• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

שוויון ועמימות עכשיו, פתרון אחר כך

לכל סכסוך יש את ההיסטוריה והנסיבות הייחודיות שלו, ולכן פתרון שמתאים לאחד לא יתאים בשום מקום אחר. ובכל זאת, חגי מטר מפיק לקחים מ-15 שנות שלום בצפון אירלנד
חגי מטר

"אי אפשר להשוות בין סכסוכים. לכל סכסוך יש את ההיסטוריה והנסיבות הייחודיות שלו, ולכן פתרון שמתאים לאחד לא יתאים בשום מקום אחר". במלים אלה פחות או יותר פותח כמעט כל פוליטיקאי או עיתונאי בצפון אירלנד כשנשאל על הלקחים שנוכל להפיק מהסכם יום שישי הטוב, שהביא בשבוע שעבר לפני 15 שנים לסיומו של סכסוך ממושך ומדמם. התשובה נשלפת באוטומטיות כמעט. "המודל הצפון אירי" נחשב לסיפור הצלחה בינלאומי, ומשלחות מאזורי סכסוך בכל רחבי העולם עולות לרגל לבלפסט כדי ללמוד מבעלי הניסיון ולנסות לחקות משהו מהפטנט שהוביל כמעט שני מיליון תושבים מעולם של צבא, מחתרות מזוינות, ירי ומטעני חבלה ברחובות לשלווה ויציבות שמסתמנת כבת קיימא (על המצב בצפון אירלנד כיום אפשר לקרוא בכתבה שלי שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון במוסף "הארץ").

הדיסקליימר של הדוברים מוצדק בכך שהוא מעודד הבנה נפרדת של כל מקרה לגופו, ומוצדק במיוחד בכל הנוגע לכיבוש הישראלי ולמאבק הפלסטיני, ששני הצדדים בצפון אירלנד משתמשים בהם כבר עשרות שנים כמעין תמונת מראה לסיפור שלהם עצמם. עד כמה שזה מפתה, רצוי וחשוב לנסות להמנע מהקבלות מושלמות בין הסיפורים שאכן נושאים קווי מתאר דומים מסוימים. אבל אחרי הדיסקליימר הזה ניתן לנסות ולהבין כמה מעקרונות הבסיס של ההסכם, ולהשתמש בהם כאתגר מחשבתי עבור המעוניינים לראות תהליך שלום אמיתי באזורנו (כמה מאמץ ולבטים עד שכתבתי את המלים האלה – "תהליך שלום". המלים המגונות האלה שזועקות "נורמליזציה" ו"שקר" עבורנו, ובכל זאת כתבתי). "במשך שנים המילה 'שלום' הייתה בעינינו תמרור אזהרה לדיכוי בכלים חדשים", אמרה לי לאחרונה קטרינה רואן, חברת האסיפה המחוקקת בצפון אירלנד ועד לאחרונה שרת החינוך מטעם שין פיין. "אבל אנחנו קיבלנו החלטה אסטרטגית: מנכסים את המילה חזרה. נותנים לה שוב את המשמעות האמיתית והטובה שלה, ולא את המשמעות שבעלי הפריבילגיות נותנים לה". הנה דבר ראשון שאפשר לנסות.

ציור קיר בבלפסט של שובת הרעב האירי בובי סנדס, שמת בכלא בשנת 81'. משלחות מאזורי סכסוך בכל רחבי העולם עולות לרגל. צילום: חגי מטר
ציור קיר בבלפסט של שובת הרעב האירי בובי סנדס, שמת בכלא בשנת 81'. משלחות מאזורי סכסוך בכל רחבי העולם עולות לרגל. צילום: חגי מטר

אחד מהדברים הבולטים ביותר בהסכם יום שישי הטוב מנקודת מבט ישראלית הוא העובדה שההסכם לא מתיימר לשים סוף לסכסוך. "אנחנו מכירים בהבדלים המשמעותיים בין שאיפותינו המדיניות, הלגיטימיות באותה מידה, שלא באו לקצן", נכתב במבוא להסכם (זהירות, pdf). הרפובליקאים ממשיכים לקדם את החזון של מדינה אירית אחת בכל האי, והיוניוניוסטים לא מתכוונים לוותר על השתייכות חבל הארץ הקטן לממלכה הבריטית. במבט ראשון, בעיקר עבור נושאי הצלקות מהסכמי הביניים של אוסלו שהפכו קבועים, זהו מתכון לאסון. אבל מבט שני ומעמיק מגלה את המנגנונים שמציע ההסכם ושמאפשרים לשני הצדדים להאמין בעתיד ולדבוק במסלול ההידברות במקום דרך הנשק.

לצד סוגיות טכניות כמו מבנה האסיפה המחוקקת החדשה שתקבל סמכויות מלונדון, שחרור האסירים הפוליטיים וצעדים להתפרקות המיליציות מנשקן אפשר לומר שההסכם נשען על שלוש רגליים עקרוניות: לגיטימציה מכילה לזהויות הלאומיות והשאיפות הפוליטיות הסותרות, מנגנון פוליטי שכולל את כל הצדדים לסכסוך ומאפשר את ניתוב המחלוקות לערוצים דמוקרטיים, וחשוב לא פחות – התחייבות לזכויות אדם ולשוויון זכויות מלא אחרי מאות שנים של אפליה אנטי-קתולית ממוסדת.

"קווי השלום" בבלפאסט. מנכסים את המילה "שלום" בחזרה. נותנים לה שוב את המשמעות האמיתית, ולא את המשמעות שבעלי הפריבילגיות נותנים לה. צילום: חגי מטר
"קווי השלום" בבלפאסט. מנכסים את המילה "שלום" בחזרה. נותנים לה שוב את המשמעות האמיתית, ולא את המשמעות שבעלי הפריבילגיות נותנים לה. צילום: חגי מטר
על הציר בין שני המחנות, בין הזהות האירית לזו הבריטית, הולכת ונוצרת זהות צפון אירית חדשה, מעורבת. צילום: חגי מטר
על הציר בין שני המחנות, בין הזהות האירית לזו הבריטית, הולכת ונוצרת זהות צפון אירית חדשה, מעורבת. צילום: חגי מטר

עסקת החבילה הזאת מאפשרת לרפובליקאים לראשונה לשאת בגאון את זהותם האירית, לשאת ולתת כשווים מתוך הממשלה על סוגיות לאומיות רגישות (ההסכם מחייב שותפות של שני המחנות בכל ממשלה), וליהנות לראשונה מגישה שוויונית לתקציבים, לחינוך, לדיור ולתרבות. התמורה שהם נדרשים לתת, בדמות שבועת האמונים לכתר והסרת הדרישה לאחדות טריטוריאלית מהחוקה האירית, נראית לרובם המכריע הוגנת, בעיקר אם רואים בה עניין זמני. רמות התמיכה הנמוכות בדיסידנטים המעטים שממשיכים להילחם (Real IRA ואחרים) מעידות על כך.

היוניוניסטים, מהצד השני, מרגישים שקיבלו פחות ונאלצו לתת יותר, אולי כמו כל קבוצה שלטת שנאלצת לוותר על חלק מהפריבילגיות שלה. הם אמנם זוכים להישאר חלק מהממלכה המאוחדת, וההסכם מחייב שכל שינוי במצב זה יושג רק על ידי רוב גדול במשאל עם בחבל הארץ – רוב שלא צפוי להיות מושג בעתיד הנראה לעין – אבל הם מתקשים לחיות עם העובדה שלא מוכרז "סוף הסכסוך", ושהצד השני ממשיך לפעול לשינוי מעמד החבל. עדיין, הסוף המיוחל של אלימות תקופת "הצרות" והאופקים החדשים שנפרשים בפניהם משאירים גם את היוניונסטים בתוך התהליך, ולא נראה שייפרשו ממנו.

