ואני, כבר הייתי מכאן

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין השנים 1990-2010 היגרו לישראל 983,936 אנשים מבריה"מ לשעבר. אני הייתי אחת מהם.

הגעתי הנה עם משפחתי כשהייתי בת חמש, ממש בתחילת גל ההגירה הגדול, בסוף 89'. אני זוכרת במעומעם איך חברים של הוריי אספו אותנו בלילה מנתב"ג והביאו אותנו לדירה ששכרו עבורנו ברחובות. הדירה הייתה בבניין חדש ודי מפואר במרכז העיר. את החודשים הראשונים בארץ העברתי בגן חובה ולאחר מכן בקייטנת עולים, שם מהר מאד הובהר לי שעליי לזנוח כל מאפיין של התרבות שבה גדלתי ולהיות מיד ישראלית כמו כולןם. עבדתי קשה מאוד כדי לסגל לעצמי מבטא צברי "אותנטי", ואף הגדלתי עשות והמצאתי לעצמי סיפור על כך שלמעשה נולדתי כאן אבל הוריי לקחו אותי לרוסיה ואז חזרנו הנה. בשנים שלאחר מכן הגיעו עוד הרבה ילדים וילדות לגן ולבית הספר שלי, שהיו משם. ואני, כבר הייתי מכאן, כבר הייתי ותיקה יחסית. ידעתי לדבר כמו כולןם, ולבי הקטן ניתר מאושר בכל פעם שמבוגרים אמרו לי שאין לי בכלל מבטא.

עם סיום הסיוע שקיבלנו מהסוכנות, הוריי לא יכלו לעמוד יותר בתשלומי שכר הדירה בבית היפה ברחובות, וכמו מאות-אלפי מהגרים אחרים הם לקחו משכנתא בריבית מוזלת ורכשו דירה באשדוד. המעבר לאשדוד היה בפסח של כיתה ד', ועם המעבר חיי השתנו. פתאום, הגענו לשכונה שבה רוב הילדים דוברי רוסית. פתאום, לדבר עם מבטא לא היה דבר רע. פתאום, ילדוֹת העבירו בכיתה פתקים ביניהן ברוסית. ואני נאלצתי לעשות מפנה של 180 מעלות בחזרה לתרבות שהרחקתי מעצמי כל כך שנהייתה לי לזרה.

בשנים שמאז ועד היום, עשיתי את המעבר הזה פעמים רבות. לעתים, בחברה אשכנזית, התחברתי לצד האשכנזי שלי; סיפורים על אמהות דאגנית, על גפילטע פיש ועל מנהגים אירופאיים. לעתים, בחברה של דוברות/י רוסית, התחברתי לצד הרוסי שלי, למנהגים המשונים והמיוחדים של משפחות רוסיות, למאכלים רוויי מיונז ולמוסיקה של בית. באף אחד מהצדדים האלה לא הרגשתי אף פעם שלמה. כשניסיתי לחוות את עצמי כאשכנזייה, לא הצלחתי למצוא מקום לשתף בחוויות ההגירה שלי. כל סיפור על הקשיים המשפחתיים ועל המצוקה הכלכלית היו זרים לסביבה ומביכים עבורי. בתוך הקהילה דוברת הרוסית, עולם הערכים שלי שנבנה כאן בארץ, נתפס כזר ומשונה.

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נאלצת לבחור בין שתי הזהויות האלה, הזהות הישראלית וזהות המהגרת מבריה"מ לשעבר. ובעצם למה אני צריכה לבחור? האם שתיהן לא יכולות להתקיים יחדיו?

לחווייתי, בכל פעם שאני מאמצת יותר מדי את אחת הזהויות, אני מרגישה שהיא דוחקת באלימות את השנייה. אימוץ של הזהות הישראלית מגיע יחד עם אימוץ תפיסה סטריאוטיפית של הזהות המהגרת. היא מגיעה ביחד עם דמוניזציה של החולשה שבקשיי ההסתגלות לחיים בחברה שבישראל. היא מגיעה ביחד עם הצורך למחוק ולהוקיע את התרבות הזרה. ואילו אימוץ של הזהות הרוסית מגיע ביחד עם התגוננות מפני הישראליות. היא מגיעה ביחד עם קור וניכור רגשי. היא מגיעה ביחד עם הוויה של עליונות אינטלקטואלית על פני כל הסובבים. היא מגיעה ביחד עם תפיסות מוסר והתנהלות שאינן עוברות כאן.

כפעילה חברתית, רק לאחרונה התחלתי להבין את החשיבות שבזהות הברה"מית שלי לשיח הפוליטי. פתאום התחלתי להבין שהמשפחה שממנה אני באה דומה בהרבה דברים למאות-אלפי משפחות אחרות ושונה מאוד משאר המשפחות שפה. התחלתי להבין שבתוך עולם האקטיביזם יש חשיבות לכך שאני מגיעה מהאוכלוסייה דוברת רוסית. הפסקתי לפחד מלהסתכל בעיניים לאינספור קשישים במצוקה, לנוער בסיכון, לנשים שסובלות מאלימות – כל אלו מתקיימים באופן קיצוני בתוך החברה דוברת רוסית בארץ. הפסקתי לפחד מלהיות מזוהה עם הקבוצה הזאת.

ביום שני הקרוב (29.04), יתקיים המפגש הראשון של קבוצה לדוברות רוסית, שיזמנו אסתר רפופורט, ויקי אידזינסקי ואני. בקבוצה הזאת, אנחנו נדון בחוויות ההגירה שלנו, במשמעות של היותנו נשים דוברות רוסית בתוך החברה בישראל ואיך ההגירה השפיעה עלינו ועיצבה אותנו. במפגשים אלו, אני מקווה שנוצר להתחיל למפות את הנרטיב שלנו, שעד כה כמעט ולא נוסח בעולם האקטיביזם או בשיח האקדמי בישראל. אני מקווה שנצליח לבנות בסיס שעליו ניתן יהיה אחר כך לבוא בשיח עם חברותינו וחברינו מקבוצות אחרות, שנוכל לפעול על מנת להיטיב עם הקהילה שלנו ושנוכל לעשות זאת מתוך זהות שלמה ויציבה.

ייתכן ואני אופטימית יתר על המידה, אבל אני מקווה עבור עצמי, למצוא כאן תחושה של שייכות והבנה שברור לי שיכולה להתרחש רק בחדר מלא בנשים שמדברות בשפה שאל תוכה נולדתי וגדלו באווירה שבה גדלתי גם אני.