• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

זהות שמאפשרת פשעים

"עניי עירך קודמים" הוא טיעון רווח בדיון הציבורי בישראל, אך משמעותו מסולפת והוא מגלם נרקיסיזם שמצדיק את הבלתי ניתן להצדקה. והכל תחת אצטלה של מוסר
יובל אילון

דגל שחור מתנוסס מעל יחסה של ישראל לפליטים – סירובה לבחון בקשות מקלט, התעמרותה המנהלית והמשפטית במבקשי המקלט, גירושם חזרה לארצות מהן נמלטו. כמו כן, דגל שחור מתנוסס מעל יחסה של ישראל לחייהם, לגופם, לרכושם ולכבודם של הפלסטינים. ודוק: לא מדובר בחריגים או במחדלים, וגם לא בדברים הנעשים בגניבה או שמתכחשים להם, אלא במדיניות יזומה ושיטתית ובהתנהלות מערכתית מפורשת לאורך זמן. למדיניות כלפי הפליטים למשל, שותפים ראש הממשלה, שר הפנים לשעבר, שר המשטרה, ח"כים, ראש עיריית תל אביב, פקידות בכירה, בתי המשפט, הפרקליטות, פקידות סעד, פרופסורים/יות, עיתונאים/ות, פעילים/ות פוליטיים, וכמובן ציבורים רחבים.

נדמה שאנו מכירים היטב את הסיבות המביאות אנשים לקבל או לתמוך בהתנהגות בלתי-מוסרית ואף בפשעים נגד האנושות: פחד, חוסר-סולידריות, מחסור. אלה מולידים גזענות, אכזריות ואדישות. ואכן כאשר אנו מתבוננים ברדיפת הפליטים, אנו יכולים לזהות בקלות פחד מפני השונה ומפני פלישת נחיל של זרים שיאיים על הצביון היהודי, כעס על כך שהם נעזרים במשאבים ציבוריים, ומצוקות אמיתיות שמולידות גזענות ומכשירות תוקפנות כלפי אפריקנים.

אולם הסברים הפונים לפחד או למצוקה הם לכל היותר הסברים חלקיים. גורמים כמו פחד ומצוקה ודאי תורמים לעיצוב העמדות שלנו כלפי העולם וכלפי הזולת, אולם הם רחוקים מלמצות את תוכנן וטיבן של עמדותינו. כבני אדם אנו פועלים מתוך עמדות וגישות שבאמצעותן אנו מצדיקים את פעולותינו הן לעצמנו והן לזולתנו. לכן, כדי להבין מה מביא אותנו לעשות או לקבל מעשים שלא ייעשו, צריך להבין את העמדות והגישות באמצעותן אנו מצדיקים את המעשים. הרעיון מנוסח לעילא במאמר מפורסם של אי. פי תומפסון שנושאו הוא מהומות המזון באנגליה של המאה ה-18. תומפסון טען שלמרות שמחסור במזון גרם להתפרצות המהומות, הוא רחוק מלספק להן הסבר. כדי להבין את האירועים, צריך להכיר בכך שהמהומות לא היו מעין שיהוק סתמי – התפרצות בלתי-נשלטת של "ההמון" בתגובה לרעב. ההפך הוא הנכון. למהומות המזון הייתה "צורה". מערך שלם של נורמות אודות מה הוגן ומה אינו הוגן מילא תפקיד מרכזי באירועים.

למשל, שאלות כמו איזו העלאת מחירים נחשבת לגיטימית ואיזו לא, מה נתפס כמצדיק "התפרעות" ומה לא, וכיו"ב. עובדת המחסור כשלעצמה היא רק ראשית ההסבר, ולא החלק המעניין או החשוב בו. בדומה לכך, כדי להבין מה מביא אנשים להצדיק ואף לקבל את מדיניות ישראל כלפי הפליטים או כלפי הפלסטינים, עלינו לפנות לעמדות בשמן מדיניות זו מנומקת.

foodriots

א. הבעיה: קדימות מוחלטת

כאשר מתעורר דיון על פעולות לא מוסריות של ישראל, נשלף לעתים קרובות הביטוי "עניי עירך קודמים" כקלף מנצח שמצדיק את הפעולות הנדונות. חשוב לראות שאזכור העקרון "עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין" רטורי בלבד. כפשוטו, "עניי עירך קודמים" הוא עיקרון מוסרי מובן מאליו ומוגבל, שכלל אינו מצדיק את המדיניות הנדונה. במשמעותו הסבירה, העקרון אומר שבתנאים דומים, חובתו של אדם לילדיו קודמת לחובה לטפל בזרים, או שחובתה של מדינה להגן על עצמה קודמת לחובתה להגן על מדינות אחרות, וכיו"ב.1 אבל כמובן, עקרון זה אינו העקרון היחידי שיש לקחת בחשבון כאשר מבררים מה צריך או מותר לעשות. פרט למידת הקרבה, ישנם גורמים נוספים שיכולים לקבוע מה נכון לעשות במקרים שונים: חומרת העוני, כוחן של הפעולות להועיל, מי אחראי לעוני, ועוד. מה שהופך את השימוש בביטוי "עניי עירך קודמים" לרטורי הוא שבפי המשתמשים בו "עניי עירך קודמים" לא מציין כלל-התנהגות אחד מני רבים שאמור לסייע לנו לקבוע כיצד ראוי לנהוג. במקום זאת, הביטוי "עניי עירך קודמים" מציין גישה שנותנת קדימות מוחלטת לקשיים, לאינטרסים, ואף לרצונות ולמאוויים של האוכלוסייה היהודית על-פני כל שיקול אחר. יש כאן "סופר-עקרון" שמביס מראש כל שיקול אחר. אולם "סופר-עקרון" זה רק מסתתר מאחורי השם "עניי עירך קודמים". למעשה, תהום פעורה בין עקרון אנטי מוסרי זה לבין עקרון "עניי עירך" במשמעותו הסבירה (משמעות אליה השימוש הרטורי מתחפש, וממנה הוא שואב את כוחו להטעות ולשכנע).

ניתן בטעות לראות ברעיון לפיו לערך כלשהו ישנה קדימות מוחלטת עמדה מוסרית שנמצאת בקצהו של רצף: יש אנשים שאינם מייחסים לערך האמור כל חשיבות, יש המייחסים לו משקל מועט, אחרים מייחסים לו משקל גבוה, ואחרים נוספים מייחסים לו קדימות מוחלטת. אולם הדימוי של רצף מטעה כאן. עקרון הקדימות המוחלטת עושה משהו ייחודי בתחום הערכי. הוא קובע מראש את התוצאה של כל שיקול בין ערכים רלוונטיים בסיטואציה זו או אחרת. אחד המאפיינים של חשיבה מוסרית הוא היכולת לזהות את השיקולים הרלוונטיים בסיטואציות שונות, ולהכריע לאורם. למשל, יש סיטואציות בהן הצלת חיים קובעת מה לעשות. בסיטואציות אחרות מניעת סבל קובעת מה לעשות. בסיטואציות קשות אחרות בהן שני השיקולים הללו מתנגשים קשה להכריע בין הצלת חיי אדם לבין קיצור סבלו, ובסיטואציות נוספות ערך או ערכים אחרים לגמרי קובעים מה לעשות (למשל האוטונומיה של אדם להחליט בדעה צלולה שהוא אינו מסכים לטיפול פולשני מאריך חיים). גישת הקדימות המוחלטת מונעת חשיבה מוסרית ובולמת אותה לפני השלב הראשון בכל סיטואציה בה אפשרי לכאורה לטעון להשפעה על הערך הנדון. למשל, מי שמייחד קדימות מוחלטת לרווחת ילדיו מחויב לקצור איברים מאנשים חיים, אפילו בכוח, אם חלילה אחד מילדיו יזדקק להם. שום שיקול אחר לא יכריע את הכף. אין על מה לחשוב. לפתע, גם מה ש"לא יעלה על הדעת" עשוי להפוך לאפשרי, למותר, ואף למוצדק.2

אבל האמנם קדימות מוחלטת מתפקד כסופר-עקרון שכזה? מדוע לייחס עמדה כה מופרכת לאנשים? משום שבלי להניח קדימות מוחלטת לאינטרסים של היהודים, מדיניות ישראל כלפי הפליטים או כלפי הפלסטינים נראית כלא מנומקת, אפילו לא לכאורה. לדוגמא, הדרישה לגירוש הפליטים מנומקת בכך שנוכחותם בדרום תל אביב מביאה פשע ומחמירה את המצוקה והעזובה באזור, ובכך שעם כל הצער, "עניי עירך קודמים". למראית עין, הנימוק הוא שחובת המדינה כלפי תושבי הדרום קודמת לחובתה כלפי הפליטים. אולם זהו מצג-שווא. הטעיה אחת היא שתושבי הדרום אינם נתונים בסכנה דומה (העוני אינו "אותו" העוני). אבל ההטעיה העיקרית היא שמה שנטען הוא שאם גירוש הפליטים יועיל למצב בשכונות, אזי בין אם יש אלטרנטיבות לגירוש ובין אם לאו ותהיינה תוצאותיו אשר תהיינה (!), הגירוש מוצדק. אין שום קשר בין עמדה זו לבין טענת "עניי עירך" לפיה במצבים דומים, חובת המדינה לסייע לאזרחיה קודמת לחובתה לסייע לזרים. כאמור, מדובר בגישה של קדימות מוחלטת: היא מתעלמת מסכנת החיים המיידית שבגירוש, ופוטרת בלא כלום את האפשרות שמדינת ישראל תעשה משהו למען הפליטים שיקל או יאפשר את השתלבותם הזמנית (לאפשר לעבוד, לקלוט, לסייע), או את האפשרות שמדינת ישראל תשקיע את המשאבים הנחוצים כדי לטפל בעזובה ובמצוקה בשכונות הדרום. כלומר, כדי להצדיק את הגירוש בנימוק של "עניי עירך" צריך למעשה לא לספור את הפליטים בכלל.

