הארגונים שאתם מציינים שהפנו לכם עורף, היה לצדכם? לא הייתי אז "בסביבה", אבל נראה לי שמאז בכל זאת חלה "התקדמות" מסוימת, לא? אולי אני חיה באשליות.
מכל מקום, הטקסט עצמו, של הנר השביעי, הוא כל-כך יפה, הלוואי שהיו מקריאים אותו בכל בית ספר ובכל טקס. תודה.
ככל שאני קוראת יותר על קדמה אני נאלצת לצבוט את עצמי כדי להאמין שיוזמה כל כך נדירה וברוכה נגדעה בצורה כל כך ברוטלית.
השמאל (כולל אני) היה עסוק בלהיות אנחנו כאן והם שם, המוכר יותר בשמו "הסכמי עוסלו".
ממש כמו שעכשיו השמאל עסוק בלהסביר לרועי וגנר כיצד זהו תפקידו של השמאל הישראלי להגיד לילדים פלסטינים – אולי עוד בעודם מתעוררים במיטותיהם לקולות ההשכמה בחשכת הליל של חיילי צבא הטרור הציוני – איך כדאי להם ואיך לא כדאי להם, איך טוב להם ואיך רע להם, איך מותר להם ואיך אסור להם, לשחרר את עצמם מלפיטת האנס הציוני.
ובצדק. ישראל מחוייבת להחזיק חיילים ומתנחלים בשטחים כל עוד מתארעות בשטחים זריקות אבנים על חיילים ומתנחלים. לכשיכתתו הפלסטינים אבניהם לגולות ומקלעי דודיהם לגומי לשיער נוכל סוף סוף לצאת משם.
השמאל עסוק בדיכוי המזרחים, והוא הצליח לשגר את סמי שלום שטרית לגלות באמריקה כדי שלא ישפיע על השמאל כאן.
שמאל בדלת מסתובבת, האבא בכפר שמריהו מרוויח מליונים, הבת עושה קריירה במחאה חברתית. זה השמאל הישראלי. חרא שבחרא. שיא הריקאציה.
יש אנשים נפלאים בכל מקום ויש גם אנשים שמאל אמיתיים בארץ, אבל מה שנקרא השמאל הישראלי זה הקודקוד התודעתי של הדיכוי של המזרחים והריקאציה הכלכלית העמוקה ביותר, המציאו כאן את השמאל התאצ'ריסטי.
התחושה שלי היא שהתיאור שלך כאן הוא מאוד סטריאוטיפי ולא מייצג את השמאל. אני חושבת שרב בניהם ובנותיהם של הכפר-שמריהוים הם מצביעי קדימה ולפיד, ומסתובבים בג'יפים. אבל שוב, כמו התיאור שלך, זה מתבסס על תחושה. האם נעשה מחקר בנושא?
תודה רבה על הפוסט המצויין הזה.
אני חושבת שהעבודה החשובה של קדמה, לא קדמה כמוסדות בלבד אלא כצורת חשיבה, היא אפשרות ההכלה שלה. זה בא לידי ביטוי בטקסט הזה – הגמישות של הסיפור והגמישות של האמונה. היכולת להכיל, לא מתוך סובלנות או פוליטיקלי קורקט, אלא כי הריבוי והרב גוניות הופכים את הפוליטיקה והקהילה לבית, איפה ש"האישי הוא הפוליטי " איננו כלי נשק של השתקה, אלא האפשרות להוסיף סיפור, וסבל וכוח ואפשרות באופן אנכי לפעילות חינוכית ופוליטית, מבלי לייצר תחרות הירארכיה ומשטר של סבל ופריבילגיות שהופך את כולם לחשודים מיידים בפגיעה ובגזענות.
השאלה בעיני איננה נגמרת בביקורת כלפי ההגמוניה, השמאל הציוני או הימין הלאומני – מה שאנחנו אוהבות לקרוא לו המרכז הקיצוני. השאלה הגדולה היא איך לוקחים את השיחה המזרחית הפוליטית, יחד עם השיחה של הפלסטינים של ערביי 48 והופכים אותה לשיחה של הכלה ושל שחרור, ולא של משטור והדרה. הכח העיקרי של מי שפועל לאלטרנטיבה דמוקרטית בין הירדן לים מצוי בדיוק במקום של גמישות והכלה, בקהילה פוליטית שאיננה מבקשת לתקן עוול בעוול ואי צדק באי צדק, אלא פועלת כדי להכיל ולשנות את העבר בהווה.
תודה רבה על הטור הזה, אני הייתי נערה באותו זמן ולא מודעת כלל לדברים הנאמרים כאן.
לא יתכן שהדבר אותו אנחנו מקדשים בהקשר השואה הוא טינה, שנאה וכעס.
השואה מזכירה לנו כמה כוח יש לבני אדם- כאשר הם בוחרים להפנותו לשנאה ולהרג הם יכולים להרס נורא מכל דמיון, כאשר בוחרים להפנותו לחיים- יוכלו לשרוד את הבלתי אפשרי.
בבית הספר (האשכנזי) בו למדתי נתבקשנו לכתוב עבודות בנושא השואה. אני בחרתי לכתוב על שואת הצוענים, אבל המורה פסלה את הנושא כיוון שאינו רלוונטי לנו כיהודים.
