Assholes: חקירה פילוסופית

לאחר ההצלחה המסחררת של הספרון הקצר מאת הפילוסוף הארי פרנקפורט, "On Bullshit" – עליו כתבתי כאן בקצרה בעבר ובו ניתח פרנקפורט את מושג הבולשיט וניסה לעמוד, בין היתר, על ההבדל בין השקרן לבולשיטאי (השקרן יודע את האמת אולם הוא מנסה להסתיר אותה, בעוד שלבולשיטאי אין שום עניין באמת וכל מה שהוא מעוניין זה לקדם את ענייניו) – יצא לאחרונה ספר מעניין נוסף באותו ז'אנר, מסה פילוסופיות שמנסה לפתח תיאוריה על תופעה חברתית ותרבותית אחרת הראויה לגינוי – Assholes. ארון ג'יימס, פילוסוף פוליטי מאוניברסיטת קליפורניה באירויין הכותב בדרך כלל על צדק גלובלי, מנתח בספר "Assholes: A Theory" את מושג האסהול (לא מצאתי תרגום לגמרי מתאים לביטוי הזה בעברית. הצעות התרגום במילונים אינן מוצלחות: "טמבל", "אידיוט", הצעה נוספת שנראית מתאימה יותר הייתה "מניאק"). מה שמעניין בניתוח של ג'יימס, שכמו פרנקפורט עורך חקירה יסודית של המושג, הוא תיאור הביטויים השונים של תופעת האסהול בחיים החברתיים והפוליטיים. רוב הדוגמאות שהוא מציג הן אמריקאיות, אולם תיאור התופעה הוא כללי ואסהולס מצויים בכל חברה. כמו כן כפי שכותב ג'יימס, ישנן חברות שהתרבות שלהן מטפחת טיפוסים כאלו בעוד שלחברות אחרות יש נורמות ופרקטיקות המדכאות אסהולס.

אז מיהו האסהול? אדם נחשב לאחד אם ורק אם הוא מרשה לעצמו, באופן שיטתי, במערכת יחסיו עם אחרים, ליהנות מיתרונות מיוחדים מתוך תחושה שמגיע לו ליהנות מיתרונות מיוחדים אלו, בעודו חש חסין מפני תלונות של אחרים כלפי התנהגותו. אם לפרק את ההגדרה הזו לשלושה מרכיבים, במערכת יחסים בין-אישית האסהול:

1. מרשה לעצמו באופן שיטתי ליהנות מיתרונות מיוחדים.

2. מתנהג כך מתוך תחושה חזקה שהוא זכאי ליתרונות אלו.

3. תחושת הזכאות הזו הופכת אותו לחסין כלפי תלונות של אחרים כלפיו.

כך למשל, האסהול הוא אחד שבאופן שיטתי עוקף את התור, אחד שבאופן שיטתי מתערב וקוטע שיחה בין אחרים, או אחד שבאופן שיטתי מצביע על חסרונותיהם של אחרים אולם נפגע מכל ביקורת ולו קלושה כלפיו. אדם האטום לגמרי ביחס להתנהגותו הגסה כלפי אחרים. מה שמבדיל את האסהול מטיפוסים מעצבנים אחרים שהתנהגותם יכולה להיות לעתים זהה, הוא התחושה שהוא מיוחד ושכללי ההתנהגות הרגילים לא חלים עליו וכאמור לא אכפת לו מביקורת של אחרים והוא חש שהוא כלל אינו חייב להתייחס אליה. לעתים הוא חש נעלב מעצם הביקורת כלפיו, ביקורת שלדעתו אינה מעניקה לו את הכבוד שהוא זכאי לו. תחושת המיוחדות של האסהול גורמת לו להתעלם מהדרישה המוסרית להתייחס לאנשים אחרים כראויים ליחס שווה של כבוד, ככאלה שהוא צריך להצדיק בפניהם את מעשיו. הזעם שלנו כלפי התנהגות של הטיפוס הזה נובע בין היתר מכך שהוא אינו מעניק לנו את יחס הכבוד שאנחנו ראויים לו.

לאור הגדרה זו, ג'יימס מבחין בין טיפוסי אסהול שונים: האסהול הבוטה – זהו אסהול שגאה על כך שהוא כזה, וג'יימס כולל בקטגוריה הזו את שדר הרדיו הפופולארי האולטרה ימני ראש לימבו ואת במאי הקולנוע השמאלי מייקל מור. ברשימה המקבילה הישראלית הטיפוסים העולים במוחי הם העיתונאי והפוליטיקאי טומי לפיד ועורך הדין ושדר הרדיו יורם שפטל. טיפוס אחר הוא האסהול הזחוח – טיפוס זה חש תחושת נינוחות במחשבה שאחרים נחותים ממנו והוא מצפה שהם יכירו בכך. ג'יימס כולל במשפחה זו בין היתר את הכלכלן לארי סאמרס, שר האוצר האמריקאי לשעבר ונשיא אוניברסיטת הארוורד, שחש מקופח והתלונן על כך שפרופסורים אחרים באוניברסיטה קיבלו שכר דומה לשלו למרות שהם לא לארי סאמרס. דמות אחרת השייכת למשפחה זו הוא הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי. טיפוס נוסף של אסהול הוא האסהול הבוס – כגון הדוגמנית נעמי קמפבל שהתקיפה את עוזרת הבית שלה באמצעות טלפון נייד, כאשר שרה נתניהו וסאגת ההתעללות שלה בעוזרות הבית שלה כנראה מכניסות אותה לקטגוריה הזו. יש גם אסהולס נשיאותיים, כגון אחמדינג'אד, הוגו צ'אבס ודיק צ'ייני. ברלוסקוני הוא מופת של הקטגוריה הזו לצד נשיאנו לשעבר משה קצב.

