הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
איך נהיה פה גירעון ומה עושים איתו
מרצה בכיר בפקולטה לניהול שבאוניברסיטת תל אביב ופעיל חברתי סוציאל-דמוקרט. חבר בוועד המנהל של מרכז אדוה לחקר השוויון בישראל ובאספה הכללית של עמותת הל"ה, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית.
שתי שאלות יש לשאול בצל התוכנית הכלכלית החדשה של שר האוצר לפיד והגזירות הקשות שהיא מביאה עימה: האחת, מה מקור הגירעון בתקציב? השנייה, איך ומה עושים כדי להפחיתו? אני אתמקד כאן במקורות הגירעון. לפני הכל חשוב לי לציין כי יש להתעלם מרטוריקת ה"אין-ברירה" שנשמעת מסביב – זו רק דרך ברורה להימנע מדיון עמוק ולשמור על האידיאולוגיה הקיימת.
הגירעון נובע משני גורמים מרכזיים: עלייה מסוימת בתקציב ההוצאות של המדינה ומחסור בגביית מיסים. התקציב עלה מכיוון שאחרי שבע שנים של קיצוצים שגרמו לכך שהשירותים החברתיים הגיעו לרמה נמוכה מדי, אפילו לדעת אנשים באוצר הגיע הרגע לשפר את המצב. ההוצאות האזרחיות של הממשלה בישראל הן מהנמוכות במדינות ה-OECD: בסביבות 32.5% מהתוצר, כאשר הממוצע במדינות אלה עומד על 43.5%. הפער הזה של 11% מהתוצר מסתכם בכ-100 מיליארד שקל, והוא הלך וגדל במשך השנים. למשל, בישראל של שנת 2000 ההוצאה הייתה 33.8% מהתוצר לעומת 39.7% במדינות אחרות.
מצב זה גרם למחסור גדול בהוצאות על חינוך, בריאות ורווחה. מאז הקיצוצים המשמעותיים ב-2003 עלה התקציב ריאלית רק ב-1.7% ובחלק מהשנים ב-1% בלבד. כדי לתקן זאת, שונה כלל ההוצאה כך שהתקציב יגדל ב-2.6% בערך, גבוה מגידול האוכלוסייה, כך שלאורך זמן התקציב לנפש היה אמור לעלות ולאפשר את שיפור השירותים הניתנים לאזרחים.
הרעיון היה סביר, אלא שהעלאה אטית כזאת של התקציב לא הביאה לשיפור כלשהו בשירותים הניתנים לאזרחים. בנוסף, החלה מגמה של עליית מחירים במזון, במים, בחשמל ובעיקר בדיור. השירותים החברתיים הנחותים יחד עם עליות המחירים גרמו לצעירי המעמד הבינוני בעיקר לצאת למחאה ב-2011. בשל אופיים של המוחים, בשל ההתעוררות של התקשורת והתמיכה במחאה, נאלץ ראש הממשלה להקים ועדה שבין מסקנותיה הייתה תוספת לתקציב בנושאי חינוך, למשל חינוך חינם מגיל שלוש ועוד. כדי שלא יגרום לגירעון, תקצוב זה היה תלוי בקיצוץ בתקציב הביטחון ובהעלאות מסים מסוימות תוך פתיחת שווקים לתחרות.
חלק גדול מהאפשרות לשמר תקציב רחב נמנע מן הממשלה, מכיוון שבשנים שבהם התקציב קוצץ ומותן הייתה גם רפורמה במס שהורידה את המיסוי הישיר של יחידים ושל חברות, וכמו כן מיסי מעסיקים לביטוח הלאומי ומיסי בריאות של מעסיקים (מס מקביל). באותה עת הטבות מס לחברות הגדולות הגיעו לרמה בלתי סבירה של למעלה מ-5 מיליארד שקל למספר קטן של חברות שאת שמותיהן כבר אפשר לדקלם. חוסר הרצון של ראש הממשלה לשנות את מהלך הפחתות המס הללו הביא לכך שקשה היה לבצע תיקוני תקציב משמעותיים. בעקבות המחאה וועדת טרכטנברג הסכים ראש הממשלה לעצור את הפחתות המס.
בנוסף, בגלל המשבר העולמי חלה האטה מסוימת בכלכלה, שמצידה גרמה לתחזיות חסרות בנוגע להכנסה ממיסוי. כאן צריך לכתוב כמה מילים על תחזיות בכלל: אם עוקבים לאורך זמן, רואים שתחזיות האוצר ובנק ישראל אינן מדויקות בלשון המעטה. למשל, הממשלה קובעת בחוק את הגירעון, אך השוואה בין הגירעון בפועל לבין יעד הגירעון מראה שאין שנה שעומדים ביעד: בין השנים 2004-2011 באופן עקבי היה היעד גבוה משמעותית מהגירעון בפועל. זה גם קורה בתחזיות הצמיחה, האינפלציה ובעצם בכל מדד אפשרי.
נחזור לנושא המיסוי. בנוגע למיסוי בשנה האחרונה הייתה תחזית חסרה משמעותית, ושני גורמים בלבד העלו את הגירעון ב-10 מיליארד שקל: הכנסה חסרה משכר עבודה בסך 7 מיליארד, ותתפלאו גם 3 מיליארד שחסרו ממיסי נדל"ן. לנוכח אי היציבות בכלכלה העולמית התעקשה ישראל שתקציבה יהיה דו-שנתי, זאת אומרת תקציב אחד ל-2011 ו-2012. בתקציב כזה התחזיות עוד פחות מדויקות מכיוון שהן לזמן ארוך יותר וקשה יותר לתקן. כשנוכח ראש הממשלה שהוא צריך לתקן, הוא לא היה מעוניין לעשות זאת בקואליציה שהייתה קיימת, והלך לבחירות שבהן נבחרה קואליציית חלומות של בעלי תפיסה ממש עבורם גירעון הוא אם כל חטאת.
אז יש גירעון, עכשיו מה עושים?
אפשר להיכנס לפאניקה ולקצץ ולהעלות מיסים מכל הבא ליד במין דטרמיניזם של "אין ברירה", או לחשוב מחדש על המדיניות הכלכלית. המדיניות כיום היא מדיניות שנובעת בעיקר מתפיסתו של ראש הממשלה שדוגל בממשלה קטנה ומיסים נמוכים. לדידו, כשיש בעיה מקצצים (הוא עשה זאת כראש ממשלה ב-1996, וכשר אוצר ב-2003), אבל מכיוון שהגיע לגבול הקיצוץ הוא מאפשר בשלב זה לשר האוצר גם להעלות מיסים. כל זה יפגע קשות בעיקר באוכלוסיות העניות בישראל (וכן, ואני מודע לזעקת מעמד הביניים, אבל מה לעשות שהמעמד העני בישראל הוא שק החבטות האמיתי).
המדיניות התקציבית הנוכחית מובילה בגלל עצלות ואהבת בעלי ההון וחבורתם, לא רק לקיצוצי תקציב שפוגעים כמובן בעניים יותר מאשר באחרים, אלא גם להעלאות מיסים שעושות את אותה עבודה. כדי שלא נצטרך כל פעם לחשב מי נפגע, צריך לאמץ גישה שמטרתה היא היעדים החברתיים. כאשר זה ייעשה, יהיה ברור שאי אפשר לקצץ בשירותים שמגבירים, למשל, את אי-השיוויון ואי אפשר להעלות מיסים באופן כזה שיעמיק את העוני. המבחן של התקציב יהיו הנושאים הללו. זה שינוי מהותי בחשיבה, ובלעדיו כל פעם שיוצע תקציב נתווכח על השפעתו וזה לא ממש ישנה את המדיניות, רק בשוליים.