ממשלת ישראל, באופן צבוע ובלתי נסלח, בחרה להתכחש להצהרה שפירסם האו"ם בנוגע להכרה בשואת הארמנים.
זיכרון השואה והגבורה מתעוות בצורה אכזרית ובמקום ללמדנו סובלנות וחמלה הופך מקור ללאומנות וצרות עין.
כמה טוב שיש מוסד חינוכי שהשכיל למצוא משמעות אמיתית ביום הזה, וכמה עצוב שדוקא הוא הותקף ונסגר.
צבי
התרשמותי מאתר ״העוקץ״ היא שזה סוג של אתר שמספר מצומצם מאוד של אנשים קוראים מאמרים של נושאים שלא באמת מעניינים מישהו בחברה הישראלית , יש כאן סוג של קליקה שאף אחד באמת לא מתייחס אליה מלבד עצמה, וכשאני קורא מאמר מהסוג שכרגע קראתי אני מבין באמת למה האתר הזה הזוי וכמה מזרחים ממורמרים כותבים כאן מאמרים שמנותקים מהמציאות
לא יודע מה לעשות עכשו
השואה, מורשתה ומשמעותה, שהם עינינו של הפוסט הזה, באמת אינם מענינים "מישהו" בחברה הישראלית. הרוב כבר פתר את הסוגיה: שואה זה איראן.
כפי שהגיב לך עמוס, אני באמת מקווה שלא נתגלה פתאום בבושתנו ועוד א/נשים יציצו לאתר ההזוי הזה באישון לילה ויראו באילו שטויות עוסקים כאן.
אתמול חוויתי את האוניברסליות של השואה כאשר העליתי בפייס את הבלדה על מאטהאוזן שהלחין מיקיס תיאודורקיס. הבלדה ריגשה עד כדי בכי חברה שלי בפייס. המיוחד הוא בניגוד בין תיאודורקיס כיוצר שאמנותו בפני עצמם לבין תיאודורקיס שאמר דברים אנטישמים על היהודים בנפרד מהדברים אותם אמר על הציונים.
בגלל שאופי הטקסים היה בידי המימסד הגענו למה שקורא בארוחות משפחתיות שבו נשלפות הסכינים בין קרובי משפחה שלא סובלים זה את זה. בן הבליעל שמצדיק באתר העוקץ את ניחשול ודיכוי המזרחים לטובת קליטת הפולנים ישירות למבני קבע הוא חלאה ורק חלאה. ברית המילה שעשו לא לא משנה כהוא זה את היותו נבל ושפל.
משה גרנות ראוי לתואר צורר ומצדיק את השנאה כלפיו 365 יום בשנה.לא נעים אבל חובה להזכיר ביום השואה את זילות השואה כאשר מעמידים את הפרהוד שקרה בשואה.
מסכים, אבל את המילים ל'בלאדה למטהאוזן' כתב יקובס קמבנליס. ת'אודוראקיס הלחין בכישרון רב ללא קשר להיותו (כן) אנטישמי. התמליל מצמרר, קולע ומזעזע לא פחות מהלחן.
ידעתי שלא מיקיס תיאודורקיס כתב את הבלדה אבל התעצלתי לחפש בויקיפדיה. הנה פלייליסט של כל עשרת השירים
http://www.youtube.com/watch?v=Or2vJca96Ys&playnext=1&list=PL00BDA86EA101E79E&feature=results_main
כואב לקרוא על עוצמת התקיפות כנגד בית הספר. לא מובן לי כלל מדוע. עצוב.
הטקסט עצמו של הנר השביעי הוא צודק ונכון ביותר. הנטיה של הקורבן היא בדרך כלל לרצות נקמה או פיצוי. לעיתים רחוקות הוא מתעלה, כגישת המקרא, למדרגה המוסרית המצווה על אהבת הגר מתוך חווית הסבל" כי ידעת את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצריים". דומה ש"המנהגיות חינוכית", בין היתר, על ידי מי שהיתה שרת החינוך, בחרה בהתקרבנות, והפכה את בית הספר לקורבן נוסף. כמה חבל.
באותו זמן שהתרחשו הדברים עבדתי בקדמה ירושלים שם הייתי חלק מצוות ההקמה ובזמן השערוריה המדוברת סגנית מנהלת. אני זוכרת את הדברים אחרת מכפי שמוצג כאן.
נכון שלאנשים היה קשה לבלוע את השינוי במהלך הטקס. אבל הדיון שהתעורר בעקבות הטקס היה תוצאה רצויה ומכוונת של הטקס ולא הפתעה.
אני גם זוכרת שאחת האמירות בדיון הציבורי (אולי של שיקו? לא זוכרת) היתה תלונה על כך שכשהיה ילד הצטער שסבא שלו לא היה בשואה כי רצה להיות כמו כולם, כך שהטמטום בהחלט לא היה נחלת הצד הממלכתי בלבד.
אני גם זוכרת את תחושת חוסר האונים של סמי שלום שטרית מול ההתנהגות של הילדים בבית הספר, עייפות מטיפול בבעיות הללו ותחושה שקשה ואולי בלתי אפשרי לנהל את בית הספר, בגלל הבעייתיות והמורכבות של הרקע שממנו מגיעים הילדים.
