מלים שמדברות את הטאבו

English

הקרנת הבכורה של סרטי, "לא רואים עליך", התקיימה ב-2011 במסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין. הסרט הוא על שתי נשים, לילי ונירה (רונית אלקבץ ויבגניה דודינה), המגלות שנאנסו לפני יותר מעשרים שנה על ידי אותו אנס סדרתי. המפגש ביניהן מוביל להתמודדות של כל אחת מהן לבד ושל שתיהן ביחד עם הטראומה. בעת ההקרנה התרוצצתי בין האולם ללובי. לא הצלחתי להירגע. חששתי שהמסך חשוך מדי והתמונה כחולה מדי, שהסאונד עמום מדי ושהצופים משתעממים. עם תום ההקרנה היו המון מחיאות כפיים. הצוות, השחקניות ואני עלינו לבמה. חשתי התרגשות עצורה באולם, שרמזה שאפשר להירגע.

כשאת עושה סרט, את עסוקה לאורך זמן רב ב"מקצוע": צילום, תפאורה, שחקנים, עריכה, סאונד. והנה הסרט הוקרן, התחיל הדיון עם הקהל, ופתאום נדרשתי לדבר אותו. השאלה הראשונה שנשאלתי עסקה ביחסים בין קולנוע תיעודי לקולנוע בדיוני. המלים יצאו ממאגר חשיבה על הסרט, שנח לו אי שם בתוכי. התחלתי להתלהב.

אחרי שהשבתי, אשה כבת 40, שערה השחור ארוך ובוהק, ביקשה את רשות הדיבור. היא קמה ואמרה: "הסרט נגע בי בעוצמה שלעולם לא אוכל לתאר במלים. הוא עזר לי. אצלי אלה היו אבא שלי ומכר שלו. בקנדה. אני נורא מקווה שהסרט יעזור גם לאחרות." היא התיישבה. דבריה הטילו שקט דרוך באולם. מנהל הפנורמה, וילן שפק, שבר את השתיקה עם שאלה מצוינת על סצינת הסיום. יבגניה לחשה לי שנזכרה במשהו מדהים בזמן ההקרנה. כאשר שפק פנה אליה, היא סיפרה על הבהוב הסכין בידיו של זה שניסה לאנוס אותה כשהייתה בת 16. יום לפני שנסעה ללמוד משחק במוסקווה, טיילה עם חברה בעיר בה גדלה בבלארוס. מישהו שהכירו מהשכונה ותמיד היה קצת מוזר הסתובב בקרבתן בשדה לא רחוק משיכון מגוריהן. כאן היה פער של זמן בזיכרון שלה, כי הדבר הבא שהיא זוכרת הוא שהגיעה בריצה הביתה ולפתע הבחינה שחזייתה וחולצתה פתוחות. בזמן הקרנת הסרט, נזכרה לראשונה בסכין היפאנית שאיימה עליה באותו יום.

בהמשך נשאלו שאלות אסתטיות, פסיכולוגיות ופוליטיות מהקהל. בתוך אחת מתשובותיי סיפרתי שגם אני נאנסתי. הדיון נמשך כארבעים דקות, אבל כולו לווה בהדהוד עדותה של האשה הקנדית.

זיכרון הקרנת הבכורה היטשטש בתוך ההתרגשות מהדרמות היומיומיות של יציאת סרט חדש. בארץ ובחו"ל התקיימו דיונים עם קהלים שונים. למדתי לחבר למשמעויות הסרט מלים. להסביר, לדייק, להתייחס. בכל פעם היו שאלות והערות שחזרו על עצמן, וכמעט תמיד היו ועדיין יש התייחסויות חדשות שמאירות לי חלקים בסרט עליהם לא חשבתי. רק עכשיו, יותר משנתיים אחרי ש"לא רואים עליך" יצא אל האולמות החשוכים, אני מתפנה להתעכב על מה שהפך לתופעה שליוותה כל הקרנה: מישהי מספרת לי בפרטים או ברמזים את סיפורה, בנוכחות הקהל או אחרי הדיון.

בסתיו 2011, בחיפה, היתה הפסקה באמצע הסרט. אני ישבתי כרגיל מחוץ לאולם וקראתי, וכשנכנסתי לבדוק מה קרה, נאחזה בי אשה צעירה בדמעות ואמרה שאחרי כן היא רוצה לספר משהו. בתום ההקרנה הורמו הרבה ידיים לשאלות. דנו בהיעדרה של סצינת אונס ויזואלית מהסרט וביחסים בין דיבור לשתיקה. כשניתנה זכות הדיבור לאותה צעירה, היא סיפרה בבכי שכשהיתה בת שש נאנסה על ידי שכן. הילדה רצה לאמה לספר על האונס, אבל האם הציעה – בדיוק כמו אמה של לילי בסרט – שהילדה תשכח את האירוע. האם והבת לא דיברו שוב על האונס. כשהיתה בת עשרים נסעה לקליפורניה, שם התחילה לעבוד והתכוונה ללמוד. באחד הלילות בבר בלוס אנג'לס, אנס אותה גבר שהכירה. האונס הזה טלטל אותה וטרף את תוכניותיה. היא חזרה לארץ להתאושש. האונס המוקדם השתלט על תודעתה ועמו כעס נורא על אמה שלא תמכה בה לאורך השנים. כשסיפרה לאמה על האונס בלוס אנג'לס, הטיחה בה גם את האונס שחוותה בילדותה, אליו כאמור לא התייחסה האם מעולם. האם הופתעה ואמרה: לא התייחסתי? הרי מיד אחרי המקרה בנינו גדר עם שער מסביב לבית. הצעירה מכירה את הגדר ואת השער, אבל מעולם לא קישרה ביניהם לבין האונס. כל מה שזכרה זה את בגידתה של אמה.

באותה הקרנה, אשה כבת 50 נפנפה בחוסר סבלנות בזרועה. היא רצתה לספר לנו כיצד לא רק האם, אלא המשפחה כולה נוטשת את הנאנסת ברגעים הקשים ביותר. האשה היא אחות בבית החולים תל השומר. יום אחד ירדה למחסן במרתף כדי לחפש מסיכת הנשמה שהיתה חסרה במחלקה. בעודה מגששת בין המדפים בירכתי המחסן, הגיע לשם עובד תחזוקה אותו הכירה. הוא התבדח איתה, ניסה לעזור לה, אבל תוך דקות ספורות התחיל לחזר אחריה בתוקפנות: אף אחד לא יידע, בואי נבלה לנו. האחות התנגדה, ויתרה על החיפוש ופנתה לעזוב את המחסן, אבל הוא אחז בה בחוזקה והפיל אותה על הרצפה תוך שהוא מתיר את חלוק העבודה שלה. היא נבהלה. באותו רגע, סיפרה, החליטה להציל את עצמה ויהי מה. היא אזרה כוחות ובעטה באיש בעיטה חזקה. הוא התקפל בכאב והיא נמלטה. כשחזרה הביתה, היא סיפרה לבן זוגה ולבניה הכמעט-בוגרים את הסיפור. להפתעתה, התגובה המיידית שלהם היתה: מסכן, בטח בעטת בו בביצים, אלו כאבי תופת. האחות סיימה את סיפורה ופנתה אלינו: לעולם לא אסלח לא לבעלי ולא לבניי שהם ריחמו עליו ושכחו אותי.

במהלך רוב הדיונים על הסרט לא סיפרתי על האונס שלי. בפעמים שסיפרתי, הרגשתי שהדיון איבד מביקורתיותו בעקבות הצהרתי, ושנוסף לשואלים טון חומל מיותר. היו דיונים שבהם המארח או המארחת, שידעו על החוויה האישית שלי, מאוד רצו שאספר עליה, בין אם האמינו שפרט זה חשוב לדיון ובין אם רצו לספק לקהל שלהם חוויה מרגשת ומציצנית. לרוב בחרתי לא לדבר על עצמי מתוך חוסר רצון באותו רגע לחזור אל החוויה, ומתוך תחושה שהסרט מעורר שיחה מעמיקה גם בלי זה. העדרו של הסיפור שלי מהדיון לא השפיע על זרם העדויות שהגיעו אלי מצופות באולם: "לא רואים עליך" דחף עוד ועוד צופות להפקיד אצלי חלקים מסיפוריהן.