על הציר בין שני המחנות, בין הזהות האירית לזו הבריטית, הולכת ונוצרת זהות צפון אירית חדשה, מעורבת. קבוצת הכדורגל הצפון אירית שרה את ההמנון הבריטי, אבל לובשת ירוק אירי, וכך גם אוהדיה, שבעבר לבשו רק כחול-אדום-לבן. הגבול בין צפון ודרום האי פתוח, כמו בכל מקום באירופה, והסימן היחיד למעבר הוא הופעת כיתובים באירית על שלטי הדרך לצד אלה באנגלית. המדיניות שנקבעת באסיפה המחוקקת בבלפסט מתואמת חלקית הן עם לונדון והן עם דבלין. חברות הסלולר יוצרות חבילות שמאפשרות לשלם מחיר אחיד בשני חלקי האי למרות המעבר הרשמי בין מדינות, מי שגרים קרוב לגבול קופצים לרפובליקה כדי לקנות דלק עם מיסים נמוכים יותר, אבל מי שצריכות לבצע הפלות נוסעות לאנגליה כי החוק הצפון אירי עדיין מגדיר אותן כרצח. יותר ויותר ילדים מעבירים לפחות חלק משעות הלימוד שלהם בכיתות מעורבות. הילדים האלה נולדו לתוך מציאות שבה ההבדלים בין קתולים לפרוטסטנטים הולכים ונעלמים, ואלימות פוליטית אינה חלק מתהליך התבגרותם.

כאמור, אי אפשר ליישם את סעיפי ההסכם הצפון אירי בישראל-פלסטין אחד לאחד. רחוק מזה, וטוב שכך. אבל אפשר ללמוד משהו מעקרונות הבסיס. השמאל הרדיקלי וחלקים בימין המתנחלי אומרים כבר זמן רב שכל פתרון שלא יהיה – מדינה אחת, שתיים או יותר – יחייב שוויון זכויות מלא ודמוקרטיה לכל מי שנמצאים תחת אותו שלטון. מורכבת וטעונה יותר היא ההצעה שכל הצדדים הרלוונטיים לסכסוך ייוצגו סביב שולחן המו"מ: ממשלת ישראל וממשלת (או ממשלות) הרשות, חמאס ונציגי המתנחלים, מפלגות שונות משני צדי הקו הירוק, ועדת המעקב של ערביי ישראל, מדינות ערב ונציגי קהילות שתי הפזורות ששואפות לשמר (או לפתוח) את זכויותיהן לשבות ולשיבה. עקרון אחרון, קונספטואלי בעיקרו אבל אולי לכן מאתגר לא פחות, הוא הנכונות והיכולת להכיל נרטיבים מתחרים. לא לפחד לכבד במפורש הן את הזכות לדמיין את ולפעול למען ארץ ישראל השלמה, והן את הדבקות באמנות ובדמיון של פלסטין ההיסטורית, כל עוד שאף אחת מהן לא מושגת בכוח הזרוע ותוך פגיעה בזכויות האחרים להתקיים בשוויון, דמוקרטיה ושלום. מתווה כזה עשוי לדחות את הדיון על ירושלים והגבולות הסופיים, אבל יוכל לכונן מציאות חדשה של ביטחון מאלימות לשני הצדדים, ועם הזמן אולי אף התקרבות והשתלבות במרחב המזרח תיכוני, ומי יודע – אולי גם יצירת זהות ישראלית-פלסטינית חדשה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. קובי

    אכן מעודד.
    הבעייה אצלנו היא בעיקרנההסלמה המתמדת בעמדות הישראליות: במערכות הבחירות האחרונות, כמו גם במחקרים, באה לידי ביווי השקפת עולם ישראלית שלא מגלה התלהבות משלום. במקביל מטופחת השקפת עולם מיליטריסטית, שמהווה ריאקציה מובנת להיסטוריה של אנטישמיות, הליכה כצאן לטבח בשואה, וכמה עשורים של מלחמה להקמת המדינה. הגיע הזמן לקצת ביטחון עצמי. הדור של רבין ופרס (על חסרונותיהם הרבים) התחיל להבין את זה.
    הבעיה היא שלא הייתה לנו כאן תשתית מוקדמת של הומניזם שוויוני שתהוה בסיס וקרש קפיצה להסדר ולהסכמה. גם ההומניזם הבסיסי של מורשת נביאי ישראל וגם הסוציאליזם האמיתי של הרבע הראשון של המאה הקודמת ננטשו לטובת מיליטריזם משיחי ולאומני בדלני מחד, ומאידך לטובת זעיר בורגנות קפיטליסטית.
    מה שלא פחות בעייתי – גם בצד הערבי חלו התפתחויות דומות.