אני גם זוכרת שבית הספר בתל אביב נסגר בעוד שבפת הוא ממשיך להתקיים עד היום.
במהלך השנים אני שומעת הרבה רמזים על כך שבית הספר נסגר בגלל חוסר תמיכה של הממסד. אולי אך לא כך אני זוכרת. אני זוכרת שבית הספר נסגר כי הפסיקו להירשם אליו.
אני זוכרת שלקרוא את פאולו פררה לא הספיק כדי לדעת איך לנהל סיטואציות חינוכיות ושאנשי קדמה, כולל אני בעצמי, היו ברובם צעירים אידיאליסטים בלי רקע רב בחינוך. אני זוכרת שזה היה הקושי הגדול בעבודה בקדמה, ולא התנכלות משרד החינוך או אשכנזים אחרים.
אני חושבת שהנר השביעי היה רעיון מבריק יפה וערכי אך אני זוכרת שההתנהלות סביב הדלקתו נראתה מזמינה מריבה עד שמישהי מקדמה אמרה לי – תעזבי את סמי הוא חייב להיות במרכז כל הזמן.
לא הקלטתי דבר ולא צילמתי דבר ואין לי מסמכים, רק הזכרון שלי. אבל אני רואה שמתרקם פה סיפור שקצת שונה ממה שאני זוכרת.
האמת מן הסתם מעורבת מהרבה פרטים וגם הזכרון שלי לא חף ממשאלות לב ושכחה, אך אחרי פרשת הנר השביעי עקבתי בעניין רב ואני באמת לא זוכרת את בגידת האינטלקטואלים. אני זוכרת דיונים ציבוריים ברמה בינונית עד נמוכה. הטקס התקיים והדבר לא פגע בבית הספר בשום צורה.
לקרוא לגדי טאוב אינטלקטואל זה באמת לשנות את המציאות לפי משאלת לב.
התיחסו אלינו כשוות ,לא גדלנו עם המירמור, והגענו לאן שרצינו . מכיתתיתי צמחו כלכלניות, עורכות דיון שתי רופאות. לא הסללה ולא קרוב לכך.
חיה
הדיון אינו על הנסיבות שבו נסגר בית ספר קדמה בתל אביב, ומה חלקה של התנהלות פנימית "שגויה" בסגירה זו לעומת גורמים חיצוניים "עוינים" (ובניגוד למה שאת סבורה שאת זוכרת, הייתה התנכלות ממסדית חסרת תקדים). בשאלה זו אפשר לזכור עובדות שונות (ושווה לך לעיין במאמר של ברקאי ולוי), להחזיק בניתוחים חולקים, ולספק הערכות ותובנות.
הדיון הוא על טקס יום השואה – שאת קוראת לו היום (בדיעבד) רעיון יפה וערכי – על הסערה המטורפת שהוא חולל, ועל שתיקת הליברלים. שום דבר בו לא "הזמין מריבה" (וכאן זכרונך בוגד בך), הוא נעשה בטעם טוב היה וולונטרי, הטקסט שלו מרגש עד היום. מי ש"הזמין מריבה" זה החוליגנים ש"יזמו מריבה" – מלימור לבנת ועד תומי לפיד.
את חושבת שלדימויו של בית הספר בשכונה – ולאחוז הרישום אליו, התקציבים שהוא קיבל, האהדה והתמיכה שבירוקרטיות עירוניות וממלכתיות העניקו לו – לא היה קשר לעובדה שחברת כנסת חברת ועדת החינוך וחבריה הפגינו נגדו? שהמקומונים התל אביבים הסתערו על הטקס הלגיטימי והיפה הזה בהסתה גזענית פרועה? על זה מדברים פה. על הטקס והתגובות אליו. ניתוח של הסגירה הוא מעבר למטרות הדיון הנוכחי.
ובכל זאת שני דברים לא ממש הבנתי – האמירה גלוית הלב, נותנת האמון והרגשית של מישהו (שיקו בהר?) היא טמטום השווה בערכו לזילות של הטקס ולהגחכה של ה"מרוקאים" על ידי תקשורת ומימסד רבי עוצמה? ומי קרא פה לגדי טאוב אינטלקטואל? איפה? תקראי שוב את דברי. במחמאה לטאוב מעולם לא הואשמתי… אולי הקריאה תעתעה בך כמו חלק מהזכרונות.
את באמת כתבת את זה? אז באמת את חיה על כוכב לכת אחר. הטקס התקיים, כשכל המעורבים והמעורבות בו יוצאים פגועים, מצולקים, שבורים, ונואשים מההתקפה המטורפת עליהם. וזה כולל את הילדים… באמת תקראי את עתוני התקופה ואת המאמר המלומד לפני שאת זורקת משפט כל כך מעליב, מתעלם מעובדות ומרגשות, וחסר אחריות כזה
יסמין הלוי בראיון ארוך עם סמי שלום שטרית מתחילת שנות האלפיים (קובץ PDF ) –
http://www.alternativenews.org/images/stories/downloads/misasheni/Heart%20in%20the%20East.pdf
שלום שטרית מפרט שם באריכות הן על השגיאות והכשלים שלו ושל גורמים נוספים בעמותת קדמה, והן על היחס הממסדי (ברוב המקרים – המנוול). כולל התייחסות נרחבת מתבקשת ל"שערוריית הנר השביעי", וגם פירוט מעניין ומפוכך על ההבדלים בין קדמה ירושלים וקדמה ת"א.
