• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

סיפורי הנביאים מסביב למדורה

אוסף האגדות של מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי מראה כיצד האסלאם, עת היה ציביליזציית הידע המובילה בעולם, השכיל לשמור ולמסור לא את אוצרותיו התרבותיים בלבד, אלא גם מקורות של דתות אחרות. סקירה
שוֹעִי רז

ספרו של מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, "סיפורי הנביאים" (הוצאת אוניברסיטת תל אביב), הוא אנתולוגיה מאירת-דעת ורבת-גוונים, המורכבת מאגדות על דמויות מקראיות ונביאים שהוכרו על ידי מוחמד, נביא האסלאם: אברהם, יוסף, משה, הוּד, יחזקאל, ישוע ואחרים. יש להניח כי האסופה הזאת, שנערכה על ידי מאסף ערבי מוסלמי, לוקטה מכל מני מקורות וצדי דרכים; לעתים מורגשים בה עקבות של מדרשי אגדה יהודיים מאוחרים שנערכו סופית אחר עליית האסלאם (פרקי דר' אליעזר, מדרש כונן, מדרש אגדת בראשית, מדרש בראשית זוטא) או מקורות יהודיים פרה-אסלאמיים ומקורות יהודיים שנערכו ערב עליית האסלאם (מדרש בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש תנחומא, תלמוד בבלי וכיו"ב); לעתים עקבות של כתבי הכנסייה הנסטוריאנית-מזרחית; של כתבים הרמטיים ערביים שמקורם בתרבות ההלניסטית הקדם-ערבית; ושל אנצקלופדיות של ידע שנוצרו בסביבת עיראק ואיראן במאות התשיעית והעשירית (אגדות על נביאים או על האדם הראשון בגן עדן נחשבו אז כהיסטוריה לכל דבר ועניין).

הנביא הוד ואנשי עד מתוך כתב יד מעוטר של סיפורי הנביאים
הנביא הוד ואנשי עד מתוך כתב יד מעוטר של סיפורי הנביאים

אסופה זו היא בבחינת המשך לעבודת הדוקטורט של אביבה שוסמן (1981), המתרגמת והמהדירה של מהדורה עברית זו, שהוקדשה לחיבורו זה של אלכִּסַאאִי. כפי ששוסמן מעידה, ישנה מחלוקת לגבי זמן חיבור האנתולוגיה: יש המקדימים אותה למאה התשיעית לספירה ויש המאחרים עד המאה ה-11. להערכתי אפשר כי החיבור, כדרכם של חיבורים בני זמנו, נערך לראשונה במוקדם ואחר כך הוכנסו אליו אגדות שונות מאוחרות יותר. כך עריכתו הסופית התאחרה כבר אל תוך המאה ה-11. את ההשערה הזאת אני מניח על בסיס הבנתי את מתכונת החיבור – ילקוט אגדות שראשיתו בבריאת העולם ובריאת האדם ואחריתו בסיפור ישוע בן מרים – ככזה שנועד לשמש את הדאעים (דאעיון: הקורא לתפילה, בפועל תועמלנים דתיים שהסתובבו בדרכים ונועדו למשוך בני אדם לקבל עליהם את דת האסלאם).

אמנם קשה לדעת האם אלכִּסַאִאי היה מוסלמי סוני או מוסלמי שיעי, שהרי הדעוָּה (קריאה אל הדת, קריאה לתפילה) כעיקר מעיקרי הדת התבססה בעיקר בעולם השיעה החל מהמאות העשירית וה-11, אך דומה כי דרך מסירת הסיפורים נועדה לשמש אולי נוודים-דתיים שהילכו בדרכי המסחר בין ערי ערב, ואפשר כי עם ערב, כאשר הסבו אל המדורה בלווית סוחרים בני עדות ולאומים שונים, יכולים היו למשוך את תשומת לבם ולעורר את חיבתם לאסלאם דרך סיפורי אגדות אלו. באותן תקופות רווחו גם סיפורי החכָּוָּאתים (חַכַּוַּאתוּן, מספרי סיפורים), גם כן מספרי דרכים, שכללו תכנים חילוניים יותר כמו הרפתקאות ועלילות מיניות. סיפורים כאלה נקבצו למשל בקובץ הסיפורים הנודע "אלף לילה ולילה" כסיפורים שסיפרה שהרזאד לפני שהריאר.