השאלה היא מה נמצא בבסיס עמדת הקדימות המוחלטת, ואשר מאפשר לאנשים להחזיק בה ולהמשיך להצדיק את הגירוש למרות תוצאותיו הידועות והנוראות. כאמור, לא מדובר בנגע נקודתי. המדיניות כלפי הפליטים מבטאת עמדה אשר באה לידי ביטוי כמעט בכל הקשר בו מעורבים לא יהודים, ואשר יש לה סנגורים מלומדים ורבי השפעה – למשל בדוקטרינה שקנתה לה שביתה בצה"ל המעניקה קדימות מוחלטת לשלומם של חיילים על-פני שלומם של תושבים פלסטינים, או בחותם הסופי שבית המשפט העליון העניק לשעבודם וניצולם של עובדות/י הסיעוד הזרות/ים.

ב. מקור הערכים

ברקע השאלה שלנו נמצא קושי כללי – מה בכלל מצדיק פעולות, אורח-חיים, או מדיניות? בהקשר שלנו, השאלה היא מה מקור התוקף של הערכים בשמם נשמעת התביעה לנהוג באופן מוסרי. הקושי מתחיל מהעמדה הרווחת לפיה ערכים אינם חלק מהמציאות האובייקטיבית. שמרנים מאשימים בכך את ה"פוסט-מודרניזם": הערעור הפוסט-מודרני על היררכיות-ידע הביא לאובדן האובייקטיביות של ערכים. אולם זוהי האשמת-שווא. הספקנות העכשווית ביחס לערכים אינה שונה כמעט במאומה מספקנותם של הוגים סופיסטים ביוון העתיקה, ומהספקנות מבוססת הפוזיטיביזם והתיאוריות המדעיות של המאות ה-19-20 – ממרקסיזם ועד לדרוויניזם חברתי.

מה הבעיה עם ערכים? מקובל לחשוב שעד למהפכה המדעית ערכים נתפסו בדרך כלל (אם כי לא תמיד) כחלק מהמציאות, כעובדות מוצקות וטבעיות. אולם המהפכה המדעית סילקה את הערכים מהעולם. המדע המודרני אינו נדרש לערכים שקיומם בלתי-תלוי בנו, והוא אף אינו מכיר בהם. היות שלערכים אין מקום בעולם אותו מתאר המדע, כך נטען, אין מנוס מההכרה בכך שערכים אינם אלא יצירי רוחנו. במלים אחרות, תפיסת העולם המדעית מחייבת אותנו לכאורה להכיר בכך שמקור הערכים אינו בעולם כי אם בנו – בבני האדם.

מהו, אם כך, מקור ערכינו? שתי הצעות מקובלות לגבי מקורם של הערכים כך שישתלבו בעולם כפי שהמדע מתאר אותו הן הכרעתו הרצונית של האדם, או לחילופין זהותו. באשר לזהות, קיימת מחלוקת בין המדעים השונים בשאלה מהי זהותו ה"אמיתית" של האדם: זהותו הפסיכולוגית, זהותו הסוציולוגית, או זהותו הביולוגית. ככל שניתן לנחש, דווקא הביולוגיה היא מי שעתידה לנצח במאבק בין הדיסציפלינות המדעיות (או מדעיות לכאורה) השונות שהכלכלה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה ממשיכות לנהל. אולם תהא המנצחת, אם בכלל, אשר תהא, הנקודה היא שמבחינה מדעית זהות מצטיירת כסוג של עובדה "כשרה", שבשונה מערכים יש לה מקום בעולם אותו מתאר המדע. השאלה אם הזהות נקבעת על-ידי גורמים פסיכולוגיים, חברתיים, או ביולוגיים אינה משנה את העיקר: לערכים יש מקום בתפיסת-עולם "רצינית" רק במידה שהם פונקציה של הזהות שלנו, בלי קשר לשאלה מה קובע זהות זו.

The Attributes of ScienceJean Baptiste Simeon Chardin

הגישה שהוצגה בפסקה הקודמת מבטאת אידיאולוגיה מדענית – אידיאולוגיה הרואה במדע את הערכאה המכרעת בכל שאלה. משמעותה היא שבסופו של דבר, הצדקת טענות ערכיות כלשהן נשענת או על הרצון השרירותי או על הזהות. כלומר, מקור התוקף של כל ערך שאנו מחזיקים בו הוא או שבחרנו בו, או שהוא נובע מהזהות שלנו. חשוב לראות שהאידיאולוגיה המדענית שדוחה ערכים אובייקטיבים משום שהיא מזהה את מה שיש בעולם עם מה שהמדע אומר שיש בעולם משותפת לעמדות שלכאורה תהום פעורה ביניהן: מהאנתרופולוגיה והסוציולוגיה שרואות בתרבות את המקור לזהותם של בני אדם, ועד לסוציוביולוגיה שפונה לטבע. אלה כאלה מבקשים להעמיד ערכים על עובדות מדעיות שונות, ואלו כאלו משתמשים בעמדתם כדי לבקר ואף לדחות מחויבויות מוסריות. כפי שנראה, השאלה איזה ערכים מקבלים ואיזה ערכים דוחים הופכת לבחירה שרירותית או לנגזרת של זהות מסוימת כלשהי.

ג. שרירות: המוסר כבגד

כאמור, מקור לגיטימציה מקובל אחד לערכים הוא הרצון. נציג מוכר של גישה זו הוא ישעיהו ליבוביץ. ליבוביץ ביסס את הגותו על העקרון שאי-אפשר לגזור טענות ערכיות מטענות עובדתיות. למשל, מהעובדה שהילד טובע ושניתן להצילו בקלות אי אפשר להסיק שצריך לקפוץ להצילו. כדי להגיע למסקנה שיש להצילו, צריך להוסיף לתיאור העובדות הנחה נורמטיבית כגון "חובה להציל ילדים". רק בהינתן הנחה ערכית מתאימה, המסקנה שצריך להושיט יד כדי להציל את הילד יכולה לנבוע.

אולם עתה ניתן להקשות – "מדוע לקבל הנחה ערכית זו?", היות שאין בכוחו של שיקול עובדתי כלשהו להכריע בזכותה, התשובה חייבת לפנות לשיקול ערכי נוסף, בסיסי יותר. אולם אז השאלה שבה ומתעוררת – מדוע לקבל את השיקול הערכי הבסיסי יותר? הפתרון שליבוביץ מציע לרגרסיה האינסופית מוכר: אין בכוחה של התבונה לקבוע שחובה להציל ילדים. כל שיש לנו הוא הכרעה רצונית ושרירותית של האדם: או שהאדם בוחר באופן שרירותי להיות מוסרי או שאינו בוחר בכך, או שהאדם בוחר באופן שרירותי לקבל עליו עול תורה ומצוות או שאינו בוחר בכך.

עמדתו של ליבוביץ מולידה ניכור. נבהיר: אין שום דבר מפתיע בכך שניתן לערער על תוקפה של דרישה ערכית כלשהי (דתית, מוסרית, אסתטית, חברתית). ואכן, לא אחת מתעורר ויכוח ממשי לגבי דרישה מסוימת, כגון: האם מדינה חייבת לספק חינוך גבוה חינם לכל דורשת? האם לגיטימי לצנזר יצירות אמנות? האם ראוי לסבסד אופרה? אולם ניתן לערער גם על עצם הרלוונטיות של תביעה ערכית לחיינו: אפשר לתבוע ממי שמציב את התביעה תשובה לשאלה "למה שיהיה אכפת לי ממה שראוי?" השאלה מבטאת את הרעיון שאין תוקף לתביעה מנותקת שאיננו מסוגלים לזהות את כוחה. משמע, היא לא באמת תביעה שיש להתייחס אליה.3

עמדתו הדתית של ליבוביץ מסרבת עקרונית להשיב לשאלה "למה שיהיה אכפת לי?" ליבוביץ התנגד לביסוס ערכים – דתיים או מוסריים – על עובדות כלשהן, ובכלל זה צרכים פסיכולוגיים. ביסוס כזה, טען, הינו בבחינת עבודת אלילים. לעמדה יש מחיר: היות שהדת הליבוביצ'ית מתנתקת מעבודות פסיכולוגיות כגון מה שחשוב ואכפת לבני אדם, היא מאבדת את כוח המשיכה שלה: אם זוהי הדת, אזי מדוע להיות דתי – מדוע לקבל עול תורה ומצוות? שומרי-מצוות רבים אכן טענו שעמדתו של ליבוביץ, שאין בה מקום להשגחה פרטית או לשיג ושיח אינטימי עם האל, אינה מספקת.