בין חיה ולירון מתמשך לו נהר ארוך שנקרא נהר ההכחשה. זהו נהר איתן עם יובלים רבים. חלקם פוריים חלקם מסווים ותת קרקעיים. ברובם, אלה יובלים של מים דלוחים ומרים. בית הספר קדמה בתל אביב אינו קיים. קדמה חוסלה, איננה בתל אביב. זו עובדה. החינוך בשכונות הדרום בתל-אביב הוא דפוק. זו עובדה חברתית. השואה התרחשה באירופה. זו עובדה חברתית. במהלכה נרצחו מיליונים. זו עובדה. 6 מיליון יהודים מתוכם כמיליון וחצי ילדים הוכחדו בשואה ברצח העם שיזמו הנאצים כנגד היהודים בעולם והיהדות. מלחמתם של הנאצים ביהודים וביהדות היתה אוניברסלית. הם רצו לרצוח יהודים בכל מקום שידם השיגה. הם רצו להשמיד את היהדות ואת הרעיונות האנושיים שהיהדות משקפת. הם רצו להשמיד את המסר האוניברסלי עליו בנויות הדתות המונותיאיסיטיות והאוניברסליות. הם רצו להשמיד את הטענה האנושית שבכל אדם יש מין האל. הנאצים היו בעיצומו של תהליך הרישום והתחלת הפינוי של יהודי צפון אפריקה. המהלך הזה נגדע באיבו בגלל הפלישה של בנות הברית ובעיקר ארצות הברית לצפון אפריקה. כל אלה הן עובדות היסטוריות ופוליטיות. השואה הפכה להון תרבותי בישראל שבאמצעותו מנכסים עמדות כוח, שררה ודיכוי. אלה הן עובדות חברתיות ופוליטיות. לפני בית ספר קדמה, בזמן קדמה, ולאחר קדמה היו אינטלקטואלים/ת רבים בישראל ומחוץ לישראל אשר התרו על הניכוס הזה של השואה כהון תרבותי של קבוצה מסויימת. (במאמר מוסגר – תעשיית אידיאולוגיית השואה לא תמיד זוכרת להגן על ניצולי השואה עצמם – אלא על מפיקיה של האידיאולוגיה ועל אלה הנהנים מזכויות היתר הנלוות לתעשיה זו). קדמה וסמי שלום שטרית עשו מעשה אמיץ ואנושי. הם ניסו ללמד את הלקח ההיסטורי, הפוליטי והמוסרי של השואה. בישראל, נהר ההכחשה האשכנזית הוא כל כך עמוק ושוצף שהוא הטביע את בית הספר קדמה וגם את הלקחים ההיסטוריים, הפוליטיים והמוסריים שניסו ללמד בבית הספר קדמה לגבי השואה. אפשר לשאול מדוע זה קרה ומדוע זה ממשיך לקרות ועד מתי זה יקרה. התשובה הקצרה לדעתי היא – נהר ההכחשה שבליבו זכות היתר (הפריבילגיה) האשכנזית. התשובה הארוכה חייבת להתחיל בשאלה מדוע אין יותר בתי ספר קדמה בישראל? התשובה הארוכה היא להמשיך וללמד (למרות משרד החינוך הישראלי והלירונים השונים והשונות), את לקחי השואה באופן שסמי שלום שטרית ובית ספר קדמה ניסו לעשות: באומץ אינטלקטואלי ובאנושיות מירבית. "העוקץ" הוא אחד מהמקומות הבודדים שעוד עושים ומנהלים את הויכוח החכם והאנושי הזה. אני גאה שיש עוד "עוקץ" באלומת האור הזו הבאה מהמדמנה של נהר ההכחשה.
מסע ההכפשות והדה-לגיטימציה לבי"ס קדמה בתל אביב כלל את רוב העיתונות העירונית, חלק מפקידות משרד החינוך, הממסד העירוני, את המשת"פים שלו בשכונת התקווה, פוליטיקאים שרצו כותרת ומשכילי ממסד הזיכרון הציוני-אשכנזי שראו עצמם מאוימים ונקראים לדגל. הפגיעה ברישום הייתה פועל יוצא של המסע הזה. שום דיון וזיכרון של בעיות וקשיים פנימיים ביישום של קדמה לא צריך להסתיר את האיבה והאלימות בה האליטות הגיבו כלפי ביה"ס. הטקס המדובר היה אחד מרגעי ההקצנה הפראית של אותה איבה לעבר פעולה נגדית חריפה ולא רק הערמת קשיים והכשלות מאחורי הקלעים.
נהפוך הוא הלואי והא היה משמש את כל בתי הספר. אבל מאותן עובדות -אנשים שונים יכולים לגזור מסקנות נוגדות לחלוטין והממסד בחר: זה רק שלנו של היהודים וכפי שמתברררק אירופים( בבלקן וכן בהולנד היפהפיה של לפיד האב נרצחו הרבה ספרדים בס"ה כ90% מיהודי הולנד. שיא בין מדינות המערב. והבחירה של קדמה בשעתה לשואה היהודית משמעות אוניברסלית הנאצים רצחו את כל מי שלדעתם לא ראוי לחיות כולל צוענים( ארים ממוצא הודי) להטב"ים עדי יהוה ועוד קבוצות חריגות נכון שמבחינה מספרית היהודים היו רוב מוחלט .
