הרבה לפני בעיית גזי החממה

בתוכנית הכלכלית החדשה הוחלט לבטל את התקציב שמיועד להפחתת פליטות גזי חממה והארגונים הסביבתיים מתקוממים על כך. אולם, זוהי אינה הבעיה הכי דחופה שישראל צריכה להתמודד איתה בהקשר לשינויי האקלים, ואת התקציב להפחתת פליטת גזי חממה צריך להפנות לסוגיות סביבתיות אחרות.

פרסומים רבים בחו"ל ובארץ מצביעים על אי-שוויון מקומם. בעוד שמדינות המערב פלטו וממשיכות לפלוט גזי חממה הרבה מעבר לחלקן היחסי באוכלוסיית העולם והמדינות המוחלשות פולטות הרבה פחות מחלקן היחסי באוכלוסיית העולם, מי שיסבול הכי הרבה משינויי האקלים הן אוכלוסיות המדינות המוחלשות, ומי שיצליח להיערך כראוי ולתת מענה למצוקות שייגרמו בעקבות שינוי האקלים הן המדינות החזקות.

מה המצב בישראל?

בכל הפרסומים שאני מכיר נכתב שחלקה של ישראל בפליטת גזי חממה תואם את חלקה באוכלוסיית העולם. מעת לעת עולה בדעתי התהייה, שאין לי תשובה עליה עדיין, האם בפרסומים אלה נלקחים בחשבון גם האוכלוסייה הפלסטינית שמצויה תחת שליטה צבאית ישראלית ופליטות גזי החממה שלה או לא כפי שבדרך כלל מתייחסים לישראל, קרי רק לאוכלוסייה בעלת האזרחות והתושבות הישראלית, אחת היא היכן הם מתגוררים בארץ ישראל/פלסטין השלמה. אבל, נניח לרגע את התהייה הזו. בגלל גודלה הזערורי של ישראל, גם אם תצליח לצמצם לאפס מחר בבוקר את פליטות גזי החממה שלה, ההשפעה שתהיה לכך על שינויי האקלים ועל כמות גזי החממה באטמוספירה תהיה אפסית. לכן, על פי אמנת האקלים הבינלאומית ישראל כלל לא נדרשת להקטין את פליטת גזי החממה. אבל שמעון פרס התחייב לכך בקופנהגן וזכה למחמאות נדיבות.

תחשבו על ילד קטן שההורים שלו מתייסרים בשאלה איך לצאת מחובות ענק והם לא ישנים בלילות ולא מתפקדים בימים מפחד הנושים ומחרדות מפני העתיד. הילד האהוב והמתוק בא להוריו ומוסר להם שקל שאותו מצא ברחוב, קיבל תמורת עזרה לזקן לחצות את הכביש, מכירה של צעצוע שלו לילד אחר… והם שמחים ומאושרים ממנו ומחמיאים לו וגאים בו, אבל החובות ממשיכים לצרוב את ליבם ולאיים עליהם. הילד שמח וגאה בעצמו, אבל כלום לא באמת השתנה מבחינת החובות של משפחתו שעומדים להחריב את חייו ואת עתידו.

בספרו הנה זה בא, מסביר דני רבינוביץ' שככלל יש שתי אסטרטגיות ההתמודדות עם המצב הקיים והן הסתגלות וצמצום. המדינות העניות צריכות להסתגל כי אין להן מה לצמצם וכי כך או אחרת הן יספגו את תוצאות שינוי האקלים. לעומת זאת, העשירות חייבות לצמצם את הפליטות. היכן ניצבת ישראל ביחס לכך ומה צריך להנחות את המדיניות של ישראל בנוגע לשינוי האקלים? הדימוי העצמי שלה כמדינה מערבית ומתועשת או שמא היכולת הממשית שלה לשנות משהו? מה היא יכולה לשנות?

מכיוון שכמות הפליטות של ישראל הוא זניח והיא לא יכולה באמת להשפיע על הפליטות הגלובליות, מן הראוי שהיא תתמקד בעיקר או אף אך ורק בהסתגלות לקראת ההשלכות של שינוי האקלים. מהן תוצאות אלה? אחת מהן היא שורה של קשיים בייצור מזון שיובילו לעלייה במחירי המזון. במי זה יפגע בעיקר? במוחלשים שבינינו. בעיה נוספת עשויה להיות עלייה בתחלואה. במי זה יפגע בעיקר? שוב, במוחלשים שבינינו. כך לגבי שאר הבעיות הצפויות. לכן, אם מה שמטריד הוא שינוי האקלים והמשמעות שלו לעתיד המין האנושי, מן הראוי לעסוק בראש ובראשונה בהיערכות המדינתית לקראת הקשיים הצפויים בעקבות שינוי האקלים ופחות, אם בכלל, בצמצום הפליטות המזעריות של ישראל. בכל הנוגע למדיניות של ממשלות המערב, ללא ספק יש להצטרף לתביעה מהן להקטין את הפליטות, אולם בכל הנוגע לממשלת ישראל יש לתבוע ממנה לדאוג לחיזוק האוכלוסיות המוחלשות ולהבטיח את בטחונן התזונתי ואת יכולתן להתקיים בכבוד כבר היום כדי שכאשר התנאים הקשים ששינוי האקלים יחולל יכניסו אוכלוסיות נוספות למעגל העוני והרעב, מנגנוני המדינה יהיו ערוכים טוב יותר להתמודד עם המצוקות. הנה דוח לדוגמא.

המאמר באנגלית

קוראים בין שורות התקציב – פרויקט בהמשכים:

התוכנית הכלכלית: חיבור פוסט-אמוראי | נעמה נגר

תקציב המדינה כפרוזה צרופה | דותן לשם

איך נהיה פה גירעון ומה עושים איתו | איציק ספורטא

מה אין בתקציב? חזון, עתיד | אמנון פורטוגלי

חוק נפגעי הגזזת: בור ללא תחתית | רמי אדוט

מס הגולגולת של תאצ'ר קופץ לביקור | אברהם דורון

מה שהכי פחות צריך | הני זובידה

מדיניות המסים "החדשה": ההפך משוויון בנטל | נוגה דגן-בוזגלו

עוני זה עניין של מצפון. לא צריך להיות סוציאליסט | איציק ספורטא

מדיניות הקיצוצים הורגת אנשים | יוסי דהאן