אשדוד על הכוונת של בנט

ועכשיו טוענים ניאו-ליברלים אשכנזים בישראל שמי שמעלה את יוקר המחייה בישראל זוהי העבודה המאורגנת
מאיר עמור

מתגורר במונטריאול ומלמד באוניברסיטת קונקורדיה

הנה רגעי המשבר מתקרבים. מי שלא שומע את הרעש ולא רואה את המראות יחווה בקרוב את החוויות. אז מה קורה? קורים דברים רבים ודרמטיים. מעניינים. ראשית כל, ראו את שר הכלכלה נפתלי בנט, הממונה בממשלת ישראל מטעם תנועת גוש אמונים ובני עקיבא (התנועות של האשכנזים הדתיים הלאומיים בישראל), שם את צלב המטרה על העבודה המאורגנת בישראל.

מיהי העבודה המאורגנת בישראל? מיהם העובדים המאורגנים בישראל? בדרך כלל, תמצאו שם מזרחים ומזרחיות. רכבת ישראל, נמלי ישראל, חברת החשמל. אלה הם ועדי העובדים המאורגנים. כיום הם "האריסטוקרטיה של העבודה", כפי שקרא להם חיים ארלוזורוב לפני קרוב ל-80 שנה. השינוי שהתרחש במהלך שמונת העשורים מאז אמר ארולוזורוב את דבריו הוא שרוב העובדים המאורגנים בעבודה מאורגנת כיום הם מזרחים דור שני או דור ראשון. זוכרים את יהושע פרץ בנמל אשדוד? כן, את הגיבור החברתי ההוא שלא יקבל את פרס ישראל וגם לא יוזמן להדליק משואה או אבוקה לתפארת מדינת ישראל. האם אתם זוכרים את אשדוד בכלל?

אשדוד נמצאת על הכוונת של בנט. לא בתור עיר, אלא בתור יישות חברתית.

שנית, עכשיו טוענים ניאו-ליברלים אשכנזים בישראל או בקיצור הניאו-אשכנזים של ישראל, שמי שמעלה את יוקר המחייה בישראל זוהי העבודה המאורגנת (תשכחו את עופר עיני – אני לא מדבר עליו. אני מדבר על עשרות-אלפי העובדים והעובדות המאורגנים/ת – לא על הפוליטרוק, לא על מנהל המעברה. אני מדבר על גיבורי מעמד הפועלים הישראלי). על פי היגיון ניאו-אשכנזי זה, לא חברות כוח האדם המעשירות את העשירון העליון ואת מושחתי ש"ס הן האחראיות לעליית יוקר המחייה. על פי גישה זו, לא ההתנחלויות בשטחים והסבסוד המדינתי את קהילת הקודש לכאורה של המתנחלים (והמתנחבלים), שהם לב-לבה של תנועת גוש אמונים ובני עקיבא המעלות את החוב הלאומי. לא מדיניות העושק החוקי שהמדינה מאפשרת לקרטל הבנקים ולשותפיהם הטייקונים אשר מעשירים את האלפיון העליון בישראל. לא אלה מביאים מאות-אלפים לרחובות. וגם לא השחיתות המוסדית והחוקית בהתנהלות של מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, המושבים הוותיקים, והקיבוצים עם הבנים החוזרים והבנים הממשיכים, לא ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים שהם שם קוד לאשכנזיות ישראלית; כל אלה לא מעלים את מחירי הדיור בישראל. מה שמעלה את יוקר המחייה הוא העבודה המאורגנת.

במונחים חברתיים פירושה של העבודה המאורגנת בישראל היום הוא אחד: מזרחים ומזרחיות. כמעט ואין פלסטינים אזרחי ישראל בעבודה המאורגנת. אבל פלסטינים אזרחי ישראל הם חלק מגיבורי מעמד העובדים הישראלי.

שלישית, ההפתעה של המאמר הקצר הזה: להציע לעבודה המאורגנת בישראל לקבל ולאמץ את הסיוע החברתי, הפוליטי, הרוחני והמוסרי מהאירועים התרבותיים שקורים בישראל במסגרת פסטיבל "לבי במזרח". אם אתם רוצים פוליטיקה ישראלית באמת, שמישהו יעשה כבר את הקישור והקשר האמיתי, החשוב והחיוני הזה לחברה הישראלית. הקשר שבין האתוס של "לבי במזרח" והמאבק על העבודה המאורגנת בישראל. הפעם זה קורה בנמלים. הייתי מציע לחשוב על שילוב המורות והמורים, האחיות והאחים, עובדי המדינה והעיריות, כדוגמאות נוספת לעבודה מאורגנת. לשלב את ידיהם של כל גיבורי וגיבורות מעמד העובדים הישראלי באשר הם.

מהו האתוס עליו מיוסדת ואותו מקדמת התארגנות התרבותית-פוליטית של "לבי במזרח"? זוהי התארגנות של יוצרים ויוצרות, אינטלקטאולים ואינטלקטואליות מזרחיים המאתגרים את הסדר הקאנוני התרבותי של ישראל. הם/ן קוראים/ת תיגר על השוליות לתוכה טיבעו אותנו ואת התרבות ממנה באנו. אתוס "לבי במזרח" הוא קריאת תיגר. קוראים תיגר על האלימות התרבותית של מוסדות התרבות "הלאומיים." "לבי במזרח" היא הצד המשלים של המאבק על "לחם עבודה". הפעם, לחם עבודה מבוטא במאבק הנמלים. לפני חודשים ספורים היו אלה עובדי רכבת ישראל. עד שהוכנעו. לפני שלוש שנים היו אלה המורות והמורים. עד שהוכנעו. אלה הם שאריות העבודה המאורגנת בישראל. מאבקי לחם עבודה (הקמח) הוא הצד השני והמשלים של המאבק התרבותי (התורה). "אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח", אמרו לנו פרקי אבות. רבים ורבות ממהפעילים והפעילות המזרחיים בתחום התרבות נאבקים על לחם עבודה ממש. אך הקמח שלהם מקשר את העבודה המאורגנת הישראלית של היום אל עברה המזרח תיכוני, הערבי. אל התורה והתרבות ממנה רובנו הגענו.

ברור לי לגמרי שככל שתהיה עבודה מאורגנת חזקה יותר, תפחת עוצמתה של הפריבילגיה האשכנזית. כיום בני עקיבא וגוש אמונים עומדים להיאבק בוועדי העובדים של נמלי אשדוד, חיפה ואילת. אך זהו למעשה מאבק על זהותה החברתית של ישראל: בני עקיבא (וילדי הטייקונים) מול העבודה המאורגנת. פעם ב-1959 בואדי סאליב, היו אלה פלוגות הפועלים של אבא חושי בחיפה שדיכאו את המרד, ותנועת העבודה של מפא"י נגד יהושע פרץ אשר דיכאה את העובדים בנמל אשדוד. היום אלה הם הניאו-אשכנזים נגד העבודה המאורגנת. מי שלא מאמינים שיחכו לבאות. זה מה שתראו: ניאו-אשכנזים נאבקים, כלומר מסבירים בטלוויזיה מדוע עבודה מאורגנת של מזרחים/מזרחיות (ופלסטינים אזרחי ישראל) היא דבר רע. שימו לב למדברים: תורג'מן בחיפה, חסן באשדוד, ואם שכחתם היתה זו דרעי ברכבת ישראל. ההפגנות והמאבקים החברתיים בין העבודה המאורגנת ובין הניאו-אשכנזים בישראל – נתניהו, לפיד, בנט (וגם כץ) – בפתח. לא עוד פסטיבל האוהלים ברוטשילד; אלא, חיילים מפעילי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) במזחים של הנמלים בישראל. האם במאבק הבא הם ישלחו חיילות וחיילים לבתי הספר ללמד דמוקרטיה חברתית? מה שברור הוא שאם העבודה המאורגנת לא תתחזק מהאירועים האלה, יהיה זה גם אות רע לאתוס של תנועת "לבי במזרח".

הרי איפה התחילה האנדלוסית? באשדוד. נכון, היא עברה לאשקלון (כי גם באשדוד יש שחיתות – תמיד היו מנהלי מעברות). האנדלוסית כמושג ומציאות של שנות ה-2000, והמרד של ואדי סאליב ב- 1959 כמושג ומציאות, הן יצירות חברתיות מזרחיות. אנחנו עומדים לפני לידתה של יצירה מזרחית חדשה: המאבק על העבודה המאורגנת במאה ה-21. המאבק על אופייה של החברה הישראלית היום הוא בידיים מזרחיות מול יריבים ניאו-אשכנזים. אתם זוכרים את מרד הימאים בקום המדינה? אולי משהו דומה מתחיל להתבשל ב-2013. השאלה היא האם וועד עובדי הרכבת והוועדים של הנמלים בחיפה ובאשדוד, ובאילת ועד המורים והמורות בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, האחיות בבתי החולים, עובדי המדינה והעיריות, ועוד ועוד עבודה מאורגנת וקואליציית "לבי במזרח" יהיו מסוגלים לראות את הדימיון שיש ביניהם. האם הם מסוגלים לראות שהם יצירות מזרחיות ישראליות. זוהי השאלה עליה תקום או תיפול הניאו-אשכנזיות של נתניהו, לפיד, בנט (וגם כץ). זוהי השאלה עליה תקום או תיפול המזרחיות הישראלית של רפורמה חברתית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    אתה תוקף דחלילים במאמר הזה, ומתחמק מלענות לטיעונים האמיתיים שאנשים רבים (ווזה יהיה טיפשי להציג אותם רק כאשכנזים) העלו.
    הבעיה היא ממש לא עם ״עבודה מאורגנת״ או ארגוני עובדים. הבעיה היא כאשר ארגונים שכאלה משתלטים על מונופלים ממשלתיים ודואגים לעצמם לתנאי שכר של החלק העליון של העשירון העליון על חשבון הקופה הציבורית, ומעבר לזה, מרשים לעצמם לא לעבוד בצורה טובה ולגרום לתנועת הנמלים, הרכבות ולניהול משק חשמל לא יעילים שעולים למדינה במיליארדי דולרים ובעליות מחירים. אין שום סיבה בעולם לתת לזה להמשיך.

    1. נועם א"ס

      יש מספיק סיבות להתנגד לשחיתות מכל הסוגים והמינים שקיימת בכל מקום. אתה וחבריך הניאו-אשכנזים מוצאים קבוצה אחרי קבוצה של אזרחים לפרק – חרדים, ערבים, עובדים מאוגדים – ותמיד דואגים שאיש לא ייגע בקפיטל האשכנזי. באמת נדמה לך שדווקא בשחיתות המקושרת לעבודה המאורגנת נמצאים כל הכשלים של הכלכלה הישראלית? אין וויכוח שמדובר בבעיה – אבל זאת ממש לא ה-בעיה, כדבריך. למה, חסרות שחיתויות? האובססיביה הניאו-אשכנזית עם הוועדים הגדולים חושפת את המניעים העומדים מאחורי מאבקכם האמיץ:

      אין שום ספק שהמאבק פה אינו נגד שחיתות, אלא נגד העבודה המאורגנת עצמה, כרגיל – לרווחת חתירתו הנצחית של הקפיטל להעצים את עצמו עד אינסוף. יש מספיק שחיתויות בסדרי גודל של מאה ואלף ממה שקורה אצל הוועדים הגדולים, שבהן לא ייגעו לעולם – ממש מתחת למרפק של בנטלפיד. על מה אני מדבר? – שחיתויות שספק עם הדוגמן (מבנט אני תופס יותר ברמה הזאת) לא משמש בהן ערוץ מרכזי בעצמו. הם מדברים על להכניס את הצבא לנמלים ולך עוד יש אשליות ממוחזרות משנות השמונים?