הנר השביעי לאמור לא עוד לאף אחד באף מקום היא המסקנה הראויה.
משפחתינו עזבה את גרמניה ב 1936-7. סבתא ודודות שלי הצליחו לצאת עוד ב1940אבל יתר המשפחה שלא יצאו גורשו למחנות ההשמדה ונרצחו..
הנאציזים היה מוסתת על הסתה ארוכת שנים כנגד היהודים – היהודים הואשמו כי הם מנהלים את המדינה, צוברים הון ורכוש, אדישים ואפילו בזים לאדם הפשוט והטוב הועבד למחיתו, שולטים בבנקים, עסוקים כל היום בתככים ומזימות על מנת לשמור על ההגמוניה שלהם והשליטה שלהם בחברה,רוקמים מזימות ,מחרחרים מלחמות ובאופן כללי פוגעים בכולם.
עכשיו אם נחליף את המילה "יהודים" במילה "אשכנזים" מה קיבלנו ..אופס…
ניתן להגיד שיש פה פרדוקס מעניין – בוגרי "קדמה" שכותבים פה הגיעו למסקנה מהשואה כי הסתה אתנית היא דבר חיובי ועל כך כבר אמר איינשטין את אימרתו על הטמטום האנושי שאין לו סוף
ואידך זיל גמור.
וכבר קראתי שלושה עיתונים
"עכשיו אם נחליף את המילה "יהודים" במילה "אשכנזים" מה קיבלנו ..אופס…" – אכן ממש מסכנים האשכנזים בישראל…
ואפשר גם להוסיף לזה את העובדה שאלפי תינוקות אשכנזים נחטפו ע"י תימנים, עשרות אלפי ילדים אשכנזים הוקרנו בעוצמות קטלניות ע"י המרוקאים, מאות אלפי מהגרים אשכנזים הוכנסו למחנות הסגר למשך שנים ארוכות בעוד לעולי המזרח סיפקו דיור מידי במקומות מרכזיים וג'ובים העולים על כישוריהם.
עכשיו, אופס, הבנתי למה הפרענקים האלה כל הזמן מתקרבנים.
הנאציזם היה מושתת על עקרונות אפלים שנוסחו ע"י מדענים (בעיני עצמם), אבל מי שהפיצו אותו היו נתןצ'יקים קטנים מהשבט ההגמוני שלא בחלו בשקרים ובהתקרבנות של אנסים סידרתיים, כדי להפיץ את תורתם.
בוא נעשה את זה לאט.
תן לי בבקשה שם של אשכנזי אחד שחטף ילדים תימנים.
שמעון פרס
אין לי מושג? ראשית אפשר למצוא בגוגל, לקח לי חצי דקה. תבקש עזרה וימצאו עבורך תוך דקה או שתיים. ברור שרוב החטופים לא יימצאו כי הם נמכרו ליהודים בחו"ל. רוב אלו שאותרו בוחרים שלא להתפרסם.
עכשיו תקשיב נתןצ'יק,
יש אלפי תימנים (בעיקר), עיראקים, פרסים תוניסאים ועוד, שלהם סיפורים על חטיפת ילדים במשפחתם. ביניהם: משפחתו של משה קצב, הח"כ לשעבר רן כוהן, זמרים מפורסמים ועוד. אנשים ממקומות שונים בארץ, כולם ישרים ונורמטיביים ולכולם יש סיפור/ים על חטיפה/ות במשפחה מראשית שנות ה-50.
אפשר להתרשם שכל כך הרבה אנשים שלא הרוויחו כלום – אלא רק מרור וטרור – טוענים שהיו חטיפות, לא משקרים ואכן היה כאן פשע נגד האנושות. אפשר גם לדבוק בעמדת הממסד המכחיש – ואז בהכרח לראות אלפי בני-אדם ישרים ושפויים כשקרנים או כפסיכופתים עם ארגון גג שמתאם את ההזיות שלהם. מי שבוחר באפשרות השנייה יכול להיות או לוקה בשכלו בצורה חריפה או אדם גזעני ברמות נאציות או לוקה בשתי התופעות. ברור לכולנו שאתה מאלה שבוחרים באפשרות השנייה.
אכן שאלה "חכמה" נתןצ'יק, שרק "גאון" לא מבין את האבסורד שבה.
אם תיתן לי את השמות של חוטפי הילידים באוסטרליה (נתחיל באחד), של אחד מחוטפי השחורים שהובאו לאמריקה כעבדים, של אחד מאלה שהשליכו ממטוס לים את מתנגדי המשטר בצ'ילי או בארגנטינה, של אחד מאלה שהפעילו את ברז הציקלון במחנות ההשמדה – זאת תהיה ההתחלה. אם תביא שם של רוצח סדרתי אחד שמעולם לא נשפט (וממילא לא הודה) – גם זאת התחלה נאה.
אבל יש עוד הבדל קטן, המשטרים שמאחורי הפושעים האלה, הודחו או הודו ועזבו את הפשע, ולכן יש אפשרות תאורטית לאתר את המבצעים. כאן – ואת זה מוח של גזען אשכנזי מצוי לא מסוגל להבין – המשטר שעמד מאחורי הפושעים מעולם לא הודה בפשע, לא הודח ולא נשפט על פשעיו, לכן יש חיסיון מלא לפושעים.