קוראים בין שורות התקציב – פרויקט בהמשכים:
התוכנית הכלכלית: חיבור פוסט-אמוראי | נעמה נגר
תקציב המדינה כפרוזה צרופה | דותן לשם
מה אין בתקציב? חזון, עתיד | אמנון פורטוגלי
חוק נפגעי הגזזת: בור ללא תחתית | רמי אדוט
מס הגולגולת של תאצ'ר קופץ לביקור | אברהם דורון
מה שהכי פחות צריך | הני זובידה
מדיניות המסים "החדשה": ההפך משוויון בנטל | נוגה דגן-בוזגלו
הרבה לפני בעיית גזי החממה | יוסי לוס
עוני זה עניין של מצפון. לא צריך להיות סוציאליסט | איציק ספורטא
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
אם לא לקצץ, אז מה נדרש לעשות?
מה פירוש "להגדיר יעדים חברתיים"? איך זה מתרגם לתקציב?
ולבסוף, מהגראף שמציג גירעון בפועל מול גירעון מיועד, נראה שהגירען בפועל נמוך משמעותית מהגירעון המתוכנן, ולא כפי שנכתב.
כיון שחזו גירעון גבוה ממה שהיה בפועל היה צריך לקצץ בתקציבים וכאשר הסתבר שהגירעון בפועל נמוך מהצפוי לא השיבו את התקציבים שקוצצו אלא הפנו את העודף להחזר החוב. מעניין הוא שבכל הנוגע לטייקונים שחייבים כסף לציבור אפשר לפטור אותם מזה, אבל כשהמדינה חייבת כסף לבנקים מאד דחוף לה להחזיר אותו גם כאשר זה בא על חשבון קצבאות זקנה, נכים, ילדים, השלמה הכנסה, דמי אבטלה, מים…
א. צריך להתייחס לאמינות בעולם.
הליברלים טוענים ש-"תקציב מאוזן" (או לפחות, תקציב גרעוני במידה קטנה) משדר יציבות ומאפשר לממשלה לגלגל הלוואות בריבית נמוכה יחסית.
מישהו חקר כמה הטענה הזו נכונה? אפשר להסתכל היסטורית או השוואתית. בעשור וחצי האחרון הגרעון נע בתחום רחב (0.1%-5.1%): היתה לכך איזושהיא השלכה בינ"ל? האם מדינות ששומרות על גרעון נמוך (או לפחות קבוע) אכן זוכות לתנאי אשראי עדיפים?
ב. חשוב להבהיר מה זאת אומרת "הגרעון בפועל היה קטן מיעד הגרעון" (כפי שקרה ב-2/3 מהשנים): שילוב של קמצנות האוצר וסחבת בשאר הממשלה הביאו לכך שמיליארדי ש"ח שהיו מתוכננים להיות מוצאים "נפלו מהתקציב" והלכו השד יודע לאן (כלומר, למטרה שהיתה נוחה בעיני האוצר). מה הבעיה להכין תוכניות מגירה לבתי ספר, כבישים, פרויקטים חברתיים וכו', ולממשן בסוף השנה אם נשאר תקציב?
אי מיצוי תקרת הגירעון ברוב השנים הינה יותר מ"מאזנת" את השנים בהם הייתה חריגה בגירעון. מדובר בהכרעה אידיאולוגית לא להשקיע השקעה ציבורית. לגובה הגירעון אין שום השלכה על מצבה הכלכלי של ישראל, כי מדובר בשרשרת גורמים מאוד מסובכת, והשפעתו של הגורם הזה הינה זניחה. ועתה להסבר המתיש: גודל הגירעון, משפיע, לצד נתונים אחרים, כמו צמיחה, כמו מצב כלכלי עולמי ומבנה החוב של ישראל, על חברות הדירוג הבינלאומיות. חברות אלו קובעות לישראל דירוג, שיש לו הטיה אידיאולוגית לטובת קיצוצים, אבל גם מתחשב במידה מסויימת בגודל הגירעון, כמו גם בפרסטיז'ה של פישר, ביבי ושאר נערי פוסטר. הדירוג הנ"ל הוא רק חלק מהשיקולים של מלווים בינלאומיים לישראל – שכמעט לא קיימים, ולכן משפיע רק על חלק זעום מהחוב של ישראל. כמעט כל החוב הוא חוב פנימי בשקלים, בלתי מדורג, שמתחלק בעיקר ל2: – אג"ח מיועדות, בריבית קבועה שאינה מושפעת משום גורם, ואג"ח סחירות, בריבית משתנה, שגם הן, כפי הנראה, אינן מושפעות מגודל הגירעון. הסיבות מתחילות בכך ששוק ההון המקומי אינו מתמחר אותן דווקא לפי חברות דירוג או לפי גודל הגירעון, אלא בעיקר סביב שיקול מרכזי אחד – אלטרנטיבות השקעה סולידיות אחרות. אנו נמצאים בתקופת משבר עולמי, המתאפיינת בריביות מאוד נמוכות של בנקים מרכזיים, כמו גם על פק"מים. זהו הגורם המשפיע ביותר על כך שהריבית על אג"ח ישראלי יורדת בצורה מדודה וקבועה לשיאים שליליים חדשים כמעט בכל חודש. מדיניות ישראלית נבונה הייתה מגדילה באופן מאסיבי דווקא עתה את גיוסי האג"ח כאשר הריבית נמוכה לשתי מטרות – החלפת הלוואות יקרות בהלוואות זולות, והגדלת ההשקעה הציבורית (כלומר גירעון של 7-8% לשנה ובלי גזרות על הציבור הרחב, שמדכאות את הצמיחה הכלכלית) השקעה ציבורית כזו, בריבית המוכה, הייתה מאפשרת את חידוש הצמיחה באופן מאוד משתלם, מאוד צודק חברתית, ומאוד אחראי. רק צריך להתגבר על כל המיתוסים בתקשורת שמסבירים ש"גירעון" זה רע, גם כאשר הוא הכי זול שניתן להעלות על הדעת
היעד החברתי נקבע : להכות את העניים כדי שאלה יצאו לעבוד בכל מחיר גם עבור שכר מביש שאינו מספיק לכלום כי בלעדיו אפילו פרוסת לחם עבשה לא תהיה להם.לפיד משרת כאן את המעסיקים ומייצר להם עבדים בשפע. עבדים שיגררו את גובה השכר כלפי מטה בכל שוק העבודה(למעט הבכירים כמובן).
חסר לדידי חלק, באורך זהה, שיסביר מה ואיך לעשות איתו.. (החלק השני של הכותרת)
יעדים חברתיים זה כותרת נחמדה להתחלה של החלק הזה,
חסר הפירוט..
נדמה לי שכולם עסוקים דווקא בדבר חשוב אולם לא בדבר העיקרי. למה הדבר דומה?! אב שולח את ביתו עם דלי מים לבאר המרוחקת מאוהלם כדי לשאוב מים להביאם לשימוש בני הבית. מידי יום הילדה נשרכת מרחק רב עד לבאר ושואבת את המים ועם דלי מלא מתחילה את דרכה מהבאר ומשתרכת בכבדות חזרה אל אוהלה שם ממתינים בני ביתה למים. בהגיעה צמאה ועייפה מרוב מאמץ נוטל אביה כוס ומוזג טיפות מיים ספורות ואומר לה "צר לי אולם יש עוד בני בית שצריכים לשתות וגם הם מקבלים טיפות מים ספורות ואפילו פחות ממך, נראה לי שלא יהיה מנוס מלשלוח אותך יותר מפעם ביום להביא מים כי הם לא מספיקים". אורח שהגיע יום אחד לאוהל המשפחה שם לב לתופעה מוזרה,כל בני המשפחה נראים צנומים ומיובשים, כל האדמה סביב האוהל יבשה ואילו השביל המוביל מהבאר ועד למקום משכנה של המשפחה ירוק מעשב הגדל לאורכה של הדרך. אבי המשפחה פונה אל האורח ושואל אותו "אורח נכבד "האם שמת לב לתופעת הטבע המוזרה הזו שכל הדרך מהבאר אל אוהלי ירוקה ופורחת ואילו מפתח ביתי הכל יבש וחרב"? האורח לא האמין למשמע אוזניו וענה לו בנימוס: "מארח נכבד, אולי תחליף את הדלי כי כולו מחורר או אולי תצפה אותו במעטפת שתמנע את נזילת המים"? צריך להוסיף פרשנות?