• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ישעיהו ליבוביץ והמזרחים

אף מילה

הסדרה התיעודית "ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם", ששודרה באחרונה בערוץ 8, עוררה מחדש את העיסוק בדמותו הבלתי-שגרתית של ישעיהו ליבוביץ. גם בעיני מעריציו הרבים וגם בעיני שונאיו הרבים, נתפסת דמותו כנון-קונפורמיסטית ואמיצה. בעיקר התבטאויותיו ונבואות הזעם שלו באשר להשלכותיו ההרסניות, שלא לומר המפלצתיות, של הכיבוש. שמו נישא על גלי ההערצה (המוגזמת לטעמי) שסוחפת גם את יוצרי הסרט, אורי רוזנווקס ורינת קליין, אשר הוציאו מתחת ידם משדר שירות לא-אמין שבו מקפידים חסידיו של ליבוביץ להלעיט אותנו ב"נבואות הכיבוש" הזועמות והעקשניות שלו. אלה קרמו עור וגידים אל מול עינינו המשתאות, והיו למציאות היום-יומית במקומותינו. הכל אמת ויציב. כמעט.

אלא שניסיון חיי, מה לעשות, לימד אותי להתייחס גם לדברים שלא נאמרים. לעתים משקלם של הדברים הלא נאמרים אינו נופל מאמירות שעשו להן כנפיים, התקבעו והשתמרו בחברה. כאלה הן שתיקותיו התמוהות של ליבוביץ בנושא שכמעט כל השמאל האשכנזי שותף לקשר השתיקה סביבו: ההיררכיה החברתית היהודית בישראל, הנקבעת על פי מוצא וצבע עור. קל יחסית לשמאל הישראלי להגיב לכל עוולה ולכל אפליה הננקטת כלפי האוכלוסייה הערבית – בישראל, בשטחים, או לא משנה היכן. לא משום ששמאל זה מחבב פלסטינים יותר ממזרחים. האוכלוסייה הערבית, בשונה מהמזרחית, אינה מגלמת פוטנציאל של איום על הסדר החברתי הקיים. מכיוון שבהגדרתה, מדינת ישראל היא מדינה יהודית, הערבים (והלא יהודים בכלל) אינם משתתפים במשחק. השמאל האשכנזי מודע היטב לכך, שהתפתחותו של שיח חברתי ביקורתי נוקב, כפי שאפשר היה לצפות משמאל אמיתי, עלולה לייצר דינמיקה שבסופה יוטו העטינים השמנים, שהוא כה מורגל לטעמם הערב והעשיר, לחתך יהודי אחר. בזאת, ואני יכול להבין זאת, הוא אינו מעוניין.

אולם, השאלה הגדולה היא, האם ליבוביץ, שנעמד על רגליו האחוריות כל אימת שמעשה או מחדל בהקשר של הכיבוש איים לכרסם בדמותה המוסרית של המדינה, על יושביה, היה חלק אורגני מהשמאל הזה, או שרק נדמה לנו כך. מבחן התוצאה אינו משקר. תולדות המאבק המזרחי, כפי שהן מועלות באתר זה, בספרים, במחקר אקדמי, בעדויות של הקורבנות, בתיאורים של המדכאים, באופן שבו מוצגת דמות המזרחי בספרות הקנונית, בקולנוע, בפרסומות, בתשדירים, בתת הייצוג (המדהים כל פעם מחדש) באקדמיה ובמפעלים היוקרתיים והמשפיעים של המדינה – כל אלה לא יכלו להיעלם מעיניו החדות והזועמות של האינטלקטואל הביקורתי והבלתי מתחשבן זה. ליבוביץ ראה, שמע וחווה את כל הפרגמנטציה האתנית בישראל. הוא ידע על הגירוש האלים והמתנשא של התימנים בכנרת מעשה ידיה של בריונות אשכנזית מבחילה, ולא מצא לנכון להקדיש ולו מילת גינוי אחת למעשים אלה.

צילום: Bracha L. Ettinger, cc-by-nc-2.5
האם רק בכוחו של הכיבוש להשחית ולעוות את יפעת פנינו המוסריות? צילום: Bracha L. Ettinger, cc-by-nc-2.5

הוא בודאי היה מודע לקיומו של מרד בואדי סאליב, לרקע התרחשותו ולאלימות הקשה שהופעלה נגד המורדים מצדם של אבא חושי ובריוני מפא"י, ודממת אלחוט מכיוונו. הפגנות הפנתרים השחורים, שחלקן התקיימו בככר מנורה בירושלים, מרחק שלושים מטר מביתו של ליבוביץ, גם הן לא הצליחו לחלץ מפיו ולו אמירה ביקורתית אחת. תפיסותיהם הגזעניות של הקולגות שלו, פרופ' קרל פרנקנשטיין וההיסטוריון פרופ' יעקב טלמון, שלא פעם הביעו את דעתם בדבר היעדר יכולת הפשטה אצל המזרחים, גם הן לא ריגשו אותו לכלל תגובה. ועוד ועוד ועוד…

כל השנים שאלתי את עצמי שאלה, שכל זמן שקיים סביבי שמאל אשכנזי, כנראה שלא אקבל עליה תשובה סבירה. האם רק בכוחו של הכיבוש להשחית ולעוות את יפעת פנינו המוסריות? אני בטוח שיש לכך משקל לא מבוטל. אבל, האם אין בלתו? אין בי ספק, שהאשכנזי המתרבת מגליציה, זה שלימד את שייקספיר כיצד לאיית באנגלית (ואינני מכוון לליבוביץ, אלא למתנשא הריקני הממוצע) יחוש סיפוק אם נחשוב כך. השיח הביקורתי שלנו, מזרחים ואשכנזים שאינם מוכנים לקבל את ההפרדה המלאכותית והמגמתית בין סוגיות פוליטיות ובין נושאים חברתיים, ובין המבנה החברתי לבין מאפייניו העדתיים – אינו יכול להתייחס להתעלמותו של ליבוביץ משאלת דיכוי המזרחים בישראל בהבנה. גם אם ליבוביץ היה עוף מוזר, בסופו של יום הוא היה שותף לאג'נדה של השמאל האשכנזי. אפילו ששמאל זה מכיל גוונים וניואנסים, התייחסותו העקרונית לשאלה המזרחית והשקפתו של ליבוביץ היו כמעט זהות. גם בחלוף כמעט שני עשורים מאז לכתו של ליבוביץ, ברור לי כשמש שהוא לא היה פוצה את פיו גם היום לנוכח הנומרוס נולוס של המזרחים במרצ. כך גם התנהגותו הגזענית של מאיר פעיל כלפי סעדיה מרציאנו המנוח לא הייתה זוכה לאיזכור או לחשבון נפש.

כי ליבוביץ, ככלות הכל, קיבל את עיקריה של הציונות הקלאסית, שמעולם לא ספרה את היהודי המזרחי. בסדרה הנ"ל ליבוביץ מחווה את דעתו, שדחיית פרס ישראל כמוה כגסות ושחצנות. למען האמת, אמירה זו גימדה את דמותו בעיניי. איך קורה, שליבוביץ הגדול אינו מנצל את ההרמה להנחתה ואומר להם (ולשיטתו, בואו נעזוב לרגע את המזרחים): רק שניים-שלושה ערבים קיבלו את הפרס עד היום? תדחפו אותו לתחת! לא מעוניין! ליבוביץ רצה את הפרס, כי בניגוד לתדמיתו הוא, למעשה, התאווה להתבודד בקצה הקונצנזוס הציוני. להיות בפנים ולהרגיש אאוטסיידר. לחץ ציבורי ואיומיו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין המנוח, כי לא יגיע לטקס אם ליבוביץ יקבל את הפרס, אילצו אותו לוותר עליו. חבל שכל חבורות המתלהמים, כולל רבין, לא הבינו אז עד כמה, למעשה, הוא אחד משלהם. כל מרדנותו הייתה בערבון מוגבל, בודאי כשהיה מדובר במזרחים.

כנראה שיעניין אותך גם: