• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כשמבקשים מאיתנו "אל תלכו לבד"

בעיר השחורה, המוחשכת, אנו נעות במהירות, בדריכות, במתיחות שנגמרת רק כאשר אנו נועלות אחרינו את דלת הבית. מבקשים מאיתנו להיזהר, כאילו קיומנו במרחב הוא שמייצר את האלימות. במציאות שנוצרה, אין לנו ברירה אלא להגן בעצמנו על עצמנו ועל אחיותינו. קריאה לפעולה

בשעות הבוקר, הצומת שמפריד בין רחוב אלנבי לרחוב העלייה נראה ככל צומת ראשית בעיר גדולה – סואן, הומה, שוקק חיים ועמוס תנועה. בלילה מסמן הצומת את ההפרדה בין חלקי העיר – בין המוכר למודר, בין המואר למופקר, בין העיר הלבנה בה יכולות נשים לצעוד בביטחון יחסי לבין העיר השחורה, המוחשכת, בה אנו נעות במהירות, בדריכות, במתיחות שנגמרת רק כאשר אנו נועלות אחרינו את דלת הבית.

כרגיל, מבקשים מאיתנו "היזהרו", "אל תלכו בחושך", אל תלכו לבד", "הימנעו", ובעצם מבקשים מאיתנו להוציא את עצמנו מהמרחב, כאילו קיומן של נשים במרחב הוא שמייצר את האלימות, במקום אחריות ציבורית, חברתית וחוקית לבטחונן של נשים במרחב הציבורי, דורשים מאיתנו לא להפריע לחברה להתעלם מהחצר האחורית שלה. בעבור תושבות חלקים גדולים בדרום תל אביב, "אני קופצת רגע לקיוסק", איננו משפט פשוט. ישיבה במרפסת או בחצר הבית יכולה להיות מאיימת בפני עצמה. טיול עם הכלב הוא משימה שיש לתאם עם שכנים. כשיורד הלילה, כל יציאה לרחוב הופכת למערך מחושב של ניהול סיכונים.

במדינה מודרנית מתוקנת, כמו זאת שמתנהלת מהצד המואר של כיכר המושבות, ישנם שוטרים האמונים על אכיפת החוק, אך במדינת דרום תל אביב מפעילה משטרת ישראל שלוש ניידות סיור בלבד בלילה, שלוש ניידות שלא רק שאין ביכולתן לבצע פעילויות מניעה – אין ביכולתן אף לענות לקריאות חירום בזמן תגובה סביר. כ-150 אלף אשה ואיש חיים בדרום תל אביב, שליש מתושבי העיר. 30 אלף מתוכם בשכונות הסובבות את התחנה המרכזית הישנה, זאת שהפכה בשנים האחרונות למוקד פשע ואלימות; זאת שרק תחנת המשטרה ובית הכנסת הניצבים בפתחה מסמנים שאולי היו בה פעם חוק וחסד. בתוך המרחב הזה, גם אם קל להתעלם מכך, ישנן נשים שאין להן מרחב אחר, נשים פליטות, נשים חסרות בית, נשים בזנות, נשים מהגרות עבודה, אלה חשופות ללא הרף לאלימות ואונס.

בשנת 2006, קמה קבוצת נשים הודיות שהכירו בכך שאף על פי שהחוק אמור להגן עליהן, החברה ומערכות האכיפה שלה אינן עושות זאת, נשים אלה החלו לפעול, בעצמן, למען צדק. הכנופייה הוורודה, כמו שכינתה אותן התקשורת בשל צבע לבושן, מתחילה כל עימות באופן מילולי, אם מול התוקפן או ישירות מול הרשויות, אולם כאשר מופעלות מולן אלימויות – הן לא נמנעות מהסלמת העימות, גם במחיר של עימות פיזי. האמירה שעומדת מאחורי פעילותן ברורה – גם אם אנחנו מופקרות כבודדות, כקבוצה – יש לנו כוח.

כנופיית נשים בצהוב.
כמה מחברות כנופיית נשים בצהוב. צילום: נעמי לב ארי

במציאות שנוצרה, אין לנו ברירה אלא ללכת בעקבותיהן ולהגן בעצמנו על עצמנו ועל אחיותינו. אנחנו נלבש צהוב ונצא לרחובות. בשלב הראשון נסייר ברחובות דרום תל אביב בשעות הלילה, בקבוצות גדולות, חמושות בגז פלפל ובשוקרים חשמליים, ונעשה את מה שיידרש מאיתנו כדי לשמור על בטחונן של נשים.

תאמרו "אי אפשר לקחת את החוק לידיים", אבל היכן שהחוק שמט את ידיו – אפשר ואף צריך. כשאין מי שישמור עלינו, אנחנו חייבות לעשות את זה. איננו מחפשות לא אלימות ולא אקשן, אנחנו מחפשות את שלוות הנפש הטמונה בהליכה ברחוב בטוח, זאת שאמורה להיות ברורה מאליה ועבורנו ועבור הנשים בסביבתנו היא משאת נפש.

אנו מזמינות את הקוראות להצטרף אלינו לקבוצת הסיור ולפגישות. לעמוד הפייסבוק

כנראה שיעניין אותך גם: