• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

צווטאייבה שלי לא היתה שם

Mon frère féminin: מחשבות בשני קולות על סולידריות לסבית בעקבות תרגום ספר של מרינה צווטאייבה
אינה מיכאלי ונדיה אייזנר

אי שם בסתיו, מהבלוג של ארנה קזין (כאן וכאן), נודע לי שתורגם טקסט של מרינה צווטאייבה לעברית. צווטאייבה כתבה באחד המכתבים היפים שלה (במכתב זה לטטיאנה קוואנינה, שהבחינה בעץ מיוחד בעת טיול משותף שלהן בחורשה), איך בנעוריה, כאשר מישהו בנוכחותה היה מציין עץ אלון על היושר שלו או ערבה על בכייה, המסקנה שלה היתה מהירה – "האדם הזה לא יכול שלא לאהוב – אותי". הפוסט הזה הוא בעצם על אותו נושא, עם ובלי קשר לצווטאייבה. איך אפשר – לא לאהוב? איך אפשר – לא לראות?

ובכן, "אָת האח שלי" (1934) יצא בהוצאת רסלינג בתרגומה של מיכל בן-נפתלי. שמחתי והתרגשתי, ולאחר מכן – אגרוף בבטן. התרגומים האלה תמיד אמביוולנטיים. הם יכולים לקרב אותי לנשים שאני אוהבת. לשתף אותן, אתכן, במשהו "שלי", שנוגע בי באופן בו אני רוצה לגעת. כך יוצא, שבפועל אני אוהבת בעיקר בעברית, ואילו באופנים עמוקים, שפת האהבה שלי היא (גם) רוסית. שפת האהבה שלי היא (גם) שירה של צווטאייבה.

וכעת למרחק. אני קוראת את תיאור האירוע ורואה לנגד עיניי מרחקים גדלים ופערים מתרחבים. השקת הספר התקיימה במסעדת ג'וז ולוז בתל אביב, ללא אף דוברת ש(למיטב ידיעתי) קוראת רוסית. אני קוראת את התיאור ומבינה שאני לא הייתי שם, בג'וז ולוז. וגם צווטאייבה שלי לא היתה. אף שהטקסט נכתב בצרפתית, ציער אותי שלא הוזמנה מי שתוכל לקרוא אותו גם בתוך הקשר החיים והכתיבה של צווטאייבה, בתוך המשמעות שלה עבורנו. כל כך הרבה נשים, גם לסביות, רק ברדיוס של תל אביב, שצווטאייבה משמעותית עבורנו, גם עבור הזהויות הפמיניסטיות והלסביות שלנו, שהיינו יכולות לספר לא מעט (וגם לא חסר בעלות דוקטורט בפילולוגיה וספרות, מה שכמובן לא מבטיח לנושאת התואר תפקיד באקדמיה הישראלית, אם ממש חשוב למישהו). גם מתוך אהבה.

צווטאיבה

מתוך ההיעדר שלנו באירוע עולות שאלות חשובות – פמיניסטיות, פוליטיות, ספרותיות ותרבותיות. אני מציפה אותן כעת, כי הן מציפות אותי.

ראשית, שאלת הסולידריות. לנשים ולסביות שאינן מקורבות למעמדות הגבוהים בארץ, בלי כסף, ללא בני משפחה שהיו עיתונאים בכירים או אנשי ספרות בישראל, ללא חברים ומכרים בהוצאות לאור, יש פחות משאבים לתרגם ולהוציא לאור ספרות הנושאת עבורנו ערך תרבותי, רגשי ועוד. מספיק לבחון את דו"ח הנתונים על הקצאה לא שוויונית של משאבי תרבות, מטעם קואליציית ארגונים "לבי במזרח", כדי להבין את עומק מנגנוני האפליה הממוסדים בחלוקת משאבי תרבות בישראל, בדגש על תרבות מזרחית. מחיקה שיטתית ומכוונת של היסטוריה, זהות ותרבות ערבית פלסטינית, ניצבת בלב-לבו של הפרויקט הציוני, לרבות בתחומי החינוך והתרבות. על רקע מציאות זו, נשאלת השאלה, האם נשים ולסביות עם יותר נגישות למשאבי תרגום והוצאה לאור, רואות עצמן בסולידריות או מחויבות כלשהי לנשים ולסביות עם פחות משאבים מסוג זה?

התרגום והאירוע סביבו יוצרים את הרושם שנשים ולסביות דוברות רוסית לא נתפסו על ידי המארגנות כחיוניות, לא כבנות שיח בדיון ולא כקהל יעד, על אף העיסוק בטקסט של משוררת רוסייה, החשובה לרבות מהן/מאיתנו. כמובן שטקסט, כמו גם סופר/ת או אמן/ית, לא "שייכים" לאף אחד, גם לא לקבוצה לשונית או אתנו-לאומית. ברור גם שהנשים שבחרו לתרגם את הטקסט ולדון בו, מצאו בו חשיבות ומשמעות עבור עצמן, גם מבלי לקרוא רוסית או לנהל מערכת יחסים אינטימית עם שירתה של צווטאייבה בשנות התבגרותן או גיבוש זהותן כנשים, כפמיניסטיות או כלסביות. הוא פגש אותן במקומות שלהן, ואני שמחה על כך. הסוגיה שאני מעלה היא לא של זכויות יוצרים או זכויות קוראים, כי אם סוגיה של מחויבות, סולידריות ואכפתיות בין נשים, בין פמיניסטיות ובין לסביות, במיקומים מעמדיים וסוציו-אקונומיים שונים. כמובן שתנאי מחייב אך לא מספק לסולידריות הוא היכולת מלכתחילה לראות את האשה ה"אחרת", לראות שאתן מתעסקות ביצירה שיש לה קונטקסט של מקום, שפה ותרבות שנוגעים לה ישירות. באופן אירוני, דווקא ההתעלמות מהפער הזה בינינו, הופכת אותי ל"אחרת", אם לא סתם בלתי נראית, עבור הנשים באירוע. היא גם הופכת אותן ל"אחרות" בשבילי, על אף ההשתכנזות המרשימה שלי ועל אף שהמעגלים החברתיים שלנו משיקים במידה לא מבוטלת.

צווואייבה, 1911. צילום: Max Voloshin
צווואייבה, 1911. צילום: Max Voloshin

שנית, שאלה הקריאה והפרשנות. אני מודה לארנה קזין על הרשימות בבלוג שלה, אשר עזרו לי להבין את הלך הרוח המרכזי באירוע שנושאיו חשובים לי. עם זאת, משום שלא יכולתי לנכוח באירוע עצמו, ברור לי שאני לא מודעת למכלול הדברים שנאמרו וייתכן כי עושה עוול לדוברות שהתייחסו אולי לדברים שאני מעלה כאן. לכן אסייג ואומר שהמוצר התרבותי אליו אני מתייחסת הוא הגוף התיאורי שהאירוע הותיר אחריו, ולא הוא עצמו. אני גם מקווה שעל אף אי-דיוקים אפשריים, המארגנות, הדוברות והנוכחות תמצאנה עניין בתוכן הדברים שלי. על אף הכעס והעלבון שחשתי לנוכח האירוע, אני כותבת לכן על פי אותו עקרון, אשר לפי צווטאייבה מכסה את כל האחרים, "עקרון היד המושטת, הנפש הפתוחה לרווחה".

אם כן, הלך הרוח המרכזי העולה מהתיאור, הוא "ביקורת על טענתה העיקרית של צווטאייבה. לדידה, אהבה בין נשים נידונה לכישלון משום שנשים אינן יכולות להביא לעולם ילד שהוא פרי (גופני) של אהבתן". ובהמשך, "במידה רבה, האירוע כולו הלעיג את השמרנות של צווטאייבה, והעלה על נס ערכים של מגוון, של חופש, של קוויריות". אתייחס לתוכן הטקסט בשני היבטים בלבד, על מנת להמחיש את ההזדמנויות שהוחמצו עבור השיח הפמיניסטי והלסבי בקריאה כל כך מצמצמת ומצומצמת (החמצה שארנה קזין עצמה מתייחסת אליה בפוסט "מחשבות על כנות").

לאחר שצווטאייבה פוסלת את הלגיטימציה לאיסורים על אהבה בין נשים מצד הדת והאל, כמו גם מצד האנשים והחברה, היא נעצרת באיסור של הטבע, המתבטא בהולדת ילד כפרי גופני של אהבתן, ומקבלת אותו. חוקרת הספרות דיאנה לואיס בורגין (מאוני' מסצ'וסטס) בוחנת את ההאנשה והדרמטיזציה שצווטאייבה עושה לטבע, ומציעה לראות ב"טבע" של צווטאייבה את אמה הביולוגית, "שרצתה בן זכר, ששאפה לשלוט בקנאות בחייה של הבת הלא-רצויה, שאסרה על סיפוק חולשותיה הגופניות התמימות ביותר (כאן אפשר במיוחד לציין את האיסור על ממתקים…)". זוהי רק פרשנות אחת, אך היא כבר מדגימה היטב את הקושי בצמצום של טקסט ספרותי מורכב ועשיר לטענה עיקרית כלשהי. מאידך, פנייה לפרשנות כזו מחייבת עניין בסיסי בביוגרפיה של מרינה צווטאייבה, עניין שמן הסתם פוחת עבור מי שלא חוותה אותה כדמות משמעותית.

מעניין מכך, הטקסט הוא הזדמנות לבחון את האמונה העמוקה באי-אפשרות של עתיד לקשר אהבה לסבי. אמונה שעדיין נוכחת בתרבות שלנו ובפרקטיקות החיים שלנו כלסביות, לרבות פרקטיקות של תשוקה, אהבה, זוגיות ופרידה. קיומן של אידיאולוגיות הטרו-נורמטיביות בבסיס התרבות והקיום שלנו, הצבת סימן שאלה על עצם האפשרות לחרוג מהן, ממשיך להעסיק תיאורטיקניות פמיניסטיות גם היום. בעצם ובאופי ההכרה שמעניקה צווטאייבה לקשר של אהבה ותשוקה לסבית, גם אם תוך כדי אידיאליזציה לצד תסריט נטול הפי אנד, היא חורגת מהמנגנון העיקרי של לסבופוביה, שהוא המחיקה וההיעדר. יתר על כן, המשוואה שיוצרת צווטאייבה בין אהבה בין נשים לבין כל האהבות הגדולות בהיסטוריה של הספרות המערבית (רומיאו ויוליה, טריסטן ואיזולדה, וכן הלאה) מציבה סימן שאלה קודם כל ובצורה מפורשת על האפשרות לקיום עתידי של אהבה, אל מול זוגיות פונקציונאלית לצורך הולדת ילד (זכר). למעשה, אין כאן שאלה, אלא קביעה – לאהבה אין עתיד, רק הווה, שבצדו תמיד ניצב המוות. זו צווטאייבה, שהתאהבה בטטיאנה ואונייגין ("בטטיאנה קצת יותר").

אני מתעכבת על הבעייתיות בצמצום הטקסט ל"טענה עיקרית" או "שמרנות", משום שעל רקע הריאקציונריות והשמרנות-לכאורה של צווטאייבה וכתיבתה, נבנית העמדה המתקדמת של "מגוון, חופש וקוויריות" של הדוברות והקהל בג'וז ולוז. הביקורת שלי מופנית כלפי שני המהלכים הללו, ראשית, האינסטרומנטליזציה של צווטאייבה כך שתספק רקע שמרני, ושנית, השאיפה למקם זוגיות לסבית, מעמד-ביניים-ומעלה, עם ילדים, בישראל, כעמדה שאיכשהו קרובה לסמל חופש, מגוון, קוויריות. אין לזלזל בלסבופוביה או בקשיים של משפחות לסביות עם ילדים בישראל של היום, אבל נדמה לי שזה כלל לא היה הנושא על הפרק. גם מתוך עמדות הסובייקט של לסביות ישראליות שאינן מהגרות, אפשר לקרוא את הטקסט של צווטאייבה בהקשרים של פמיניזם רדיקלי שכללו לפרקים התנגדות גורפת לילודה, למשל. אפשר לדון בדילמות פמיניסטיות סביב אימוץ מודלים הטרו-נורמטיביים או במשמעות פוליטית של הולדת ילדים בהקשר הדמוגרפי של ישראל, של עתידם האפשרי כחיילים בצבא של כיבוש ודיכוי. אפשר ללכת להתפתחויות עכשוויות במחשבה פמיניסטית וקווירית סביב אושר וכיו"ב.

