להסתכל למטה מהקומה האחרונה במגדל

הסרט הדוקומנטרי "ברוקלין שלי" מציג את האסון שקשרי הון-שלטון-יזמים ממיטים על פרטים וקהילות במרחב העירוני. ומה קורה בתל אביב?
חן משגבחן משגב

חוקר, כותב ופעיל פוליטי. גיאוגרף, מתכנן ערים וחוקר מגדר ומיניות, עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

במוצאי שבת שעברה ישבתי עם כמה חברות וחברים הנוהגים לערוך מדי שנה מעין אירוע פרטי של 1 במאי, המתאפיין בהקראת טקסטים רלוונטיים ואכילת מאכלים אדומים (וטעימים!). במהלך האירוע התפתח דיון שנגע בעיקר לתהליכים האורבניים שעברו בעשורים האחרונים על שכונת קריית שלום שבדרום תל אביב. אני מכיר את השכונה מילדות. בחופשות מבית הספר ביליתי בביתה של סבתי בה, ושנים אחר כך אף התגוררתי באותו הבית ממש. כמי שמצד אחד השכלתו הפורמאלית היא בתכנון ערים, ומצד שני נדחק מהשכונה עקב עליית מחירי הדיור בעשור האחרון, חשתי צורך לנסות ולהסביר לחבריי כיצד מה שמכונה בשפת המתכננים והגיאוגרפים "ג'נטריפיקציה", מילה שחלחלה בשנים האחרונות גם לשיח הציבורי הלא-מקצועי, הוא תופעה מורכבת בעלת פנים רבות. בהקשר זה הצפייה בסרט "ברוקלין שלי", העוקב אחר תהליכי הג'נטריפיקציה בברוקלין, באה בדיוק בזמן.

סרטה המרתק של הבמאית קלי אנדרסון שהוקרן בשבוע שעבר בפסטיבל דוקאביב, יוצא מנקודת המוצא האישית של היוצרת, אשה לבנה, הטרוסקסואלית המשתכרת (לדבריה) היטב ואם לילדה מתבגרת, אשר עברה לגור באחת משכונותיה של ברוקלין לפני כעשור משני טעמים עיקריים: מחירי הדיור הנמוכים יחסית שאפשרו לה ולבן זוגה רכישת דירה, וריבוי תרבויות שיצר קהילה מעניינת, נעימה ופלורליסטית. למעשה, אנדרסון מבטאת בסיפור חייה בדיוק את אותו תהליך ג'נטריפיקציה: כניסתם של תושבים ממעמד כלכלי גבוה יותר לשכונות "ירודות" (כמו שנהוג לקרוא בשיח התכנוני לשכונות מוחלשות ומוזנחות) במקביל לדחיקתם של תושבים מקומיים ושיפור "איכות החיים" במקום.

הסרט מראה איך לפני כעשור התקבלה תוכנית מתאר חדשה להתחדשות עירונית בלב רובע ברוקלין, אזור תוסס מאוד מבחינה מסחרית ובעל נפח פעילות כלכלית מהגדולים בעיר, ששירת באופן כמעט אקסקלוסיבי אוכלוסייה של שחורים, היספאנים ואסיאתים ממעמד נמוך – אלו שתהליכי הג'נטריפיקציה עדיין לא דחקו החוצה מברוקלין, גם אם דחקו אותם משכונות מסוימות. אנדרסון מתבוננת בביקורתיות בשינוי שהביאה עימה תוך שנים ספורות התוכנית החדשה, ובעיקר היישום האגרסיבי שלה על ידי מוסדות התכנון והניהול העירוניים. זהו סרט חובה לעוסקים בתכנון, ניהול ובפוליטיקה של ערים, ומסמך מרתק המבהיר את תפקידו של ההון הגדול, המדיניות הניאו-ליברלית והקפיטליסטית האגרסיבית ובעיקר את האסון שקשרי הון-שלטון-יזמים ורודפי רווחים מהירים ממיטים על פרטים וקהילות, כמעט תמיד מיעוטים אתניים וממעמד נמוך. יחד עם זאת, נדמה כי בעוד שהסרט מדגים יפה את סיפורם של אנשים מסוימים, הוא מחמיץ במידה רבה את הסוגיה הקהילתית והפגיעה הרבה של חדירת ההון הגדול בגיבוי הממסד התכנוני והפוליטי במרקמן של קהילות מקומיות ודחיקתן לשוליים הגיאוגרפיים, החברתיים והכלכליים. את כל זה מתארת יוצרת הסרט בפחות אומץ ולעתים אף באופן קלישאתי ורדוד.

קשה לגזור גזירה שווה בין התהליכים המתועדים בסרט – ובעיקר ההון הגדול (מיליארדי דולרים) שברובו מוזרם לכיסי מקורבים ויזמים תאבי בצע, מערכת תכנון שבה לקולו של "הציבור" נותר מקום מצומצם מאד ולחלוטין חסר השפעה, והמערכת הפוליטית המחוברת לעטיני ההון – לבין התהליכים המתרחשים בה בעת ומזה כעשור בתל אביב-יפו. ועם זאת מפתה להשוות בין מדיניותו ההרסנית והקפיטליסטית של ראש העיר רון חולדאי המכסה את העיר במגדלי יוקרה המיועדים לשכבה מצומצמת ועשירה, הכוללת לא מעט תושבי חוץ, ובין המדיניות המתוארת בסרט. אולם ראשית חייבים לציין שני דברים: בניו יורק כמו בניו יורק הכסף הגדול גדול יותר, הצביעות רבה יותר והציבור המקופח אולי מקופח יותר. החיקוי המקומי, גם אם מתחיל להידמות למקור האמריקאי, צנוע בהרבה. כמו כן בתל אביב-יפו קיימת מערכת תכנון הגדולה בישראל, בעלת התקציב הגבוה ביותר שבחלקו הגדול מוקדש לתכנון עם הקהילה, שיתופי ציבור ועוד, מה שכלל לא מובן מאליו ולא קיים בשום עיר אחרת בארץ.

4th Avenue, Brooklyn. צילום: Alangreig, cc by-nc-sa
4th Avenue, Brooklyn. צילום: Alangreig, cc by-nc-sa

בשני העשורים האחרונים, עם התחזקות המגמה הניאו-ליברלית בכלכלה הישראלית, הופסקה כמעט לחלוטין בניית דיור ציבורי בשכונות דרום תל אביב, ובד בבד התחזקה מגמת ההזנחה שלהן, דחיקת אנשים מדירותיהם תוך מכירתן והקמת מטרדים פיסיים וסביבתיים כגון התחנה המרכזית החדשה. בשנים האחרונות חלק גדול מן השכונות האלה הפך למקום אליו מפנה המדינה אוטובוסים של מהגרי עבודה ופליטים בלי לדאוג להם למגורים הולמים, תעסוקה, בריאות וחינוך. מדיניות זו מצטרפת למדיניות ה"הפרד ומשול" רבת השנים שהפרידה אוכלוסיות מופלות ומדוכאות כגון מזרחים בשכונות וערבים ביפו ובמקומות אחרים, והיא מביאה כעת להתגברות תופעות של גזענות ושנאת זרים מצד תושבים החשים ששכונותיהם מתדרדרות. יחד עם זאת, דווקא בשכונות צומחת גם התנגדות מקומית למדיניות זו ושיתופי פעולה של קבוצות מדוכאות, כמו למשל בבית אחותי שבנוה שאנן. במקביל, תהליכי הג'נטריפיקציה מורגשים אף הם: בעוד תוכנית האב לשכונת פלורנטין שהוכנה לפני למעלה מעשור נזנחה מחוסר עניין ותקציב (אולי משום שלא שירתה את ההון הגדול), תוכנית המתאר החדשה של העיר הנמצאת כעת בהליכי אישור עומדת להפוך את גבול פלורנטין ונווה צדק לעיר מגדלים אימתנית. גם שכונות המעוררות בבעלי ההון עניין קטן יותר כגון שפירא, קריית שלום, נוה שאנן ושכונת התקוה, חשות היטב בפגיעתה הרעה של מדיניות מכוונת, ממשלתית ועירונית, העושה יד אחת להזניחן, לדרדר את איכות החיים בהן ובסופו של דבר לאפשר את "מכירתן" לבעלי ההון.

