עוכר ישראל ציוני

[א]

נראה שאחד העלבונות השכיחים ביותר, המוטחים מצד הציבור הישראלי במבקריו מבית, הוא האידיום "עוכר ישראל".

העברית היא שפה דלה, ואולי לכן היא גדושה למדי באידיומים שכאלה, שמרוב שהם דבורים, המשמעות הליטראלית שלהם נעלמה לחלוטין מהדעת. השחר הוא הדבר היחיד שמפציע, הטימיון קיים רק בשביל שדברים ירדו אליו, הנשייה נזכרת רק בתחתית התהום. איד תמיד מעורר שמחה, עשתונות אפשר רק לאבד ואת הסאה אפשר רק לגדוש. כל הצמדים הללו הם מטאפוריים, ציוריים, ויש בהם שלד של משל הלובש משמעות נמשלת. בשפה המדוברת הציור נתרוקן, ואנחנו תופשים אותם רק במשמעות הרעיונית, ולא במשמעות הלשונית הציורית. זה קצת חבל, כי הם יפים יותר כציור מאשר כרעיון.

אידיומים ופתגמים מלמדים משהו על התרבות שבה הם נוצרו. פתגמים כמו "בור סוד שאינו מאבד טיפה", או "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו", משמשים אותי, כמורה דרך, באופן קבוע בסמוך לבורות מים מתקופת התלמוד. ללמדך, שכשנבראו והיו רווחים בשיח, הם עשו שימוש ב-Common Knowledge על מנת להדגים רעיון. כל אחד יודע איך בנוי ואיך עובד בור מים: קח את הידע הזה, ובנה עליו משל.

אחד הדברים היפים בעיני בעלבון "עוכר ישראל", הוא העדות שיש בו על הקהילה שבה הוא נברא. על מנת להיות עוכר ישראל, מוכרח אתה להיות בן או בת ישראל – זר איננו עשוי לעכור את מה שחיצוני לו: הוא עלול לפגוע בו, לשטום אותו, להזיק לו – אך לא לעכור אותו. על מנת לעכור משהו מוכרח אתה להיות חלק ממנו. ביסודו של הביטוי הזה ישנן שתי הנחות. הראשונה היא שככלל, ישראל הם זכים וטהורים ורק "עשבים שוטים", פה ושם, עוכרים את הזוך הכללי. השנייה היא הכרח יוצא מן הראשונה, והיא ש"העשבים השוטים" הללו – יש להם חלק בישראל. הם אינם מוקאים מן הכלל.

העוצמה שיש בביטוי הזה קשורה בתפישה המהותנית של ישראל את עצמו לאורך הדורות: ישראל כבריכת מים זכים, שאין להצטרף לחיקה או לעזוב את שורותיה. היחיד עשוי לסרוח, לכפור, למרוד, אך לא להינתק מן הזהות המהותית שבו. אינני טוען שאלו פני הדברים ההיסטוריים – ככל הנראה לא אלה פני הדברים – אלא שזו הייתה התודעה הקהילתית של ישראל, ושתודעה זו נטמעה בשפה ובשימושים השונים שלה. נוספת לזה ההכרה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, ומתקבלת זהות שטומנת בחובה (עוד אידיום יפה) אחריות גדולה, חובה מוסרית וציווי של כבוד. זו זהות מהותנית שלא ניתן להימלט ממלתעותיה, ושהיא כופה על הנושא בה את עול הדורות. יותר מאשר שמרו ישראל על השבת שמרה השבת על ישראל, ויותר מאשר כל ישראל חברים – כל ישראל ערבים זה לזה. וכן, יותר מאשר ישראל שבהווה ערבים זה לזה, ערבים ישראל שבהווה לישראל של דורות העבר. זאת מתוך האמונה שישראל של דורות העבר ערבים היו לישראל של ההווה.

אנחנו מתחנכים על האמונה שישראל שמרו על דתם וזהותם חרף קשיים ורדיפות, שמרו על השבת על אף איסורים מפורשים, לעתים בסתר ומתוך סיכון הנפש, נתנו נפשם מפורשות על קידוש השם, נרדפו בשואה ובפוגרומים בשל יהדותם, וכל זאת על מנת שאנחנו, היום, נהיה יהודים – עם הנצח – בעוד העמים האחרים זה מכבר התבוללו, נטמעו, איבדו את ייחודם. כלומר, לא זו בלבד שלא ניתן לך לוותר על יהדותך אף אילו רצית בזה: היהדות טמועה בזהותך בלאו הכי – אלא שמוטלת עליך חובה מוסרית לכבד את כל הנופלים, את כל העומדים במבחן, את כל שומרי-היהדות-אף-על-פי-כן. אתה יהודי בשל הציווי, האחריות והמחויבות שיש לך לכל הדורות. זו זהות מאוד פולנית, בעצם, ומאוד איתנה: כי גם אתה, בעצם עמידתך במבחן ושמירת-יהדותך-אף-על-פי-כן, מוריש את הנטל לבאים אחריך.

מי שספג חינוך נוצרי מסורתי בילדותו, והתבגר נוכח דמותו של המשיח הצלוב, המתייסר במסכת הסבל האולטימטיבי – עבורנו, עבור כלל האנושות, על מנת לכפר בסבלו על חטאינו – איכה ניתן לו להשאר אדיש? איך ניתן לסרב למנחת בשר אכזרית ותובענית כל-כך? הציווי הזה, לכבד את הייסורים שנערכו עבורך – יש לו עוצמה מיתית, והאמונה הנוצרית עושה בה שימוש מניפולטיבי מופתי. ליל הסדר ונוסח ההגדה פועלים על אותן אטמוספירות מניפולטיביות, אם כי באופן שונה.

אנחנו מזכירים לעצמנו שהנאצים לא נתנו ליהודים להימלט מזהותם. השייכות לישראל הייתה לשיטתם עניין גנטי, גזעי, והם לא פסחו על מי שמרד ביהדותו או פנה לה עורף מבחינה זהותית, תודעתית, דתית או תרבותית. אנחנו מתחנכים בהכרה, שגם אילו רצה מי מאיתנו לוותר על זהותו – לא היה עולה הדבר בידו, משום שה"אחרים" לא היו מניחים לו לעשות זאת: הם תמיד יראו בו יהודי. אלא שבמובנים רבים, על אף הפיתוח הפסבדו מדעי שלה, תורת הגזע הנאצית לא היוותה חידוש בהכרה שמן הזהות היהודית לא ניתן לברוח. נהפוך-הוא: זו הייתה גישה ריאקציונרית, שהשיבה את התפישה הרווחת בימי הביניים. רק על סף העת החדשה החלה לקום תנועה שניסתה לערות את היהודים בחברה ולטשטש את זהותם כמאפיין מהותני. בתנועות רפורמיות, במדינות אנגלוסקסיות, ומעט גם במקומות מסויימים במערב אירופה, יש לאידיאולוגיה הרפורמטיבית אחיזה לא מבוטלת בימינו. בישראל 2013 האידיאולוגיה השלטת, כמעט ללא עוררין, היא עדיין האידיאולוגיה התלמודית-הימי-ביניימית-המהותנית. נוסף לזה, אנחנו מזכירים לעצמנו כמובן מה עלה בגורלם של כל אותם היהודים שלא נמלטו ממלתעות הנאצים. אנחנו מתחנכים בצל ההכרה, שאם אי מי עשוי להתכחש לזהותו היהודית בימינו, יש בזה משום פניית עורף גסה וחריפה, והבעת חוסר כבוד של ממש כלפי הנספים. הזהות היהודית טומנת בחובה ציווי, אחריות וחובה מוסרית.

[ב]

אני מבקש למרוד בכל זה. אני מבקש לסרב לקבל על עצמי זהויות מדומיינות והגדרות מהותניות. אני מעריך את זכותם של אנשים להגדרה עצמית, אבל לא מזדהה עם הצורך המטופש הזה שיש להם להגדיר את עצמם כל הזמן. לא ברור לי לשם מה זה נחוץ. אני מבקש למרוד בכל זה, ולומר שכל העול ההיסטורי הזה מושתת על נראטיבים מניפולטיביים ודמגוגיים, שאפשר לתאר את העבר בדרכים שונות בתכלית ומדויקות לא פחות, שאין זהויות מולדות ואינהרנטיות – הכל תלוי תפישה, שאף אחד בעבר לא הטיל עלי שום חובה להווה ושאין לי שום רצון להטיל שום חובה על אף אחד מן העתיד.

אני מבקש למרוד, ונכשל. אני נוכח שהחינוך שקיבלתי גדול עלי וגדול ממני. ככל שאפעיל כלים של ביקורת רציונלית ורטרוספקטיבה ופרספקטיבה היסטוריוגרפית משוכללת – בסופו של דבר, הדברים האלה יושבים איפשהו בבטן, וקשה להימלט מרגשות האשם נוכח הרהורי כפירה. אני מוצא שכמעט בעל כורחי אני בוחר להגדיר את עצמי כיהודי, ולהיות גאה בהגדרה הזו, ולהזדהות עם כל מה שנובע ממנה, לרבות הציונות. אני מוצא שאני מגדיר את עצמי בתור יהודי, ישראלי, ציוני, משום שזו הזהות שלי: שאינני מרשה לעצמי, ושנדמה לי שאינני מסוגל, להתכחש לה או להפרע ממנה, ואני מוצא שאני מקבל אותה על עצמי ומזדהה איתה, ואפילו שהיא יקרה לי.

ברצוני לתבוע לעצמי את חלקי בציונות, כשם שאינני מוותר על נחלתי ביהדות. אני יהודי גם בלי פאה וציצית, ואני ציוני גם בלי לתמוך ברעיון ארץ ישראל השלמה, ובלי לתמוך, בהכרח, ברעיון המדינה היהודית. אני קובל, לפחות לשונית, על ההבחנה המקובלת בין שמאל ציוני לבין שמאל רדיקלי. מובן, שגם מי שמתנגד לכיבוש ודוגל בהקמת מדינה פלסטינית ריבונית ממניעים של שמירה על רוב יהודי ועל צביון יהודי במדינת ישראל – גם בו מטיחים את העלבונות "עוכר ישראל" ודומיו, אפילו אם הוא שמאלני מטעמים של הזדהות מוחלטת עם המפעל הציוני וההיסטוריה שלו. אולם, אני מבקש לתבוע, שניתן לתמוך בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לשטחי ישראל, להתנגד לרעיון המדינה היהודית, לדגול בפתרון המדינה האחת בין הירדן והים – מדינת כל אזרחיה שאין בה רוב יהודי, להצביע לחד"ש או לבל"ד – ועדיין להיות ציוני. אילולא כן, יש להסיר מרשימת אבות הציונות את שמותיהם של אחד העם, פינסקר, מאגנס ורבים אחרים. אילולא כן, יש לצמצם את התנועה הציונית – תנועה שיש בה אוצר של אידיאולוגיה מפותחת, מורכבת, מעניינת, מאתגרת, מגוונת, פלורליסטית, דמוקרטית, סוציאליסטית ורבת פנים – לכדי קצה הציפורן של משמעותה האמיתית, ולקפל בו רק את החשיבה המדינית האקטואלית הפשטנית ביותר. כשם שיהדות איננה טלית וכיפה בלבד, כך ציונות איננה חזון המדינה היהודית בארץ ישראל בלבד. ואני – גם אם לאו דווקא מתוך חירות גמורה – תובע לעצמי חלק בדוד ונחלה בבן ישי.

כשאני אומר שאני ציוני, אני אומר, בעצם, שאני "פטריוט יהודי". אני אומר שאני מקבל את השתייכותי לעם ישראל, ובתוך כך את ההנחה שישראל הם אכן עם, ושלהשתייכות הזו יש משמעות מעשית. זה אומר, על פניו, שיש לי איזו העדפה מובנית לקהילה שלי, לקבוצת ההשתייכות שלי ולאינטרסים שלה, וגם שיש לי איזשהם רגשות סתומים של אמפתיה אפריורית ליהודים באשר הם. זה אומר שכשאני לומד היסטוריה – על אף כל המסננים הרציונליים שאני מטיל על עצמי – מרחפת מעלי התחושה שאלו הם אבות אבותיי, ושאויביהם היו אויביהם של אבות אבותיי. אני חש, שלא מרצון, קרבה שבלב רבה יותר למי שמת על קידוש השם, מאשר למי שמת כמרטיר נוצרי.

בחינה של אבות הציונות מוכיחה שהיו ביניהם מראשית מחלוקות תהומיות בענייני דיומא ובענייני חזון. הרצל, אוסישקין, אחד העם, פינסקר – קשה למצוא מכנה משותף כלשהו לחזונות המעשיים שלהם באשר לעתידו של עם ישראל, וודאי שלא ניתן לאפיין אותם על סמך יחסם לערביי פלשתינא. הציונות, אם לסכמה במשפט שיהיה מדויק דיו על מנת להכיל בו את שלל הזרמים והדיעות המוכלים בו היא האמונה שישראל הם עם, ושבתור שכאלה מוטל עליהם ומותר להם לעצב את זהותם המשותפת, את הזיכרון הנראטיבי של עברם ואת החזון העתידי הקולקטיבי שלהם בעצמם ובמשותף, באופן גלובלי. אני לא מאשר את האידיאולוגיה הזו אינסטרומנטלית, ולא קובע שיש בה צדק היסטורי או חובה מוסרית – אבל אני מזדהה איתה מהבטן. אני ציוני משום שזו הגדרת הזהות שלי, משום שיש לי רגשות סתומים של אמפתיה אפריורית ליהודים באשר הם, ותחושה שהם "משלנו", שהם שייכים לאותה קבוצת השתייכות כמוני. להיות ציוני, פירושו להיות "פטריוט של הלאומיות היהודית".

[ג]

ודאי לא חסרים מי שיטיחו בי, בשל דעותיי, את העלבון "עוכר ישראל", אלא שהביטוי הזה חביב עלי מכמה סיבות: ראשית כל, משום שהוא מאוד יהודי, קצת תלמודי וקצת יידישאי, והשימוש בו מחבר אותי לשורשים שלי. שנית, משום שאני שומע בו את הניגון היידישאי, שיש בו אמנם, ראש לכל, זעם ונידוי, אולם יש בו גם ניד ראש של אכזבה אוהבת, וגם אנחה מרירה, שיש בה משום השמחה שבקבלת הדין, נוסח "נו שוין". ולסיום, משום שיש בו גם נסיכה כלשהי של חמלה ומחילה – משום החיבוק הזהותי שאומר, שעל אף שאתה עוכר את מי הבריכה הזכים שלנו: אתה עדיין שייך. סרחת, אך אתה אחד משלנו.

אני מניח שהמטיחים בי את העלבון הזה אינם יורדים לעומק העניין. הם יכלו, לחלופין, באותה המידה, להטיח בי את העלבון "נאצי", או "אנטישמי", שאינם חביבים עלי כלל. אולם, ככל שמתעוררים בי רגשות של סלידה, זעם או רתיעה מאחי בני ישראל וממדינת היהודים – ושהדי במרומים עד: הם מתעוררים בי לעתים קרובות, בחמה שהזעם גודש את סיאתה – אולם ככל שהם מתעוררים בי, הם מתעוררים בערבוביה של מי שרתוק לקשר הזה כך או כך. הרגשות הללו דומים ודאי לאלה של אם שבנה ביצע רצח: עד כמה שהדבר יזעזע אותה ויטיל עליה אימה, עדיין היא תהיה מחוייבת אליו וקשורה בו. עד כמה שאני עוכר את ישראל, אני עדיין חלק מאותה הביצה. אני עוכר ישראל ציוני.

נירוס הוא מורה דרך ירושלמי, סטודנט לתואר בלימודי ארץ ישראל, וכותב הבלוג כתמים