השכונות הסמויות מהעין

טיח מתפורר. בניינים מטים לנפול. בנייה מחורבנת של שנות ה-70.
השכונה, השיכונים, הפנים היגעות, צרובות השמש וחרושות הקמטים.
הרבה אפור, מעט ירוק.
דימויים בסרטיהם של זהר אלמקייס ורפאל בלולו. האחת דוקומנטרי, השני עלילתיים.

איני יודעת אם גדלו בשכונות כאלו. ברור שהכירו אותן מקרוב. את החיים, את האהבות הבלתי-אפשריות ואת התלישות מהמקום אליו הובאו אלו שגרים שם ובו הם מנסים לשרוד, לשמוח וקצת לחלום.
הם מסתכלים בהן ברוך, באהבה משלימה שיודעת את הטוב והרע שבהן ולא מפחדת מאף אחד מהם.

אפשר ואי אפשר.
אפשר ליצור בתוך האפור המתפורר הזה. לכתוב שירים שקורעים את הנשמה ולחיות אותם בהכי אמת שלהם. אפשר להופיע בתחנה המרכזית ולהרגיש לרגע שזה אפשרי. אבל הבלתי-אפשרי דופק על הדלת. תמיד נמצא שם. כך ב"חובות הלבבות" של זהר אלמקייס.

אפשר לאהוב מרחוק וגם לצעוק את האהבה ברמקול מעל גג השכונה. אפשר להיות שונה ואולי קצת מוזר. אי אפשר לעצור את האהובה שרוצה לנסוע. אפשר לכתוב לה עוד שיר. כך ב"אריה" של רפאל בלולו.

אי אפשר רק ללמוד בבית ספר ולהתבגר בלי אחריות. אפשר לעבוד קשה מגיל 16, לעזור לאבא, לפנטז לרגע ולגלות ששוב, אבא בגד. "עיניים כאלה", רפאל בלולו.

ילד יהודי וילד ערבי בדרך למחסום. אפשר לשחק כשכל אחד במכונית שלו. המשחק המשותף נראה בלתי-אפשרי. עד לרגע אחד בו האמהות מתבלבלות לרגע ואוחזות כל אחת בילדה של השנייה. ואז לרגע הכל נראה אפשרי. עד לחוסר האפשרות הבא. במחסום הקרוב. "באטמן במחסום", רפאל בלולו.

זהר ורפאל, שני יוצרים צעירים מזרחים, מגלים לנו פנים שונות ודומות של השכונות הסמויות מן העין ושל האנשים החיים בהן. באהבה צובטת ובעדינות אכזרית. חיים המתקייימים בתוך עצמם. מנותקים מההוויה הישראלית כמו הנערה הצעירה בסרטו של בלולו, "עיניים שכאלה", שמעולם לא טעמה מנגו אמיתי.

הסרטים מרגשים בעצם עשייתם, במרחב בו הם מתקיימים, במבט הנדיר והכה חסר אותו הם מביאים. סרטי השכונה, שמתגלה ומסתירה, סגורה בתוך עצמה ודלתותיה פתוחות.

ואולי הם כבר לא יהיו בודדים, בהתגנבות יחידים, אלא זרם אמיתי ושוטף בקולנוע הקרוי ישראלי.

מפגשים מזווית כהה: קולנוע מזרחי צעיר עם זהר אלמקייס ורפאל בלולו, הערב (שני) ב-19:00 בסינמטק תל אביב. לפרטים