הבעיה מתעוררת גם בתחום המוסרי. אם המוסר לא משרת אותי, מדוע להיות מוסרי? יתכן שבהקשר הדתי אין מנוס מהברירה שליבוביץ אימץ: או כפירה, או אמונה באל שהוא באמת בלתי תלוי בבני האדם, או עבודת אלילים. אולם ענייננו אינו הדת כי אם המוסר. כאן יש להתעקש על כך שבשונה מהאלוהים של ליבוביץ, הציוויים המוסריים אינם מנותקים ממי וממה שאנחנו, והתשובות המוסריות לשאלות כגון "כיצד עלינו לחיות את חיינו", "מהם חיים טובים או ראויים", או "כיצד ראוי לנהוג בזרים", כרוכות מהותית בשאלה נורמטיבית אחרת – "ממה צריך להיות אכפת לי", וכולן קשורות לטבענו ולזהותנו כיצורים ביולוגיים וחברתיים.

המוניטין של ליבוביץ בא בעיקר מעמדותיו המוסריות האמיצות והנחרצות. אולם הנקודות בה הוא קרוב במיוחד למקובל בשיח הציבורי שלנו אינו מחויבותו המוסרית אלא דווקא השרירותיות והניכור כלפי המוסר: היות שלשיטתו בתחום הערכי אין אפשרות להצדקה רציונאלית, אזי כמו מצוות הדת תביעות המוסר זרות ושרירותיות. המוסר אינו אלא בגד שהאדם עוטה או פושט כרצונו. המועמד היחיד שנותר כדי לבסס ערכים הוא הזהות, אליה נפנה כעת.

ד. מי קובע מה ללבוש?

נשוב לעמדות הרווחות שמנומקות בשם העקרון "עניי עירך קודמים", ונתחיל מהנושא המרכזי בציבוריות הישראלית בעשורים האחרונים: הכיבוש. על מה מתבססת הלגיטימציה של שלטון ישראל על הפלסטינים, ושימורו בכוח? לכאורה, התשובה היא שמקור הלגיטימיות הוא ההכרעה הדמוקרטית שמביאה לידי ביטוי את רצון הציבור, קרי את עמדות רוב האזרחים. ייתכן שההחלטות שמקבלות באמצעות הכרעה דמוקרטית הן גרועות או שרירותיות, אולם הלגיטימיות שלהן נשענת על ההוגנות של דרך קבלת ההחלטה.

האמנם? העקרון הדמוקרטי מניח זהות מלאה (כמעט) בין קבוצת האזרחים לבין קבוצת התושבים בטריטוריה כלשהי: שלטון דמוקרטי הוא שלטון בהסכמת הנשלטים. כמו כן, הוגים רבים סבורים שעל הדמוקרטיה לעמוד בתנאים נוספים כדי שלהחלטותיה תהיינה סמכות: מגבלות חוקתיות, קיומו של דיון ציבורי משותף, פתוח ואפקטיבי, ועוד. תנאים אלו מבטאים את הגישה לפיה רצון הרוב אינו מספיק, משום שאז ההכרעה עשויה להיות שרירותית וכוחנית (אם כי לא אלימה, וזו נקודה שאין להמעיט בחשיבותה). על כל פנים, בהקשר הישראלי, אין זהות בין ציבור האזרחים לבין ציבור התושבים. מדובר בשלטון של בין מחצית לשני-שליש מתושבי ישראל על שאר התושבים, המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה. שאלת מקור התוקף של ההכרעה מתעוררת מיד: מהו תוקפה של ההכרעה להמשיך בכיבוש? כדי להצדיק את הכיבוש ואת הלגיטימיות שלו, צריך לקבל שישראל חותרת לסיימו אולם שבה ונכשלת בכך באשמתם המלאה של הפלסטינים, ולא שהיא למשל פועלת לקבעו, להרחיבו או להנציחו. אבל כיצד מכריעים שאמנם כך?4

ברי שהחלטה של רוב האזרחים לא יכולה להשיב על השאלה, משום שהחלטה כזו מניחה מלכתחילה שמדובר ברוב כשר שהכרעתו תקפה. אולם השאלה אם החלטת הרוב אמנם מחייבת היא-היא השאלה שיש להכריע בה. כלומר, העקרון הרובני לבדו אינו יכול לספק לגיטימציה להתנהלות ישראל כלפי הפלסטינים. מה שצריך להניח כדי לקבל שהכרעת הרוב היא מקור לגיטימיות הוא שהחלטה של אזרחי ישראל (בין אם כולם, או בין אם רק ב"רוב יהודי") מייצרת לגיטימיות. אבל מדוע לקבל זאת? כיצד אפשר להצדיק את העובדה שהחלטה של חלק מהתושבים בלבד נתפסת כהכרעה לגיטימית? חלק מהתשובה היא הכחשה: חלק מהציבור הישראלי מספר לעצמו שהכיבוש זמני ושישראל חותרת לסיימו, והשאלה שמכריעים בה היא כיצד לסיימו. אבל עיקרה של התשובה הוא שהלגיטימיות של הכרעת רוב אזרחים נשענת על העמדה לפיה המדינה היא מכשיר למימוש הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי ולהגנה עליה. כלומר, שהכרעת רוב האזרחים מחייבת משום שבכך ממומשת ההגדרה עצמית של העם היהודי. ההנחה היא שהלגיטימיות של ההכרעה הפוליטית נשענת על זהותה היהודית של ישראל, ולא על העקרון הדמוקרטי שבמצב של כיבוש אינו חל.

ה. הכל יפה לי: "מלח הארץ"

באופן טיפוסי, זהות יכולה להצדיק פעולות או מדיניות ככל שההגנה עליה, שימורה, או טיפוחה הם מטרה ראויה. במקרה כזה, השאלה היא כיצד ניתן לעשות זאת תוך כיבוד ערכים אחרים. אולם הזהות היהודית/ישראלית נמצאת בבסיס גישת הקדימות המוחלטת, ואינה רק ערך אחד (חשוב ככל שיהיה) מני רבים. כיצד מביאה זהות לקדימות מוחלטת? אפשרות אחת היא שהזהות עצמה נתפסת כצודקת מלכתחילה. חישבו לדוגמא על קבוצה של אנשים שהמשותף להם הוא אמונתם שהם הצד הצודק בכל עימות. במקרה הדמיוני הזה, כל החלטה של הקבוצה להתעמת עם קבוצה אחרת מוצדקת מראש, משום שבהגדרה הם הצד הצודק. כפי שנראה, הזהות היהודית/ישראלית הפכה לזהות שכזו – זהות שגוררת את גישת הקדימות המוחלטת.

לפני שנפנה לזהות היהודית/ישראלית, נתבונן בשני מקרים שונים שבהם נאמנויות העלימו מחויבויות מוסריות. המקרים הללו מדגימים כיצד זהותה של קבוצה יכולה להיתפס כצודקת בהגדרה, אם משום שזוהי זהותם של הטובים והצודקים, ואם משום שזוהי זהותם של המופלים והחלשים. בדוגמאות שלפנינו מדובר בזהות שאינה זהות לאומית, אלא בזהויות ספציפיות יותר שרווחות בציבוריות הישראלית, אם במובלע כסקטוריאליות שמתכחשים לה, ואם במפורש כ"פוליטיקה של זהויות" שמודעת למחויבותה לקבוצה ומצהירה עליה.

חיילים וחיילות במגן דויד. סמלם של הקורבנות - סמלם של הצודקים. הנצחיים. מתוך דף פייסבוק Long Live Israel

ראשית, הסקטוריאליות המוכחשת. במקרים רבים זהות אינה אלא מגוון של נאמנויות נתונות. כדי להסביר פעולות או התנהגות, היא לא צריכה להיות מוצהרת או אפילו מודעת. די בכך שהיא מעצבת את השיפוט או ההתנהגות. לא אחת הזהות היא לרועץ. היא חותרת תחת המחויבויות המודעות והמוצהרות של אדם או קבוצה. דוגמא מובהקת היא הסקטוריאליות האחוס"לית שטבועה בתרבות הפוליטית של מרצ – מפלגה שמבקשת לייצג ערכים ליברליים או סוציאל-דמוקרטיים, אולם נכשלת עיתות לבקרים לנהוג לפי ערכיה שלה. אולי המקרה הקיצוני ביותר היה לאחר ניצחונו של ברק בבחירות 1999 והקמת ממשלה "משלנו". מרצ, המחויבת להסכמי אוסלו ולזכויות אדם, העדיפה ממשלה עם המפד"ל על פני ממשלה עם ש"ס, ישבה בממשלה שהאיצה את קצב הרחבת ובניית ההתנחלויות, ולבסוף לאחר שפרשה מהממשלה בעקבות מחלוקת עם ש"ס, תמכה מבחוץ בממשלה שהפעילה כוח קטלני כלפי מפגינים ומתפרעים משני עברי הקו הירוק.

מדובר בהתנהלות שמנוגדת לגמרי לליבת העקרונות של מרצ עצמה. ההסבר להתנהלות פשוט: זו הייתה ממשלת "שמאל" (במובנו הסוציולוגי אבל לא המדיני או החברתי). ספק רב אם מרצ הייתה נוהגת כך כלפי ממשלה של שרון והנגבי במקום ברק ובן-עמי. יתר-על-כן, לא מדובר באירוע חריג. בקדנציה הנוכחית ישבה מרצ בקואליציה העירונית של חולדאי בת"א למרות מדיניותו הרגרסיבית ונשארה בקואליציה לאחר שחבר למקהלת המסיתים והמתעמרים (כאן, וכאן) בפליטים. קשה לדמיין מפלגה ליברלית בעולם המערבי שהייתה ממשיכה לשבת בקואליציה של מי שהיה מתבטא כך כלפי מהגרים בכלל, וכלפי פליטים בפרט. מרצ מדגימה את הכישלון המוסרי שאורב לקבוצה שזהותה היא של "יפים וצודקים" מלכתחילה, זהות שהופכת את בניה – ברק וחולדאי – לחסינים מפני ביקורת ממשית. האישים הללו נתפסים "משלנו" ומה שמאפיין "אותנו" הוא שבגדול, אנחנו צודקים.

