ירושלים וצנעא / י"ז. אשה נקנית לאיש

ירושלים וצנעא

ירושלים של מעלה
וצנעא של מטה
חד הם.
אחת עירי,
רקמת צבעים.
שאון קריאות וניחוחות.
אותה פתיחות והוד מלכות.
ברכת זקנה
כמו שכנה.
אותן כמיהות.
אותן תפילות.
ואלוהים עבר דירה
לירושלים הבירה.
זאת הזקנה,
לא הצעירה.
אויתי לנשק
אותם זרים
שכמו אויבים.
ללחוש תודה
שהם חיים וקיימים.
כמו בימים
שכבר חמקו לי,
לבלי שוב.
וכולי חלום מרחף
בסמטאות העיר העתיקה.
רוח קטנה
מתימן שכבר אינה.
שיכורה מבשמים
מתבשמת בצלילים.
והזעתר והעוטר,
הקפה המתובל
ודבלים ושקדים
ומיני צימוקים
ונרד וכרכום
ניחוח קטורת
מבית המקדש למזכרת.

י"ז. אשה נקנית לאיש

אשה נקנית לאיש
בתפילה
יום-יומית רצופה.
איש נקנה לאשה
בקידוש המקום והזמן
בתפילה
באהבה
בעזרת השגחה נדיבה.
מתוך שפע הבריאה.
ברצון הכרעה עליונה
בברית שבינו ובינה.
ברגע ורגע
של עבודה נכונה.
ביגע ויזע ושמחה
ודמעות ומעות.

נשמות טועות
ניתן לקנות בנקל,
פרפרים
קצוצי כנפיים,
נסיכות מולכות
על פני המים,
צדיקות נשים,
לעד נסתרת —
בארץ בה אמת
הפכה למחוסרת
כל משקל.

במרחב משובש,
בו אור יום
אפלה נקרא,
עונג המעוף
הופך אילוץ
בריחה.

אולם גם אם
תצליחי הגביה
עוף,
היכן תוכלי לתת
מנוח לכפות רגלייך,
בלא עוגן, משקל
אמת צרופה?

כיצד תוכלי להבדיל
אופק מדומה,
מהחזון הנבואי,
אליו את חותרת,
עם גרגרי אמת
כבושה?