לוחות ושברי לוחות מונחים בארון

שיח לוחות: מסע תודעתי בין ויקי שירן לחיים סבתו
שמוליק כהן

ראשיתה של המחשבה בחוסר נחת של נער בשעת מנחה. היתה זו שבת בסניף תנועת הנוער, כשנתיים לאחר בר המצווה ועלי לעלות חזן. נוסח התפילה קבוע "אשכנז" וכך גם המנגינות המתנגנות בפי בטבעיות, ובכל זאת חוסר נחת שאינו מוצא הסבר. כמה שנים אחר כך בישיבת ההסדר סיימנו את "מאמר הדור" הקאנוני, בו מציע הרב אברהם יצחק הכהן קוק פתרון למתח שבין החלוצים החילונים ליישוב הישן הדתי, בין הציונות ליהדות האורתודוקסית. אך הרב דביר אינו עוצר, כמי שאינו רוצה להפסיק בין "וזאת הברכה" ל"בראשית" עובר במהירות אל "לשני בתי ישראל" ומסביר את חסרון "מאמר הדור". חסרון חצי עם, יהדות המזרח שניתוחי "מאמר הדור", שעוסקים בניגודים שבין חילוני לדתי, אינם רלוונטים לגביה. חוסר הנחת מתבהר קמעה. קורס "מבוא לתרבות ישראלית" במכללת ספיר. דיון במאמרה של ויקי שירן "לפענח את הכוח לברוא עולם חדש", מחשבות, השיח המזרחי אינו מקומי.

למאמרה של שירן מקום מרכזי בקאנון של השיח המזרחי, והוא מייצג דרך חשיבה בולטת – החשיבה הפוליטית. היא מתארת בו את התמודדותו של הפמיניזם המזרחי והערבי אל מול ההגמוניה הגברית והאשכנזית, תוך שימוש בטרמינולגיה של מאבק ומונחים המוכרים מהגישות המרקסיסטיות. היא מגדירה את הזהות המזרחית כהגדרה פוליטית מיליטנטית, מדברת במושגים של הכרזת מלחמה וקוראת בכותרת לפענח את מקור הכוח ההגמוני ועל ידי כך לברוא עולם חדש. הנחת היסוד של שירן היא שהפתרון לבעיית הקיפוח המזרחי והפמיניסטי הוא מלחמה, ושעל האשה המזרחית לצאת למאבק, למוטט את העולם הקיים ולבנות עולם חדש.

כשקראתי את המאמר, קושיות רבות הטרידו אותי ולא היה מי שישיב לי עליהן. מה הוא אותו הכוח עליו מדברת שירן? מהיכן הגיע? איזה עולם חדש ברצונה לברוא? ומה עם אותו עולם ישן ממנו מוצאנו? הן על המזרח היא כותבת, אותו מזרח ממנו באו סביי וסבתותיי, ומהם לא שמעתי מעין אלו. לא על כוח ולא על עולם חדש, לא על דיכוי ולא על מלחמה. מהם שמעתי רק על "יזד חרבש" ו"וברוך השם פה יש". כוח לא לימדוני וכל שכן לא דרשוני לפענחו. ענווה לימדוני, דרך ארץ, הוי שפל רוח ונעים עם הבריות. אותם דברים הבאים מן העולם הבנוי והקיים, לא מזה אותו ביקשה ממני שירן לברוא, וכי למה עלי לברוא חדש אם בישן חפצתי.

ויקי שירן מדברת במושגים של "הכרזת מלחמה", קוראת לפענח את מקור הכוח ההגמוני, ולברוא עולם חדש. צילום מסך
ויקי שירן. לברוא עולם חדש. צילום מסך

אך שירן המשיכה בשלה, לא מרפה. קוראת בראשי לגאווה מזרחית, דורשת לשים לקץ למדוכאים. ומבלי משים מחשבותי החלו משנות צורתן, מתחילות להרהר, לערער. בתחילה רק מפייסות, דוחקות בי לקבל, מבקשות לומר שאין המזרח שלה כמזרח שלי, שכשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. שהמזרח הנשקף מעיני אינו אלא המזרח שאני מכיר. כך ממשיכות המחשבות, מכינות את הקרקע, מגייסות את הענווה והיושרה בכדי לעלות את המחשבה שמא עלי להודות בפניה; שמא שלי, שלה הוא. שמא עלי להודות לה ולחבריה שבלעדיהם מחשבות אלה לא היו מגיעות לראשי; וממשיך הייתי להשכים ולהעריב לנעימות מערב, מבלי לחוש בחסרון, מבלי להרגיש בחורבנו של אחד משני בתי ישראל.

בסוף השנה התבקשתי לכתוב עבודה באותו הקורס, ומחשבות שאינן מתיישבות במציאות – מכריחה אותן האקדמיה להתיישב ולו לכמה רגעים של כתיבה. כך מצאתי עצמי מחפש מי שעליו אוכל למצוא משען, וחזרתי ליצירתו של חיים סבתו. סבתו, רב וסופר יליד קהיר, עוסק רבות ביצירתו בזהות המזרחית. סגנון הכתיבה שלו מזכיר את זה של שמואל יוסף עגנון. במלאות שלושים ושבע שנים למותו של עגנון, הסביר סבתו כי דווקא קריאתו בעגנון היא שהובילה לעיסוק בזהותו המזרחית:

…וכמעט וגרם עגנון שלא יכולתי לקרוא ספר מעשים אחר חוץ משלו. ובכל קריאה וקריאה, מוסיף על הפלא שבמעשה ובסיפורו, הרבה מכרים פגשתי ושמחתי. עמם ועם לשונם. המשנה והברייתא, הירושלמי והמדרשים, היראים והחסידים, רש"י והתוספות, המהרי"ל וחמדת ימים, הפייטנים והפוסקים, הב"ח והט"ז… אבל אז, עם שמחתי גם קנוא קנאתי. חסרו לי מאוד כמה וכמה רבדים מלשוננו. איה מליצות החיד"א שאלתי, ולשון דרשני ארם צובא… וגלגול פסוקי המקרא והתרגום של התימנים, ולשון חכמי ירושלים הספניולים… למה ייגרע ניב לשונם, וארשת שפתותם, וחין ערכם מלשוננו. קנוא קינאתי להם וללשונם שלא תאבד לנו. אני מהלך עם עגנון בבוצ'ץ, ובבראזשניב ובזבליטיץ ובטשעך ובטשיסק ובזהוריץ כל הכפרים הסמוכים לפידהוריץ, בפולין גדול ובפולין קטן, וקנוא קנאתי לחלב וחכמיה, למקנס ורבניה – מי יצייר דיוקנאות חכמיהם מי יתאר לשונם ותהלוכות חייהם.

חיים סבתו. לשקם את ההריסות
חיים סבתו. לשקם את ההריסות

בהרצאה מסביר סבתו את כאבו על נפקדותם של ערי וחכמי המזרח מול הדגשתם של ערי וחכמי אירופה בסיפוריו של עגנון. זעקתו וזעקתה של שירן נשמעים כשלובים זה בזה. מחאתם של מזרחים החשים כי נשכחו, זועקים על הסופר וההגמוניה האשכנזית שהעלימו את זהותם. אך למרות ששניהם מדברים מאותו המקום והכאב, נדמה כי באותו המקום גם נפרדות דרכיהם. בעוד שירן ממשיכה לדרוש מלחמה, פונה סבתו לשקם את ההריסות.