      ביום שבו נזכה לראות את פירות מאבקם האמיץ של הניאו-אשכנזים בשחיתות של הוועדים הגדולים בצורת החזרת הפטור ממע"מ על פירות וירקות, נניח, ולא בעוד חבילת "הטבות" לקפיטל הניאו-אשכנזי, נדע שעשו שם משהו ששווה להתייחס אליו ברצינות. מה ההימור שלך: מתי אתה צופה שיוסר שוב המע"מ על פירות וירקות?

      תודה לד"ר מאיר עמור על מאמר חד כתער וקישורים מבריקים.

      1. עמית

        אשכנזי בא ליהודי מזרח תיכוני וקורא לו ״ניאו אשכזי״ (כקטגוריה פוליטת מגונה?) בגלל שהוא תומך בהחלשת וועדים שיכורי כוח שעולים למדינה מיליארדי שקלים ישירות ועשרות מיליארדים בעקיפין, או לחילופין תומך בהחלפת המערכת התמריצים הכלכליים של המדינה מכזו שמעודדת בטלה ועוני מטעמים דתיים (אצל אשכנזים בעיקר) לכזו שמעודדת עבודה. האבסורדים שהשיח העדתי מוביל אותך אליו הופכים את התגובות שלך לבדיחה גרועה.

        על כל פנים גם תקפת דחליל, לא טענתי שהתנהלות חברת חשמל הנמלים והרכבות זו ה-בעיה של המשק, אך זו בהחלט אחת הבעיות המשמעותיות. יצור חשמל לא יעיל מעלה את מחיר החשמל ובכך מעלה את יוקר המחיה באופן גורף. חברת חשמל נמצאת בחובות יותר גדולים מאשר כך הטייקונים של המדינה ביחד. נמלים לא יעילים מעלים באופן גורף את המחירים של כל המוצרים המיובאים. רכבות לא יעילות מעלות את מחיר השינוע של סחורות ומעלות באופן גורף את יוקר המחייה בעיקר בפריפריה (לשם צריך להוביל את הסחורות).

        1. נועם א"ס

          לא. כל המספרים שהעלית שייכים לתחום ההנדסה (של יחסי חליפין. מה שבמערה האפלטונית של האידיאולוגיה של הקפיטל נקרא, בטעות מכוונת, "כלכלה") – לא לפוליטיקה. הם ניתנים לטיפול, ייתכן והם ראויים לטיפול, אבל לא על זה המאמר של מאיר עמור, לא על זה התגובה שלי אליך, ולא על זה ההתקפה של בנטלפיד על הוועדים הגדולים.

          ההתקפה של בנטלפיד על הוועדים היא כולה פוליטיקה. כאמור: זו אינה מלחמה בשחיתות, זו מלחמה בעבודה המאורגנת לשם המשך הגדילה של הקפיטל. איזה מספר שלא תזרוק ש"עולה למדינה" השחיתות המתקיימת במסגרת מנגנוני הוועדים הגדולים, הניתוח שלך עדיין יישאר לא רלוונטי: כל פרמטר של רווח פרטי ש"עולה למדינה" הוא מלכתחילה פרמטר של הקפיטל עצמו. "הבעיה" שמזניקה את בנטלפיד למלחמה נגד הוועדים הגדולים (או החרדים) היא לא כמה שהם "עולים למדינה" אלא האיום שהם מציבים מול הקפיטל הציונו-אשכנזי הקולוניאליסטי, שכמו כל קפיטל חייב, בכל מחיר, להמשיך לגדול (מה שבמערה האפלטונית של האידיאולוגיה של הקפיטל נקרא, בטעות מכוונת, "צמיחה") – או ליפול. כך כל עוד הקפיטל הציונו-אשכנזי הקולוניאליסטי ממשיך להוות את ההיגיון שמנחה את הפעולה ודרכי הניהול הפוליטיות, השאלה "מה יש לעשות עם השחיתות שמתקיימת בוועדים הגדולים?" היא תמיד השאלה הלא נכונה.

          השאלה האמיתית בנוגע למתקפה הגוברת על הוועדים הגדולים היא באיזה אופן הם (והחרדים) מאיימים על הקפיטל הציונו-אשכנזי הקולוניאליסטי והדחף המובנה בו לצבירה אינסופית? כשבנטלפיד כבר בוחנים לשלוח נגד הוועדים את צבא הטרור הקולוניאלי הציונו-אשכנזי (ולפרטים נוספים ראה: "המנהל האזרחי") – ברירת המחדל ההכרחית בכל מערך קפיטליסטי – יש להסיק שהוועדים (והחרדים) מהווים איום בסדר גודל כזה, ולכן בעלי חשיבות עילאית לכל בנות ובני המעמדות העמלים במאבקם בקפיטל הקולוניאליסטי בכלל, ובקפיטל הקולוניאליסטי הציונו-אשכנזי בפרט. הרי גם אם "יחסכו למדינה מיליארדים" מפירוק הוועדים ו"יעודדו עבודה" אצל החרדים, המע"מ על פירות וירקות, מרגע שכבר עלה – לרדת הוא כבר לא ירד. כי למה להוריד אותו? זה קורה רק כשהקפיטל צפוי להרוויח מזה.

          בשלב הנוכחי במאבק נגד הקפיטל הקולוניאליסטי – המקומי, האזורי מזרח תיכוני והעולמי – השאלה כמה הוועדים הגדולים "עולים למדינה" אינה אלא הסחת דעת לשאלה האמיתית: כיצד נחוצה הבסתם של הוועדים לצורך מימוש השאיפה המובנית של הקפיטל לגדול בעצמו עד אינסוף. מול חדוות המספרים האפלטונית שלך, השאלה הזו מנוסחת עוד יותר בפשטות: האם אתה עם בנטלפיד ויתר חברי המאפיה הציונו-אשכנזית הקפיטליסטית, או נגדה. את הנחש, כידוע, מרוצצים מראשו.

          1. עמית

            זו הטעות שלך. זו לא ״מלחמה בעבודה המאורגנת לשם גדילת הקפיטל״. חברת חשמל, הרכבת והנמלים הם כולם חברות ממשלתיות. מדובר כאן על הקופה הציבורית, לא על קפיטל (הון פרטי). השאלה היא לא האם הכסף ילך לאיציק עובד הנמל או דנקר בעל ההון אלא האם הוא ילך לאיציק עובד הנמל שביחד עם חבריו הצליח לדרוש משכורת ששייכת לחלק העליון של העשירון העליון, או ליהודה הנכה, גאולה החד הורית, וריקי כהן המורה. אם בנט יתקן את זה, הוא יעזור ל״בני המעמדות העמלים״ באופן הרבה יותר מוחשי מאשר המלחמה המדומיינת שלך כנגד האשכנזו-קולניאליסטים-קפיטליסטים המדומיינים.

  2. סמולן

    אני מוצא לנכון להמליץ על יצירה נוספת, שתרומתה לתרבות הפוליטית בישראל לא תסולא בפז. מדובר בהבניה הידועה של גולדה מאיר כמי שאמרה כי המזרחים הם "לא נחמדים", או הפנתרים הם "לא נחמדים", וכן הלאה. הדברים ידועים.

    הנה נתעדכן: ביטוי שגור זה, שחיפושו ב"העוקץ" בלבד מייצר לא פחות מ 29 איזכורים – ממתי שמואלוף ועד יעל בן יפת – הוא כנראה מדומיין קלאסי.

    הנה קישורים למסמכים ששוחררו לאחרונה מהארכיון. לא צריך להודות לי, אני יודע שאתה מעריך את פועלי. נשיקות.

    http://www.archives.gov.il/NR/rdonlyres/B054A156-9AE0-43C5-832D-F0AAF8262044/0/Panther01.pdf

    http://www.archives.gov.il/NR/rdonlyres/14113C6F-7C58-49C2-87D8-CE957E22AAB9/0/Panther01a.pdf

  3. נימרוד

    מתחיל לעצבן אותי האתר הזה העוקץ עם כל ההאשמות נגד האשכנזים. תאמינו לי גם לי יש על מזרחים אבל אני מרגיע ולוקח בפרופורציה. כן לפעמים יש מעט מהצדק אבל ההתלהמות פה היא לא הגיונית ומאשימה אוכלוסייה כוללת, אם המחאה הוציאה משהו לאור זה שאין לכם מונופול על הקיפוח. אז תרגעו, אל תיתלו בעבר, למה אתם מתחילים להאמין לכל תאוריה הזויה ומנכסים כל רע לאשכנזים, אני אדם שסבל בחיים משנאת מזרחים בלי שהגיע לי אז יאללה תרגיעו, ותעברו לרע האמיתי – הקפיטליסטים.

  4. דןש

    עד מתי תמשך הסגה הזאת של המזרחיים ה"מסכנים" ה"נלחצים" ע"י המערביים (הלבנים).
    אולי דוקא ההיפך קורה: כפי שאתה מציין העבודה המאורגנת מופעלת ע"י המזרחיים המנסים להקשות ככל יכולתם על ה"נהנים" המערביים.
    אני תומך ובעד עבודה מאורגנת – אבל גם לגביה חייבים לשים סייגים. אסור לאפשר לה להשבית את המדינה ב"אי לחיצת כפתור", כל אימה שמשהו חושב ש"דורכים לו על הרגל". אי אפשר לקבוע נורמות מזעריות ול"הצליח" לעשות מאות כאלו. אפילו סטחנוב בעצמו לא הפליא לעשות כך.
    נכון יש ביניהם העובדים קשה: במשמרות, בקור ובחום, ביום ובליל וכל אימת שהם נדרשים. הם צריכים להיות מתוגמלים בהתאם – אבל לא להפריז. גם שיטת המינויים, שעל פי העתונות, של חבר מביא חבר ו/או קרוב משפחה אינה מעידה על מנהל תקין. שלא לדבר שההנהלה אינה יכולה לנהל על פי כללי ניהול נאותים.
    יש לשים קץ לניהול על פי גחמות הועדים הגדולים וליצור מנגנונים שימנעו בגיעות אנושות במשק.

  5. דפנה

    העבודה המאורגנת וזכויות עובדים, הם, הם השיח החשוב, וכל כך חבל שמאיר עמור, הסית את הנקודה המרכזית הזאת אל עדתיות (הגם שאנני פוסלת). אם לפיד ובנט היו דואגים באמת לטובת המדינה ואזרחיה היה עליהם להסיט את האש אל עושקי העבדים. ולא אל עובדים באשר הם, עובדי חברת החשמל, הנמלים הרכבת הם עובדים! לא גנבים!. אולי כדאי להזכיר כאן שעובדי בנק ישראל במשרדים הממוזגים משתכרים לא פחות, אולי יותר, ויש עוד כמה קבוצות מיוחסות כאלה.
    מה עושים בנט ולפיד? מסיתים אותנו איש ברעהו. שנשתלח כולנו בעובדים בעלי זכויות כדי שהכל יתיישרו להיות עבדים/נעשקים של המדינה וטייקוניה. סו"ס יש עובדים מאורגנים, עם זכויות ושכר הוגן, כן! הוגן וכדי לכסות את ערוותם מפנים לפיד/בנט את האצבע המאשימה אל עובדים שמסרבים להיות עבדים ומגייסים בדמגוגיה מקוממת ומכוערת את הציבור. נגדם