לאחר הקרנה של הסרט בראש פינה, ניגשה אלי מישהי ורצתה לחלוק איתי את סיפורה. היא הבינה שנאנסה רק כשהייתה בת 40, כאשר במהלך טיפול פסיכולוגי שחזרה שוב את יחסיה עם חבר נעוריה. היא גדלה בבית דתי, וכשהייתה בת 16 היה לה חבר ראשון אותו הכירה בבני עקיבא. ערב שישי אחד, הוריה יצאו מהבית והחבר כפה עליה יחסי מין בניגוד לרצונה. היא לא צעקה, רק בכתה. הערב ההוא שם קץ ליחסים ביניהם, אבל שנים אחר כך לא חדלה להאשים את עצמה ולגונן עליו: אסור היה לה להזמין אותו אליה כשהוריה לא בבית, בגלל הסיטואציה הוא לא הצליח לגבור על יצרו. רק בשנים האחרונות היא מבינה שהכאב, הכעס והדחייה האיומה מעצמה, אותם חוותה לאורך שנים, הם חלק מטראומת האונס שעברה ולא ידעה לתת לה מלים.

בריו דה-ז'נרו, ביקשה אחת המתנדבות בפסטיבל לספר לי סיפור שלא סיפרה לאיש. כשגרה בלונדון, היא פגשה בבר של הסינמטק המקומי גבר יפה תואר ומרתק. הם דיברו על ספרים וקולנוע, ואחרי שעת סגירת הברים הוא הציע שתעלה אליו וימשיכו לדבר. היא הייתה בודדה מאוד בלונדון הזרה ונורא רצתה להמשיך את השיחה. כשהגיעו לדירתו, עוד לפני שהספיקה להוריד את המעיל, הוא התנפל עליה מתנשף ושכב איתה על הספה. הוא היה חזק וגדול והיא לא הצליחה לדחוף אותו ממנה. הוא מלמל שאין סקסית כברזילאית תוך כדי ששכב איתה בלהיטות. היא אמרה לי: אני אומרת שכב איתי כי אני בטוחה שזה מה שהוא חשב שקורה. הוא היה נרגש ממנה והחמיא לה אבל לא עצר ולו לרגע לבדוק אם היא מעוניינת בסקס הזה. לאחר שסיים, הוא המשיך לומר לה עד כמה היא מרגשת אותו. השעה הייתה מאוחרת מדי לתחבורה ציבורית, והיא נאלצה להישאר לישון אצלו. כל הלילה לא עצמה עין, רועדת, הקשיבה לנשימתו הסדורה שהעידה שהוא ישן ולא מתכונן לשכב איתה שוב. לפנות בוקר חמקה מביתו מבלי להעיר אותו. שנים לאחר מכן האשימה את עצמה על שעלתה אליו.

בסינמה סיטי בראשון לציון, ניגשה אלי אשה רועדת. היא ביקשה שאגיד לה מתי בדיוק פעל האנס המתואר בסרט. תוך כדי חישובי תאריכים סיפרה לי שהיא אם חד-הורית. בנה בן 26 והוא תוצאה של אונס על ידי גבר זר. בנה יודע את נסיבות לידתו, והוא נחוש למצוא את אביו הביולוגי. היא מאוד חוששת ממפגש כזה. חישבנו ביחד את התאריכים. לא, האנס שבסרט כבר ישב בכלא כשהיא נאנסה. היא ביקשה ממני לחזור על חישוב התאריכים. הבטחתי לה שהאנס אבי בנה הוא לא ה"אנס המנומס" מהסרט. בנה האהוב לא ייצא למסע נקמה. שתינו נשמנו לרווחה.

אחרי הקרנת "לא רואים עליך" בקרטיי שבצרפת, סיפרה לי אשה מבוגרת שבעצם רק בחודשים האחרונים הבינה שנאנסה לפני שנים רבות. הגבר שאנס אותה היה ידיד, אחד הגברים בחבורה אליה היתה קשורה. באחד הערבים הוא כפה עליה יחסי מין. כמה שנים אחרי האירוע היא נישאה, ובעלה היה מיודד עם אותו גבר שגם הוא נישא בינתיים. לאורך 40 שנים קיימו שני הזוגות יחסי חברות. רק בשנה שעברה, לאחר שהידיד חלה, היא שמה לב שאין לה כל רצון לבקר אותו בבית החולים ולסעוד אותו. כשהוא גסס בייסורים היא לא חשה כל עצב. כשנפטר, רווח לה מאוד. רק אחרי מותו הצליחה להגיד לעצמה שהאיש הזה אנס אותה. לאחרונה סיפרה לבעלה על מה שקרה.