סבתו אינו מתאר מאבק שיש לנצחו ואינו מבקש למוטט עולם, אלא חש בחיסרון שיש בכתיבתו של עגנון ומבקש למלא אותו. הנחת היסוד המנחה אותו היא הצורך בהשבת הזהות המזרחית מתוך יצירה ובנייה. הוא מנסה להחיות ולכונן את הזהות המזרחית מחדש – זהות שאינה מתבטאת רק בשיוך אתני וגיאוגרפי אלא בנורמות ותפיסות תרבותיות. הטקסט של סבתו מציג שיח אחר מזה של שירן, הרואה את השיח המזרחי כשיח מכונן ויוצר זהות ולא כשיח של מאבק. בעוד שירן מנתחת את המציאות המזרחית בעיניו המערביות של מרקס הרואה את המציאות כזירת מאבק בין כוחות בעלי אינטרסים, בוחר סבתו לבחון את המציאות מתוך זהותו המזרחית:

אין אני מאמין בלפיתה זאת לא בסיפור, ולא בתורה ולא בחיים עצמם. האדם בחירי הוא. ומעשיו נתונים בידו ואם ירצה יתנער ממה שנראה כגורלו והוא יקבע את חייו. ודאי שהחיים מלאים בצער ואף כאב. אך לא הצער ולא הכאב הם המשרים פסימיות, אלא חוסר התקווה.

לשיח הפוליטי יש מקום נכבד כגורם המניע להתעוררותו של השיח המזרחי, אך לאחר שצעד זה נעשה אין לבחור להישאר בשיח זה; מכיוון שלעתים נדמה כי הזהות המזרחית עצמה, על כל עומקה ועוצמתה, נשכחת לטובת זהות של האדם הפוליטי הנאבק לשם המאבק ולא לשם הפתרון.

ביטוי רחב לשיח בו בוחר סבתו ניתן לראות בסיפור "שברי לוחות", הסוגר את ספרו הראשון, "אמת מארץ תצמח". בסיפור מספר סבתו את סיפורם של שלושה חכמים יהודים שעלו ארצה והתגוררו במעברת בית מזמיל בירושלים. הראשון, חכם "מעיין פשטן" מקהילת ארם צובא; השני ריבי אהרון חסין, בנו של הפייטן ריבי דוד חסין ממרוקו, והשלישי אדמו"ר מנדבורנא שברומניה.

סבתו מספר את סיפורם של השלושה, ראשי קהילות ופוסקים בגולה, שבהגיעם ארצה איבדו את קהילתם ואת שמם מפני טלטולי המקום. הטקסט נראה כקינה של כאב וצער על העבר שחלף, על פאר קהילות העבר שנעלמו בפחוני המעברה; אדמו"ר מחפש מניין, דרשן ללא קהילה ופוסק שאינו מצליח להוציא את פסקיו לאור. אך דרך המימרה התלמודית "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", סבתו לא רק כואב את כאבו של הדור שהלך, אלא מבקש ליצוק משמעות נוספת בקשיי הקליטה; מוכיח ומפייס את הדור החדש שנבנה בארץ ומתוך כך יוצר שיח חדש, שיח יוצר.

… אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן (דברים י')
תני רב יוסף: מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון; מכאן, לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיון (בבלי, מנחות, צט)

Rembrandt, Moses Breaking the Tablets of the Law, 1659
Rembrandt, Moses Breaking the Tablets of the Law, 1659

לאורך הסיפור נותן סבתו פרשנות משלו למדרש זה תוך שהוא משתמש בהקבלה המדרשית בין שברי הלוחות לתלמידי חכמים, ומרחיב אותה מהמימד ההלכתי הפרטי למימד הרחב שבמתח שבין הגולה לארץ ובין המסורת לחדש. שיאה של ההשוואה מופיע בהספד שנושא סבו על האדמו"ר מנדבורנא, בו פורס סבתו את דרשתו שלו. השלמה של ההקבלה בין המדרש למציאות תחשוף רובד נוסף בסיפור, ברובד זה טמונות משמעויות רבות ואתמקד במרכזיות שבהן.

את חלקו העיקרי של ההספד פותח סבתו בשבר המרכזי של העולים, שאלת הזיכרון. "והלוא שברי הלוחות מזכרת עוון הם לנו", עוון חטא העגל במקור וחטא הגלות בסיפור הם זיכרון קשה לאומה החדשה שנבנית ואם כן למה עליה לזכור אותם. הרי עליה לצור "יהודי חדש", לשאוף ל"נוסח האחיד" בסידורי התפילה ואת שברי הלוחות הספונים באזבסטונים לקבור בגניזה. מה להם עם שברי הלוחות כאשר לוחות שלמים כבר שמורים בארון?

למתח זה, שנענה לרוב או ב"חדש אסור מהתורה"או ב"עולם ישן עד יסוד נחריבה", מציע סבתו הסבר הממקם מחדש את השבור מול השלם ואת הישן מול החדש. שברי הלוחות, "מכתב אלוהים", מייצגים את השלם שנשבר, מסורת שנבנתה לאורך שנים לכדי תרבות וקהילה בה יש מקום לכל אדם ותפקיד ולבוש מיוחד לכל חכם, התינוק ששוכח תלמודו לפני צאתו מבטן אמו. תרבות שהגיעה לסוג של שלמות שכבר לא תוכל להתקיים, בגלל שנשכחה והושכחה.

בדרשתו מציע סבתו לא להתעלם מן החדש ולא מהישן, אלא לשמור את שניהם יחד בארון. הוא קורא לדור השני לבנות תרבות ומסורת חדשים, שכן סגולתם של לוחות שניים שנקנו בעבודה עצמית ולא ניתנו מהשמים, ליצור את הבניין החדש תוך יניקה ולמידה מהמסורת הישנה שלעתים היא בבחינת השלם ממנו שאליו יש לשאוף. דרשתו של סבתו אמנם אינה נוגעת בנקודות מסוימות, אך היא מנסה לשנות תודעה; מתודעה של ניתוק בין הישן לחדש לתודעה של "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".

סיפור זה הוא דוגמה לשיח אותו מציע סבתו, שיח העוסק בתרבות המזרחית עצמה ובשאלות העולות ממנה. למשל, האם הישן הוא שוביניסטי, שמרני, ומקבל הכל ולכן יש להשליכו או שהוא מעיין תרבותי ממנו ניתן לשאוב. שיח זה אינו מציג תשובה חד-משמעית לשאלות אלא מציע דיון מתוך תודעה אחרת; תודעה שיוצרת מעבר משיח פוליטי-לעומתי בו הגורם המפריע והמדכא נמצא במרכז, לשיח בו הזהות המזרחית עצמה תופסת את המרכז. זהו שיח שאינו זקוק לאשמים, אלא לאחריות ולתקווה.

הכותב הוא סטודנט שנה ג' במחלקה ללימודי תרבות במכללת ספיר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דורי

    הנה אלו החומרים החסרים במערכת החינוך, במה נופל מאמר של סבתו ממאמר של אחד העם שלמדתי בילדותי, ללא שום משקל נגד להויה נוספת שלא ניתן לה שום פתחון פה.
    אני מודה עד היום לא שמעתי על רוב ההוגים והמשוררים המוזכרים באתר.
    מאוד הזדהיתי עם דבריו של שמוליק כהן, על רוחה של תרבות המזרח-
    מתינות שלווה ובטוחה בעצמה ללא צורך בסממני כוח ומאבק.
    אהבת כלל ישראל גם אם צריך להשתוחח .
    חינוך יהודי המבוסס על יושרה , ענווה דרך ארץ , זה מה שספגתי בבית אבי ואימי במצרים . התנהגות מוסרית ולא פילפולי הלכות.
    חבל ,כל זה הלך לאיבוד תחת לחץ הקולטים , שבעיניהם נדמינו לפריירים תמימים ,טיפשים\ נושאי מסורת מיושנת, שלא תיתן דבר בעולם המודרני.
    לא היינו ערים ליצר התחרות בכל מחיר, מלחמת הישרדות בכל תור.
    כמה חבל ! כמה הפסידה המדינה והחברה.!
    גם הניסיון להחזיר עטרה ליושנה מאכזב בחלקו הגדול, אין המשך התפתחות במסלול המזרחי בהתמודדות יותר מודרנית עם ההויה החדשה, ואולי עוד יפתיעו אותנו.