נמשיך להתקדם לאט.
תן לי שם של ילד אחד שנחטף מהוריו התימנים ולימים נמצא אצל משפחה מאמצת אשכנזיה.
שים לב, נתן. התפרסם כאן פוסט על טקס שנערך בבית ספר קדמה, ועל התגובה הציבורית של חלאות כמוך למסר האוניברסאלי שהועבר בו דווקא על ידי מזרחים ומזרחיות.
הצלחת לגרור את הדיון לשאלה לא קשורה אליו, לחלק פקודות, ציונים, והערות לסדר, ולרתום את הקוראים למשימת חיסול הבערות שלך, אותה אתה מסווה ביהירות. בקיצור, נוכח האיום בדיון רציני על נושא אחד, בחרת לנסות ולשקם את יחסי הכוח והאדנות שאתה רגיל אליהם – לפחות בדימויך העצמי – כלפי הנחותים ממך.
עכשו, למרות שאני לא דוד תום שלך, ולא אחפה על העצלות, הבורות, והיהירות שלך, שח ואגל לך סוד: אפילו ועדות הבדיקה הממלכתיות לנושא ילדי תימן, שהביקורת על פעולתן פורסמה וידועה למי שאכפת לו ולבו לא גס (בניגוד אליך) ןשאתה ובני מינך נוהגים להסתמך על מסקנות "כביכול" שלהם קבעו –
1967: ועדת בהלול-מינקובסקי בדקה 342 מקרי העלמות שהגיעו לידיה. לגבי 316 מהנעלמים נקבע כי נפטרו, לגבי 2 ילדים נקבע כי אומצו
1988: ועדת שלגי קיבלה עדויות חדשות על 301 ילדים, וקבעה לגבי 65 מהם כי *לא נפטרו* אך גורלם לא נודע
2001: ועדת חקירה ממלכתית בראשות הוועדה עמדו שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, שפרש ממנה, ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי. הוועדה בדקה למעלה מ-800 מקרים, ומסקנותיה פורסמו ב-2001: לגבי 56 נעלמים לא היה ממצא ודאי, וקיימת אפשרות כי נמסרו לאימוץ
אפילו על פי ועדות אלה (שחלקן הצביעו על הקשיים, הסתרת המידע והעלמותו) מחזיקות בשמות של 2+56++65=123 שמות של ילדים תימנים שנעלמו אך לא נפטרו (למרות שהמשפחה נתבשרה על "מותם", שקר שכשלעצמו אמור להחשיד כל ממסד בעיני איש הגון, ואין הכוונה אליך)
יתכבד נא כבודו ויבדוק בדוחות ועדות אלה את שמותיהם של 123הילדים שאפילו ועדות המימסד איתרו, שאת אסונם ואת אסון משפחתם הוא מכחיש בעזות מצח (ובלי להזכיר את שמותיהם של צילה לוין וציונה היימן). כי עבורי – ואני ממליץ גם לחברי – זו פעם אחרונה שאני עובד בשבילך. ועכשו אפשר לחזור לדיון המקורי, שלך אין שום מקום בעל ערך בו
במקביל להשמדת יהודי אירופה, השמידו הגרמנים ועוזריהם באותם המקומות ומאותה האידיאולוגיה כמיליון – 1.5 צוענים. כשליש מהצוענים, כמו אצל היהודים. במקביל לרצח ה"אחרים" בצעו הגרמנים השמדה פנימית אצלם, כ200 אלף בני-אדם מי בשל "אי תקינות אישיותית" (הומוסקסואלים, חולי נפש ואחרים) ומי בשל דעותיו האנטי-נאציות. אבל את אלה הס מלהזכיר במחוזות שטיפת המוח האשכנזית בישראל. גם משואת יהודי יוון ולוב הלא אשכנזים התעלמו כאן עשרות שנים. היה צריך מאבק ממושך כדי שגם אלה יכללו בזיכרון השואה המנוהל ע"י האשכנזים למען אשכנזים.
מלבד שואת הארמנים, אותה מזכירים כאן רק כדי לנגח את התורכים – מבלי כל כוונה להכיר בשואה הזאת – יש עוד כמה שואות שלמענם לא יידלק אפילו נר קטנטן בישראל האשכנזית:
שואת עמי הקווקז: במהלך כיבוש הקווקז ובעיקר ב20 השנים האחרונות (הרבע השלישי של המאה ה19) נרצחו בירי ובגירוש (בסגנון צעדות המוות שארגנו הגרמנים ליהודים), בין 1.5 ל4.5 מיליוני בני אדם.
שואת עמי צפון אמריקה הילידים: במהלך "היישוב מחדש" והכנסה לשמורות, רצחו האמריקאים הלבנים כ 8 מיליון מבני העמים הילידים.
שואת עמי מרכז אמריקה הילידים: לפני כן הוכחדה כ80% מאוכלוסיית האינדיאנים במרכז אמריקה, 20 מילוני בני-אדם, ע"י הכובש הספרדי.