לטעמי יש לאחר את עריכתו הספרותית של הילקוט שלפנינו אל המאה ה-11, משום שיכולתי לחוש בה את טעמם של המַגַ'אלִיס – מפגשים בין מלומדים בני דתות שונות וקבוצות אוכלוסייה שונות שנערכו בתקופתו של בית עבאס הסוני בעיראק 1258-707 לספירה. בשיא התפשטותו באמצע המאה התשיעית שלט בית עבאס על העולם המוסלמי. הסולטן מאמוּן אל-רשיד, שמשל בין 833-813 לספירה, היה הראשון לייסד ולהפעיל את מה שכינה "בַּית אִלְחִכְּמַה": מפעל לאיסוף טקסטים פילוסופיים ממקור יווני והלניסטי ותרגומם מן הסורית (שפה ארמית מזרחית שנכתבה באופן ייחודי) אל הערבית, בייחוד על ידי מתרגמים נוצרים. מפגשים מסוג זה נערכו גם בתקופתה של השושלת השיעית-אסמאעילית-הפאטימית ששלטה בין השנים 1171-909 לספירה ממצרים ועד סוריה, ובשיאה שלטה גם בכל צפון אפריקה ובחלקים מערב הסעודית.

מפגשים אלו חשפו את הקהל שנקבץ והגיע למסורות אינטלקטואליות, ספרותיות ודתיות מגוונות, ואין ספק כי העשירו את המשתתפים כולם בידע שהיה נעלם בעבורם, שכן מקורו היה על פי רוב בחברות סגורות ובטקסטים שנכתבו בשפות שידיעתן לא היתה שכיחה. מפגשים אלו ביטאו סובלנות דתית ובמידה רבה גם פלורליזם, שהתקיים כל זמן שהדתות והעדות המשתתפות לא תקפו את תפישותיה הדתיות של השושלת השלטת. ידוע שבכמה מן המפגשים הללו השתתפו יהודים (ששון סומך ערך בשעתו אוסף מאמרים אנגלי שיוחד לסקירת המפגשים האינטלקטואלים האלה ועמידה על השפעתם), ולעתים גם מלומדים שזהותם הדתית בלתי ברורה, אך שמם מעיד עליהם כי מוצאם ארץ ישראלי. למשל, פרופ' יואל ל' קריימר הורה בשעתו בחיבור שעסק בהומניזם האסלאמי בין המאות התשיעית עד ה-11, כי נציגם של אחי הטהרה (אח'ואן אלצפאא') – חבורת סתרים רב-לאומית של פילוסופים שפעלו בעיר בצרה שבעיראק, אשר העלימו את זהותם לגמרי (אפילו מקום המפגש שלהם היה סודי) – היה אחד בשם אבו-סולימאן אלמקדסי. השם אלמקדסי, המקדשי, מעיד כפי הנראה על מוצאו הארץ-ישראלי, אפשר הירושלמי, של אותו פילוסוף שהשתייך כנראה לחבורת האחים שהותירו אחריהם אנציקלופדיה פילוסופית ותיאולוגית בת 53 אגרות, המחזיקה בדפוס כאלפיים עמודים, והשפיעו רבות על תולדות הפילוסופיה הערבית-יהודית בימי הביניים ובמיוחד על כתבים יהודיים בימי תור הזהב בספרד, כתבי אבן גבירול ואילך.

יצוין כי שני מקורות איסוף החומרים – מפגשים בין סוחרים ואנשי דת בדרכים, ומפגשים בין אינטלקטואלים בני דתות ואמונות שונות – עומדות ביסוד ילקוט האגדות הזה. לדעתי, אין כמעט ספק בכך שהחיבור לא נועד לצרכים דתיים פנימיים דווקא, קרי להעשרת עולם האגדה וסיפורי המקרא של המלומדים האסלאמיים, אלא בראש ובראשונה למשיכת לא-מוסלמים לקבלת דת האסלאם. כזכור, האסלאם לא מכיר בסמכותהּ של התורה ולא בסמכות הברית החדשה כשלעצמן. התיאולוגים המוסלמיים סברו כי מדובר בחיבורים פסאודו-אפיגרפיים שנכתבו הרבה לאחר הזמן שנטען שנכתבו: התורה על ידי עזרא הסופר (עֻזַיְיר) בימי שיבת ציון, והברית החדשה על ידי אנשי הכנסייה, מאות שנים אחר מות ישוע. התפישה היסודית באסלאם היא שלא זאת בלבד שמוחמד הוא חַאתֶם אִלְאַנבִּיַאא' (חותם הנביאים, מסכמה הגדול של תורת הנביאים, ומבטל תוקפן של הדתות האחרות) אלא שרק הואיל ומוחמד הכיר בנבואתם של משה וישוע ושל יתר הנביאים לפניו, יש להכיר בהם, שכן אליבא דמרבית התיאולוגיים האסלאמיים, היה אורו של הנביא מאיר לעולם מעת בריאתו ויאיר עד אחריתו.

מבחינה זו, אחד הוויכוחים השכיחים ביותר במאות השנים הראשונות של האסלאם היה האם הקוראן עצמו נברא עם העולם או שמא הוא גוף ידע נצחי וקדום שאין בו תפישה ואחיזה, ועל כן כל הנביאים מן האדם הראשון ועד מוחמד הונעו מכוח בשורת הקוראן ומכוח אורו של הנביא, האור הראשון והאחרון. מבחינה זו, מלאכתם של הדאעים האסלאמיים הונעה מכוח אמונה עמוקה בכך שיש לפקוח את עיני כל בני האדם לבשורת הקוראן ולאורו של מוחמד, שליוו את העולם מראשיתו ואינם כלל התפתחות מאוחרת. אדרבה, לאמונתם גם היסודות היהודיים והנוצריים שהועתקו לכאורה במאוחר אל תוך הדת המוסלמית, מקורם היה מלכתחילה בבשורת הקוראן והנביא מוחמד, שהיו עומדים בעולם מאז ומעולם, אלא שרק לנביאים בודדים מקרב כל בני המין האנושי היתה הגישה אל המציאות הנסתרת הזאת, שנתגלתה בעולם רק עם בואו של מוחמד ההיסטורי.

הנביא אידריס מבקר בגן עדן ובגיהנום
הנביא אידריס מבקר בגן עדן ובגיהנום

העובדה לפיה החיבור מיוסד על דוגמה תיאולוגית אסלאמית, וכפי הנראה נעשה בו שימוש כדי לקרב נידחים לדת האסלאם, אין בו כדי לפגום בהנאת הקריאה. אם יש מקום להעיר, הרי זה על הערות השוליים המלוות את הטקסט, חלקן דורשות הרחבה והעמקה. למשל, בדיון על אִדריס (חנוך בן ירד המקראי) כותבת שוסמן כי היה עובד אלוהים ותופר מנעלים, ונוהג היה להזכיר את שם אללה על כל תפירה ותפירה והאל חננו בשלושה גוילים שהעניק לו. כמו כן היא מצייינת שיורשו היה הרמס, שיש לזהותו עם האל היווני, שליח האל. שוסמן אינה מציינת כלל את העובדה שבמקורות הרמטיים ערביים אידריס, חנוך והרמס הן דמות אחת. הרמס מכונה בהם אידריס/הרמס אלמת'אלת', על-שמו של הרמס טריסמגיסטוס (הרמס בעל שלוש ההתגלמויות), שעל פי תפישה זו הופיעה שלוש פעמים: פעם מעט אחר דורו של אדם הראשון (אלכִּסַאִאי מזהה אותו באידריס), פעם בדורו של נח (אלכִּסַאִאי מזהה אותו כהרמס), ופעם במאות הראשונות אחר ספירת הנוצרים (מעניק הקורפוס ההרמטי וחותמו, לא מוזכר על ידי אלכִּסַאִאי).