מהקרנה להקרנה נוספו עוד ועוד סיפורים. הקשבתי, לפעמים שיתפתי את בן זוגי וחברות בסיפורים האלה, כמו ששיתפתי אותם בשאלות מעניינות אחרות שעלו בשיחות ובאנקדוטות מחיי עם "לא רואים עליך". בהתחלה העציב אותי שגם בארץ וגם בחו"ל רוב הצופים הן צופות. נשים אפילו התלוננו שלא הצליחו להביא את הגברים שבחייהן לסרט. "הם חושבים שזה סרט לנשים", אמרו לי. לי התכווץ הלב: הרי אונס מתרחש לרוב בין גברים לבין נשים, אז למה הגברים לא מגיעים לראות את הסרט? צופות הגיעו עם חברות, אמהות עם בנות. תמיד היו גם מיעוט של גברים באולמות, ותמיד גם גברים השתתפו בדיונים. לבסוף התרגלתי ושמחתי בחלקי.

בבתים, בשכונות, בחצרות

בסוף 2011 הייתי עם הסרט בהודו בשלושה פסטיבלים: בטריוונדרום שבקראלה, בבנגלור ובמומבאי. עוד לפני הנסיעה הבנתי שאני עומדת לפגוש "רק" את הודו של המעמד הבינוני, המעמד שצורך פסטיבלי קולנוע. בכל אחד מהפסטיבלים, הסרט הוקרן באולמות ענק. האולמות היו מלאים בגברים מכל הגילאים, פה ושם בלטו גם נשים אחדות. זה נראה לי מוזר. שאלתי את אחד המארגנים איפה הנשים. הוא הופתע לרגע – מעולם לא חשב על זה שבאמת רוב המבקרים בקולנוע הם גברים. אצלנו, הסביר, הנשים מאוד עסוקות, אין להן זמן ללכת לקולנוע. התשובה שלו היתה כל כך נחרצת שלא העזתי אלא לקבל את "סגנון החיים" ההודי.

בהקרנות שלוו בדיונים ובמסיבות, עיתונאים חזרו שוב ושוב שאלות דומות. מצד אחד, המתדיינים העירו שאולי במערב כל אשה חמישית נאנסת או חווה ניסיון אונס, אבל אצלם בהודו לא יכול להיות שאלה המספרים. הם אפילו העלו השערות למה לדעתם התופעה בהודו נדירה בהרבה מאשר במערב. מצד שני, נשאלתי שוב ושוב אם לדעתי אנסים ראויים לעונש מוות או שמא אפשר לפתור את הבעיה על ידי כריתת איברי המין של אנסים. ניסיתי לענות כמיטב יכולתי, אמרתי שנראה לי שממדי התופעה גדולים בהרבה ממה שמדווח גם בהודו, ובכל מקרה נשים רבות מאוד נאנסות וגברים רבים מאוד הם אנסים. אי אפשר להמית את כולם. חייבים קודם כל להתחיל לדבר.

לפני ואחרי הדיונים האלה, נשים שהיו באולמות ניגשו אלי ולחצו בשתיקה את ידי. אשה אחת עצרה לידי ולחשה לי במהירות: "הנורא מכל קורה בכפרים, שם כל הנשים נאנסות על ידי הבעל והדוד והאח והשכן. אולי לא כל אשה, אבל בטוח שכל אשה שנייה נאנסת. אני באה מכפר קטן, אני יודעת." בהקרנה אחרת, אשה נוספת לחצה את ידי ואמרה לי: "אני עשיתי ניתוח לאיחוי קרום הבתולים אחרי שסבא שלי עשה לי את זה, הייתי ילדה. אמא שלי אמרה שזה ישכיח ממני את מה שקרה, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה…"