לא רק שכבות עניות ומיעוטים אתניים סובלים: גם אוכלוסיות מבוססות ומקורבות לאליטה – על אף יכולת הארגון, הידע והניסיון המשפטי והממון הנדרש למאבקים תכנוניים – נכשלו בתל אביב במאבקם נגד פגיעתם של מגדלי היוקרה, כך למשל במקרה של מגדל נווה צדק. אמנם פגיעתם אינה קטלנית כמו זו שהורסת את חייהם של בני מעמד נמוך יותר, כפי שמראה הסרט על ברוקלין, עסקיהם הזעירים אינם קורסים ומצבם הכלכלי נשאר איתן, אך גם הם חשים "דקירה כלשהי". קצת כמו זו שחשה יוצרת הסרט כשנאלצה לעזוב את שכונתה בברוקלין אליה היגרה בצעירותה (אך אל דאגה, היא מצאה את מקומה בשכונה סמוכה ומהלך חייה לא נפגע משמעותית). בני ובנות הדור השני למעמד הביניים נפגעים כמובן גם הם ממדיניות זו. הדוגמה הטובה ביותר היא המחאה החברתית של קיץ 2011, שהחלה כמחאת דיור וחשפה את התוצאות של סגידה להון הגדול, מכירת נכסי הציבור כגון קרקע ודיור ציבורי למרבה במחיר ודחיקה של כל מי שאינו יכול לשלם את מחירי הדיור המאמירים אל מחוץ לעיר או אל שכונות המצוקה המוזנחות שבשוליה. אירונית העובדה שהמחאה דווקא לא כוונה לשכונות שבהן מתחולל תהליך ג'נטריפיקציה, אלא החלה בלב-לבו של המרכז הפיננסי והתרבותי של העיר, בשדרה היוקרתית ביותר. כרגיל, מי שמחו על הזנחת השכונות ומכירתן לבעלי הון ולמטרדים סביבתיים היו המזרחים בשכונת התקווה, הפלסטינים ביפו, והפמיניסטיות ומהגרי העבודה והפליטים בגינת לווינסקי.

צילום: cc by-Tal King Photographer
צילום: cc by-Tal King Photographer

דבר נוסף המבדיל את תל אביב-יפו מניו יורק, הוא הממד הלאומי. בעוד שבניו יורק מערכת התכנון מתגייסת לפגוע במיעוטים אתניים ממעמד כלכלי נמוך, זאת על מנת להיטיב עם בעלי ההון ומקורבי השלטון, בישראל הפגיעה בעניים שנייה רק לפגיעה בפלסטינים אזרחי ישראל. וכך, עם מעט מאד יחסי ציבור ומאבק שאינו זוכה לתמיכה רבה מדי מהציבור היהודי, תהליך הג'נטריפיקציה החמור ביותר והמלווה בתמיכה עירונית וממשלתית ותמיכה שקטה אך אפקטיבית של מערכת התכנון מתרחש, איך לא, בחצר האחורית העירונית, כלומר ביפו. שם, נדחקים תושבי העיר הפלסטינים החוצה לטובת פרויקטי דיור יוקרתיים ומסוגרים כמו "אנדרומדה", "חצרות יפו" ואחרים, המיועדים להיטיב עם בעלי הממון ולייהד את העיר בעת ובעונה אחת. באזורים אחרים ביפו, כמו עג'מי, מקדמות הרשויות חדשות לבקרים התנחלויות של דתיים-לאומניים באמצעות דחיקת התושבים המקומיים מדיור ציבורי, מכירת קרקע ציבורית ואמצעים תכנוניים נוספים. לשיקולים הקפיטליסטיים והניאו-ליברליים של הון-שלטון מתווסף ממד לאומי וגזעני – וכולם יחדיו חוברים על מנת לפגוע במי שכוחם, הן הכלכלי והן הפוליטי, אינו מאפשר להם להיאבק.

כמו בסרט "ברוקלין שלי", גם בתל אביב יש נפגעים יותר ויש נפגעים פחות. יש שיושבים בדירה נעימה בשינקין, שם התקיים המפגש החברתי בו פתחתי את הדברים, ויש שנזרקים לרחוב מדיור ציבורי ביפו, שכונת התקווה או מקומות אחרים. אלו גם אלו נפגעים מהיעדר אלטרנטיבות, עליות מחירים ותכנון המיטיב עם בעלי הממון. הסרט מתאר היטב את חוסר-השוויון ברמת הפגיעה – הבמאית נדחקה אמנם משכונה מסוימת בברוקלין, אך החלה את דרכה בשכונה אחרת. בה בעת אלפי אנשים ממעמד כלכלי נמוך יותר ומרקע אתני אחר נדחקו רחוק יותר ועולמם חרב עליהם. כזו היא פגיעתה של ג'נטריפיקציה בחסות מערכת התכנון, וקשרי ההון-שלטון המעצבים את חיינו: יש שווים ויש שווים יותר, אבל בסופו של דבר רק העשירים והמקורבים מרוויחים מסבלם של אחרים. הפתרון אינו מחאות נפרדות ונקודתיות, כי אם פירוק של מדיניות ההפרד ומשול שהממסד אוהב כל כך לטפח ולשמר ומאבק משותף של הנפגעים כולם.

לקריאה נוספת:

ליאור שטרנפלד על הסרט "לפני המהפכה"

דני פילק על "אש בתוך הדם"

תהל פרוש על הסרט "סופרוומן"

אילת מעוז על הסרט "המעבדה"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ציון

    הכותב יוצא מנקודת הנחה שמרנית שאוכלוסיות צריכות להשאר במקומן ולא לזוז, אלא שלא כך היא המציאות. הערים מטבען הן יצורים חיים, אורגנים וככאלה הם משתנות. אוכלוסיות זזות ממקום למקום. זה בריא. זה טוב. זה אוסם.

  2. כרמל

    שאוכלוסיות זזות ואוכלוסיות מוזזות חד המה.

  3. מירי ברק

    ציון, כל עוד התזוזה היא מרצון אז זה בריא. כשאדם בוחר מרצונו להחליף את מקום מגוריו. אך כשתהליך שהופך את מקום המגורים של אדם לבלתי אפשרי עבורו, אז הוא נאלץ לעבור ואז זה כבר לא כל כך נחמד, לא בריא, לא טוב ולא אוסם.

  4. שפי פז

    אני תושבת שכונת שפירא והגעתי לכאן לפני 15 שנה בדיוק מאותן הסיבות – מחיר הדירה. כך שבעצם אני חלק מהתהליך. אבל בינתיים גידלתי פה ילד והיכיתי שורשים ואני מרגישה שזה הבית שלי ואני נלחמת עליו נגד ההון-שלטון.
    אז התזוזה היא טבעית ונכונה, כשהיא טבעית ולא נכפית בכוח. תמיד יהיו אנשים שייצאו מהשכונות (יתקדמו מבחינתם) וייכנסו לשכונות. זה טוב. הבעיה מתחילה ונמשכת כשהעירייה מנהלת מדיניות של גירוש, וזה מבחינתנו מה שקורה בשנים האחרונות. העירייה עושה את כל אשר ביכולתה להמאיס עלינו את החיים כדי שנקום ונלך והיא תוכל להכניס במקומנו יזמים שיבנו לגובה.
    יכול להיות שבסוף תקום פה שכונה לתפארת עם תושבים לתפארת, אבל התושבים הוותיקים והטעם המיוחד של השכונה ייעלמו לעולם.

  5. יואש

    תל אביב היא הדוגמה הישראלית לעיר מטרופולין עשירה יחסית ששואבת את משאביה מפעילות כלכלית ענפה של מגזר עסקי גדול ויש לה יכולת לטפל בצורה מושכלת בבעיות האוכלוסיות החלשות והמוחלשות החיות בעיר לצד אוכלוסיות עשירות ומקושרות.
    תכניות שבוצעו בתל אביב כביכול לחידוש ו"החייאת" שכונות עניות ומוזנחות ביפו ובדרום העיר יצרו במקרה הטוב שכונות יוקרה מבודדות ומסוגרות עבור עשירים ו"מסודרים" על חשבון הזנחת והרחקת תושבים וותיקים ולא מסודרים.
    ראש העיר הוא נבחר פוליטי שההון הגדול מעורב ישירות בבחירתו ובהשפעה עליו. ככזה הוא משרת את המטרות של אלו שרוצים לנגוס עוד ועוד מהנכסים והמשאבים שהעיר יכולה לתת.
    אין יזמה לבניה לדיור ציבורי בתל אביב, אין חשיבה על התמודדות עם זרימה של זרים חסרי זכויות וחסרי הגנה למטרופולין הגדול, ואלו שנקלטים ככח עבודה אצל ה"מסודרים" מוצאים דיור בשכונות העניות ולא מושקעות של העיר.
    בניית מגדלים בתוך שכונות מצוקה אינה מרימה את השכונות אלא פורמת והורסת את המרקם השכונת האנושי ,יוצרת מתח ומאבקי שליטה והישרדות שבסופו יש מרוויחים בודדים ש"עשו כסף" ומפסידים רבים שנותרו מאוכזבים, עניים יותר, וחיים בתנאים ירודים יותר.
    אין פתרון קסם או פתרון יחיד לבעיות הקשות והסבוכות הללו, אך הדרך הנכונה להתמודד אתן היא דרך של למידה, התחשבות בצרכים של התושבים הוותיקים, שמירת זכויותיהם, מתן אפשרויות קידום לתכניות שמחזקות את התושבים כולל הגדלת זכויות בנייה כדי לשמר את הערכים הקהילתיים ולחזק את החלשים כנגד בעלי הון ועניין שרוצים לחרוש על גבם.