• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אשדוד על הכוונת של בנט

ועכשיו טוענים ניאו-ליברלים אשכנזים בישראל שמי שמעלה את יוקר המחייה בישראל זוהי העבודה המאורגנת
מאיר עמור

סוציולוג (פרופ' בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל"ה וסרבן מצפון חברתי

הנה רגעי המשבר מתקרבים. מי שלא שומע את הרעש ולא רואה את המראות יחווה בקרוב את החוויות. אז מה קורה? קורים דברים רבים ודרמטיים. מעניינים. ראשית כל, ראו את שר הכלכלה נפתלי בנט, הממונה בממשלת ישראל מטעם תנועת גוש אמונים ובני עקיבא (התנועות של האשכנזים הדתיים הלאומיים בישראל), שם את צלב המטרה על העבודה המאורגנת בישראל.

מיהי העבודה המאורגנת בישראל? מיהם העובדים המאורגנים בישראל? בדרך כלל, תמצאו שם מזרחים ומזרחיות. רכבת ישראל, נמלי ישראל, חברת החשמל. אלה הם ועדי העובדים המאורגנים. כיום הם "האריסטוקרטיה של העבודה", כפי שקרא להם חיים ארלוזורוב לפני קרוב ל-80 שנה. השינוי שהתרחש במהלך שמונת העשורים מאז אמר ארולוזורוב את דבריו הוא שרוב העובדים המאורגנים בעבודה מאורגנת כיום הם מזרחים דור שני או דור ראשון. זוכרים את יהושע פרץ בנמל אשדוד? כן, את הגיבור החברתי ההוא שלא יקבל את פרס ישראל וגם לא יוזמן להדליק משואה או אבוקה לתפארת מדינת ישראל. האם אתם זוכרים את אשדוד בכלל?

אשדוד נמצאת על הכוונת של בנט. לא בתור עיר, אלא בתור יישות חברתית.

שנית, עכשיו טוענים ניאו-ליברלים אשכנזים בישראל או בקיצור הניאו-אשכנזים של ישראל, שמי שמעלה את יוקר המחייה בישראל זוהי העבודה המאורגנת (תשכחו את עופר עיני – אני לא מדבר עליו. אני מדבר על עשרות-אלפי העובדים והעובדות המאורגנים/ת – לא על הפוליטרוק, לא על מנהל המעברה. אני מדבר על גיבורי מעמד הפועלים הישראלי). על פי היגיון ניאו-אשכנזי זה, לא חברות כוח האדם המעשירות את העשירון העליון ואת מושחתי ש"ס הן האחראיות לעליית יוקר המחייה. על פי גישה זו, לא ההתנחלויות בשטחים והסבסוד המדינתי את קהילת הקודש לכאורה של המתנחלים (והמתנחבלים), שהם לב-לבה של תנועת גוש אמונים ובני עקיבא המעלות את החוב הלאומי. לא מדיניות העושק החוקי שהמדינה מאפשרת לקרטל הבנקים ולשותפיהם הטייקונים אשר מעשירים את האלפיון העליון בישראל. לא אלה מביאים מאות-אלפים לרחובות. וגם לא השחיתות המוסדית והחוקית בהתנהלות של מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, המושבים הוותיקים, והקיבוצים עם הבנים החוזרים והבנים הממשיכים, לא ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים שהם שם קוד לאשכנזיות ישראלית; כל אלה לא מעלים את מחירי הדיור בישראל. מה שמעלה את יוקר המחייה הוא העבודה המאורגנת.

במונחים חברתיים פירושה של העבודה המאורגנת בישראל היום הוא אחד: מזרחים ומזרחיות. כמעט ואין פלסטינים אזרחי ישראל בעבודה המאורגנת. אבל פלסטינים אזרחי ישראל הם חלק מגיבורי מעמד העובדים הישראלי.

שלישית, ההפתעה של המאמר הקצר הזה: להציע לעבודה המאורגנת בישראל לקבל ולאמץ את הסיוע החברתי, הפוליטי, הרוחני והמוסרי מהאירועים התרבותיים שקורים בישראל במסגרת פסטיבל "לבי במזרח". אם אתם רוצים פוליטיקה ישראלית באמת, שמישהו יעשה כבר את הקישור והקשר האמיתי, החשוב והחיוני הזה לחברה הישראלית. הקשר שבין האתוס של "לבי במזרח" והמאבק על העבודה המאורגנת בישראל. הפעם זה קורה בנמלים. הייתי מציע לחשוב על שילוב המורות והמורים, האחיות והאחים, עובדי המדינה והעיריות, כדוגמאות נוספת לעבודה מאורגנת. לשלב את ידיהם של כל גיבורי וגיבורות מעמד העובדים הישראלי באשר הם.

מהו האתוס עליו מיוסדת ואותו מקדמת התארגנות התרבותית-פוליטית של "לבי במזרח"? זוהי התארגנות של יוצרים ויוצרות, אינטלקטאולים ואינטלקטואליות מזרחיים המאתגרים את הסדר הקאנוני התרבותי של ישראל. הם/ן קוראים/ת תיגר על השוליות לתוכה טיבעו אותנו ואת התרבות ממנה באנו. אתוס "לבי במזרח" הוא קריאת תיגר. קוראים תיגר על האלימות התרבותית של מוסדות התרבות "הלאומיים." "לבי במזרח" היא הצד המשלים של המאבק על "לחם עבודה". הפעם, לחם עבודה מבוטא במאבק הנמלים. לפני חודשים ספורים היו אלה עובדי רכבת ישראל. עד שהוכנעו. לפני שלוש שנים היו אלה המורות והמורים. עד שהוכנעו. אלה הם שאריות העבודה המאורגנת בישראל. מאבקי לחם עבודה (הקמח) הוא הצד השני והמשלים של המאבק התרבותי (התורה). "אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח", אמרו לנו פרקי אבות. רבים ורבות ממהפעילים והפעילות המזרחיים בתחום התרבות נאבקים על לחם עבודה ממש. אך הקמח שלהם מקשר את העבודה המאורגנת הישראלית של היום אל עברה המזרח תיכוני, הערבי. אל התורה והתרבות ממנה רובנו הגענו.

ברור לי לגמרי שככל שתהיה עבודה מאורגנת חזקה יותר, תפחת עוצמתה של הפריבילגיה האשכנזית. כיום בני עקיבא וגוש אמונים עומדים להיאבק בוועדי העובדים של נמלי אשדוד, חיפה ואילת. אך זהו למעשה מאבק על זהותה החברתית של ישראל: בני עקיבא (וילדי הטייקונים) מול העבודה המאורגנת. פעם ב-1959 בואדי סאליב, היו אלה פלוגות הפועלים של אבא חושי בחיפה שדיכאו את המרד, ותנועת העבודה של מפא"י נגד יהושע פרץ אשר דיכאה את העובדים בנמל אשדוד. היום אלה הם הניאו-אשכנזים נגד העבודה המאורגנת. מי שלא מאמינים שיחכו לבאות. זה מה שתראו: ניאו-אשכנזים נאבקים, כלומר מסבירים בטלוויזיה מדוע עבודה מאורגנת של מזרחים/מזרחיות (ופלסטינים אזרחי ישראל) היא דבר רע. שימו לב למדברים: תורג'מן בחיפה, חסן באשדוד, ואם שכחתם היתה זו דרעי ברכבת ישראל. ההפגנות והמאבקים החברתיים בין העבודה המאורגנת ובין הניאו-אשכנזים בישראל – נתניהו, לפיד, בנט (וגם כץ) – בפתח. לא עוד פסטיבל האוהלים ברוטשילד; אלא, חיילים מפעילי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) במזחים של הנמלים בישראל. האם במאבק הבא הם ישלחו חיילות וחיילים לבתי הספר ללמד דמוקרטיה חברתית? מה שברור הוא שאם העבודה המאורגנת לא תתחזק מהאירועים האלה, יהיה זה גם אות רע לאתוס של תנועת "לבי במזרח".

הרי איפה התחילה האנדלוסית? באשדוד. נכון, היא עברה לאשקלון (כי גם באשדוד יש שחיתות – תמיד היו מנהלי מעברות). האנדלוסית כמושג ומציאות של שנות ה-2000, והמרד של ואדי סאליב ב- 1959 כמושג ומציאות, הן יצירות חברתיות מזרחיות. אנחנו עומדים לפני לידתה של יצירה מזרחית חדשה: המאבק על העבודה המאורגנת במאה ה-21. המאבק על אופייה של החברה הישראלית היום הוא בידיים מזרחיות מול יריבים ניאו-אשכנזים. אתם זוכרים את מרד הימאים בקום המדינה? אולי משהו דומה מתחיל להתבשל ב-2013. השאלה היא האם וועד עובדי הרכבת והוועדים של הנמלים בחיפה ובאשדוד, ובאילת ועד המורים והמורות בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, האחיות בבתי החולים, עובדי המדינה והעיריות, ועוד ועוד עבודה מאורגנת וקואליציית "לבי במזרח" יהיו מסוגלים לראות את הדימיון שיש ביניהם. האם הם מסוגלים לראות שהם יצירות מזרחיות ישראליות. זוהי השאלה עליה תקום או תיפול הניאו-אשכנזיות של נתניהו, לפיד, בנט (וגם כץ). זוהי השאלה עליה תקום או תיפול המזרחיות הישראלית של רפורמה חברתית.

כנראה שיעניין אותך גם: