האמת על מדיניות הצנע

אני קורא עכשיו ספר חדש בשם Austerity: The History of a Dangerous Idea, מאת Mark Blyth. בספר הוא מתעד את התפתחות המשבר הכלכלי בארה"ב ובאירופה, כאשר נקודת המפתח היא שהמשבר הוא תולדה של תיאוריה ואידיאולוגיה שהקשר שלהן למציאות הוא מקרי בלבד. המשבר לא היה תולדה של ממשלות בזבזניות אלא של שוק פרטי, בעיקר הפיננסי, שנכשל קשות. בעקבות המשבר היה אפשר לצפות שאותה תיאוריה ותפיסת עולם תאבד מכוחה המדעי והפוליטי. אכן כך קרה בשלב הראשון של המשבר – שלב ההלם, שבו גם חסידי השוק החופשי הדוגמטיים ביותר שאלו: איפה טעינו? בשלב הזה נראה היה שקיינס חוזר ובגדול. אלא שלאחר תקופה קצרה בלבד, האשמה בשיח הציבורי עברה מן השווקים הפיננסיים לממשלות – שהצילו את המוסדות המרכזיים של השווקים הפיננסיים, קרי הבנקים.

כך התאפשרה חזרתה של התפיסה שבעטיה נבנו המוסדות הפיננסיים בדרך שהביאה למשבר. בתפיסה זו, הממשלה היא הבעיה ולכן יש לקצץ בתקציב ולהיכנס למצב של צנע שיגביר את הפעילות הכלכלית הפרטית. האחרונה תפתור את הבעיה. מדיניות צנע זו בלטה באירופה יותר מאשר בארה"ב (בהיפוך תפקידים מעניין), וגרמה להתארכות המשבר הכלכלי ולפגיעה קשה ברבות מהאוכלוסיות במדינות השונות, בעיקר יוון, שם הקיצוצים היו יותר מאכזריים.

בלית' על רעיון הצנע:

בימים האחרונים, אחרי שיצא הספר לאור, גם גופים מרכזיים באירופה הבינו שמדיניות הצנע אינה מועילה ואף מזיקה. נראה שיש חזרה לחשיבה שהמדינה צריכה להשפיע על הכלכלה לא על ידי קיצוצים אלא דווקא, אפילו, באמצעות בהרחבה תקציבית.

מה שמעניין הוא שאחד הגורמים לכך היה מאמר שיזם סטודנט. במאמר נבחן אחד המחקרים ששימשו פוליטיקאים כדי לטעון שחוב לאומי גדול מדי פוגע בצמיחה. שני חוקרים מהארוורד, Reinhart and Rogoff, טענו שחוב לאומי מעל 90% פוגע בצמיחה ולכן יש לשמור אותו נמוך ככל האפשר. אלא שבדיקה חוזרת של מחקר זה שנעשתה באוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט מצאה כי נעשו בו טעויות שהיו מביישות סטודנט לתואר ראשון: החל מטעויות קידוד, עבור בהשמטת נתונים בלי סיבה נראית לעין, ועד שימוש במשקלות לא מקובלות. טעויות אלו הובילו למסקנה הפוכה לגמרי מזו שהנתונים מובילים אליה: בעוד שבמאמר המקורי נטען כי חוב מעל 90% מביא לירידה בצמיחה של 0.1%, המאמר המתקן מצא שהצמיחה היא של 2.2%.

זה נראה מוזר, כיוון שהיינו מצפים שחוקרים יידעו לבדוק את עצמם ולתקן בעצמם טעויות שהם עשו. אולי התוצאות מצאו חן בעיניהם ותאמו את הנחות המוצא הלא-מבוססות ולא בדוקות שלהם עד כדי כך שהם לא טרחו לבדוק את הדרך שבה הגיעו לתוצאות. בדיקה כזו תמיד חשובה, אבל במחקרים שמשפיעים על מדיניות בדיקה כזו חשובה שבעתיים, שכן טעות כזו היא בעלת השלכות מרחיקות לכת. תמיד טענתי שאתיקה של מחקר תובעת הצגה וניתוח ראויים של נתונים. הבחירה בנושא המחקר ובפרשנות של הממצאים הם עניין אידיאולוגי. אבל בדבר אחד צריך להיות בטוחים – והוא שהנתונים הוצגו כראוי. כאן זה לא קרה!