ו. האדם עושה את הבגד: זהותנות וקיפוח

מחויבות לזהות אינה תמיד מובלעת או מוכחשת. היא יכולה להיות מודעת ואף מוצהרת. דוגמא מובהקת היא המחויבות המרקסיסטית לזהות מעמדית וראייתה כחזות הכל. מחויבות מוחלטת זו מסבירה במשהו את חוסר-ההבנה שבו חלק מפעילי חד"ש קיבלו את הביקורת על כך שאין אף אשה במקום ריאלי ברשימה לכנסת – וכי מה הרלוונטיות של זהות מגדרית? דוגמאות נוספות מספקת ה"פוליטיקה של זהויות" שמחויבת לרלוונטיות של זהות לסוגיות מגוונות כגון ייצוג, חלוקה, או צדק. כמובן שמחויבות לזהות אינה גוררת התכחשות למחויבויות נוספות ובכלל זה מחויבויות אוניברסאליות, או המעטה בחשיבותן. לפוליטיקה של הזהויות גילויים שונים: ממפלגות שמבקשות לייצג קבוצות שונות, ועד למיקודו של הדיון הציבורי בגופם של אנשים – גישה שמשותפת לקבוצות שונות מהימין המקארתיסטי ועד לחלקים בשמאל הרדיקאלי שניתן לכנות "השמאל הזהותני".

זהותנות נשענת על שתי תזות קשורות בהן עסקנו. ראשית, העמדת הפוליטיקה על זהות, בבחינת "אמור לי מי אתה, ואספר לך מה אתה באמת עושה". קיימות גישות שונות שמבקשות להעמיד פרקטיקות נורמטיביות לכאורה (משפט, אמנות, מוסר) על מנגנון מדעי "כשר" – פסיכולוגי, כלכלי, תרבותי, מעמדי, ביולוגי. כך לדוגמה, ניתן למצוא מגוון רחב של הסברים להתנהלות הרומנטית של בני-אדם: הסברים כלכליים, הסברי עומק פסיכולוגיים, הסברים אבולוציוניים, וכן הלאה. המשותף לכולם הוא התעלמות והכחשה של המימד הנורמטיבי של תשוקה ואהבה, ושל החשיבות של שאלת ערכם ומקומם במסגרות חיים אנושיים ראויים. התזה השנייה של זהותנות היא שזהות היא מקור הערכים.

דוגמא אחת מהעת האחרונה לאופן שבו זהותנות מעצבת עמדות ופעולות היא הביקורת כלפי הפעילים למען הפליטים. בשם הפגיעה בתושבים משכונות דרום ת"א, המבקרים ביקרו גינויי גזענות נגד פליטים בעיקר בדרום ת"א ואת התנהלותם ואף עצם פעילותם של הפעילים נגד הגירוש. כתוצאה, התחוללה מהומה קטנה בקרב פעילי השמאל וזכויות-האדם, אשר לדעת כמה פעילים למען הפליטים אף הנחיתה מכה על המאבק נגד הגירוש לדרום סודן. מדיניות ישראל כלפי הפליטים וההתבטאויות כלפיהם הם שפל מדרגה שקשה להפריז בו. למרבה הבושה, אף מפלגה או התארגנות ממוסדת לא אימצה את המאבק והובילה התנגדות ציבורית נרחבת לגירוש (עובדה מכרעת בהקשר זה שמחייבת דיון נפרד), והאחריות לנסות לעצור את הגירוש נפלה על שכמם של אי אלו פעילים וארגוני זכויות אדם. כיצד אירע שלמרות מצב החירום, המחלוקת גברה עליו ודחקה אותו מראש סדר היום של המעורבים?

דומני שאי אפשר להבין כיצד התאפשרה מחלוקת בלי להכיר בכך שהעמדת זהותם של הפעילים למען הפליטים כנגד זהותם של חלק מתומכי רדיפת הפליטים קבעה את סדר העדיפויות. כך, זהותנות אפשרה את העימות ובמידה רבה עיצבה אותו וגררה את הנכונות לפגוע במאבק נגד הגירוש. פעילים זהותנים הדגימו את הסכנה של העמדת פעולות או מאבקים פוליטיים על מיקום בהיררכיות בלבד – העמדה שמובילה להערכת המאבק או להצדקתו על-בסיס זהותם של הפועלים: בעלי פריבילגיות לעומת קורבנות אפליה.

כמו במקרה של מרצ, מדובר בהתנהלות שמנוגדת לגמרי לליבת העקרונות של המבקרים עצמם שמחויבים לזכויות אדם ולזכויות הפליטים, ושלחלקם זכויות רבות במאבקים למענם. במקביל, חלק מהמבוקרים התייחסו לביקורת מתוך גישה זהותנית אף הם – גישה שאפשרה להם לפטור את תוכן הביקורת כביטוי לזהותם או זהותנותם של המבקרים, ועל כן לא ראויה לתגובה עניינית.

בעוד שמרצ הדגימה כיצד זהות מוכחשת גוברת על מחויבות לערכים, התנהלות השמאל הזהותני הדגימה את ההשלכות של המהלך התיאורטי המפורש של מתן קדימות לזהות על-פני ערכים. כל עוד המחויבות לזהות היא מחויבות לקבוצה שסובלת מאפליה וקיפוח כגון נשים או מזרחים, הבעיה בדרך-כלל אינה ניכרת משום שהמחויבות לקבוצה מתיישבת עם מחויבות למאבק באפליה ובקיפוח. לא כך כאשר ישנה התנגשות בין קבוצת הזהות לבין מחויבות אחרת. כך במקרה של הפליטים שנחשפו לסכנה חמורה ומיידית, הזהות דחקה את האחריות להגן על נרדפים.

ז. מראה מראה שעל הקיר – הנרקיסיזם של הקורבן

כאמור, הזהות נתפסת הן כמאפיין טבעי של בני אדם שמסבירה התנהגות, והן כהצדקה המשותפת האפשרית היחידה לעקרונות ולמדיניות. תפיסה זו של זהות מועדת להעניק קדימות מוחלטת לערכים שנגזרים מהזהות. כדי לדעת מהם ערכים אלו, יש לבחון מהי הזהות הספציפית של קבוצה כלשהי, ומהם הערכים שנגזרים ממנה. במקרה שלנו, אנו יכולים לנסח מחדש את השאלה עמה התחלנו במונחי זהות: מה בזהות היהודית/ישראלית מבסס את הרעיון של קדימות מוחלטת לקשיים, אינטרסים, ואף רצונות ומאוויים של האוכלוסייה היהודית על-פני כל שיקול אחר? מה בזהויות הקולקטיביות מייצר את עקרון-העל שמכונה בטעות "עניי עירך קודמים" ומביס מראש כל שיקול אחר?

לתשובה שני מרכיבים: זהותנות, והתוכן הספציפי שמקבלת הזהות היהודית/ישראלית הדומיננטית. בשתי התזות של זהותנות עסקנו למעלה. עתה עלינו לעמוד בקצרה על הזהות היהודית\ישראלית. כאשר הנושא עולה, מקובל לטעון שהמחויבות ל"זהות יהודית" או "זהות ישראלית" לא מבטאת יותר מאשר את חשיבותה של זיקה תרבותית או קהילתית. בהתאמה, ניגודה של המחויבות מוצג כהתנערות מזיקה מחייבת כלשהי לתרבות או קהילה והמרתה במחויבות לערכים כלל-אנושיים בלבד, ובקריאה לניטראליות מוחלטת עד כדי קריקטורה של המדינה. אולם כפי שראינו, זהות אינה מה שאדם מצהיר עליו, או סבור שהוא בוחר, או מה שתועמלניה מציגים. זהות היא זהות ככל שהיא מסבירה פעולות של אדם או קבוצה והיא מה שמשמש בפועל להצדקתן. ההסתייגות במשפט הקודם אינה אומרת שאין אישים וקבוצות שמחויבים לתרבות יהודית או ללאום היהודי. הטענה היא שכפי שנאמר בחלקים הקודמים, אין במחויבות שכזו כדי להסביר את גישת הקדימות המוחלטת. יוצאת דופן כאן היא פרשנות ההלכה שפושה בחוגים נרחבים ואשר בשם ה"מוסר היהודי" מתירה את דמו ורכושו של הזולת הלא-יהודי.