שואת עמי קונגו: גם היא אירעה בסוף המאה ה19 ובה נרצחו בעינויים ובעבדות מחפירה – ע"י כוחות בלגיים בפקודת המלך (גם אם היא לא נאמרה/נכתבה) ליאופולד – בין 10 ל 20 מיליוני בני-אדם מקרב העמים הילידים. שבטים שלמים נכחדו.
אבל הס מלהזכירם בישראל, זה עלול לשמוט את טענת הייחודיות של שואת יהודי אירופה, אפילו מההיבט המספרי.
יום הזיכרון? אבל גם מפעל טשטוש הזיכרון והמצפון.
ע"פ חוקרים מתו בערך 200 אלף צוענים, יותר פולנים נהרגו. חבל, שגם לכאן ,לאנשים אומללים שנהרגו אתה דוחף את הסיכסוך המזרחי , שכן שואת יהודי יוון מוזכרת בדיוק כמו שואת יהודי פולין (שכחת משום מה מהספרדים בפארג) … דאי לך כבר לציין שהציונות הדירה את הבונד .
א. המספרים על הצוענים (בהתחלה 500 אלף אח"כ 300 אלף ועכשיו 200 אלף) הומצאו ע"י חוקרים אשכנזים וגרמנים, הצוענים לא היו שותפים למחקרים האלה. האובייקטיביות של 200" אלף צוענים" זהה בדיוק לזאת של מכחישי השואה היהודית.
ב. אני לא שואל אותך אם ומתי להזכיר את קיפוח המזרחים (מה זה סכסוך?), את כאן אורחת ולא על תקן של מדריכה לענייני הכחשת פשעים אשכנזים.
ג. שואת יהודי יוון לא נחשבה ולא הוזכרה בישראל בכוונת מכוון עד שנות ה60. השקר שלך כאילו "שואת יהודי יוון מוזכרת כמו שואת יהודי פולין" הוא עוד סוג של הכחשה גזענית.
ראשית, טקסט מעורר השראה וגם הדיון בקדמה בקונטקסט הזה מרתק. הייתי שמח לקרוא יותר.
ושאלה לצבי ועמוס
לגבי היחס לקדמה. הייתי באותם שנים עיתונאי ב"העיר" לא עסקתי בנושא, אבל למיטב זכרוני העיתון היה מאד חיובי כלפי קדמה. אני טועה?
לגבי בתי ספר אחרים. חבר שהקים בית ספר דמוקרטי (שמן הסתם לא קורא תיגר על הממסד כמו קדמה) מספר גם הוא על התנכלויות של העירייה לבית הספר. כך שהעניין האתני כאן הוא לא כל הסיפור.
"…העניין האתני כאן הוא לא כל הסיפור".
חולדאי הגיע ל"קדמה" עם קצין בטחון של העירייה והתייצב בפני ההורים כמו מושל צבאי העומד מול נתיניו. הוא אמר גלויות שאין יותר מקום לעמותת בית הספר ולמייסדי ביה"ס במוסד וכי ביה"ס עובר לאחריותו הישירה עם מנהלת מטעמו.
"אני ראש העיר, אני אחראי, אני קובע. […] אצלי לא יסתובבו הורים בבית הספר ויתערבו בחינוך, אצלי לא יהיו עמותות ולא מעניין אותי עמותות. אם איזו עמותה רוצה להציע משהו לטובת בית הספר שתפנה אלי ישירות. זה הכל. נקודה!
[…]
אתם יכולים לצעוק ולהתפרע כמה שאתם רוצים, הרי זו התרבות שלכם, תרבות של צעקות, לא יעזור לכם, אם לא מוצא חן בעיניכם תלכן מכאן, אני אסגור את בית הספר. […] מחר בבוקר תיכנסו לכיתות ותעשו מה שאומרים לכם. מי שייסרב אני אטפל בו, מי שיפעל באלימות אני אטפל בו".
[ציטוט מתוך רישום פרוטוקול האספה, ארכיון בי"ס קדמה ת"א (הערה 235, עמ' 353)].
מתוך: "המאבק המזרחי בישראל" – סמי שלום שטרית (עמ' 286).
גיא, מה שחסר להשלמת התמונה במאמרים/כתבה שכאן הם קטעי עיתונות וטלויזיה רלוונטיים מהתקופה; אני בטוח שלשטרית ואחרים/ות יש חלק מהחומר (את התוכנית עם לפיד ובן-דור אני מנסה לאתר); גם דרור בל"ד הביא ציטוט לעניין. נדמה לי ששווה לרכז חומרים ארכיוניים – אולי דרך הקבוצה "תאריכים מזרחיים" בפייסבוק ואולי בדרך אחרת. אנסה לפעול בעניין….
עמוס, למיטב זכרוני (הבינוני למדי) רן רזניק שהיה כתב החינוך של העיר היה מאד פרו-קדמה.
דרור, לא אמרתי שאין בעניין אתניות אלא שאתניות איננה כל העניין. בתי ספר דמוקרטיים ואחרים לא בהכרח זוכים לחיבוק של הממסד ולעיתים גם להתנכלויות מכיוון שהם מאיימים על המערכת הקיימת.
עמוס נוי: "…אם הטקס המותקף היה נערך בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, הפתוח בנס ציונה, הניסויי בירושלים, או זה לאמנויות בגוש שגב (או כל מתקן חניכה המכיל בשמו מלים דומות, כולל "אקולוגי", ו"רוחני"), אפשר היה לצפות להגנה נמרצת … אם טקס כזה היה נערך בבית ספר אחר, שאינו מזוהה עם "פוליטיקה אתנית פרטיקולארית", הוא כלל לא היה מותקף…".
אני לא אמרתי שאתה אמרת שאין בעניין אתניות. הדגשתי (ודווקא ע"י סוגריים, פעולה המיועדת בד"כ להמעטת ערך ולא לשימת דגש) שאתה הדגשת שאתניות איננה כל העניין. למעשה לא אמרתי ולו מילה אחת. מדוע לא אמרתי ולו מילה אחת? היות ועמוס נוי התייחס להערה שלך עוד לפני שנכתבה: עבור מקרה א' אפשר היה לצפות להגנה נמרצת ובלתי מתפשרת, ועבור מקרה ב' ההגנה מיותרת היות וממילא לא היה מותקף.
ומדוע עמוס נוי התייחס להערתך עוד לפני שנכתבה? היות והערות מסוג זה – שוויון בנטל בין בניה של ריקי כהן מחדרה השולחת את ילדיה ללמוד דמוקרטיה מהי לבין בניהן ובנותיהן של תושבי שכונת התקווה – הן כה צפויות, עד שהערותיו של צבי בן דור (מי זה?) הושמו אף הן בין סוגריים ע"י אותו נוי עצמו:
"את המסקנה שרומז אליה בן-דור יש לשים בין סוגריים: ההתקפה על הטקס ([בלה בלה בלה, יללות של מזרחי ממורמר]), והבגידה הדוחה של האינטלקטואלים האשכנזים ([גזענות בה"א הידיעה, יבבה מזרחית]) מקורן אחד – האיסור הסמוי על פעילים מזרחים להחזיק בערכים אוניברסאליים ולהיאבק למענם. […] המשוואה היא פשוטה מאוד: למדינת ישראל וליהודיה יש מונופול על השואה, ואילו לאשכנזיה הנאורים יש מונופול על ערכים אוניברסאליים. במשוואה הזו אין מקום לטקסט של שטרית".
ומדוע אני מרבה לצטט מדברי חכמים? היות ואין טעם להמציא את הגלגל כל פעם מחדש כדי לתאר תופעות בזויות הקורות בימינו אלה ואשר לא היו קורות אילו שמאלנים בעיני עצמם היו משתמשים שימוש מושכל יותר ביכולות האבחנה שלהם בין עיקר לבין טפל. אילולי התעלמו אז אותם שמאלנים בעיני עצמם מדבריהם של שטרית ובן דור ייתכן כי כנס השמאל הישראלי עליו כתב תום מהגר (תום מהגר | השמאל הישראלי והבעיה המזרחית – העוקץ) לא היה מכתיב לאורלי נוי על מה יש לדבר ועל מה אין לדבר, ייתכן כי את האלימות אותה הפנה הפורע הציוני רון חולדאי כלפי דרי המאהל בשכונת התקווה היה גולת הכותרת של מה שכונה, ועדיין מכונה, המאבק למען צדק חברתי, ייתכן כי טקס הדלקת המשואות של תנועת יש גבול לא הייתה מעניקה את הכבוד דווקא לאשכנזים תומכי חד"ש ולא הייתה מצרפת את הביטוי "פעילה במעברה ובקואליציית נשים לשלום" – מעשה משה כחלון, לשעבר שר הרווחה והתקשורת – אלא מעניקה את הזכות, שלא לומר הפריוילגיה, לגדולות המתנגדות בזמננו ליטל בר וספיר סלוצקר עמרן (ואין לי דבר וחצי דבר נגד איבון דווישט. אולי לתום מהגר, כשאשכנזי ומזרחית התמודדו | העוקץ, יש מה להוסיף בעניין), ייתכן כי דב חנין, ניצן הורביץ, תמר זנדברג, מיכאל ספרד, איל גרוס ("יש שופטים בת"א, הארץ, והשווה עם "יש שופטים בעופר" – חיים לוינסון, הארץ) לא היו מתגייסים כולם, במסע אדיר של יח"צ אשכנזים, כולל הרי החדשות ועיקרן תחילה בקול ישראל כל שעה ושעה, כולל מאמר מערכת של הארץ, כולל מאמר שהושחל אפילו לאתר זה (!),ובמקום זאת היו מתגייסים למען מועמדותה של יעל בן יפת כדי להתנער מהפורע הציוני.
כלום לא למדו אלו. גם לא ילמדו בעתיד. לא בבתי ספר רגילים ולא בבתי ספר לדמוקרטיה. רוצה דמוקרטיה? לך לעזה, ילמדו אותך החמאס מה זה דמוקרטיה. לך לסוריה ובקש מאסד לפתוח בית ספר לדמוקרטיה. תגיד תודה שאתה יכול לבלות במועדוני לילה בת"א, לכתוב תגובות בהעוקץ (עם סוגריים או בלי סוגריים, ע"פ שיקול דעתך הדמוקרטית), ולהניח דגלונים של מדינה דמוקרטית על קבריהם של חיילים יהודים בלבד.
ארור האומר דמוקרטיה.
נהר ההכחשה הוא ארוך ואיתן / מאיר עמור העוקץ | discordinzion