  2. שרלי

    יש עוד צד לסיכסוך הזה: המזרחים.
    הוא מופלה לרעה, והוא מושתק ומדוכא, איש לא מכיר במאבק שלו לשיוויון, אבל הוא מהווה יותר משליש הסיכסוך.

    ימים יגידו

    1. אלון

      הצד המזרחי בחר עמדות מוקדם מאוד. הוא תמיד סיפק עוד ועוד חיילים לצבא הציוני.

  3. גיא

    כתבה מעניינת כמו גם ההמשך. יש לי הרבה לומר על הנושא וגם כתבתי לא מעט
    (מתנצל על הפרסום העצמי:
    http://www.syracuseuniversitypress.syr.edu/spring-2006/global-liberalism.html )

    שלוש תובנות כלליות שלי על ההבדלים:

    ראשית, ולמרות הניסיון לדבר על "מזרח תיכון חדש", בצפון אירלנד היה תפקיד חשוב לאיחוד האירופי שנתן מעין מעטפת ביטחון לפרוטסטנטים ולחשש שלהם מלהפוך מיעוט באירלנד המאוחדת. לכך צריך להוסיף כמובן את שינוי המגמה באירלנד (הרפובליקה) ובריטניה כלפי הסכסוך.

    שנית, בעוד שאצלנו התפיסה מראש הייתה (במקרה הטוב) חלוקה, בצפון אירלנד ברור היה שאין אפשרות לחלק שוב את השטח והצדדים ייאלצו לחיות יחד. ניתן להוסיף לכך את המקומות בהם, למרות האפליה ואי השוויון, יכלו פרוטסטנטים וקתולים להיפגש כשווים.

    ושלישית, בעוד אצלנו ההסתמכות הייתה על כוחם המיטיב של השווקים והדיבידנדים של השלום, בצפון אירלנד (בין השאר בגלל חולשת הקהילה העסקית) הייתה מחויבות עקרונית לחלוקה שוויונית. אמנם הצמיחה בישראל הייתה גבוהה בעקבות תהליך השלום (יחד עם גורמים נוספים) אולם פירותיה, כמיותר לציין באתר זה, התחלקו באופן לא שוויוני.

  4. יאיר ולך

    מצטרף לדברי גיא על חשיבות מסגרת האיחוד האירופי. מדובר לא רק במבנה חוקתי וגבולות פתוחים אלא גם בסובסידיות נדיבות מאד של האיחוד ושל בריטניה.
    והכלכלה הפוליטית היא חלק חשוב מהעניין, כמובן. דעיכת התעשייה הכבדה של בלפסט היא חלק מההסבר למצב הנורא – המזעזע – של שכונות מעמד הפועלים הקתולים והיוניוניסטים בבלפסט. מה ש"החליף" את התעשייה זו בועת נדל"ן שהתפוצצה בינתיים ומעבר לכלכלת צריכה ושירותים, אבל גם, והרבה, סבסוד ממשלתי ואירופי בצורות כאלה ואחרות במסגרת התהליך. בלי הסובסידיות מהאיחוד והממשלה ההסכם הזה לא היה מחזיק מעמד.
    חלק מהאבחנות כאן נראות לי אופטימיות מדי. למיטב ידיעתי מערכת החינוך עדיין מאד מקוטבת. ודאי שאי אפשר להגיד שצעירים גדלים לתוך מציאות שזהות לא משנה. השאלה היא מי ואיפה. מעמד בינוני – אולי. אבל בשכונות מעמד הפועלים המצב באמת מזעזע, וזה היה מוקד המאבק היסטורית. בעשר שנים בלונדון גרתי באזורים הכי עניים (סטטיסטית) אבל העוני שראיתי בבלפאסט היא מייאש פי כמה. התרשמותי, מביקור לפני שנתיים, הייתה שבאזורים העניים ההם, צפון אירלנד מקוטבת בצורה הרבה יותר חריפה וקשה לשינוי מאשר הרבה מקומות בישראל-פלסטין. בניגוד למגיב הראשון כאן, אין לי שום אשליות לגבי ה"הומניזם" אירופי, ואני חושב שדווקא בארץ הקשרים בין העמים יותר פתוחים לשינוי. כמה שזה נשמע אולי מוזר.