נתקלנו כבר במרכיבים המוכרים היטב של הזהות היהודית/ישראלית בגרסאות קהילתיות אצל מרצ ואצל השמאל הזהותני: נרקיסיזם וזהות כקורבן. מהו הקשר ביניהם וכיצד מכוננת זהות זו? בלב הזהות היהודית/ישראלית נמצא נרקיסיזם שמכונן את הזהות ואף מעצב אותה. דוגמא אחת היא התרוממות הרוח וההתפעלות העצמית מעצם העיסוק בתרבות היהודית. כך, יותר משהזיקה לתרבות חשובה לעצמה כמו במחקר אקדמי במדעי היהדות, העיסוק הפופולארי בתרבות היהודית מייצר תלמידי-יהדות שעסוקים בלהתבונן בעצמם עוסקים בתרבות היהודית, ועל-כן חשים ערכיים, יהודיים, ושותפים לאנשים ערכיים אחרים שחולקים את אותה חוויה. אין זה מקרי שבתי-המדרש השונים מציעים ללומדים לימוד ברוח ניו-אייג'ית שהוא "חומר גלם להבנת עצמי והעולם", ואין זה מקרי שהפיכת החוויה היהודית למכוננת זהות פוסלת את כל מי שאינו שותף. כך ח"כ קלדרון, שאינה חשודה בפסילה וולגרית של "זועביז" כראש מפלגתה, יכולה להצהיר בנאום הבכורה שלה שראוי שכל ילד ישראלי ילמד גמרא ויתגייס לצבא.

החוויה הנרקיסיסטית לא מייחדת את העיסוק בתרבות יהודית. למשל, ההתפעלות העצמית של "ילדי הנרות" או של המחאה-החברתית הפכו לגורם מעצב בהתרחשויות עצמן. הזעזוע על רצח רבין הומר תוך פחות מ-48 שעות בהתבוננות מתפעלת בזעזוע המשותף, התפעלות שהולידה מעגלי הדברות בסגנון "צו פיוס" שמוקדשים לדיון פנים-יהודי באיחוי ה"שברים" בחברה הישראלית. כאן ניתן לראות כיצד הזהות מגלמת סדר עדיפויות פוליטי – הדיאלוג הפנים-יהודי והשיחה "עם יהודים שדעתם מנוגדת" – גוברים למעשה על המחויבות לאזרחים והתושבים הלאיהודים, על ההתנגדות לגזענות, ולכן על המחויבות לערכים דמוקרטיים. יותר משיש כאן "איחוי שברים", יש כאן אישוש וקיבוע של קדימות הקולקטיב היהודי. להבדיל, גם המחאה החברתית הפכה בחלקה ממחאה לחגיגה עצמית של ה"נושאים בנטל" שהתפעמו מעצם היציאה לרחובות וגילוי המעורבות.

כל אלה נמצאים כמובן בצלה של חווית השואה, שהיא הן מכוננת זהות משותפת והן מעצבת אותה כזהות של קורבנות שמתגוננים מפני איום השמדה. ביטוי מובהק לכך ניתן ב"מצעדי החיים" שמציבים במרכז את חווית המתבונן המזועזע מהשואה מחד גיסא, והרואה בעצם קיומו ונוכחותו התרסה נגדה (אם לא ניצחון על הנאצים ממש!) מאידך גיסא. כך התיימר יליד תל אביב הנשיא עזר וייצמן בנאום שנשא בפני הפרלמנט בגרמניה: "הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, היא מיינץ, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשא ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב". הפאתוס כאן הוא של האני שנפעם מכך שהוא כזה: נפעם מרגישותו שלו, ומעצם קיומו.

הנרקיסיזם מציב במרכז את החווים – את האנשים הערכיים, האכפתיים והרגישים ועל-כן הטובים והצודקים ששותפים לחוויות הללו. ה"ישראלי" מתרגש מעצמו מתרגש מאימי השואה שמאיימים עליו תדיר, מתרגש מקצת יידישקייט, מתרגש מעצמו מוחה דמעה בכיכר, מתרגש מעצמו קורא ל"צדק חברתי", ובכל ההתרגשות הזו מזהה בעצמו גרעין מוסרי, רגיש, אכפתי, צודק, ומאויים. או בנוסח מסכל-הביקורת של העיתונאי דרור פויר שהופך את קריאת הדוחות הקפדניים של ארגוני זכויות האדם למיותרת: "אני נבל? שואל את עצמו הפטריוט הישראלי הממוצע, אני? מאיפה לאנשים האלה, שנראה כאילו הם סובלים מעצירות קשה ושלא חייכו מאז הסכמי אוסלו, יש את החוצפה לומר שאני נבל?" (על הכשלים של ההתבוננות העצמית).

כך מכוננת הזהות היהודית/הישראלית כזהות של מי שמאוימים בעצם מהותם, וצודקים תמיד בשל כך. כאמור, חלק אף מוסיפים לתבשיל "מוסר יהודי" (שאינו מוסרי ואינו יהודי) בתואנה שהוא "שלנו" ולא "מוסר נוצרי/אוניברסלי". זהות זו היא שמביאה לעמדה האנטי-מוסרית של הקדימות המוחלטת. ודוק: איננו ניצבים בפני בחירה בין לאומיות לבין א-לאומיות, בין מעורבות של המדינה לבין ניטראליות, או בין פרטיקולריזם לבין אוניברסליזם. העמדה שמאפשרת את הקדימות המוחלטת המכונה "עניי עירך קודמים" אינה שישנה זהות (תרבותית, לאומית) שנמצאת תחת איום ושראוי להגן עליה. עמדה שכזו הייתה מחייבת זהות נפרדת מהאיום ומהשאלה מי צודק בסכסוך, מתי, ומאיזו בחינה. כלומר, עמדה לאומית סבירה שכזו מניחה זהות שאינה כוללת את האיום החיצוני או את צדקת הדרך כמרכיב מהותי שלה עצמה. במקום זאת, יש לנו זהות שצדקתה והאיום עליה הם מרכיביה, וכל זאת על-רקע העמדה הזהותנית שלפיה הזהות היא עובדה טבעית שהיא גם מקור הערכים וראשית ההצדקה. אולי מי שמבקש הסבר להתרגשות לרגע שדעם עוררה בשמאל במערכת הבחירות האחרונה ימצא אותו גם כאן – בהכרה שמחויבות אלמנטרית לזכויות אדם חייבת להתעמת חזיתית הן עם סקטוריאליות ועם תפיסת הזהות כבסיס בלעדי לערכים, והן עם הזהות היהודית/ישראלית.

ד"ר יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה

—————————————————————————-
1 יתר על כן, בשימושו כעקרון כללי, "עניי עירך" לא מסביר לנו כיצד נקבעים תחומי העיר באופן שהוא רלוונטי מבחינה מוסרית. למשל, כאשר מדובר בחובה לטפל, על אדם בדרך כלל לטפל בילדיו, ואילו כאשר מדובר בחובות אחרות "גבולות העיר" הם אחרים.
2 לטענתו של רמי גודוביץ' בעוד שתפיסות הקדימות המוחלטת מציגות עצמן כמבטאות מהות, הן למעשה תולדה של התמקדות בתת קבוצה של השיקולים הרלוונטיים שמבטאת העדפה ערכית קודמת. על בסיס זה ביקר במאמרו What’s wrong with a bite of Dog, את עקרון הקדימות המוחלטת בהקשר של התייחסות שונה לחיות מחמד לעומת חיות ניסוי.
3 ולעניין זה ר' ספרו של ברנרד ויליאמס Ethics and The Limits of Philosophy.
4 טענה קשורה משמשת את אמיר הורוביץ במאמרו "אי ציות לחוק ואסימטריה מוסרית בין שמאל לימין" שהתפרסם בכתב העת עיון, חוברת נ"ה.
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    הניסיון להתחמק מדיון אמיתי בשאלות האקטואליות העכשוויות על ידי האשמה של הכל על בעיות הזהות של הצד השני של המתרס הוא ניסיון מפוקפק למדי. לרוב מדובר באנשי ימין שבמקום להעניק תשובה מנומקת לטענות שמנגד מעדיפים להתייחס לבעיות הזהות של אנשי השמאל (שנאה עצמית, התרפסות וכו') והפלסטינים, כעת המצב הוא הפוך.

    האם חלק מהישראלים – וליתר דיוק, הטוקבקיסט הממוצע – מעניקים קדימות לסיוע ליהודים על פני לא יהודים באופן מוחלט? יתכן. אך להתמקד בזה יהיה להתחמק מהבעיה האמיתית. מסופקני אם לישראלים רבים הייתה בעיה עם ההחלטה של מנחם בגין לקלוט בישראל כמה מ"אנשי הסירות" הויאטנמים. אם ידיעותיי לא מטעות אותי היה מדובר בכמות ברוכה של כמה מאות אנשים, והייתה גאווה בישראל על הסיוע להם למרות שהרגש "עניי עירך קודמים" היה קיים גם אז והוא קיים תמיד ובקרב כל העמים, הן בפרשנות הטוקבקיסטית שלו והן בפרשנות שיש במאמר.
    ובעצם, כדי למצוא דוגמא שכזו לא צריך להרחיק עד קליטת הפליטים הויאטנמים. רק לפני תקופה קצרה, עם רעידת האדמה בהאיטי, היה אפשר לראות עד כמה גאים הישראלים כולל הטוקביקסט הממוצע לסייע לאלפי בני אדם זרים, גם אם הם במקרה לא יהודים.

