• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

סיפורי הנביאים מסביב למדורה

אוסף האגדות של מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי מראה כיצד האסלאם, עת היה ציביליזציית הידע המובילה בעולם, השכיל לשמור ולמסור לא את אוצרותיו התרבותיים בלבד, אלא גם מקורות של דתות אחרות. סקירה
שוֹעִי רז

ספרו של מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, "סיפורי הנביאים" (הוצאת אוניברסיטת תל אביב), הוא אנתולוגיה מאירת-דעת ורבת-גוונים, המורכבת מאגדות על דמויות מקראיות ונביאים שהוכרו על ידי מוחמד, נביא האסלאם: אברהם, יוסף, משה, הוּד, יחזקאל, ישוע ואחרים. יש להניח כי האסופה הזאת, שנערכה על ידי מאסף ערבי מוסלמי, לוקטה מכל מני מקורות וצדי דרכים; לעתים מורגשים בה עקבות של מדרשי אגדה יהודיים מאוחרים שנערכו סופית אחר עליית האסלאם (פרקי דר' אליעזר, מדרש כונן, מדרש אגדת בראשית, מדרש בראשית זוטא) או מקורות יהודיים פרה-אסלאמיים ומקורות יהודיים שנערכו ערב עליית האסלאם (מדרש בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש תנחומא, תלמוד בבלי וכיו"ב); לעתים עקבות של כתבי הכנסייה הנסטוריאנית-מזרחית; של כתבים הרמטיים ערביים שמקורם בתרבות ההלניסטית הקדם-ערבית; ושל אנצקלופדיות של ידע שנוצרו בסביבת עיראק ואיראן במאות התשיעית והעשירית (אגדות על נביאים או על האדם הראשון בגן עדן נחשבו אז כהיסטוריה לכל דבר ועניין).

הנביא הוד ואנשי עד מתוך כתב יד מעוטר של סיפורי הנביאים
הנביא הוד ואנשי עד מתוך כתב יד מעוטר של סיפורי הנביאים

אסופה זו היא בבחינת המשך לעבודת הדוקטורט של אביבה שוסמן (1981), המתרגמת והמהדירה של מהדורה עברית זו, שהוקדשה לחיבורו זה של אלכִּסַאאִי. כפי ששוסמן מעידה, ישנה מחלוקת לגבי זמן חיבור האנתולוגיה: יש המקדימים אותה למאה התשיעית לספירה ויש המאחרים עד המאה ה-11. להערכתי אפשר כי החיבור, כדרכם של חיבורים בני זמנו, נערך לראשונה במוקדם ואחר כך הוכנסו אליו אגדות שונות מאוחרות יותר. כך עריכתו הסופית התאחרה כבר אל תוך המאה ה-11. את ההשערה הזאת אני מניח על בסיס הבנתי את מתכונת החיבור – ילקוט אגדות שראשיתו בבריאת העולם ובריאת האדם ואחריתו בסיפור ישוע בן מרים – ככזה שנועד לשמש את הדאעים (דאעיון: הקורא לתפילה, בפועל תועמלנים דתיים שהסתובבו בדרכים ונועדו למשוך בני אדם לקבל עליהם את דת האסלאם).

אמנם קשה לדעת האם אלכִּסַאִאי היה מוסלמי סוני או מוסלמי שיעי, שהרי הדעוָּה (קריאה אל הדת, קריאה לתפילה) כעיקר מעיקרי הדת התבססה בעיקר בעולם השיעה החל מהמאות העשירית וה-11, אך דומה כי דרך מסירת הסיפורים נועדה לשמש אולי נוודים-דתיים שהילכו בדרכי המסחר בין ערי ערב, ואפשר כי עם ערב, כאשר הסבו אל המדורה בלווית סוחרים בני עדות ולאומים שונים, יכולים היו למשוך את תשומת לבם ולעורר את חיבתם לאסלאם דרך סיפורי אגדות אלו. באותן תקופות רווחו גם סיפורי החכָּוָּאתים (חַכַּוַּאתוּן, מספרי סיפורים), גם כן מספרי דרכים, שכללו תכנים חילוניים יותר כמו הרפתקאות ועלילות מיניות. סיפורים כאלה נקבצו למשל בקובץ הסיפורים הנודע "אלף לילה ולילה" כסיפורים שסיפרה שהרזאד לפני שהריאר.

לטעמי יש לאחר את עריכתו הספרותית של הילקוט שלפנינו אל המאה ה-11, משום שיכולתי לחוש בה את טעמם של המַגַ'אלִיס – מפגשים בין מלומדים בני דתות שונות וקבוצות אוכלוסייה שונות שנערכו בתקופתו של בית עבאס הסוני בעיראק 1258-707 לספירה. בשיא התפשטותו באמצע המאה התשיעית שלט בית עבאס על העולם המוסלמי. הסולטן מאמוּן אל-רשיד, שמשל בין 833-813 לספירה, היה הראשון לייסד ולהפעיל את מה שכינה "בַּית אִלְחִכְּמַה": מפעל לאיסוף טקסטים פילוסופיים ממקור יווני והלניסטי ותרגומם מן הסורית (שפה ארמית מזרחית שנכתבה באופן ייחודי) אל הערבית, בייחוד על ידי מתרגמים נוצרים. מפגשים מסוג זה נערכו גם בתקופתה של השושלת השיעית-אסמאעילית-הפאטימית ששלטה בין השנים 1171-909 לספירה ממצרים ועד סוריה, ובשיאה שלטה גם בכל צפון אפריקה ובחלקים מערב הסעודית.

מפגשים אלו חשפו את הקהל שנקבץ והגיע למסורות אינטלקטואליות, ספרותיות ודתיות מגוונות, ואין ספק כי העשירו את המשתתפים כולם בידע שהיה נעלם בעבורם, שכן מקורו היה על פי רוב בחברות סגורות ובטקסטים שנכתבו בשפות שידיעתן לא היתה שכיחה. מפגשים אלו ביטאו סובלנות דתית ובמידה רבה גם פלורליזם, שהתקיים כל זמן שהדתות והעדות המשתתפות לא תקפו את תפישותיה הדתיות של השושלת השלטת. ידוע שבכמה מן המפגשים הללו השתתפו יהודים (ששון סומך ערך בשעתו אוסף מאמרים אנגלי שיוחד לסקירת המפגשים האינטלקטואלים האלה ועמידה על השפעתם), ולעתים גם מלומדים שזהותם הדתית בלתי ברורה, אך שמם מעיד עליהם כי מוצאם ארץ ישראלי. למשל, פרופ' יואל ל' קריימר הורה בשעתו בחיבור שעסק בהומניזם האסלאמי בין המאות התשיעית עד ה-11, כי נציגם של אחי הטהרה (אח'ואן אלצפאא') – חבורת סתרים רב-לאומית של פילוסופים שפעלו בעיר בצרה שבעיראק, אשר העלימו את זהותם לגמרי (אפילו מקום המפגש שלהם היה סודי) – היה אחד בשם אבו-סולימאן אלמקדסי. השם אלמקדסי, המקדשי, מעיד כפי הנראה על מוצאו הארץ-ישראלי, אפשר הירושלמי, של אותו פילוסוף שהשתייך כנראה לחבורת האחים שהותירו אחריהם אנציקלופדיה פילוסופית ותיאולוגית בת 53 אגרות, המחזיקה בדפוס כאלפיים עמודים, והשפיעו רבות על תולדות הפילוסופיה הערבית-יהודית בימי הביניים ובמיוחד על כתבים יהודיים בימי תור הזהב בספרד, כתבי אבן גבירול ואילך.

יצוין כי שני מקורות איסוף החומרים – מפגשים בין סוחרים ואנשי דת בדרכים, ומפגשים בין אינטלקטואלים בני דתות ואמונות שונות – עומדות ביסוד ילקוט האגדות הזה. לדעתי, אין כמעט ספק בכך שהחיבור לא נועד לצרכים דתיים פנימיים דווקא, קרי להעשרת עולם האגדה וסיפורי המקרא של המלומדים האסלאמיים, אלא בראש ובראשונה למשיכת לא-מוסלמים לקבלת דת האסלאם. כזכור, האסלאם לא מכיר בסמכותהּ של התורה ולא בסמכות הברית החדשה כשלעצמן. התיאולוגים המוסלמיים סברו כי מדובר בחיבורים פסאודו-אפיגרפיים שנכתבו הרבה לאחר הזמן שנטען שנכתבו: התורה על ידי עזרא הסופר (עֻזַיְיר) בימי שיבת ציון, והברית החדשה על ידי אנשי הכנסייה, מאות שנים אחר מות ישוע. התפישה היסודית באסלאם היא שלא זאת בלבד שמוחמד הוא חַאתֶם אִלְאַנבִּיַאא' (חותם הנביאים, מסכמה הגדול של תורת הנביאים, ומבטל תוקפן של הדתות האחרות) אלא שרק הואיל ומוחמד הכיר בנבואתם של משה וישוע ושל יתר הנביאים לפניו, יש להכיר בהם, שכן אליבא דמרבית התיאולוגיים האסלאמיים, היה אורו של הנביא מאיר לעולם מעת בריאתו ויאיר עד אחריתו.

מבחינה זו, אחד הוויכוחים השכיחים ביותר במאות השנים הראשונות של האסלאם היה האם הקוראן עצמו נברא עם העולם או שמא הוא גוף ידע נצחי וקדום שאין בו תפישה ואחיזה, ועל כן כל הנביאים מן האדם הראשון ועד מוחמד הונעו מכוח בשורת הקוראן ומכוח אורו של הנביא, האור הראשון והאחרון. מבחינה זו, מלאכתם של הדאעים האסלאמיים הונעה מכוח אמונה עמוקה בכך שיש לפקוח את עיני כל בני האדם לבשורת הקוראן ולאורו של מוחמד, שליוו את העולם מראשיתו ואינם כלל התפתחות מאוחרת. אדרבה, לאמונתם גם היסודות היהודיים והנוצריים שהועתקו לכאורה במאוחר אל תוך הדת המוסלמית, מקורם היה מלכתחילה בבשורת הקוראן והנביא מוחמד, שהיו עומדים בעולם מאז ומעולם, אלא שרק לנביאים בודדים מקרב כל בני המין האנושי היתה הגישה אל המציאות הנסתרת הזאת, שנתגלתה בעולם רק עם בואו של מוחמד ההיסטורי.

הנביא אידריס מבקר בגן עדן ובגיהנום
הנביא אידריס מבקר בגן עדן ובגיהנום

העובדה לפיה החיבור מיוסד על דוגמה תיאולוגית אסלאמית, וכפי הנראה נעשה בו שימוש כדי לקרב נידחים לדת האסלאם, אין בו כדי לפגום בהנאת הקריאה. אם יש מקום להעיר, הרי זה על הערות השוליים המלוות את הטקסט, חלקן דורשות הרחבה והעמקה. למשל, בדיון על אִדריס (חנוך בן ירד המקראי) כותבת שוסמן כי היה עובד אלוהים ותופר מנעלים, ונוהג היה להזכיר את שם אללה על כל תפירה ותפירה והאל חננו בשלושה גוילים שהעניק לו. כמו כן היא מצייינת שיורשו היה הרמס, שיש לזהותו עם האל היווני, שליח האל. שוסמן אינה מציינת כלל את העובדה שבמקורות הרמטיים ערביים אידריס, חנוך והרמס הן דמות אחת. הרמס מכונה בהם אידריס/הרמס אלמת'אלת', על-שמו של הרמס טריסמגיסטוס (הרמס בעל שלוש ההתגלמויות), שעל פי תפישה זו הופיעה שלוש פעמים: פעם מעט אחר דורו של אדם הראשון (אלכִּסַאִאי מזהה אותו באידריס), פעם בדורו של נח (אלכִּסַאִאי מזהה אותו כהרמס), ופעם במאות הראשונות אחר ספירת הנוצרים (מעניק הקורפוס ההרמטי וחותמו, לא מוזכר על ידי אלכִּסַאִאי).

בכל הופעותיו קורא הרמס את האדם אל המדעים הפילוסופיים ואל דרך העיון, ההעמקה והמאגיה האסטרלית. חיבורים הרמטיים אלו תפסו מקום מכובד בין המאות התשיעית עד ה-11 בתרבות הערבית וניתן למצוא את עקבותיהם בכתבי פילוסופים רציונליסטיים מן המאה ה-12. אך אין בהערתה של שוסמן דבר המעיד על עירנותה לכך, ולא ברי מדוע בחרה להזכיר את הרמס כיורשו של אידריס ולא להעמיד כלל את הקורא על המסורת ההרמטית, שהיתה ידועה ודאי לאלכִּסַאִאי.

לגבי סיפור עקדת יצחק, כותבת שוסמן כי מדובר במקרה נדיר, כמעט יחידאי, שבו מתואר יצחק כבן הנעקד – ולא ישמעאל. עם זאת, גם אלטברי, פרשן הקוראן הדגול (923-839) וגם מחיי אלדין אבן ערבי (1240-1165), מגדולי השיח'ים הצופיים ופרשן שראה את עצמו כחותם שושלת ידידי-האל, ציינו את יצחק כבן הנעקד, אף כי אמנם בפירושם של האחים ג'אללין, מן המאה ה-15 ואילך, נתפס ישמעאל כבן הנעקד לבדו. גם כאן לא ברור הנסיבות בעטיין לא מפרטת המתרגמת-המהדירה כי במקורות האסלאם עד המאה ה-13 הוזכר יצחק כבן הנעקד כמה וכמה פעמים. אלה הן כמובן רק שתי הערות קטנות, שאינן פוגמות במאום מתרגומה היפה והקולח של שוסמן, הראוי לקוראים שירחיבו בו את דעתם.

החיבור בכללו מהווה אלטרנטיבה מורכבת, רבת פנים, מקורות והדהודים על סיפורי המקרא ועל סיפורו של ישוע. מרתק גם ריבוי הציפורים המלוות את הסיפורים (למשל סיפור גירושו של הטווס מגן העדן) שיש בו לטעמי הדהוד כלפי ה"שאהנאמה" (ספר המלכים), ספרו של ההיסטוריון הפרסי קאסם אלדין פירדוסי (נפטר 1025). ספרו של אלכִּסַאִאי הוא חיבור מרתק, והייתי מציע לקוראים/ות לקרוא בו ולו בכדי להבין את המגוון ואת העושר התרבותי העצום של האסלאם לפני כאלף שנה, עת היה ללא ספק ציביליזציית הידע המובילה בעולם והשכיל לשמור ולמסור לא את אוצרותיו התרבותיים בלבד, אלא להרחיב את היריעה ולכלול ביצירותיו הדתיות דאז מקורות מגוונים. אלה הגיעו אל מלומדיו ממקורות שונים, ואלו ידעו לשבץ אותם ולכנס אותם באופן כזה שיעניק להם ציביון אסלאמי, וכך ידעה הדת השלטת להתעשר ולהרחיב עצמה ואת דעתם של לומדיה על ידי מקורותיהן של הדתות האחרות, טרם ניכרה בה מגמת האסלאם המאוחרת, הנרתעת מגופי ידע לא-אסלאמיים ככפירה מוחלטת או כפגיעה באושיות הדת.

להצצה ב"סיפורי הנביאים" במהדורה העברית החדשה

שוֹעִי רז הוא חוקר פילוסופיה ומדעים בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית, כותב את האתר "פֶּרֶא אדם חושב" העוסק בסִפרוּת,תּרבּוּת ואמנוּת

200_1070סיפורי הנביאים
מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאִאי
תרגמה מערבית: אביבה שוסמן
אוניברסיטת תל אביב
439 עמ'

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    תודה. מאמר מעניין והמריץ אותי לקרוא את הספר. רק הערה אחת לכותרת המשנית: האסלאם לא העביר הלאה את מסורותיהם של דתות אחרות וגם המאמר לא טוען כך. הוא "איסלם" מסורות של דתות אחרות והעביר אותן ככאלה. זה מעט שונה ופחות אצילי, בטח מנקודת המבט של מאמין אדוק של אחד הדתות האלה שצריך לראות את המסורות העתיקות שלו נלקחות ומותאמות לדת החדשה תוך שמאשימים אותו שהוא זה שבעצם עיוות אותן.

    כפי שמוזכר במאמר, האסלאם השתמש במסורות הנביאים בגרסת החלאל שלהן כדי לתקוף תיאולוגית דתות אחרות. למעשה, הביקורת הקוראנית על היהודים שהצדיקה מאוחר יותר אנטישמיות מוסלמית מתבססת על הטענה שהיהודים עיוותו את תורת האלוהים ואת מסורת הנביאים. האסופה הזו של סיפורי נביאים בגרסתם המוסלמית היא חלק מאותו וויכוח.

  2. שוֹעִי רז

    תודה למגיבים,
    יוני, האסלאם עובר מזה כאלף שנה תהליך של הקצנה והחמרה הולכת ונמשכת בגישותיו הדתיות ובאי הסובלנות הדתית שננקטת על ידי סיעות רבות בו (חנבלים, סלאפים וכיו"ב), לצד מיעוט סובלני לדתות האחרות ולזרמים אסלאמיים אחריים, תימצא גם זרמים (שהלכו ונעשו זרמי רוב) הרודפים דתות אחרות, ולא פחות מזה, מוצאים דופי וסממנים של כפירה בכל זרם אסלאמי אחר/מתחרה.
    חלק מהתהליכים האלו הביאו כדי כך שכבר במאות השלוש עשרה והארבע עשרה נעשה במקומות רבים בעולם הערבי מאוד לא בטוח להיות פילוסוף או איש מדע, ואנשים שבחרו בכיוון הזה, נרדפו לעתים עד צווארם, במיוחד עם לא קיבלו כדוגמה את התיאולוגיה השלטת ומחאו כפיים לכל דבר מה שמחולל המשטר.
    גם נסיונות מדעיים חדשים בתחום האסטרונומיה שנערכו במאה השש עשרה בתורכיה, מרכזה של האימפריה העות'מאנית, נבלמו אחר כך, וכך ממרכז מדעי שהיה יכול להתחרות בהצלחה בהישגיהם של קופרניקוס, גלילאו, קפלר וטיכו ברהה, שקע שוב העיסוק המדעי, בשל קנאות דתית ופחד מן הכפירה המונחת ביסוד המדע.

    עמית, כללית הדברים שכתבת נכונים, ובכל זאת בין המאות התשיעית ועד ה-12, פורסמו ברחבי העולם האסלאמי אנתולוגיות מתורגמות של פילוסופים יווניים (דוקסוגרפיות), ספרים המתארים את הדתות השונות .(ללא נסיון לאסלם אותן), כולל ספרי מסעות להודו (למשל ספרו המופתי של אל-בירוני) שכללו תיאורים פרטניים של פולחנים הינדואיסטיים, וכן נעתק לערבית היוגה סוטרה של פטנג'לי וזכה אפילו לפירוש מאיר עיניים של מלומד ערבי (שוב, אל-בירוני). בנוסף, עוד במאה העשירית הכריזו אח'ואן אל צפאא' שכל הדתות הן אמיתיות וחלקיות, וכולן יחד מהוות אפס-קצהו של ניסיון ליצור קשר עם האלוה. נותרו רק עוד צוּפים מעטים העשויים לחשוב כך בימינו, וגם הם על פי רוב נרדפים על ידי תנועות אסלאמיות קיצוניות על שום סובלנותם ומתינותם.

    1. דןש

      הייתי מודה אם ניתן להתייחס לסיבה. מדוע חלה ההתדרדרות, הנמשכת ומעמיקה. כיצד קרה שכל ההישגים עלו בתוהו והגענו עד הלום.
      אפילו בעלי השפעה בעולם הערבי, שקבלו חינוך מערבי. בעלי השכלה מערבית וגינונים מערביים (כשהם מחוץ למדינותיהם), אינם מסוגלים/רוצים/יכולים להנחיל את המודרנה בקרב עמיהם. כל מלכי ויורשי ערב הסעודית, מלכי ויורשי הממלכה האשמית ואפילו אסעד הם פרי החינוך המערבי.
      אם ניתן לקבל על כך הסבר מפורט .

      1. שוֹעִי רז

        שלום דן, נכון הוא כי בני אמירים מנסיכויות המפרץ, בני המלוכה ההאשמית בירדן ובני הקצונה הגבוהה, בשאר אסד, מלך מרוקו הנוכחי, ואפשר גם כמה מעשירי ערב הסעודית, קיבלו חינוך במיטב המוסדות האירופאיים. עם זאת, על אף שבאסלאם הסוני ראש המדינה הוא גם ראש הדת, נמנעים ראשי המדינות האסלאמיות מעימות גלוי וחריף כנגד העלמאא' (אנשי הדת). לנוכח גורלה של מהפכת התורכים הצעירים (כמאל אתא תורק) וגם גורלו של חוסני מבראכ, מסופקני האם תהיינה מהפכות חילוניות בעולם המוסלמי בדורות הבאים. דומני כי המנהיגים שם הבינו כי עתיד מלכותם תלוי בסטטוס קוו קשוב למגזרים האסלאמיים בעמם.
        אגב, אצל חלק מבתי המלוכה הערביים קיים מיתוס של השתייכות למשפחת הנביא מחמד ותומכיו; הם עשויים להיות חילוניים או מוסלמים לשיעורין ועם זאת עם שושלת יוחסין כזאת,הם לעולם לא ייצאו בפומבי כנגד האסלאם.

  3. שוֹעִי רז

    בתגובה הקודמת צריך להיות החמרה ולא החרמה בשורה הראשונה
    ועל שום ולא על שוב בשורה הלפני אחרונה.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    ומידע חשוב על האיסלאם שראוי שכל החי באיזור ידע אותו . תודה לרועי.

  5. נפתלי מדר

    אין ספק האיסלם הישאיר את חותמו על אירופה.
    כל הידע נלקח אחרי כיבוש ספרד לאירופה ועל זה
    הארופאים שברו את ימי הבניים.
    הידע כלל אלגברה כימייה שזו מילה בערבית.
    רפואה אסטרונומיה וכמובן הנדסת בניין .
    הנייר שהגיע לשלטון האיסלמי בדרך המשי היה
    הראשון שנלקח עי הארופים הכובשים.
    שנכבשה קורדבה בספרד הכובשים היו המומים ונפעמים
    מהידע וארכיטקטורה וצורת השלטון שהיה אגב סובלני כמובן
    יחסית לאירופה החשוכה.
    וחבל ששוכני הארץ שלנו לא יודעים איזה תרבות עשירה הייתה האיסלם
    ואיזה תשתית הם הישאורו אחריהם!!

  6. שוֹעִי רז

    פריץ, תודה, אין לי שורשים יקיים וגם לא שורשים צפונבוניים, אז קצת קשה לי להתייחס לזה. האסלאם של לפני כאלף שנה היתה תופעה תרבותית עשירה ומגוונת באופן בלתי ייאמן. האירופאיים מכמה סיבות (גם מפני שחשו נחותים עד איזה שלב) ניסו להתעלם והפחיתו מן ההשגים של עמיתיהם האסלאמיים. האסלאם הוא גם דוגמא לתרבות מפוארת שהיתה יכולה להישאר בקדמת האנושות, אלמלא העניקה לדוגמה הדתית את הבכורה, ובשמה רדפה את כל גילויי הרוח החופשית והמחקר.

    נפתלי, רבים מהישגיהם של אנשי מדע ערביים בין מצריים, בין עראקיים, בין פרסיים, הועברו לאירופה (לספרד המוסלמית) עוד בשלהי המאה העשירית והמאה האחת עשרה. עוד במאה ה-12 הוקם בטולדו הנוצרית מרכז תרגום גדול מערבית ללטינית (השתתפו בו גם יהודים); ובמאה השלוש עשרה פעלו גם מרכזים גדולים לתרגום ספרות מדעית מערבית בחצרו של פרידריך השני בנפולי ובחצרו של אלפונסו העשירי בטולדו; גם כאן וגם שם השתתפו יהודים, נוצרים ומוסלמים יחד בפעילות האינטלקטואלית במרכזי הידע האמורים. חלק מן המדע האירופאי של המאה השלוש עשרה באוניבריסטאות של פריס ואוקספורד (כן, הן היו קיימות כבר אז) התבסס בין היתר על כתבים של פילוסופים ערביים כמו אבן סינא ואבן רשד. הם היו שמות מדוברים אז בקרב האינטלקטואלים האירופאים, כמו שאנשי רוח ישראלים מצטטים בשיחותיהם פילוסופים אירופאיים או אמריקאים בני המאה העשרים.