לפני זמן מה, אחרי האונס הקבוצתי של הצעירה באוטובוס בניו דלהי וההפגנות ההמוניות לאחריו, הקשבתי לקריאות בהפגנות שדרשו עונש מוות לאנס. חשבתי לעצמי שהדרישה לעונש מוות נובעת מהכמיהה לשלטון של חוק, אבל הדרישה הזאת גם מרחיקה את ההבנה שמקרי אונס, גם בהודו, לא מתרחשים רק על ידי פושעים אלימים ומסוכנים, וגם אם כל אלה יורחקו מהחברה ביעילות, זוועת האונס והאלימות האכזרית הטמונה בו תמשיך להתרחש בבתים, בשכונות ובחצרות. לשמחתי, לא פחות קולניים בהודו הם קולותיהן של הנשים שדורשות בעלות על גופן.

אחרי שהקרנתי את הסרט בניו יורק, פנתה אלי אחת הצופות ושאלה אם אני מוכנה לשמוע סיפור שמעולם לא סיפרה לאיש: היא הייתה בת תשע. היא ואחיה נהגו לחזור מבית הספר לחנות התכשיטים של אביה. הם היו יושבים בחדרון מאחורי החנות ומכינים שיעורי בית. אותו חדרון גם הוביל לשירותים. באחד הימים היא ישבה לבדה בחדרון והכינה שיעורים, כאשר ידיד של אביה עבר שם בדרכו לשירותים. כשיצא, איבר המין שלו היה גלוי והוא דרש ממנה שתמצוץ לו. היא לא העזה לסרב, מקווה שאביה ייכנס לחדרון ויפסיק את זה. אבל הוא לא נכנס לחדר, והיא זוכרת ששמעה אותו מפטפט עם לקוחות בקדמת החנות. מאותו היום היא סירבה להכין שיעורים בחנות ודרשה לקבל מפתח ולחכות להורים בבית. היא לא סיפרה להם דבר. אותו ידיד המשיך לבקר את הוריה ומדי פעם כשאף אחד לא שם לב הוא היה קורץ לה כמי שחולק איתה סוד. היא לא סיפרה על זה לאף אחד מעולם. היא יודעת שזה לא הגיוני, אבל עד היום היא לא מצליחה לסלוח לאבא שלה על שלא הגן עליה אז.

באחת ההקרנות בירושלים ניגשה אלי בסוף ההקרנה אשה כבת גילי והציגה את עצמה כמי שלמדה איתי בבית הספר היסודי בכיתה המקבילה. היא אמרה שהסרט השפיע עליה מאוד. הכעס שלה על הוריה גואה בתוכה שוב, כעס שניסתה להתמודד איתו שנים ארוכות. כשהיתה בת 11, בבוקר שבת אחת, אחיה הגדול ממנה בשלוש שנים השכיב אותה על המיטה, מישש אותה בכל הגוף וגנח. היא רצה להתלונן להורים ששכבו במיטתם וקראו עיתוני סוף שבוע, אבל הם סירבו להתערב ודרשו שהאחים יסתדרו בעצמם. לאורך שלוש שנים אחיה נהג למשש אותה, ללחוץ את שדיה, לתחוב עפרונות לאיבר מינה. היא פנתה עוד פעמים אחדות להוריה, אך לבסוף חדלה. מאז ועד היום היא לא מסוגלת להישאר בחדר לבד עם אחיה.

בתחילת 2012 הייתי בגטנברג, שוודיה, ופגשתי במאית סרטים איטלקייה שאני מכירה כבר שנים. נורא שמחתי כשראיתי שהיא נכנסת לסרט. לאחר ההקרנה, ראיתי אותה גומעת ויסקי על הבר והתקרבתי אליה. קיוויתי לשמוע מה היא חושבת על הסרט. היא הפנתה את ראשה ממני ולא דיברה איתי. זה היה מוזר. שאלתי אם קרה משהו. היא פנתה אלי בכעס, אמרה שלא היה לה מושג על מה הסרט כשנכנסה לצפות בו. הייתי צריכה להזהיר אותה. הסרט העלה אצלה זיכרון נוראי. היא לא רצתה להמשיך בשיחה וקמה ללכת. יותר לא ראיתי אותה בפסטיבל. כשחזרתי הביתה כתבתי לה מייל. התנצלתי. הזכרתי שגם לילי בסרט אומרת לנירה שזה לא מוסרי להעלות בפני מישהי, ללא הכנה, שדים מהעבר. כתבתי לה שאני לא העליתי בדעתי שגם הסרט יעשה את זה, אבל לא שמעתי מהבמאית ההיא מאז.

לפני חודשים אחדים, אחרי הקרנה בתל אביב, לחץ את ידי גבר שבא לראות את הסרט לבד. הוא סיפר לי שאשתו מזה עשר שנים היא נפגעת אונס. היא לא יכלה לבוא, אבל הוא שמח שראה את הסרט לבד. זה מאפשר לו זמן לחשוב, אשתו היא האדם היקר לו ביותר בעולם, והסרט נותן לו מפתחות חדשים להבין מיהי.

כש"לא רואים עליך" יצא בבתי הקולנוע בצרפת, בתחילת 2013, הזמינה אותי לקפה אשה מבוגרת. היא סיפרה לי שבתום מלחמת העולם השנייה, נכנסו כוחות השחרור לעיירה המערבית בה גרה משפחתה. דודתה, אחות אמה, אהבה במשך המלחמה חייל גרמני. כוחות השחרור (הרזיסטאנס), שהיו במסע נקמה במשתפי הפעולה עם הנאצים, הגיעו אל בית הסבתא ודרשו את הדודה. הם רצו לגלח את שערה ולהובילה גלוחת ראש ברחובות העיר עם הבוגדות האחרות. אם המספרת התעקשה להגן על אחותה והגיעה ל"סידור" עם הגברים מהרזיסטאנס. היא התירה להם לאנוס אותה בתמורה לכך שלא יגלחו את ראשה של אחותה ולא יובילו אותה במסע השפלה בחוצות. האשה ששתתה איתי קפה נולדה כתוצאה מאותו אונס. רק אחרי מות אמה, לפני כעשר שנים, סיפרה לה הדודה הזקנה את נסיבות הגעתה לעולם.

למחרת, לאחר הקרנה נוספת, ניתנה רשות הדיבור לצעירה שאמרה בקול רועד: "תודה על הסרט. הנשים האלה כל כך עצמאיות, חזקות, מתגברות." הקהל ואני קפאנו. היה ברור שאשה זו מספרת על אונס – ממנו, היא חוששת, לא תשתחרר לעולם. בדרך כלל על מנת להרגיע מעט את המתח באולם אני ממהרת להזכיר שגם באולם הזה כמו בכל אולם סביר שכל אשה חמישית נאנסה. אני רומזת שמאוד כדאי למצוא אנשים לדבר איתם. הנה, לילי ונירה מצאו זו את זו. אני מנסה לעבור בעדינות לדיון בסרט. לספר על העבודה המדוקדקת עם רונית אלקבץ ועם יבגניה דודינה. כל כך ניסינו לצייר נשים שכל אחת מהן מגיבה אחרת לאונס שעברה, כל אחת מהן פגועה, האונס שעברו משפיע על חייהן גם 30 שנים אחרי האירוע, אבל שתיהן כמו רוב הנשים שעברו אונס, אני מזכירה, הן סתם נשים רגילות שלא רואים עליהן.

מחכות לאות של הבנה

באותו שבוע קלמנטין אוטן, פוליטיקאית צרפתייה בולטת מהשמאל, צפתה בסרט וביקשה לפגוש אותי לארוחת צהריים. אוטן נאנסה כשהיתה בת 22 וכתבה ספר בו סיפרה על האונס. היא מסרבת לעסוק בפומבי בהשלכות האישיות של האירוע על חייה, אבל נחושה לשבור את קשר השתיקה שמשרת אנסים בחברה – בצרפת, בכל דקה שמינית נאנסת אשה. לאחר הסערה בצרפת סביב פרשיית שטראוס-קאן, שהודח ממועמדותו לנשיאות צרפת בנובמבר 2012, היא פרסמה מניפסט עליו חתמו 313 צרפתיות ונפתח במשפט: אני מצהירה בזה שנאנסתי. המניפסט, שלווה בעדויות בפריים-טיים בטלוויזיה הצרפתית, פתח סבב חדש של דיונים ומודעות לתופעה. אוטן סיפרה לי שמאז פרסומו, מאות נשים שלחו לה את עדויותיהן המפורטות והיא עומדת לפרסם את אלה בספר (מאז הפגישה ההיא חתמו בצרפת על המניפסט עוד מאות נשים והספר יצא לאור). במהלך השיחה הזכרתי את הנשים שמספרות לי את שקרה להן. אוטן לא הופתעה. היה לה ברור שהסרט מאפשר את הדיבור, שנשים משתוקקות לדבר גם על מה שהיה טמון אצלן 20 ו-40 שנים. הן מחכות לאות של הבנה.