    ההבדל בין רעידת האדמה בהאיטי וקליטת הפליטים הויאטנמים, לבין בעית המסתננים הנוכחית הוא ברור. במקרים הראשונים היה מדובר בסיוע אמיתי לאנשים שבבירור היו צריכים אותו, והוא לא בא על חשבון אזרחי המדינה. במקרה של המסתננים, מדובר בבליל של אנשים שחלקם צריכים סיוע וחלקם לא, כמות עצומה של עשרות אלפי אנשים (מאות אלפים אם כוללים את העובדים הזרים ללא אשרה), ובמידה ויוחלט לסייע להם זה בפירוש יבוא על חשבון משאבים נכבדים של המדינה והמעמדות הנמוכים של האוכלוסייה (תמיד עודף של היצע עבודה זול יפגע במעמדות הנמוכים של האוכלוסייה). מעבר לזה, כל ישראלי ממוצע עם התמצאות ממוצעת בענייני המזרח התיכון יכול לדעת שבקהיר ובסביבותיה חיים מיליוני אפריקאים ללא סכנה על חייהם, ומי שהיגר לכאן יכל לחיות גם שם, אך הוא העדיף את ישראל ובא אליה מסיבות כלכליות גרידא. כלפי הגירה כלכלית שכזו לאנשים כבר אין הרבה סבלנות.

    אותו דבר לגבי נושא הכיבוש. הרוב הישראלי הוא בעל הבחירה האם להמשיך את הכיבוש והאם לא, וניתנו לו על ידי הפלסטינים ומדינות ערב השכנות מספיק סיבות טובות כדי להמשיך את הכיבוש הן מבחירה והן מאילוץ (הצד השני סירב להצעות שלום שכללו את סיום הכיבוש). הטענה שהרוב הישראלי הוא לא רלוונטי כדי להחליט בנושא הכיבוש כי הפלסטינים לא כלולים בו היא מגוחכת. הפלסטינים החיים בשטחים היו ביחד עם מדינות ערב בסכסוך צבאי עם ישראל. בעימות הצבאי המכריע (67) הם כשלו כישלון צורב ונכנסו תחת כיבוש ישראלי. זה לא נותן להם עכשיו את הזכות להצביע בבחירות הישראליות ולהחליט האם הכיבוש הזה ימשך או יסתיים או האם הם יסתפחו לישראל או לא-יודע-מה. הרי זה מגוחך לחשוב שאם הפסדת במלחמה ונכבשת על ידי כוחות הצד השני אתה מקבל זכות השפעה על הממשלה של הצד שאתה נלחם בו.

    1. עדו

      א. הפלשתינאים תושבי השטחים לא נלחמו בישראל, היה זה הלגיון הירדני שנלחם בה והפסיד.
      ב. אם היינו שולטים צבאית בשטח בגלל נימוקי ביטחון כפי שעשינו בדרום לבנון – ניחא. אבל הקמת ההתנחלויות די הורסת את הנימוק הבטחוני (מבחינה בטחונית, אזרחים שצריך להגן עליהם בלב שטח עויין רק מקשים על הצבא ולא תורמים בכלום לביטחון של האזרחים שבתוך הקו הירוק) וגם פותחת פתח להדדיות. כבר לא מדובר בשטח שמוחזק מסיבות בטחוניות אלא באדמת אבותינו ושטח ששיך לעם ישראל. שייך? אז שיהיה שייך עד הסוף כמו בגולן. לא שייך? אין מה להקים שם התנחלויות.

      1. שחם איש גדול

        עידו היקר,
        מי היו לוחמי "הליגיון הירדני", כלל אזרחי ירדנים ולא רק הבדואים שבינהם. מה שהחל ב-1948 להיקרא כ"גדה המערבית של ירדן", שסופחה אליה שלא כחוק, הפכה לחלק אינטגרלי של ירדן. גם מי שמכונים פלסטינים ראו עצמם כירדנים שלמים וזכים. הם השתלבו בכל מערכי השלטון והחיים של ממלכת ירדן, פלסטינים שימשו ראשי ממשלה, שרים, שופטים ראשיים ומפקדים, כולל רמטכ"לים. הם פשוט לא ראו את עצמם כפלסטינים אלא כירדנים לכל דבר.
        המשבן בין הפלסטיניות לירדניות התעוררה רק לאחר 67', כאשר הארגון פת"ח ייחס לעצמו את הולדת העם הפלסטיני (מעניין שראשי הארגון הזה לא היו ילידי ארץ ישראל-פלשתינה) ורצה להשתלט על ירדן-תחילה. המאבק התנהל בין 1969 ל-1974 (זמן כתיבת המסמך המכונן של העם הפלסטיני והוא "תורת השלבים לחיסול הישות הציונית" ובקיצור "תורת השלבים"), כאשר הפיק שלו היה בספטמבר השחור 1970, כאשר חוסיין החליט לשים סוף לחתירה המתמדת של ערפאת תחת שלטונו והוא קטל בהם כ-20 אלף והבריח את רוב הנותרים ללבנון.
        יום טוב לך עידו.

    2. שראלי ממוצע עם התמצאות ממוצעת בענייני המזרח התיכון

      מצרים מגרשת אריתראים לאריתראיה. מעולם, לא הצלב האדום, לא האו"ם ולא משפחותיהם הצליחו לאתר ולוא אחד מהם לאחר גירושם. (צא ובדוק)

      מדינת ישראל מחוייבת, כחתומה על אמנת הפליטים, לבחון את בקשות המיקלט, כיוון שאחוזי הפליטים בקרב האריתראים והסודנים מהאזורים שהגיעו לישראל: דרפור, נובה, דרום קורדופן והנילוס האדום הם כ 80% בכל מדינה מתוקנת, ישראל בחרה בטקטיקה של הגנה קבוצתית. במקביל, גורמים במשרד הפנים האחרון החלו בהליך של דלגיטימטיזציה של הפליטים דרך הטענה כי רק אחוז נמוך מאוד נמצאו פליטים בבחינת מעמדם. אולם זו הטעיה ידועה: הרי בודקים רק את מעמדם של יוצאי ניגריה, שאכן, אינם זכאים- שאר מבקשי המיקלט כלל אינם נבחנים וכאמור, זוכים להגנה קבוצתית.

      מצרים אינה מוכרת על ידי האו"ם כמדינה המספקת הגנה נאותה לחיי פליטים. לכן תפקיד בחינת המעמד במצרים אינו בידי משרד הפנים המצרי (כפי שהוא בארץ) אלא בידי נציבות עצמאית של האו"ם. מזה כחודשיים- פליטי צפון סודן במצרים מהחבלים בהם מתבצע רצח עם, שהתגבר בחודשים האחרונים תוך שבאשיר מעמיד פנים כי פניו לשלום וכי מדובר במלחמה בעבריינים, זוכים לזכות נדירה: resettlement. ראיה חד משמעית כי התדרדרות המבצב בחבלים אלה וסיכון חייהם על ידי המצרים מובילים את האו"ם להדרש לצורך המיידי להגן על חייהם מחוץ למצרים. אז נפלא שאתה כל כך בקיא בנתונים, אכן, "ישראלי ממוצע".

      1. עמית

        מצרים גירשה במקרים מסוימים אריתראים חזרה לארצם – היו מקרים שגם מדינות סקנדינביות עשו את זה – אך זו לא מדיניות מצרית גורפת. אלפי אריתראים חיים בקהיר וסביבתה.
        לגבי סודנים זה כבר סיפור אחר לגמרי – על פי הערכת ממשלת מצריים יש למעלה מ-5 מיליון סודנים שחיים במצרים. לפחות 65 אלף סודנים רשומים כפליטים במשרדי האו"ם במצרים. הסודנים שבאו לישראל יכלו להשאר בקהיר וסביבתה, והם העדיפו את ישראל מסיבות כלכליות גרידא.

        1. ישראלי ממוצע עם התמצאות ממוצעת בענייני המזרח התיכון

          "הסודנים שבאו לישראל יכלו להשאר בקהיר וסביבתה, והם העדיפו את ישראל מסיבות כלכליות גרידא."
          הפליטים האפריקאים הראשונים שנכנסו, מלבד כפרטים בודדים, היו קורבנות הטבח בכיכר מוסטפה מחמוד, שנעשה על ידי השוטרים המצרים. קורבנותיו היו דרום סודנים ודרפורים. האו"ם מעולם לא הכיר בטענה כי מצרים מספקת הגנה על הפליטים ולכן עזיבתם את מצרים שוללת מהם מעמד. לכן, השאלה הרלוונטית אינה למה הם נכנסו לישראל אלא למה ברחו ממדינת המוצא שלהם. אז אתה בעם כל הכבוד לכך טרחת לעשות גוגל ואף לצטט שטרסלר, אתה טועה.

          1. עמית

            ההרג של אפריקאים בהפגנה בכיכר מוסטפה מחמוד בקהיר לפני כמעט עשור, היה כשהם הפגינו מול בניין האו"ם כדי לשכנע שירשמו אותם כפליטים, מה שהאו"ם לא עשה. האירועים של ההפגנה ההיא הם יוצא מין הכלל שלא מעידים על הכלל. הכלל הוא שמיליוני אפריקאים, בפרט סודנים, חיים בקהיר וסביבתה עם ביטחון. הם סובלים מאפליה חברתית ובעיות כלכליות, אך לא בצורה יוצאת דופן עבור מהגרים למדינת עולם שלישי. הנקודה העיקרית היא שהם לא מצויים בסכנה במצרים, ולמעט אותה הפגנה אלימה לא היו תקריות של הרג או אלימות רחבת היקף כנגדם. הם מתרכזים בעיקר בשכונות העניות של העיר, עם שיעור אבטלה גבוהה ומגבלות ממשלתיות על אלה מהם שלא קיבלו אשרה או תעודת פליט, ועוד כל מיני קשיים – שחלקם קיימים עבורם גם בגינת לוינסקי ולא רק בקהיר -. אך אין סכנה לחייהם בקהיר, והעובדה היא שמדובר במיליוני סודנים ופליטים אפריקאים שחיים בקהיר וסביבתה מה שלא היה מתאפשר אם הם היו נרדפים.
            ולא אני לא צריך גוגל או את נחמיה שטרסלר, למדתי את זה בין השאר מחבר פעיל פוליטי סודני שחיי בקהיר גם היום.