  5. איציק

    מרוסיה ומזרח אירופה יכול להמשך לנצח רק תוך הסתמכות על טכנולוגיה ופעילות אינטנסיבית של השב"כ(המשטרה החשאית שלו)
    נגד פעילים מזרחים?

  6. פריץ היקה הצפונבוני

    תודה לחגי על המאמרים .ברור שיש הבדלים ניכרים ,הן במהות הסכסוך והן בסביבה הטריטורילית הרחבה:, האיחוד האירופי מול המזרח התיכון. לדעתי ההבדל המשמעותי בין המקרים שכאן הכוח השולט -ישראל עדיין מבין רק את שפת הכוח ולכן גם מתעלם למעלה מעשור מיזמת השלום הערבית לסיום הסכסוך. עד שתובנה זו לא תשתנה .קטנים הסכויים לםיתרון של שלום אצלנו.

    1. דרור BDS

      הכח השולט אינו ישראל אלא קבוצה קטנה בין הנהר לים אותה תיארה עמירה הס במאמרה "שלום לא משתלם", הארץ, ומאיר עמור – "זוהי הפוליטיקה של הסיירת", העוקץ.
      http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1260080
      http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/2012/05/11/%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%94-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%A1%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%94/

      בקרוב מאד יידעו הציונים מאיזו סיבה ועבור מי ומה הם נדרשים לסכן את חייהם. חגי מטר: "אחרי "שלטון החוק" ו"שומרי הסף" מגיע סרטו החדש של יותם פלדמן וסוגר טרילוגיה. סוחרי נשק, אקדמאים ופוליטיקאים ישראלים מדברים על תעשיית הנשק הרביעית בגודלה בעולם, שמכניסה 7 מיליארד דולר בשנה מייצוא (והמספר עולה עם כל מבצע בעזה), ושמפרנסת מאות אלפי ישראלים. "המעבדה" – סרט חובה. בקרוב בדוקאביב
      https://www.facebook.com/haggai.matar/posts/10151860405278242

      הכח השולט – המכונה בפרופגנדה הציונית 'ישראל' על מנת שהציונים לא יבינו עבור מה ועבור מי הם נדרשים לסכן את חייהם – לא מבין רק כח, כפי שצויין בתגובה שמעל זו, אלא הוא הוא הכח. יוזמת השלום הסעודית – עיסקת טיעון חלומית שהוצעה לכח השולט כדי לכפר על פשעיהם – אינה רלוונטית עוד והחייאתה מחדש הוא אינטרס מובהק של גורמים אימפריאליסטים על מנת להמשיך את הפורענות הציונית בדרכים אחרות. לאחר שיידעו הציונים עבור מה ועבור מי הם נשלחים לעצור באישון לילה ובמקרים אחרים לרצוח ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית, ישקלו מחדש, הפעם בצורה מאוזנת ומושכלת יותר, האם להצטרף לפורעים או לקבל את הצעתו של ארגון החמאס – תהאדיה – אותה ניסח במילים אחרות חגי מטר.

  7. 0מולני1

    השוואה לא במקומה, ולו מהסיבה הפשוטה שברמה הקטגורית אינה ישימה על הסכסוך ישראלי פלסטיני, מבלי לדבר על שלל הפרטים הכל-כך שונים.
    ברור שמדינה מעורבת בעלת רוב או כמעט רוב פלסטיני דינה להפוך למרחץ דמים ואין לה שום תוחלת, למעט מדינה פלסטינית איסלאמית נקייה מהיהודים.
    ישראל היא מיעוט חסר כוח, וברור שהיא לא יכולה לממש את יתרונה הצבאי כביכול ע"מ ל"פתור" את הסכסוך, בוודאי שלא כפי שהצד השני היה פועל לו היה בעמדת כוח צבאית אפקטיבית.
    2 מדינות הוא כנראה הפיתרון היחיד שיכול לעמוד, ובנוסף תמיכה של מדינות ערב.
    אגב, מדינות ערב יכלו לעזור לאחיהם הפלסטינים להיקלט במדינותיהן, כפי שישראל קלטה יהודים ממן, אבל כנראה היה חשוב יותר להעמידם מול ישראל כנקודת כוח.