ישנו גם את האסהול התאגידי. אחד כזה הוא סטיב ג'ובס, שנהג להחנות בחניות של נכים, נמנע מלתרום לפילנתרופיה ונהנה להזיק לאנשים שעבדו איתו, כל זאת מתוך תחושה שהוא זכאי להתנהג כך וכללי המוסר לא חלים עליו. לכאן נכסים כל המנכ"לים ואנשי העסקים למיניהם המעבירים לחשבונות הבנק שלהם סכומי עתק גם כאשר העסקים שהם מנהלים כושלים. בקטגוריה זו מצויים מרבית אנשי ההנהלה של הסקטור הפיננסי שהביאו על העולם את המשבר הפיננסי שהחל ב-2008. נציג מוכר בקטגוריה של אסהול תאגידי, שהוא קרוב של האסהול הבנקאי, הוא ניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל שזכה בחבילת אופציות של 25 מיליון שקל ממש לפני ששינו את כללי הקצאת האופציות, ואמר בסוף השבוע האחרון שאם לא היו מעניקים לו את חבילת האופציות הללו ייתכן והוא לא היה מתאמץ כל כך.

יש גם את האסהול שלוח הרסן, לדוגמה רמספלד וצ'ייני שהובילו את העם האמריקאי למלחמה בעיראק בתואנות שווא, ואנחנו מצדנו יכולים להוסיף לגלריה את אריק שרון – אחד האסהולס שלוחי הרסן ביותר שהדבר האחרון שהדאיג אותו היה המחיר האנושי הכבד ששילמו אחרים על הרפתקאותיו הצבאיות. לצדו יעמוד משה דיין, את שניהם אפשר להכניס כחברי כבוד לקטגוריית האסהול בעל שגעון הגדלות. ג'יימס מקדיש תת-פרק לאסהול בתקשורת, כריס מתיוס מ-MSNBC  הרשת הליברלית וניק קווטו מרשת פוקס הארכי-שמרנית ולמעשה חלק גדול מהמגישים ברשת פוקס. אלו אנשי תקשורת שאין להם עניין בדיון ציבורי, אלא בקידום האג'נדה האישית שלהם, "פוליטיקה" של טומי לפיד, אמנון דנקנר ודן מרגלית הייתה כזו, כל אחד מהם יכול להתאים לקטגוריות נוספות של אסהולס נוספים, כמו גם משתתפי "מועצות חכמים" וקרקסים דוגמת "יציע העיתונות" למיניהן.

את אוכלוסיית האסהולס מאכלסים בעיקר גברים, וזה נובע לדעת ג'יימס מהעובדה שתהליכי הסוציאליזציה של גברים ונשים בחברה שלנו שונים מאד. גברים מחונכים להיות אסרטיביים וקולניים בעוד נשים מחונכות להיות מאופקות ושקטות. לדעת ג'יימס, איטליה וישראל (הוא אינו מנמק מדוע ישראל) הן מדינות כאלו לעומת התרבות היפנית, הקנדית והנורבגית המדכאות אסהולס. יש גם זרמי מחשבה המטפחים אסהולס, הספרות למתבגרים של איין ראנד המאדירים באופן אינפנטלי אגואיזם כדרך חיים, תורמות להתרבותם של אסהולס.

ג'יימס גם מזהה תבנית אחת של קפיטליזם שהיא בגדר אסהולס קפיטליזם הכולל שלשה מרכיבים:

1. סדר כלכלי המעניק תמריצים יקרים (לצבירת הון אישי גם במחיר חברתי יקר) ויוצר תמריצים חזקים לחשוב ולהתנהג כאסהול.

2. סדר כזה נעדר מנגנונים הפועלים נגד התפשטות אמונות וערכי אסהולס (כגון המשפחה או שלטון החוק).

3. ריבוי והתפשטות אסהולס במערכת כזו פוגעים בשיתוף הפעולה הנחוץ לתפקוד בריא של מערכת קפיטליסטית על פי ערכיה היא (ערכים של חופש, הזדמנויות, ושגשוג כלכלי), במובן זה אסהול קפיטליזם חותר תחת קיומו של עקרונות המשטר הקפיטליסטי.

התפשטות של קפיטליזם מהסוג הזה תגרום לשחיקה של אמון בני אדם במערכת הכלכלית הקפיטליסטית ותביא להידרדרותו. ג'יימס מונה מנגנונים שונים שעשויים להביא לתוצאה הזו.

ג'יימס גייס את כישוריו הפילוסופיים כדי לכתוב ספר רציני, מעניין ומשעשע על יצור מאוס ושכיח במקומותינו. על כריכת הספר ג'יימס מציג את עצמו ומדגיש שהוא עצמו אינו אסהול. זה גם הרושם שלי מהקריאה בספרו.