העלאת גיל הפרישה: בניכוי ערביות וחרדיות מצבנו מצוין

באחרונה הולך ומשתרש לו בארץ הנוהג של ניכוי הערבים והחרדים מהנתונים על החברה הישראלית. עשה זאת ראש הממשלה בנימין נתניהו ועתה עשו זאת גם חוקרי בנק ישראל, במחקר חדש על "התעסוקה והשכר בטרם הפרישה".

מדובר במחקר-המשך שנכתב כדי לתרום לדיון המתמשך על העלאת גיל הפרישה לנשים והמנסה להראות שהעלאת גיל הפרישה לגברים ולנשים (כאמור, בניכוי ערבים וחרדים) גרמה לגברים ולנשים הקרובים לגיל הפרישה להמשיך ולעבוד. אם כך, אפשר להעלות עוד את גיל הפרישה, כדי לדחוף מספר הולך וגדל של גברים ונשים להישאר זמן ארוך יותר בשוק העבודה.

איך בנק ישראל יודע את זה? כי הוא מצא שעובדים ועובדות הקרובים לגיל הפרישה מתמידים בעבודה בשיעור דומה לזה של קבוצת ביקורת של בני/ות 43-40. עוד מצאו החוקרים כי העלאת גיל הפרישה הגדילה את ההסתברות שנשים בעלות שכר גבוה כמו גם נשים וגברים בעלי שכר נמוך, יתמידו בעבודה. מצד שני, נשים וגברים בעלי שכר בינוני וגברים בעלי שכר גבוה לא הושפעו מהעלאת גיל הפרישה.

ובכן, אם העלאת גיל הפרישה משפיעה באופן שונה על בעלי/ות רמות שכר שונות, לא נראה שאפשר להשתמש במחקר הזה כדי לטעון באופן גורף שהעלאת גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64 או ל-67 תגרום להן להתמיד בשוק העבודה. אלא שזה בדיוק מה שעשתה מירב ארלוזורוב (דה מרקר, 21.3.2013).

אם כן, מה צריכה להיות המדיניות? כדי להשיב על שאלה זו יש צורך להבחין בין גיל הפרישה לגיל הזכאות:

1. גיל הזכאות הוא הגיל שבו תושבי ישראל זכאים לקבל קצבת זקנה ופנסיה, בין אם הם מתמידים בעבודה ובין אם לאו, בין אם ההכנסה שלהם גבוהה ובין אם היא נמוכה.
2. גיל הפרישה הוא הגיל הקבוע בחוק בו אפשר להפסיק לעבוד ולקבל פנסיה וקצבת זקנה או להמשיך לעבוד ולקבל קצבת זקנה הכרוכה במבחן אמצעים.

גיל הפרישה הוא בעל חשיבות מיוחדת לנשים, שכן בגילאים 64-60 רק פחות מ-50% מהנשים נמצאות בשוק העבודה. העלאת גיל הפרישה מ-62 (כיום) ל-64 תגרום לכך שיהיה עליהן לחכות שנתיים נוספות. העלאת גיל הפרישה ל-67 תגרום לכך שיהיה עליהן לחכות חמש שנים נוספות עד לקבלת הקצבאות מחליפות השכר – קצבת זקנה ופנסיה (אם יש).

אלא שנראה שאת הנשים הללו איש אינו סופר, לפחות לא חוקרי בנק ישראל ולא העיתונאית מירב ארלוזורוב.

העובדה שמספר הנשים המבקשות להישאר בשוק העבודה הולך וגדל, בגלל שבממוצע נשים היום משכילות יותר ובריאות יותר מבעבר, לא צריכה לבטל את צרכיהן של נשים שבגין השכלה נמוכה או בריאות לקויה כבר נפלטו משוק העבודה.

כדאי לעבוד יותר, בין היתר כי שנות עבודה מרובות יותר מביאות לקצבת זקנה ולפנסיה גבוהות יותר. אולם העלאה גורפת של גיל הפרישה מתעלמת מהנשים שנפלטו משוק העבודה עוד לפני הגיען לגיל 60, ומהנשים שמעולם לא השתתפו בשוק העבודה. אלא שאלה בדיוק הנשים שאותן ניכו חוקרי בנק ישראל מן המחקר. אין שום סיבה להניח שנשים אלה עומדות לפתוח בקריירה זוהרת דווקא בשנות ה-60 שלהן, ואין להעניש אותן על כך.

הסיבה השנייה לשמירה על הבדל בין גבר לאישה בכל הנוגע לגיל הפרישה הוא האפליה השוררת נגד נשים בשוק העבודה ופערי השכר בין גברים ונשים. העלאת גיל הפרישה של נשים ללא טיפול בשכרן הנמוך יותר ובאפשרויות התעסוקה המוגבלות לנשים מבוגרות, תיצור קבוצה חלשה של נשים חסרות אמצעי קיום בשנות ה-60 לחייהן.

במקום זאת, יש לשמור על זכות מוקדמת לקצבאות מחליפות שכר ולפעול לשינוי הנורמות הקובעות שנשים מבוגרות אינן כשירות לעבודה. זאת, בזמן שיוצרים הזדמנויות תעסוקה חדשות לנשים בגילאי החמישים והשישים.

בנוסף על הכל, יש לכלול כמובן את הנשים החרדיות והערביות בכל דיון על מדיניות ציבורית בכלל ובדיון על גיל הפרישה לנשים בפרט.

ברברה סבירסקי היא מנהלת מרכז אדוה