התעלמות מפערי כוח ומעמד בסצינה הלסבית התל אביבית מקבילה להתעלמות מפערי כוח ומעמד בין נמענת הטקסט – נטלי קליפורד בארני והמילייה שלה – לבין מרינה צווטאייבה עצמה, בפריז ובכל ערי אירופה בהן נאלצה לחיות עשרות שנים, לעתים בעוני מרוד, ללא הכרה ספרותית וללא הוצאה לאור של שיריה ויצירתה. זהו טקסט של אשה מהגרת, של פליטה פוליטית, של משוררת פליטה מחוץ למולדתה ומחוץ למדינה שכבר חדלה להתקיים ("האם אפשר לשוב לבית שנהרס?" – היא שואלת באחד משיריה. שאלה אקטואלית מאוד בישראל/פלסטין כיום). קריאה זו גם מעלה שאלה לגבי דה-פוליטיזציה של מושג ה"קוויר", כאשר הוא מרוקן מתכניו הפוטנציאליים ומהבסיס שהוא שאף להציע לפוליטיקה של סולידריות (לפחות בתחילת דרכו), והופך לסמל סטאטוס נחשק של "שחרור" ו"מגוון", כמובן מסומן אתנית ומעמדית.

נטלי קליפורד בארני והמאהבת שלה, רנה ויויאן
נטלי קליפורד בארני והמאהבת שלה, רנה ויויאן

הנקודה השלישית והאחרונה, היא שכל העסק מצער אותי בהיותו סימפטומטי לחוסר יכולת התמודדות עם יחסי כוח לאומיים, אתניים ומעמדיים במרחב הפמיניסטי הלסבי. בשדה האינטלקטואלי-אקדמי-ספרותי-תרבותי המצב חמור משמעותית ביחס לשדה האקטיביסטי (שגם הוא כמובן אינטלקטואלי ותרבותי במובנים הכי יפים של המילים הללו), באופן בלתי נפרד מבעיית הלובן האתנו-מעמדי של השדות הללו בישראל ומנגנוני ההדרה האלימה המובנים בהם. כך, למשל, מרצות באוניברסיטה מלמדות בקורסים על מדיניות הרבעים ועל היסטוריה של פמיניזם מזרחי ועל הצטלבות דיכויים, ואז מארגנות כנסים ואירועים עם אפס נוכחות של דוברות פלסטיניות, מזרחיות או מהגרות. התירוצים השגורים במקרים אלה, לרוב זהים לתירוצים המושמעים על ידי הומואים סביב הדרה של נשים וטרנסים/יות מגישה למשאבים ולעמדות כוח ב"קהילה", או באופן כללי על ידי גברים סביב הדרה של נשים. כמעט בלתי נתפס, איך נשים עם נגישות מעוררת קנאה לידע סוציולוגי, ללימודי מגדר ותיאוריה פמיניסטית ופוסט-קולוניאלית מכאן ועד אוניברסיטאות יוקרה בחו"ל, מסרבות ליישם בפרקטיקה תובנות אלמנטאריות. אין ספק, מצב עניינים זה מעודד בעיקר כעס (כבר אפילו לא אכזבה) ופחות פוסטים ואאוטריצ' מהסוג שאני מנסה ליצור כרגע.

אני שואלת את עצמי, האמנם אני כותבת את הפוסט הזה בתקווה לדיון פתוח ולשינוי אמיתי? נראה שכן. אולי אלו הבלים. כפי שכותבת מרינה צווטאייבה, "רק מהבלים אפשר לחיות".

——————————————————

הפואטיקה הלסבית של צווטאייבה / נדיה אייזנר

ישנם שמות, חונקים כמו פרחים,

יש מבטים המרצדים כאש.

פיות מעוכלים וחשוכים,

פינות לחות ועמוקות שם יש.

ישנן נשים. סידור שיער קרבי

וריח מניפה כקטורת רעל.

את בת שלושים. אז למה לך לבי?

נשמת ילדה ספרטנית – בשביל מה לך?"

את כל בנות דורי אפשר לחלק לשתי קבוצות: אלה שלא הבינו את השיר הזה של המשוררת הלאומית (צווטאייבה היא לנו כרחל המשוררת לישראלים), ואלה שכן. הלסביות.

שפשפנו את עינינו. קראנו שוב ושוב. אבל כן, זה עדיין היה שם. "חברה", מחזור שירי אהבה של אשה לאשה. אולי של נערה לאשה בוגרת. 17 שירים מ-1915, שכאילו נכתבו היום. כך הרגשנו, כך אנו מרגישות. שירים שבדרכם הלירית, הרגשית והאישית כל-כך היטיבו לתאר בפשטות ובגאונות חוויה שלא הוזכרה כלל בתרבות הרוסית עד אז – ובקושי הוזכרה מאז. אהבה לסבית.

איני בטוחה שאוכל להסביר את החוויה הזאת: לקרוא את השירים האלה כשאת נערה או אשה צעירה, ברגע שבו העולם סביבך מתרסק כי את מבינה שאת לא כמו כולם, אבל הבורות, החושך והקסנופוביה סביבך כל-כך חזקים, שאין לך אפילו מלים מדויקות להגדיר מה את ומי את. כי "לסבית" זו קללה המעוררת אסוציאציות עם אסירות במחנות שעושות זו לזו דברים איומים. לא ייתכן שהרגש הטהור שלי קשור באופן כלשהו לנשים האיומות ההן.

אבל הנה, יש חוויה אחרת שהיא כמו שלי, והיא כתובה כאן שחור על גבי לבן, בספר קטן ממדף הספרים של הוריי. הלגיטימיות שלי נובעת מהלגיטימיות של השירה הרוסית של תור הכסף, לא פחות. גם אם ההיקש הזה לא נעשה בצורה מושכלת ומודעת, התחושה השתפרה פלאים. לא לחינם בכל אתר ובכל פורום של לסביות רוסיות באשר הן, תמצאו לפחות קישור אחד למחזור שירי "חברה". האילן הכי גבוה בעולם להסתמך עליו.

books

בשירים של צווטאייבה (אם במחזור "חברה" ואם בשירים "ספפואיים" אחרים שלה, וכן במוטיבים לסביים באוטוביוגרפיה המדהימה, שבגיל 16 ידעתי, להערכתי, כמעט בעל פה) אין אף רגע הומופובי-עצמי. צווטאייבה היא ילדה לא אהובה שחייה היו רוויים ביטויים של שנאה עצמית, אבל כבר בגיל 17 היא משוררת שיודעת שכל מה שהיא מרגישה או כותבת, הוא יקר מפז. הפואטיקה שלה מלאת הערצה לאהבה באשר היא, משוחררת מכל עכבה חברתית או תחושת חטא. בעיניי (שחוזרות להיות עיניים בנות 16 כשאני קוראת את השירים שלה), הדינמיקה שמתוארת שם אקטואלית לתל אביב של 2013 כמו שהיתה אקטואלית למוסקבה של 1915, אולי למעט מעילי פרווה שעוטות הגיבורות. משתקפות בהם כל הדקויות של הקשרים הלסביים: יחסי ה"מראה", כאשר הדמיון העצום בינינו רק מדגיש את השוני, משחק הכובשת והנכבשת, יחסי הקנאה והסימביוזה, והאינטימיות המבגרת, העילאית.

אך מה שהכי חשוב פה, זה להבין את ההשפעה האדירה של המחשבה "אז הנה, גם צווטאייבה…" על הלב, השכל והנפש של לסבית דוברת רוסית, שמוצאת את עצמה לפתע בשיר, ועוד איזה שיר.

בנוגע למסה האפיסטולרית "את האח שלי", הרי שבעיניי היא מבטאת, יותר מכל, את הדילמה העיקרית שנידונה בספרות רוסית עוד מימי טולסטוי: הבחירה הגורלית בין אהבה לבין משפחה וילדים. צווטאייבה היתה מתגלגלת מצחוק אם היתה שומעת מישהו קורא לה שמרנית (לדוגמה, היא גילחה את שיערה בנעוריה, רק כדי להיות שונה, הרבה לפני שהמציאו את הרוקנרול), אבל היא נולדה בתקופה שבה בנק הזרע לא היה קיים. הבחירה שלה, בין אהבה לבין משפחה, לטובת המשפחה, היתה בחירה מייסרת, ייסורים שמתבטאים היטב ביצירה (ושניתן למצוא בקלות גם בשירתה של משוררת לאומית אחרת, אנה אחמטובה, שאף לה יש שירה שמוקדשת לאהבתה לאשה). לא היה זה תכתיב חברתי, אלא תשוקה אחת – לילד – המנצחת תשוקה אחרת – לאשה. אך עדיין, בעיניי המשוררת, תשוקתה ואהבתה לאשה היא חשובה, טהורה ויקרה ללבה, בלא שום זיק של הומופוביה-עצמית. והוויתור עליה כואב לה מאוד, ולא מתלווה לכאב הזה תחושת הקלה שמאפיינת "התגברות של יצר טוב על יצר רע", למשל.

כך שאני מזדהה מאוד עם התסכול הנובע מהיעדרות של דוברות רוסית מהשיח העוסק במשוררת שגדלנו עליה וידענו אותה בעל פה ישר והפוך. מקווה שנקודת מבטי שאמנם לא מגובה במחקרים אקדמיים, אך נובעת מחוויה אישית מאוד ומהיכרות עמוקה ורגשית עם היצירה של צווטאייבה, תתקבל בעניין ותעניק זווית נוספת לדיון.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מעין

    כשאני מחברת את מילות שני הטקסטים הנהדרים של שתיכן עולה בפני בעיקר הפספוס העצום והמכאיב שבפרשנותה המצמצמת של צווטאייבה באותו האירוע-
    פספוס לפתיחת צוהר ללגיטימיציה (מה שתיארה נדיה כשפשוף העיניים וחוסר האמון בחוויה נוספת שהיא 'כמו שלי') עבור אלו מאיתנו שרגשותיהן בנוגע לילודה ולאימהות מורכבים, אפילו שליליים. ועוד בישראל.
    היה יכול להיות מעניין לו היה זה אחד הדיונים (לצד רבים אחרים שהעליתן, שהיו אמורים להתאפשר אך הוחמצו בו), באותו הערב בג'וז ולוז.

  2. אסתר עילם

    תודה לכן, אינה ונדיה, על המאמר החיוני והעקרוני הזה. התוודעתי לקיומה של צווטאייבה בשנות התשעים, כאשר פרקי אוטוביוגרפיה שלה פורסמו במוסף הארץ לתרבות וספרות, והתאהבתי מייד באישה המיוחדת הזאת. משוררת גאונית, שעד אז לא ידעתי על קיומה.
    הדרך בה נוהל הערב על שירתה מאוד מוכרת לי – הן מהצד של העיוורון ההגמוני, והן מהצד של הפשטנות הפרשנית.
    על שני צדדים אלה כתבתי בקשר להתייחסות של פמיניסטיות כיום לפמיניזם בעבר ולפמיניסטיות מאז, ובקשר להגדרות של של "שטח" ו"אקדמיה".
    שאיפתי היא שנקיים דיון מעמיק לגבי המאבק של נשים מסוימות כאן, בישראל, על הזהות ועל האוטנטיות, ועל פרספקטיבות היסטוריות.
    אסתר עילם