בכל הופעותיו קורא הרמס את האדם אל המדעים הפילוסופיים ואל דרך העיון, ההעמקה והמאגיה האסטרלית. חיבורים הרמטיים אלו תפסו מקום מכובד בין המאות התשיעית עד ה-11 בתרבות הערבית וניתן למצוא את עקבותיהם בכתבי פילוסופים רציונליסטיים מן המאה ה-12. אך אין בהערתה של שוסמן דבר המעיד על עירנותה לכך, ולא ברי מדוע בחרה להזכיר את הרמס כיורשו של אידריס ולא להעמיד כלל את הקורא על המסורת ההרמטית, שהיתה ידועה ודאי לאלכִּסַאִאי.

לגבי סיפור עקדת יצחק, כותבת שוסמן כי מדובר במקרה נדיר, כמעט יחידאי, שבו מתואר יצחק כבן הנעקד – ולא ישמעאל. עם זאת, גם אלטברי, פרשן הקוראן הדגול (923-839) וגם מחיי אלדין אבן ערבי (1240-1165), מגדולי השיח'ים הצופיים ופרשן שראה את עצמו כחותם שושלת ידידי-האל, ציינו את יצחק כבן הנעקד, אף כי אמנם בפירושם של האחים ג'אללין, מן המאה ה-15 ואילך, נתפס ישמעאל כבן הנעקד לבדו. גם כאן לא ברור הנסיבות בעטיין לא מפרטת המתרגמת-המהדירה כי במקורות האסלאם עד המאה ה-13 הוזכר יצחק כבן הנעקד כמה וכמה פעמים. אלה הן כמובן רק שתי הערות קטנות, שאינן פוגמות במאום מתרגומה היפה והקולח של שוסמן, הראוי לקוראים שירחיבו בו את דעתם.

החיבור בכללו מהווה אלטרנטיבה מורכבת, רבת פנים, מקורות והדהודים על סיפורי המקרא ועל סיפורו של ישוע. מרתק גם ריבוי הציפורים המלוות את הסיפורים (למשל סיפור גירושו של הטווס מגן העדן) שיש בו לטעמי הדהוד כלפי ה"שאהנאמה" (ספר המלכים), ספרו של ההיסטוריון הפרסי קאסם אלדין פירדוסי (נפטר 1025). ספרו של אלכִּסַאִאי הוא חיבור מרתק, והייתי מציע לקוראים/ות לקרוא בו ולו בכדי להבין את המגוון ואת העושר התרבותי העצום של האסלאם לפני כאלף שנה, עת היה ללא ספק ציביליזציית הידע המובילה בעולם והשכיל לשמור ולמסור לא את אוצרותיו התרבותיים בלבד, אלא להרחיב את היריעה ולכלול ביצירותיו הדתיות דאז מקורות מגוונים. אלה הגיעו אל מלומדיו ממקורות שונים, ואלו ידעו לשבץ אותם ולכנס אותם באופן כזה שיעניק להם ציביון אסלאמי, וכך ידעה הדת השלטת להתעשר ולהרחיב עצמה ואת דעתם של לומדיה על ידי מקורותיהן של הדתות האחרות, טרם ניכרה בה מגמת האסלאם המאוחרת, הנרתעת מגופי ידע לא-אסלאמיים ככפירה מוחלטת או כפגיעה באושיות הדת.

להצצה ב"סיפורי הנביאים" במהדורה העברית החדשה

שוֹעִי רז הוא חוקר פילוסופיה ומדעים בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית, כותב את האתר "פֶּרֶא אדם חושב" העוסק בסִפרוּת,תּרבּוּת ואמנוּת

200_1070סיפורי הנביאים
מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאִאי
תרגמה מערבית: אביבה שוסמן
אוניברסיטת תל אביב
439 עמ'

כנראה שיעניין אותך גם: