הוא הכיר אותם אחד אחד: צברי ועאדל וחאפז

יום הנכבה: שלושה קטעים קצרים מתוך "חייו ומותו של השייח' מחורץ-הפנים" מאת סלמאן נאטור, העומד להתפרסם בקרוב. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
סלמאן נאטור

ח'ביזה

לפני שאום אלזינאת נפלה בידי היהודים, וכדי להימלט מן התופת, יצאו חמישה גברים עם נשותיהם בדרכם אל אום אלפחם שבוואדי עארה. הם העמיסו על גבי הגמל את הקמח ואת כל מה שיכלו להעמיס מחפצי הבית. כשחלפו על פני הצטלבות ח'ביזה הצטרפו אליהם שני צעירים אשר נמלטו מאלטירה. כך הם צעדו יחדיו כעדת מאמינים הבוטחים באל אחד. אולם החיילים הקיפו אותם וצרחו לעברם: עצרו. הרימו ידיים. היכנעו!

כעשרה חיילים עצרו אותם והחלו לפשפש בכליהם. כאשר הושיט החייל את ידו לעבר חגורתה של בת המח'תאר, ענודת צעיף המשי, נשמטו ממנה שטרות של כסף. אמרו לה החיילים: הוציאי את כל הכסף שברשותך. היא ניערה את החגורה ונשמטו ממנה יותר מאלף לירות פלסטיניות…

הם שאלו אותה: לאן מועדות פניכם?

אחר כך הם מצאו על הגמל את שקי הקמח וקופסא של קליעים אנגלים.

הם פקדו על הנשים להמשיך בדרכן לאום אלפחם. על הגברים הם פקדו להסתדר בשורה. היו ביניהם מספר צעירים: יוסף אבו מהארג', עאדל אלחסין אלדבור, חסין רג'א פחמאווי, חאפז עבדאללה פחמאווי, צברי כיואן פחמאויי ושני הצעירים מאלטירה.

אחד מהם היה גבר מן הכפר שלנו מבית משפחת בשיר. לא היה חזק כמותו בכפר כולו. הוא יצא מאום אלזינאת וצעד לכיוון ח'ביזה. שם, בגורן, הוא מצא את המתים מוטלים על האדמה. הוא הכיר אותם אחד אחד: צברי ועאדל וחאפז. הוא חזר אל הכפר וצעק: גוויות הילדים המתים מוטלות בח'ביזה. הילדים שוכבים מתים בח'ביזה.

אוטובוסים ומשאיות

סיפורה של אום אלזינאת אינו מסתיים באירועים בגורן של ח'ביזה, שם נטבחו הגברים כמו זבובים. לאחר שבני הכפר גילו שהגורן הפך לבית מטבחיים גדול הם ניסו למצוא מקלט בדאליית אל-כרמל. אולם הם הדביקו אותם והבריחו אותם מן האזור בתחבולות ונכלים.

אמרו להם: כל מי שרוצה לנסוע אל עבר הירדן, חייב להפקיד בידינו את חפציו. אנו נעביר אותם בהקדם למחנה ג'נין. הם הכינו עבורם את האוטובוסים והמשאיות. על האוטובוסים הועמסו אנשים ועל המשאיות הועמסו החפצים. בצומת אלמנצורה נפרדו האוטובוסים מן המשאיות שהמשיכו לכיוון חיפה. אחר כך נעצרו האוטובוסים והחיילים פקדו עליהם לרדת ולפשוט את בגדיהם. את הזקנים והילדים הם הובילו אל אללג'ון.

את הצעירים בני 14 שנים ומעלה הם הסיעו אל מחנה המעצר בעתלית. הם בילו שם שמונה חודשים כשהם יחפים ועירומים מכל. שלושים גברים הצטופפו בחדר אחד. כולם זכו לאותם תנאים וללא אפליה בין עניים ועשירים, מאמינים וחילוניים, נכבדים וחלכאים, מתנגדים ומשתפי-פעולה. רחמיהם לא נכמרו על איש. כולם קיבלו טיפול זהה. לאחר שמונה חודשים הסיעו והשליכו אותם מעבר לגבול.

חיילים המשיכו לסייר באזור, גם לאחר שהרסו את הכפר. פעם התקדם לכיוון הכפר איש זקן כבן שבעים, עליו השלום, רכוב על חמורו. הוא רכב לשם כדי לקטוף סברס. באזור סייח אלחג' עצרה אותו מכונית צבאית. הוא הורידו אותו מן החמור, ירו בו והשליכו אותו על האדמה.

אלכפרין

השייח מחורץ-הפנים סידר את ישיבתו על מזרון הצמר הסמיך הפרוש על הרצפה. אדמת אלכפרין יא אחי, היא אדמה משובחת. היא הפכה להיות רכוש קיבוץ עין השופט של מפ"ם. הם הפכו אותה לחוות בקר. לעדרי הבקר שלהם יש אישור להימצא על האדמה שלנו. אבל על העדרים שלנו נאסרת הכניסה. האם אילו הם יחסי האחווה בין העמים שאליהם הטיפו אנשי מפ"ם? שהם ישבו על אדמותינו ואנחנו נעבוד אצלם כפועלים שכירים? ריבון העולמים, האם זו משמעותה של אחוות עמים?

מה שחשוב הוא שבכפר אלכפרין חיו אז אלפיים וחמש מאות אנשים. כפר הגדול יותר מאום אלפחם. היה שם בית ספר. בכל יום היה מגיע אליו אוטובוס. ביום הכיבוש הגיע הצבא וכיתר את הכפר. הם העבירו את התושבים לבסיס צבאי הקרוב לרמת השופט. הם לקחו את מרבית הגברים, השכיבו אותם על לוחות קקטוס והחלו לדרוך עליהם ולהתעלל בגופם העירום. הם זרעו פחד גדול בכפר. מאז אותו יום לא חזר איש לכפר ולא נותר ממנו זכר".

גורל הכפר אלבטימאת לא היה טוב יותר מזה של אלכפרין. גם הוא היה כפר קטן שניצב על תל שהשקיף על ואדי עארה. לא נותר מן הכפר הזה כל זכר, כמו שלא נותר מן הכפר ההוא כל זכר.

על באר אבו חג'ווה הוקמה מושבה יהודית. גלעד שמה. היישוב שבו גרו חנן ואליהו. הם היו שכנינו במשך שנים ארוכות. אנחנו היינו מבאי ביתם, והם היו מבאי ביתנו. ימים אחדים לפני הכיבוש הגיע חייל מהמושבה ואמר: אנחנו שכנים. האנגלים היו אויבים משותפים שלנו. לא נציק זה לזה. יא עמי. האנשים היו טובים. גם להם יש את האלוהים שלהם ואת הנביא שלהם. היינו פלאחים ולא מחבלי תחבולות. אמר החייל לבני הכפר:

– אני רוצה לאמן אתכם בנשק. כל מי שיש בביתו כלי נשק שילך ויביא אותו אל הגורן. לא היה לאנשים נשק. היו לנו רק מקלות. לקחנו את המקלות והלכנו לגורן. נעמדנו במרכזו של הגורן והחייל התחיל לאמן אותנו.

– עמוד נוח! הקשב!

– במקום דרוך. לימין שור. לאחור סוב!

– והצעירים: עמוד נוח. הקשב. לאחור סוב. ימינה פנה.

כאשר וידא שאין לנו ואפילו לא כלי ירייה אחד בכפר, עזב והלך.

ביום שלמחרת הוא נכנס אל הכפר עם יחידת חיילים. הם החלו לירות בנו ללא אתראה מוקדמת. לא נותר איש בכפר. כולנו ברחנו. בתחבולות דומות הם השתמשו בכפרים אלשוף וקניר. עד שהם כיתרו את ח'ביזה. הטבח האמיתי היה בח'ביזה.

Scanned from "All That Remains" by Dr. Walid Khalidi
Khubbaiza, Scanned from "All That Remains" by Dr. Walid Khalidi

הספר "חייו ומותו של השייח' מחורץ-הפנים" מאת סלמאן נאטור עומד להתפרסם בסדרת ושתי לספרות של הוצאת רסלינג

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אריקה

    תודה לך לסלמאן נאטור על הטקסטים המטלטלים. הם כנראה מביכים את המגיבים של האתר. מדוע הם השתתקו?

    1. עמית

      מי זה סלמאן נאטור? מה זה הטקסטים האלה? "עדויות"? קטעים מנובלה? לפחות אני כמגיב קבוע באתר לא הגבתי מכיוון שלא ברור מה המקור של הטקסטים וגם חיפוש קצר בגוגל לא הניב כל תוצאה.

      1. באמת שאלה חכמה!

        …כמובן זה אף אחד וכל מה שהוא מספר זה סתם פנטזיה מזרחית של ערבים. ברור שהם יצאו מרצונם החופשי ב48 כי מנהיגי ערב סיפרו להם שמחלקים שוקו בחינם בשכם, קרטיב בג'נין ולחמניות בעזה. מנהיגינו וחיילינו יפי הבלורית וטהורי המוסר לא פגעו אפילו בברווז מרוט אחד שלהם ובוודאי שלא רצחו ובזזו, וכמובן שאין להם כל קשר לעזיבתם של הערבים את מולדתנו מרצון…
        מאז ומתמיד הבורות, האטימות והבהמיות היו הורמון הזיקפה שלך.

  2. שומר הסף

    צריך להבהיר האם זאת נובלה או נובלה מבוססת על סיפור אמיתי או מדובר בעדויות.

    לדעתי נכשל האתר עת לא מבהיר דברים אלה.

    נכון, בנכבה קרו דברים נוראים אך לא בכל מקום.

    אני מבקש את ההבהרות כי בלדעדיהן אין אפשרות להתייחס לטקסט.

  3. אריקה

    אני מסכימה שצריך הבהרות. העורכים? הסופר?

    1. דרור BDS

      מי שצריך לתת הבהרות אלו הם הציונים ולא אף אחד אחר. הארכיונים חסומים, והמעטים שבכלל ניסו לגשת אליהם נתקלו בחומה ציונית שכמותה לא נבנתה מאז שבנו הסינים את החומה שלהם.

      שי חזקני, הארץ: "עינו הבוחנת של הצנזור פיספסה את תיק גל–17028/18 בגנזך המדינה. תיקים הקשורים לאקסודוס הפלסטיני של 48’ נשארים לרוב סגורים בארכיונים הישראליים, למרות שהחיסיון עליהם, על פי החוק הישראלי, פקע מזמן. אפילו אותם תיקים שכבר היו פתוחים ושימשו את מי שכונו “ההיסטוריונים החדשים” אינם זמינים עוד. בשני העשורים האחרונים, אחרי ההד האדיר שחוללו ספרי ההיסטוריונים, סגרו הארכיונים הישראליים חלק ניכר מן התיקים הנפיצים. מסמכים ישראליים שדיווחו על גירושם של פלסטינים בעת המלחמה, על מקרי טבח או אונס שביצעו חיילים ישראלים ועל שאר אירועים שנראו בעיני הממסד מביכים, סווגו מחדש כ”סודי ביותר”. חוקרים שביקשו להתחקות אחרי מראי מקום בספריהם של בני מוריס, אבי שליים או תום שגב הגיעו לא פעם למבוי סתום".

      תומר גרדי מתאר בספרו "אבן, נייר" את הקשיים העומדים בפניו של כל מי שמנסה להגיע לארכיונים. הוא לא מסתפק בתיאור. כדאי לקרוא את הפרשנות שלו לפורענות ציונית זו. מוסיף חזקני: "אף שחומר רב בארכיונים הישראליים בנושא הפליטים הפלסטינים עודו חסוי, די בחומר שנחשף בעבר כדי לבסס שבחלק מהמקרים מפקדי צה”ל הורו על גירוש פלסטינים ופיצוץ כפריהם, ואלה עידכנו את בן גוריון וככל הנראה גם קיבלו את אישורו המוקדם, למשל בלוד וברמלה וכן בכמה כפרים בחזית הצפון.
      […]
      תיק גל–17028/18 – “הבריחה ב–1948” מתאר את הניסיון לבסס את הגרסה הישראלית ל”נכבה” הפלסטינית של 48’ ולהעניק לה אצטלה אקדמית. בהובלתו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, התבקשו טובי המזרחנים שהועסקו בשירות המדינה לספק ראיות שהפלסטינים ברחו ב–48’ ולא גורשו… בן גוריון היה בטוח שבעיית הפליטים היא קודם כל בעיה של הסברה, וכי ביכולתה של ישראל לשכנע את העולם שהפליטים ברחו ולא גורשו… על רקע מה שבן גוריון הגדיר בישיבת השרים כצורך ב”פעולה רצינית, גם בכתב וגם הסברה בעל פה”, הגיעה פנייתו למכון שילוח ב–61’ כדי שיאסוף עבור הממשלה חומר בנושא “בריחת הערבים מא”י ב–48
      […] המכון הוקם כשיתוף פעולה בין האוניברסיטה העברית, משרד החוץ, משרד הביטחון והחברה המזרחית הישראלית ‏(שאיגדה את חוקרי המזרח התיכון‏) ועל ניהולו הופקד יצחק אורון, רב סרן בחיל המודיעין.
      […] עבור בן גוריון, המכון התאים בדיוק למחקרים מהסוג שביקש לערוך, ולכן פנה אליו ב–61’ וביקש ממנו לאסוף חומר על “בריחת הערבים”.

      מתוך: " המחקר שהיה אמור להוכיח שהערבים ברחו ב-48'"
      כותרת משנה: "שנים לפני שה”היסטוריונים החדשים” חשפו את גירוש הפלסטינים מבתיהם במלחמת העצמאות, הבין ראש הממשלה בן גוריון שהוא בצרות. הלחץ האמריקאי להשיב את הפליטים הוביל אותו להזמין מחקר כביכול אקדמי שיספר לעולם שהערבים עזבו מרצונם".
      http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2021786

  4. עמי אשר

    חמודים הילדים שעדיין חושבים ש-700,000 איש קמו והלכו מהבית לפתע פתאום בלי שניתן להם קצת עידוד. בלי שמישהו תכנן את זה. תנו לנו הבהרות! אם נוכל להפריך אחד לאחד את כל בדותות הטבח, האונס והביזה ניתן יהיה להוכיח חד-משמעית שאיכשהו אירע פה נס כבימי התנ"ך או החשמונאים (אילו מקורות!), שאיכשהו התנקתה הארץ מאליה ואפשרה הקמת מדינה בעלת רוב של בני הגזע היהודי. אני קורא בזאת לס. יזהר להמציא מייד עדויות לסיפור שהמציא על פיצוץ הבתים בח'רבת חזעה. לא היו דברים מעולם!

    1. עמית

      אין אחד שחושב ש-700,000 איש ״קמו והלכו מהבית לפתע פתאום בלי שניתן להם קצת עידוד.״ השאלה היא האם יש להאמין לנרטיב הפלסטיני בן זמננו (חשוב להדגיש בן זמננו כי בעבר היה להם נרטיב דיי שונה), שמתאר אותם כצד פאסיבי, קורבן שהתעללו בו, או לחילופין האם יש להבין את מלחמת 48 כTotal war שבה כל צד נלחם על קיומו (הצד היהודי נלחם על חייו והצד הפלסטיני והערבי נלחם על רכושו) וכפועל יוצא מכך היא הייתה ברוטאלית ואכזרית.

  5. יוסי אמיתי

    תמוה מאוד שעמית (ואולי גם אחרים מבין גולשי האתר) אינו יודע מיהו סלמאן נאטור. ובכן, למען הטריוויה, איידע אותו ואת האחרים שסלמאן נאטור, בן העדה הדרוזית, יליד דאלית אל-כרמל, הוא מטובי הסופרים הערבים-פלסטינים במדינת ישראל. אגב, הוא שולט ברהיטות רבה בשפה העברית. סלמאן כיהן זמן מה בעבר כמנהל מכון אמיל תומא בחיפה, העוסק בחקר החברה הישראלית והפלסטינית (כיום עומד בראשו ח"כ-לשעבר עיסאם מח'ול).
    מהו הז'אנר של הטקסט שלפנינו? – ניתן להבהיר זאת בעזרת המחבר עצמו, או בעזרת המתרגם, וראוי שמערכת האתר תקבל על עצמה מטלה זאת. הדעת נותנת שמדובר בספרות זיכרונות, המתעדת את עדויותיהם של הנוגעים בדבר, אשר חוו לפני שנים רבות את הנכבה האישית והקולקטיבית. ספרות מעין זאת אינה מהווה כשלעצמה מחקר הנעזר בכלים אקדמיים, אך היא עשויה להוות מקור ראשוני לגיטימי – אחד מרבים – למחקר ותיעוד של הנכבה, כפי שהיא משתקפת בספרות. זה תקף לגכי סלמאן נאטור כשם שזה תקף לגבי מחמוד דרוויש, ראשד חוסיין וע'סאן כנפאני.

    1. עמית

      זה יפה שאתה שמעת עליו, ״אחד הסופרים הגדולים״ של המגזר הערבי, אך לא מדובר בדמות ידועה או מוכרת מחוץ לציבור הזה (יש לעומתו רבים אחרים שכן מוכרים). ניחא, לא על זה היה הדיון אלא על השאלה על מה הוא מתבסס בכתיבת הטקסטים האלה.

      כך למשל, ברשימת הכפרים הפלסטינים שנהרסו ב48 ומופיעה באתר ״זוכרות״, שבו אוספים בדקוק כל ראיה, חצי ראיה, וחצי שקר, כדי להוסיף לקורפוס ההאשמות נגד הציונים המרושעים, יש כפר בשם חֻ'בַּיזָה שמתאים לתיאור במאמר. אלא רק שלא מוזכר כל טבח בהקשר שלו לא תחת ההתקפה הראשונית עליו מצד ארגון ההגנה ולא בזמן כיבושו על ידי האצ״ל. כך ששוב, השאלה לגבי הטקסטים (שבהם כתוב ש״הטבח האמיתי היה בחביזה״) היא האם מדובר בסיפור המבוסס על זכרונות (של מי?), סתם נובלה, או מה בדיוק.

  6. עמי אשר

    אם יואילו בטובם הציונים לפתוח ארכיוניהם ולגלות את כל האמת על פשעיהם, לא ניאלץ להסתפק בעדויות, אם כי לעבריינים יש נטייה ידועה לטשטש עקבות כך שגם ערכם של מסמכים צבאיים מוטל בספק.
    תנו דעתכם גם על כך שבחקר אירועים הסטוריים בהם שימשו היהודים בתפקיד הקורבן, איש אינו מפקפק בערכן העצום של עדויות מכלי ראשון להבנת הממדים האנושיים של פשעים הסטוריים, ר' סטיבן שפילברג ושות'.

  7. יהודה שנהב

    תודה לכל המתעניינים. יוסי לוס סבר שכדאי שאענה במקום סלמאן נאטור.
    תודה ליוסי אמיתי, לעמי, לדרור ולכל האחרים שכתבו יפה.

    סלמאן נאטור הוא אחד הספרים הפלסטינים החשובים שחיים היום בישראל. יאסר סולימן חוקר ספרות מקמברידג הכתיר אותו כסופר הפלסטיני החשוב ביותר שחי בישראל אחרי אמיל חביבי. הבורות ביחס לזה אינה בעיה פרטית, אלא בעיה תרבותית ששייכת לפוביה של היהודים מפני ערבים, או פשוט חוסר עניין.

    לגבי הספר המתורגם "חייו ומותו של השייח' מחורץ הפנים". זהו ספר שהתפרסם בערבית בתחילת שנות השמונים. בשנת 1988, באירוע המרכזי ברמאללה במלאות חמישים שנה לנכבה, פתח שר התרבות הפלסטיני את דבריו בציון הספר הזה של נאטור.

    סיפוריו של השייח' מחורץ הפנים מבוססים על עדויות ועל ראיונות עומק שערך נאטור עם עקורים פלסטיניים בתחילת שנות השמונים. נאטור נדד מדי חודש בחודשו ובמשך כשנתיים ראיין עשרות רבות של אנשים שהפכו לעקורים ולפליטים במולדתם. תחילה הם סירבו לדבר. הממשל הצבאי אמנם הסתיים, אולם הפחד עדיין שכן בלבבות. אבל כשדיברו כבר לא ניתן היה לעצור את שטף הסיפורים. הם דיברו בכאב ובהרבה הומור.

    כשסיימתי את התרגום ביררתי עם נאטור אם היה מעוניין שאוסיף בהערות שוליים ביאורים, שאפענח עבור הקוראים את שמות המקומות, שאביא סימוכין לאירועים שיש להם אזכור בכתיבה ההיסטוריוגרפית, שאנסה לשחזר את לוחות הזמנים. נאטור התנגד. 'זוהי פרוזה ולא ספר היסטוריה', פסק.

  8. עמית

    אמיל חביבי זה שם מוכר בכמעט כל בית בישראל. אפשר לתרץ את אי הכרתו של נאטור בקרב הציבור היהודי ב״פוביה של היהודים נגד ערבים״ (שלא מונעת מהם להכיר דמויות אחרות מהמגזר הערבי) או לחילופין אפשר להבין שבמקרה הספציפי שלו הוא פשוט לא זכה לפרסום רב.

    על כל פנים תודה על ההבהרה שמדובר בפרוזה ולא ספר היסטוריה.

  9. דןש

    אני מאד מקווה שהם אינם אמיתיים – כי אחרת איפה אנחנו באים.
    נכון שהיו גם מקרי רצח מזעזעים, שנעשו בעיקר ע"י קבוצות שוליים ובשום פנים ואופן לא כמדיניות הצבא ו/או המדינה שבדך.
    אני מכיר תופעות אחרות – בהן אנשי ההגנה התחננו בפני ערבים שישארו במקומותיהם ולא יאונה להם כל רע. אנשי הכנופיות אילצו בכוח ובאלימות את הפאלחים לנטוש, תוך כדי הבטחות שישובו בקרוב

    הייתה מלחמה עקובה מדם על כל פיסת קרקע – מלחמה שנמשכת עד היום הזה ואת קיצה מי ישורנו ?