          2. ישראלי ממוצע עם התמצאות ממוצעת בענייני המזרח התיכון

            כן, ודאי. גם מחבר ערבי למדת, אני בטוח 🙂

            לא, ההפגנה לא היתה כי לא קיבלו מעמד פליט, ההפגנה היתה של נשים וילדים רבים, כפי שאמרתי, רובם דרום סודנים ודרפורים, שקיבלו, כמעט עד האחרון, מעמד פליט בקהיר למרות המדיניות השמרנית של נציגות האו"ם בקהיר, ההפגנה היתה דרישה שלהם שיזכו לזכויות כמו resettlement, אבל אתה, כמובן, יודע יותר טוב. אחר רצח והרעבת 2 מיליון הדרום סודנים ע"י באשיר מעטים ממבקשי המקלט לא זכו להכרה. בכל שנה נרצחים במצרים ובקהיר עשרות ומאות של פליטים אפריקאים וסודנים בפרט ולא, הכוונה אינה לערבים סודנים אלא לאפריקאים סודנים, אני בטוח שחברך הטוב הסביר לך יפה את ההבדל 🙂 "הגבלות על אלה מהם שלא קיבלו תעודת פליט"- ספר על אחד שקיבל תעודת פליט ואינו מופלה, ולא ניתקל באלימות גזענית, למה אתה ממציא, כלומר, איזו חוצפה יש בשביל להמציא עובדות בנושא שאינו קשור אף קשר עקיף לחייך, ביוהרה ישראלית אופיינית. הראיה היחידה היא כי מצרים היא אחת המדינות מהן אחוז ה resettlement הוא הגבוה בעולם. מה הקריטריון ל resettlment? נכון, "עומס" על המדינה הקולטת, אך כיוון שאין מדינות המסוגלות ומחוייבות לקלוט מכסות בקנה המידה שמדינות כמו לוב ומצרים נתקלות בהן, הזכות ניתנת בעיקר לאור אי הגנה על הפליטים במדינה ממנה מתבצע ההליך. מדובר על עשרות אלפים, ככל הניראה כ 30000. רק בחודש שעבר, כאמור, זכו מאות פליטים דרפורים ל resettlment מקהיר בקנדה ובארה"ב. אני בטוח שהחבר שלך סיפר לך 🙂 נו, בוא יללה- בוא נשמע את העובדות הבאות. הפעם אני ממליץ על חבר אריתראי בצ'אד- מה אתה אומר?

          3. עמית

            פיהוק. יש מתאם הפוך בין מספר הסמיילים (וההשמצות האישיות) בתגובה למספר דברי הטעם שכתובים בה ואתה מדגים את זה היטב. אין כל בסיס למירב הטענות שלך, כולל הצהרות מגוחכות כגון "בכל שנה נרצחים במצרים ובקהיר עשרות ומאות של פליטים אפריקאים וסודנים". אתה יותר ממוזמן להביא ראיות כל שהן עבורן.
            ההפגנה שבה נהרגו סודנים ב2005 הייתה לאחר שב2004 סוכנות האו"ם למען פליטים הפסיקה לקבל בקשות מקלט מצידם והפסיקה להגדיר אותם כפליטים. בעקבות זאת הם לא יכלו להיות מיושבים במערב.
            http://www.nytimes.com/2006/01/03/international/africa/03egypt.html?pagewanted=all
            "In 2004 the United Nations stopped processing their applications for refugee status, which could have given them a chance to be relocated to the West.
            The refugee agency, contending that most of the migrants would not qualify because the part of Sudan they left is no longer at war, said that its decision was in the best interests of the Sudanese"
            מצרים היא לא מעבר להרי החושך. זאת פשוט מדינה ענייה, והקליטה של אוכלוסייה זרה עניה בתוכה היא קשה. יש גזענות רבה נגד פליטים והם במצב כלכלי ירוד. אין, לעומת זאת, רדיפה ממשלתית כנגדם, ואין, לעומת זאת, כל סכנה לחייהם. באף דו"ח של אף ארגון זכויות אדם ו(וכן, גם לא מהתיאורים ששמעתי אני) אי אפשר ללמוד על אלימות רחבת היקף, שלא לדבר על הרג, של פליטים סודנים במצרים. זה מגוחך לטעון זאת וכאמור, המספרים מדברים בעד עצמם; מיליוני סודנים חיים במצרים וחלק זעיר בלבד מתוכם ניסה להגיע לישראל. אלה שעשו זאת עשו כן כי הם רצו לשפר את רמת חייהם ולעבור ממדינת עולם שלישי למדינת עולם ראשון, לא כי היה איום כל שהוא על חייהם.

          4. ישראלי ממוצע עם התמצאות ממוצעת בענייני המזרח התיכון

            מקרב המפגינים, כאמור, היו הראשונים שחצו כיותר מפרטים את גבול מצרים לישראל. ובקבוצה זו, הדרום סודנים, הקבוצה הראשונה שהגיע לישראל, הכיר האו"ם כבר בעבר כפליטים, (כרטיס כחול) וזו הסיבה שהגיעו לישראל וזכו בה ל אשרת א5 ולא לאשרת א 5 2 המונפקת היום. החיוכים הדביליים דביליים ממש כמו החבר הסודני שלך במצרים. כאילו- ואו, לא עברנו את עידן טיעון ערביי המחמד?
            כמה מפתיע- התעלמת מהטענה הרלוונטית: העובדה שהאו"ם ישב מחדש למעלה מ 30000 מבקשי מיקלט סודנים בארצות אחרות. אמנם ישוב מחדש נתפס כפיתרון אידאלי שלא היה אמור ללמד על המדינה ממנה נעשה, אולם בפועל, עקב העדר מיכסות במספרים ראליים בקרב מדינות קולטות, הישוב מחדש מהווה עדות להתיחסות האו"ם לביטחונם של פליטים במדינה בה הם זוכים למעמד.. ומהעובדה שאלה המגיעים לארץ יש רוב מכריע לאפריקאים, בעוד שמרביתם המכריע של הסודנים החיים במצרים הם ערבים- לא שאין הם סובלים גזענות במצרים אלא אין הם סובלים גזענות באותה מידה כיוון המופנית לאפריקאים. מרבית הסודנים שאינם דרפורים/נובים/דרומיים… המגיעים לישראל מגיעים בגלל רדיפה פוליטית אישית. ומה עוד צריך לאמר בשביל שתבין: מבקשי המקלט מאזורים בהם נרדפים, גם בסודן (כלומר, לא רק אריתראים) אינם מוגנים בפני גירוש.

      2. שראלי ממוצע עם התמצאות ממוצעת בענייני המזרח התיכון

        אופס, התכוונתי "הנילוס הכחול"… עיוור צבעים… 🙂

    3. אביגיל

      חלשה מאוד התגובה של עמית למאמר עמוק ומנומק היטב של ד"ר יובל אילון.
      הדוגמה של העזרה לכמה מאות וייטנאמים וההירתמות לסייע ברעידות אדמה לעת מצוא, רק מבליטה את העומק והיושר של המאמר של אילון. ישראל מאז הכיבוש רק אוספת לה פה ושם כמה עלי תאנה עלובים, הו כמה עלובים, שלא מחייבים שום הקרבה ושום יציאה אמתית מגידרה.
      גם שאר הטענות של המגיב עמית ישנות ושחוקות וכולן יוצאות שוב מתוך אותה גישה שאותה חושף בצורה מרשימה ורעננה ד"ר יובל אילון – והכול לקוח מתוך הגישה הפטרונית של הציונות או היהודיות הישראלית, הטופחת לעצמה על השכם יום יום ואין לה מה לאמץ הרבה את הראש, כי הרי צדקתה מובנית בתוכה, מעצם הגדרת זהותה, כפי שהפליא להוכיח ד"ר יובל אילון.

  2. חיה סדן

    באריכות – חלק כן וחלק לא. בקיצור – כן. בעקרון השאלה – זהות או ערכים כלל אנושיים? תפיל אותנו בפח בכל פעם, מצד אחד ומצד שני, ואולי יש כאן קצה חוט לא לשכפל אותה, אלא לשנות אותה.

  3. שרלי

    קרש ההצלה החדש של הגזענות האשכנזית: הפליטים.
    בזכותו הם יכולים להמשיך לשחות בקיצבאות השואה שלהם ובפנסיות המנופחות, המועצות האיזוריות עם ארנונה דמיונית, בהפשרת קרקעות לקיבוצים כדי שיעשו עסקים, בבלעדיות על משרות באוניברסיטה, בכל תקציבי התרבות, בפרסי ישראל, ובכל מנעמי זכויות היתר
    בזמן שהם ממשיכים להפלות את המזרחים ולחסל אותם.

    חבל שהעוקץ משתף פעולה עם השקרים האלה.

    1. עדו

      ככה אפשר סוף סוף לשנוא מישהו שיותר שחור, עני ומסכן ממך בלב שקט. כי אתה בעצם שונא את האשכנזים המתנשאים , זה לא שאתה מרים את האף על אחרים שזה מקרוב באו כמו שעשו לסבא שלך בשנות החמישים, לאאא , מה פתאום?
      רק חבל שיש גם אתיופים ויש מזרחיים שלא סובלים אתיופים לידם וזה די מקלקל את הקטע עם האצבע המאשימה הקבועה נגד האשכנזים. אבל פליטים? לשנוא אותם זה פטריוטיות אמיתית.

    2. נטליה

      אתה אכול שנאה.

  4. רון גרליץ

    מאמר מעניין וחשוב. לגבי "עניי עירך קודמים" – הניתוח כאן מצוין והביטוי הזה באמת רווח ובשימוש כלפי כל מי שעושה משהו שנתפש למען האחר – יהיה הוא אפריקאי הסובל ממדיניות חברות התרופות או תושב כפר קאסם (5 דקות מתל אביב) שסובל מאפליה תקציבית. המאמר כאן בונה טעון מעולה נגד השימוש הנלוז של הביטוי הזה אבל לצערי השימוש בו הוא בד"כ מן משפט קסם שאומרים שלא רוצים לעסוק במשהו. לא באמת מתכוונים שעניי עירך קודמים (שהרי הרבה פעמים אלו שאומרים אותו לא עושים כלום גם למען עניי עירם- ממש ממש עניי עירם) אלא לא יודעים איך לנסח התנגדות או לא רוצים לחשוף את הסיבה להתנגדות לפעילות למען שוויון לערבים/סוף לכיבוש/זכויות לפליטים וכ"ו ואז שולפים את "עניי עירך קודמים".
    מה שהכי חסר במאמר (הכאמור מעולה) הזה הוא: מה עושים עם זה ? איך מנצלים את האבחנות כאן לפעולה לשינוי חברתי ?

  5. ברוך

    מענין. רציני. ברצינות וכלל לא בהתחכמות אוסיף נדבך:
    מעבר להגדרות שגודרות מיהו עני ומהי עיר, חווינו בעירנו את עידן "עניי עירך ועשירי עירך – עשירי עירך קודמין".

  6. נתן

    בלי סיפורים ובלי מעשיות.

    ערב אחד חזרת הביתה ומצאת שמשפחה פלשה אלייך הביתה , אין להם איפה לגור ,אין להם לאן ללכת, אין להם מה לאכול, אין להם עבודה ובקיצור אין להם כלום. האם תודיע להם שמהיום אתה דואג לפרנסתם או שתרים טלפון למשטרה?

    1. נטליה

      זה אכן נוראי שכל הנטל נופל על דרום תל-אביב, ורק לגביהם האנלוגיה שלך אולי תופסת, אבל לגבי כלל המדינה מדובר בבולשיט שלא יתואר, ויעידו הכמויות המסחריות של אנשים שנוהרים לכאן ממזרח אסיה בשיטת הדלת המסתובבת. הסיבה היחידה שהם נוהרים ובפני הפליטים סוגרים את השערים היא שיש אנשים שגוזרים קופון על הנהירה, ועל הפליטים לא.

      צריך לרכז את המאמצים בביזור קליטת הפליטים, ובפיצוי כספי (כן, פיצוי כספי, שוב, פיצוי כספי) לאנשים שחייהם נפגעו כתוצאה מהיותם מרכז קליטה והטמעה של כמות אדירה של אנשים יחסית לגודל שכונתם בלי תקציב נאות.

      1. דרור BDS

        "זוהי, במחילה, דמגוגיה" הינו הטיעון הנפוץ ביותר בו משתמשת חנה בית הלחמי. לא לכבודך להשתמש בטיעונים מעין אלו.

        נתן אכן מתכוון לנטל הנופל על תושבי דרום ת"א (ועל תושבי ערד, אילת ועוד מקומות) וההשוואה אינה אנלוגיה אלא תיאור המצב כהוויתו. ערבוב מין בשאינו מינו – עובדים זרים המובאים ממזרח אסיה למען רווחים של רשעים יחד עם פליטים הבאים ממרכז אפריקה והיחס המחפיר של המדינה הציונית אליהם – הינו אחיזת עיניים ואין פלא שהציבור הרחב, בוודאי ובוודאי תושבי השכונות, אינם מקבלים אותו.

        מה שהופך את ארגוני הסיוע למה שהם מכנים פליטים לאויבי הציבור אינו הציבור היהודי הגזעני המתרץ את גזענותו בביטוי עניי עירך קודמים, גם לא אותם פעילים ופעילות מזרחים שהסבירו ליוסי אחד וליגאל שתיים כי פרט לפליטים ישנם עוד בני אדם במרחב אליו הם – הקולוניאליסטים האשכנזים – פלשו, אלא התעקשותם שלהם לקשור את את הפתרון – היחיד לדידם – לטובת שתי האוכלוסיות יחדיו.

        פתרון כזה, כפי שציינת בחלק השני של תגובתך וכפי שהציגו בן ארי ובן גביר, אינו מקובל עליהם. לדידם, יש להלחם בפורענות הציונית אך ורק דרך בתי המשפט הציוניים וכל עוד לא מושג הנצחון יואילו נא תושבי דרום ת"א, כמו גם המהגרים, להמתין. לא, לא כפי שאת מציעה וכפי שהציעו בן ארי ובן גביר – להמתין בגינת באזל מול ביתו של יגאל שתיים, לא חלילה בבריכת גורדון (וראי שם את זעקות השוד והשבר של נציגת עיר לכולנו עם הגעתם של המהגרים לשם), גם לא בפארק הירקון, שם הדשא ירוק הרבה יותר מהדשא של גינת לוינסקי, על המהגרים להמתין בדרום ת"א, ועל הילידים להמתין, בסבלנות ובנימוס אירופאי, עד שיפסוק בגצ בעניינם. העובדה שגם ארגוני הסיוע לא מכירים בבגצ כבית משפט לגיטימי (בצדק כמובן), רק מוסיפה עוד על הדיסוננס הקוגניטיבי של דרך פעולתם.

        דרכם של פילוסופים להתפלסף ודרכם של מתמטיקאים למצוא אלגוריתם יעיל בהתחשב באילוצים. האילוץ בו צריך להתחשב הוא שהמשטר הציוני הוא ציוני. ע"פ אילוץ זה יש לפעול ולא לספק פתרונות אידיאליים ליום בו משטר זה ייחרב.
        שום פיצוי כספי. להחזיר לבעלי האדמות, במקרה זה הבעלים הקולקטיביים של הגינות, את אדמותיהם. לכן, לראשות העירייה יש לתמוך במועמדותו של בן ארי. הוא היחיד התומך בסילוקם של המהגרים לגינת באזל ופארק הירקון במיידי, ואח"כ, קחו לכם את הזמן אשכנזים יקרים, תריבו בבגצ מה לעשות עם המהגרים.

  7. עדו

    "עניי עירך קודמים" הוא אחד הפסוקים הנכונים ביותר בהלכה היהודית. אין מה לפרש כאן פירושים הוא אומר בצורה ברורה שצריך לעזור למי שקרוב אליך ולא למי שרחוק ממך.
    כך שהארי מפלורידה שהולך לטמפל פעם בשנה ביום כיפור הוא הרבה פחות תושב העיר שלי מאחמד מאום אל פאחם ובוודאי שפליט שדופק על השער הוא הרבה יותר קרוב אלי מקורבן רעידת אדמה בהאיטי.

  8. רמי

    עמית כתב:
    "הניסיון להתחמק מדיון אמיתי בשאלות האקטואליות העכשוויות על ידי האשמה של הכל על בעיות הזהות של הצד השני של המתרס הוא ניסיון מפוקפק למדי. לרוב מדובר באנשי ימין שבמקום להעניק תשובה מנומקת לטענות שמנגד מעדיפים להתייחס לבעיות הזהות של אנשי השמאל (שנאה עצמית, התרפסות וכו') והפלסטינים, כעת המצב הוא הפוך."
    הוא לא הבחין כי המאמר אינו "מתחמק מדיון אמיתי" וגו' "על ידי האשמה של הכל על בעיות הזהות" וגו', אלא ניתח עמדה הדנה בשאלות אקטואליות בפניה לרדוקציה של עמדות הצדדים לטעות אודות זהות המשתתפים בדיון. המאמר עושה בדיוק ההיפך מהמיוחס לו. אבל למה להיות קטנונים. מה לטוקבק וללוגיקה?

  9. אלון הראל

    הניתוח ללא ספק נכון ביחס לחלק לא מבוטל של החברה הישראלית. זה נכון גם לגבי מרכיבים זהותיים של קבוצות לא ציוניות כמו השמאל הרדיקאלי והחרדים. בוודאי שזה נכון לגבי רבים בציונות בכל הזרמים.

  10. יובל אילון

    מאז כתיבת המאמר הובהר שיש לצרף לרשימת רודפי הפליטים ועושי דברם את שר הפנים הנוכחי, שר האוצר, ומנהל איכילוב.

  11. הילי

    זה גם חידוש הלכתי או מושגי להחזיק בשיפוט שעניי עירך קודמים אך ורק כשהקדימות היא כדי לשים מישהו מאחור.

    המובן הישן של הערך (שבו אכפת לך מ"עניי העיר" ) אמור לעזור (נפשית, רטורית) לשיפוט מטעם ערך אחר (הזהות הלאומית נניח) בלי לתרום למובנו.