באותה שיחה, הצלחתי לראשונה לנסח את מה שהרגשתי וידעתי גם בזמן המחשבה והעשייה של הסרט וגם לאחר ההקרנות השונות: מיעוט המתלוננות ומיעוט ההרשעות באונס לא ישתנו רק על ידי שיפור החוק ויישומו. המצב גם לא ישתנה על ידי סרטים וספרים השוזרים בעלילותיהם גיבורות שהן קורבנות של אונס ואנסים שבאים על עונשים. רק הצפה של כולנו באמצעות מלים יכולה לחורר את הטאבו הנורא שמבייש ומשפיל נשים נאנסות, שמכתים את בני משפחותיהן, שמרחיק את התואר "אנס" אל גברים מזילי ריר, מפלצות חייתיות מאחורי סורג. מלים ועוד מלים הן הדרך היחידה לשינוי. הצפת הסיפורים, שילוב העובדות שוב ושוב בחיינו, הפנמה שאונס הוא תופעה שכיחה – הם שייצרו פתיחות ומצע של הבנה א-פריורית שתאפשר ליותר נשים להבין שנאנסו ולהתלונן. רק פתיחות והבנה זו ישברו את הזיהוי בין גבריות לבין התגוננות ("אונס זה נושא שלכן, לא שלנו…") ויאפשרו שיתוף פעולה בין נשים וגברים במאבק בתופעה. בעצם רק בשיחה זו הבנתי שעלי לפרסם את הסיפורים שסופרו לי.

בערב, בתום הקרנה נוספת, אשה סתורת שיער אפור קיבלה את רשות הדיבור. היא אמרה שלא ידעה לאיזה סרט היא נכנסת. היא החליטה לצפות בסרט כי היא אוהבת סרטים שגיבורותיהם נשים. עכשיו, אחרי שצפתה, היא רוצה להגיד לי שאחיה אנס אותה לאורך שנים ושתיאורן של לילי ונירה מדויק לחלוטין בפרטים. ככה גם היא הרגישה מאז, במשך כל חייה. לא הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. לאחר ההקרנה היא עצרה אותי ודיברה איתי הרבה זמן, תיארה סצינה אחר סצינה בסרט ואת הדמיון ביניהן לבין חייה. השיחות עם אלה שנשארות ורוצות להגיד לי עוד משהו אחרי הסרט, תמיד קצת לחוצות. אני מנסה לסיים את השיחה עם אדם אחד ואז לעבור לשני, חשה אשמה שהמעוניינים לדבר מחכים והשעה מתאחרת. צופים יהודים מתרכזים לעתים באי-ההסכמה הפוליטית בינם לביני, מוחים על סצינות בסרט המתארות את הכיבוש הישראלי. אחדים כועסים מאוד. אחרים מחמיאים לי אם אני מזכירה את העובדה שרק בישראל נכלא נשיא מכהן על אונס. יש צופים שחייבים להבין משמעות של סצינות ספציפיות: למה יש גבר עירום בסרט? זה הפריע… אני מקשיבה ומשיבה, פורשת את תפיסת עולמי ומנסה להבהיר, להגיב.

עמדתי וניסיתי להבין את האשה אפורת השיער שביקשה להשוות בין האונסים שלה בידי אחיה לבין חוויית גיבורות הסרט. בזוויות עיני ראיתי את מי שממתינים בחוסר סבלנות גובר. חשבתי שמצד אחד, איך יכולות התגובות לאונס חד-פעמי של נשים צעירות על ידי אנס זר לדמות לתגובה של ילדה לאונס שהתבצע בה לאורך שנים על ידי אח? אבל האשה הנסערת תיארה תגובות כל כך דומות לתגובות של נירה ולילי, שלא יכולתי להימנע מהמחשבה שמשהו בכל אונס אולי בכל זאת מאוד דומה ואולי המפתח להבנת העדויות שאני שומעת הוא בתיאור הטראומה ארוכת השנים בסרט.

תגובות קשות לסרט מגיעות אלי מדי פעם. לפני כחודש מכרה סיפרה לי שהלכה לראות אותו בסינמה סיטי לפני כשנתיים, לבד. היא יצאה מהסרט וכל מה שהרגישה היה שהיא לא רוצה לחשוב על הסרט. היא רוצה לשכוח אותו. אבל לאורך השנתיים שעברו מאז, הסרט לא עוזב אותה, יותר ויותר היא מבינה שהיא חייבת להתעמת עם העבר שלה. תגובה דומה היתה לאשה איתה אני עובדת כבר המון שנים. היא ראתה את הסרט לאחרונה. הסרט הדהים והסעיר אותה, אבל בשום אופן היא לא מוכנה לדבר איתי. ניסיתי לדובב אותה מתוך סקרנות ומתוך חיבה, אבל היא התעקשה: לא יעזור לך כלום, לא תצליחי להוציא ממני מה הסרט עשה לי ואיפה הוא נגע בי… החודש נכחתי בהקרנה של הסרט בבלפור, עיר קטנה במזרח צרפת. בין שאלות על היחסים בין האספקטים הישראליים לאוניברסליים שבסרט, אמרה אחת המגיבות שנירה ולילי הן סוג מאוד מסוים של נאנסות. הן מסוגלות להתלונן במשטרה ולספר זו לזו את מה שעבר עליהן והן מוצגות כנשים עצמאיות, אבל… קולה השתנק, ואז היא המשיכה בקול שביר ורועד: אבל האם חשבתי אי פעם על כל אותן נשים שמרגישות בושה איומה, שאינן יכולות לספר את סיפורן כי בעלן אונס אותן?

* * *

העדויות הקטועות האלה הן רק אחדות מאלה להן הקשבתי לאורך השנתיים האחרונות. הסיפורים לא החליפו את הדיונים הקולנועיים, הביקורתיים, החברתיים והפוליטיים ב"לא רואים עליך", אבל הם פתחו לי עולם חדש. הם העמיקו את הבנתי שכל אונס מתרחש בתוך יחסים מורכבים, בין אם האנס זר ובין אם הוא קרוב משפחה, ושכל אונס שונה ממשנהו, יחיד ומיוחד. הם הטיחו בפני שוב ושוב את ממדי התופעה והבהירו לי שקשר השתיקה משותף לגברים ולנשים. בחברה בה אונס מבייש, משפיל ומאשים לא רק את האנסים אלא גם את הנאנסות, נשים וגברים משתפים פעולה בהסתרתו. השתיקה מגוננת על הקורבנות במשפחה ובקהילה, הנאנסות לא מסומנות על ידי הסביבה ויכולות להמשיך את חייהן, אבל כמו אצל נירה ולילי וכמו בכל אונס, הקורבנות מותקפות מתוך תוכן וחוות מצוקה פנימית קשה ורבת שנים. לכן למרות צו ההסתרה החברתי, והחשש הנורא מכך ש"הבושה" תתגלה ותסמן אותן לעד, הצורך לחלוק את האירוע, למרוד בהשתקה, ולהקשיב למלים בקול רם הוא עז. המלים פורצות מנשים, שלעתים מספרות לי לראשונה את שקרה להן, בעוצמה ובהתרגשות עצומים.

אני מאמינה שאלו שחלקו איתי שברים מחייהן מבקשות שאספר אותם הלאה, כי את הסוד הנורא נוכל להטביע רק על ידי שטף של עדויות, שיהפכו אונס ממעשה פשע נורא ונדיר לחלק מחייהם של מספר עצום של נשים וגברים.

סרטה של מיכל אביעד, "לא רואים עליך" (90 דקות, ישראל, 2011), זכה בפרס בפסטיבל ברלין, בפרס הסרט הטוב ביותר והשחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה ובפרס הגדול בפסטיבל הנשים בצרפת.