  6. יואש

    מאיר, אתה צודק ומאבחן נכונה את ההתנפלות על העבודה המאורגנת והרצון לדכאה ולהחלישה.
    בשנים האחרונות היה זה דווקא עיני יו"ר ההסתדרות שפעל להריסת הסולידריות של העובדים,לזניחת עובדי הקבלן המדוכאים ולמיאוס שחשים רבים כלפי התארגנות עובדים שנתפסת כמשהו "אנטי" למדינה וזאת בליבוי בלתי פוסק של כל מיני כלכלנים ו"קלקלנים" מטעם השלטון ומטעם עצמם.
    אני יכול להזדהות אתך מאיר כאזרח לא מזרחי. התוספות של השתלחות כואבת שלך כלפי המושבים,הקיבוצים רק מחלישות את טיעוניך ופוגעות במאבקך הכה נחוץ ליתר שוויון בישראל.
    אחת הבעיות עמה אתה ואנחנו צריכים להתמודד היא- היכן עובר הגבול בין מאבק עובדים צודק להסתאבות של "מנהיגי עובדים" שמסיטה אותם מהמאבק הנכון והצודק למסלולי שכרון כח, משכורות מנופחות, נפוטיזם, ושחיתות אישית.
    היכן הם המזרחיים בעלי התבונה והיכולות במשרות ממשלתיות ,בכנסת ובשרות הציבור שעושים למען זכויות העובדים, שכרם, זכויותיהם והתארגנותם?
    רבים מתומכי ביבי שנלחם בעבודה המאורגנת ומקדש את החלשת ציבור העובדים בישראל והעברת פרי עמלם לידי בעלי הון מעטים- הם מזרחיים שדוכאו על ידי מדיניותו ההרסנית.
    שינוי אמיתי יוכל להתחיל כאשר אותם מזרחיים שאתה עמל לשכנע, יבינו שרק מנהיגות אמיתית שאינה נהנתנית לעצמה,לביתה, יכולה להביא לרפוי חברתי וכלכלי בישראל.

  7. מיכאל לינדנבאום

    במקום להתנפל על מפלגות פושעי ההפרטה שמזה 30 שנה בוזזים את העובדים ונכסי המדינה לטובת טייקונים מנוולים אשכנזים ומזרחים גם יחד-היום מטרת המנוולים היא הפרטת הרכבת ,הנמלים ,וחברת חשמל- מאיר עמור מעדיף לצערי להתנפל על ה"אשכנזים".
    אני קורבן הפרטה מגיל 53 (היום בן 69) ללא פנסיה מוקדמת והבטחת הכנסה ומי ש"זכה" בחברת "פז" העשירה עד היום,הוא הטייקון החדש,ה"אשכנזי" בינו צדיק.
    צריך להיזהר מהסתה שהיא לפעמים על גבול הגזענות.

  8. סמדר לביא

    תודה! מאמר מאיר עיניים.

  9. מאיר עמור

    אני רוצה להודות לדרור (ולכן הקוראים/ת שהגיבו לפוסט הקצר הזה). דרור קורא. הוא קורא כמו שצריך לקרוא. הוא קורא את הדברים הנכתבים. הוא קורא כמו שצריך לקרוא. קריאה שאינה מלבישה את הדעות, החוויות, המאווים, הרצונות המודעים והדחפים הבלתי מודעים שלך על מה שנכתב. קריאה כמו שצריך מנסה להבין את מה שהכותב/ת מנסה להביע ואומרים בשפתם שלהם/ן. את/ה לא חייבים לקבל את דבריו. אך, על ממת להבין את הכותב/ת את/ה חייביםלהבין את דבריו שלו. לזה אתם מחוייבים. על כן תודה לדרור. ועכשו לנושא הדיון שעולה כאן. אני מצרף פוסט שפירסמתי אצלי על הקיר אתמול. לדעתי הוא רלוונטי למה שקורה פה. הנה הפוסט: בכל פעם, מחדש כשאני ניתקל במורכבות הפסיכולוגית של האשכנזיות, אני מופתע במעט. העובדה שאני מופתע מחייבת תשומת לב מעמיקה שלי. אני מופתע מההפתעה שלי. שאלת העומק שאני צריך לשאול את עצמי היא: מדוע אני מופתע שא-נשים רבים המזוהים/ת כל כך עמוק עם האשכנזיות מגיבים בכעס, זעף, חרון-אף ובעיקר בצדקנות מתלהמת כאשר אומרים להם שהגישה שלהם היא אשכנזית. הם/הן נעלבים/ת. העלבון שלהם, כן העלבון הצורב שלהם, נובע מהעובדה שהם מתמרמרים מעצם ההצגה שלי אותם/ן. כיצד אני מעיז לומר עליהם כי הם משהו "פארטיקולרי". שהם/הן משהו "מסויים מאוד". שאין הם/הן הכללי -או הכלל אנושי. ש"הם/הן" לא אוניברסלי. לעיתים מזומנות הדיון מתחיל מכך שהם או הן קוראים/ת משהו שכתבתי. חלק מהכתוב מוצא חן בעיניהם/ן, אבל יש קוץ באליה. על כן, הם חייבים "לתקן" אותי "במעט". בדרך כלל, ואם אין לי ממש כוח או רצון, אני עובר הלאה ומדבר וכותב למי שאני מנהל איתם/ן דיאולוג. לעיתים אני מגיב "לתיקון". ראשית, אני אומר להם על תתקנו אותי. זאת משום שבדרך כלל זה מה שהם מנסים לעשות. התגובה שלהם/ן לבקשה הראשונה שלי היא כועסת. אז הם עוברים לניתוח פסיכולוגי שלי. בדרך כלל הם טוענים כי לי יש "בעיה". הדבר השני שמוציא אותם/ן בדרך כלל מדעתם הוא הדבר הבא שני אומר. אני אומר, אין כאן "בעיה" והיא לבטח לא "שלי". זאת אומרת, אני דורש מהם להימנע מפתגולוגיזציה שלי. שלישית, אני אומר להם שיתכן ומאוד יכול להיות ואפילו סביר להניח, שמה שאני רואה כקושי, נתפס אצלכם/ן כ"מובן מאליו". הרי על זה אנחנו בדיוק מתדיינים: מהו המובן מאליו בחברה הישראלית שבישראל. לאחר דין ודברים שכזה ובשלב הזה בדרך כלל מגיע שלב האלימות (פאסיבית או אקטיבית) (למשל, יגידו שאתה חולה רוח, שאתה עם אובססיה, וכאלה דברים פסיכולוגיים. אבל, אם יש להם כוח הם פשוט ימנעו ממך את שהם יכולים למנוע. למשל עבודה או משהו דומה). מכאן נובע, כי על פי הראיה שלי וככל שדעתי משגת, "האשכנזיות" כתופעה חברתית, תרבותית ופוליטית לא מסוגלת לעמוד בבחינתם העיניינית של המקורות עליהן היא מיוסדת. עצם הבחינה של האשכנזיות כתופעה היסטורית, נתפסת כפריעת הסדר והמוסר (הקדוש – הדתי) של כל אלה התופסים/ת עצמם/ן "כאשכנזים". הם למעשה אומרים/ת לי באלף צורות: "כיצד אפשרי שאתה – אתה, אתה, אתה – רואה בנו פסול. כיצד אתה מעז לבקר את היכולת שלנו לראות את העולם. הרי העולם שלנו הוא העולם היחידי, הטיבעי, הממשי, ההכרחי המובן מאליו והאפשרי." העירעור על הנייטרליות, הטיבעיות, המובנות מאליהן של עולם "האשכנזיות" הזה הם אשר מקפיצים ל"אשכנזיות" את הפיוזיים הפוליטיים והפסיכולוגיים שלה. אין ספק, האשכנזיות בבעיה פוליטית ופסיכולוגית עמוקה. הבעיה היא: חוסר יכולת לרפלקסיה. הדרישה לחשוב – ממי שמזהה עצמו כאשכנזי/ת – על עצמך חושב/ת, נתפסת כפגיעה בפריבלגיה. אך הדרישה לרפלקסיה היא דרישה רלוונטית המתקיימת בכל דיאלוג – דהיינו – שבר/ת השיח יחשבו את השיחה, שיהיו אחראים למה שהם אומרים, שיהיו מסוגלים להגן על דבריהם, או להימנע מלומר אותם. הדפוס השגור הזה, הדרישה המינמלית הזו לחשיבה על מחשבתך נתפסת ונחשבת לפריעה של "סדר תקין" כלשהו. זהו סדר העליונות והפריבילגיה האשכנזית. מבחינתה של האשכנזיות סדר זה הוא מחוייב המציאות. ואין בלתו – כמו שאומרים פוליטיקיאים ישראליים. זוהי גם תמצית התפיסה העצמית של האשכנזיות. למרות שאני יודע את כל זאת, אני עדיין ממשיך להיות מופתע. לאחר שנים של מכבש האשכנזיות קשה לי לראות עד כמה המכבש הזה ריק מתוכן ממשי. זה מה שקשה לי. על כן, בכל פעם מחדש כשאני ניתקל במורכבות הפסיכולוגית של האשכנזיות אני מופתע. מה שמצחיק-עצוב בכל הסיפור הוא ש"הבעיה החברתית" נתפסת "כשלנו" לא "כשלהם". ממש מדהים. מה שנאמר כאן כתוב במיוחד לאנשים כמו "עמית". אלה המקבלים כסף ושכר על כך שהם מטרידים אנשים המנסים לנהל דיאלוג עם המציאות ולא לדלקם את שדחסו לנפשם כמנטרה. לפועל המבוגר מיכאל לינדנבאום: מבחינת הניתוח החברתי שלי, אתה עברת מסלול "מזרחי" בישראל. אתה יכול להמשיך ולקרוא לעצמך "אשכנזי" כי נולדת באירופה. בישראל הפכו אותך למזרחי. זה רק חלק קטן מפלאי האל-כימיה של מבנה הכוח האשכנזו-ישראלי. אצלי "מזרחיות" ו"אשכנזיות" נוצרו בישראל. לא נולדים לתוכם. נעשים "אשכנזים" (או "ניאו-אשכנזים" באמצעות כלכלה פוליטית והקצאה תרבותית מסויימת ביותר) או "מזרחים". כפי שאמרתי, מיכאל לינדבאום, אתה לא חייב לקבל את דעתי אבל אם אתה רוצה להבין אותי, אתה צריך להבין מה שאני אומר, לא את מה שאתה חושב. תודה. מאיר עמור

    1. עמית

      משעשע האד הומינם שלך, להאשים מישהו שהוא מקבל שכר על התגובות שלו רק מכיוון שהוא ביקר (ומבקר תכופות) את המאמר(ים) שלך. כמו שאני אומר תמיד לאנשים כל כך סגורים תודעתית בתפישות הכיתתיות שלהם (מלשון כת) עד כדי כך שהם לא מבינים איך זה שמישהו יבלה את זמנו באתר שמפרסם מאמרים שמנוגדים לדעותיו סתם ככה, מעניין, מבלי לקבל תשלום או תמורה חומרית עבור כך; אם אתה מכיר מישהו שישלם לי כדי להגיב את תגובותי הצנועות כאן אתה יותר ממוזמן להפנות אותי אליו.
      במקום לנתח פסיכולוגית את המגיבים למאמר שלך, להחמיא למי שהחמיא ולתקוף את מי שביקר, היה כדאי שאולי תעסוק בקריאה אמיתית של התגובות והנתונים מאחוריהם. זה הרבה יותר פרודקטיבי.

      1. דרור BDS

        כותב עמית: "השאלה היא לא האם הכסף [42 אלף ש"ח לחודש – משכורת שערוריתית לכל הדעות] ילך לאיציק עובד הנמל או דנקר בעל ההון אלא האם הוא ילך לאיציק עובד הנמל.. או ליהודה הנכה, גאולה החד הורית, וריקי כהן המורה".
        לא רוצה נועם א"ס? לך שמע את אורלי לוי. הכסף שיילקח ממשכורתו של איציק לא יגיע ליהודה וגאולה. המלחמה היא בין בריוני הנמל וחברת חשמל (לא כולם שם מרוויחים סכומים כאלה) לבין כסף שילך למשרד לסחר בנפשות, דמים ונשק או לפורענות ציונית אחרת. http://www.youtube.com/watch?v=3vP8m5AdRaI

        כלומר, אין שום קשר, ולו קלוש, למקרה בו בנט יתקן או לא יתקן את זה. הוא יעזור ל״בני המעמדות העמלים״ כמו שעוזרות כוסות רוח למת. בנט דואג בעיקר לתעשיית הנשק והדמים. בנט הוא בנאדם מסוכן. גם לך.

        נפתלי בנט, היום: "זהו. אי אפשר יותר עם הנמלים. הגעתי עכשיו הביתה והבנתי שחייבים לעשות מעשה. הם במטבח. בסלון. בחדר אורחים.
        כל הבית נמלים.
        הזמנתי מדביר".

        יונתן לוי: "זהו. אי אפשר יותר עם האח. הגעתי עכשיו הביתה והבנתי שחייבים לעשות מעשה. קפוא במטבח. קר בסלון. מתחת לאפס בחדר האורחים.
        חייבים להבעיר את האח.
        (איזה קטע, פתאום כשמושא הבדיחה הגאונית הוא שר בממשלת ישראל, ולא ועד עובדי מדינה, זה נשמע כמו מה שזה – הסתה אלימה ובלתי-לגיטימית)
        https://www.facebook.com/levi.yonatan/posts/10151502150093108

        1. עמית

          משום דבר בדבריה של אורלי לוי אין אפשרות להסיק שאם הממשלה תקצץ בהוצאותיה בזכות התייעלות בנמלים-חשמל-רכבות אז הכסף יעבור למשרד הביטחון או "פורענות ציונית אחרת". כל שקל בקופה הציבורית מתחלק באחוזים בין הסעיפים השונים של התקציב, וביטחון זה אחד מהם אך כך גם החינוך, הרווחה והבריאות. אורלי לוי משוועת להגדלת הקופה הציבורית בשביל לממן מטרות רווחה שונות, וטיפול באופן התנהלות הנמלים חברת חשמל והרכבות זו דרך אחת לעשות את זה.

  10. בני נוריאלי

    תודה למאיר על הפוסט החשוב הזה.
    אני רוצה להוסיף התייחסות לשני מוקדי עבודה מאורגנת נוספים – תעשייה אווירית ורש"ת. להלן:
    1. מדוע המלחמה ב"עבודה המאורגנת" לא כוללת את התעשייה האוירית? אני חושב שהתשובה יכולה להמצא בצבע של כוח האדם שם, ובראש הועד האינטליגנט שלהם שתומך מהכנסת בגל השנאה הנוכחי. אגב, עלות העובדים הקבועים שם לא נופלת מזו של עובדי הנמלים, הגם ש, פה אני מנחש, התעשייה האוירית לא מייצרת רווח גדול יותר עבור המדינה.
    2. מדוע אותה מלחמה גם לא כוללת את רשות שדות התעופה (רש"ת)? והרי, בניגוד לתעשייה האווירית, ברש"ת כוח האדם והוועד דווקא דומים מאוד לזה של נמלי אשדוד וחיפה. לדעתי התשובה תמצא בהצלחת ההנהלה והועד בריסוק העובדים.

    אתן דוגמא אחת. באפריל השנה (חודש שעבר), פורסם מכרז עבור כמה עשרות משרות סבלים ("נטלים"). החוזה הזה הוא הנוקשה ביותר שהומצא ברש"ת עבור סבלים. עד לחודש שעבר, חוזה ההעסקה לסבלים הציע שנתיים עבודה, עם סיכוי מסוים למעבר לקביעות לאחריהן. בשנות ה-90 עובדים קיבלו קביעות אחרי 2-3 שנים. בסוף שנות ה-90 קבלת קביעות מרגע הכניסה לעבודה התארכה לכ-7-8 שנים; בשנות האלפיים זמן המעבר לקביעות חצה את סף ה-10 שנים. התהליך מאוד ברור, ומלמד על גזל של מאות אלפי שקלים מהמנוע העיקרי לרווחי רש"ת – הסבל המזרחי והאתיופי.

    בנוסף, עד לאפריל 2013 חוזה העבודה כלל פרמיות שחושבו ביחס לזמן העבודה במטוסים ומשקל המטען שהועמס לתוכם. הפרמיות היוו כ-20% (בערך 2000 ש"ח) מהשכר החודשי עבור סבלים לא-קבועים.

    לעומת זאת, החוזה באפריל מציע 9 חודשי עבודה בלבד, והוא לא כולל פרמיות ולא זכויות נוספות (כמו דרגות שכר. כך לפי הסבלים החדשים, שהבינו מיד מהו הסכם העבודה החדש). הסיכוי לקביעות חוסל מעשית, וזהו המחר של העבודה המאורגנת ברש"ת. עכשיו שווה להעביד את הסבלים כמה שיותר במטוסים, פשוט מעבירים אותם בטרנזיט בין מטוס למטוס. לעיתים הפסקת האוכל משמעה אכילת סנדביצ'ים, מטרים ספורים מגלי החום, הפיח ואדי הדלק של מנוע הסילון (= לא בחדר האוכל). ר"ל, הגזל הופך עמוק יותר, ולבן יותר. ככה זה כשהסבלים הם מזרחים ואתיופים. וככל שעולים במעלה המבנה הביורוקרטי ברש"ת, רואים כאלו פחות ופחות.

    במילים אחרות, 1) הפייבוריטים של בנט וחבריו זה או העדה (ת. אווירית) או מנהלי המעברה (רש"ת). אני מקווה שחסן ותורג'מן עשויים מחומר אחר. 2) זה בסדר להיות אשכנזי 'ריגשי' ולכתוב מנטרות על כלכלה ניאוליברלית חסרת צבע. זו בעיה בלתי פתירה בישראל, בימין הדתי כמו בשמאל החילוני, או להיפך, לא משנה. ועל כן יש להניח להם, להתעלם מהם.

    1. דרור BDS

      אין צורך לנחש, הכל כאן
      http://www.themarker.com/news/macro/1.2024710

      כדאי גם לשים לב מדוע המלחמה ב"עבודה המאורגנת" לא כוללת את תעש:
      "בהתאם להחלטה התחדשו מגעי ההפרטה בין הממשלה לחברה ולעובדים וגובשו טיוטות הסכמים קיבוציים בין החברה לעובדים המעגנים את הסכמות הצדדים ביחס להפרטה. ההסכמים טרם נחתמו, כיוון שמשרד הביטחון הערים קשיים על השלמת התהליך בנסיון לקדם את הגדלת תקציבו הרב שנתי. לפיכך, המדינה נאלצת להמשיך להזרים לתעש מאות מליוני שקלים נוכח התעקשות משרד הביטחון לנצל את המצב להגדלת תקציבו".
      http://www.themarker.com/news/macro/1.2024756

      כותב יגיל לוי: ""כרגע אנחנו נתפשים כמו מש"ק דת של ישראל. נתניהו לא סופר אותנו. לא בעניין בית המשפט העליון, לא בענייני הקפאה, לא בעניין מינויו של אהוד ברק כשר ביטחון" – כך הסביר נפתלי בנט את החלטתו להתמודד על ראשות "הבית היהודי" ולעצב אותה מחדש. לא לחינם בחר במטאפורה של מש"ק הדת. היא מייצגת את "הדתי הישן", זה שהשלים עם מעמדו השולי בצבא.
      […]
      המשמעות היא כי כושר המיקוח של החיילים הדתיים בשאלה איזו משימה תוטל על הצבא, התעצם עוד יותר".
      http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1892799

      בין אם קרא ובין אם לא קרא את מאמרו של מאיר עמור – זוהי הפוליטיקה של הסיירת | העוקץ, ספק אם העלה יגיל לוי בחלומותיו הפרועים ביותר כי בנט יציע את רעיון האימה לשלוח את חיילי הצבא הציוני לנמלים על מנת להחליף את עובדי הנמל השובתים. ההצעה המטורפת להחליף את הרופאים השובתים ברופאים מהודו נראות עכשיו לשר הממונה ישראל כץ כהצעה נורמטיווית לחלוטין, עת הצהיר כי לא יעלה על הדעת שחיילים יכנסו לנמל אשדוד ועדיף יהיה להביא פועלים מהמזרח הרחוק עד שתיגמר השביתה.

      בניגוד לזהבה גלאון ולישראל כץ – מתומכיה הנלהבים של יוזמת השוויון בנטל רציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית – אני דווקא תומך בכניסת הצבא הציוני לנמל אשדוד. דבר זה יעורר מחדש את הדיון בסירוב החברתי, בנוסף לסירוב המצפוני של בנט לפנות מאחזים ולסירוב הפוליטי של נתן בלנק – ליבי בכלא 4 ואנוכי בקצה כלא 6.

      כפי שציין לוחם החופש ברק כהן (דמוקרטיה או מרד): "אין ימין ושמאל. יש תומכי משטר ויש מתנגדי משטר".

  11. נועם א"ס

    עמית

    אין טעות. אני מחבב אותך ומעריך אותך יותר מדי בשביל להאמין שייחסת לי הן את אי-הידיעה שהוועדים הגדולים נמצאים בחברות ממשלתיות והן את הנתון הזה (החשוב לכשעצמו) כרלוונטי לטענה הבסיסית שלי, שלגביה כבר ענה לך דרור בד"ס: "הקופה הציבורית" משועבדת לאינטרסים של הקפיטל הקולוניאליסטי – קשה להאמין שהמערך היסודי הזה חמק מעיניך עד עכשיו – והאבחנה בין השניים רלוונטית רק לצרכי הדגמה של אי-האבחנה בין השניים.

    לכך יש להוסיף, שוב כפי שנטען כבר למעלה: הקטגוריות "רווח" (או "הפסד") במובניהן ה"כלכליים" המיוחסת להתנהלות של הוועדים הגדולים ולהתנהלות מולם הן בפני עצמן קטגוריית שיח של הדיקטטורה של הקפיטל שאליה כולנו כבולים בכלא המערה האפלטונית הקפיטליסטית, גם איגודי העובדים. השאלה היחידה היא, שוב, באיזה אופן מאיים "הרווח" הזה של העבודה המאורגנת על הדיקטטורה הניאו-אשכנזית של הקפיטל עצמה (וראה את הכאפה האנליטית לפנים של בני נוריאלי למטה), ומכאן מהו הרווח הישיר – הפעם "רווח" כקטגוריה פוליטית צרופה – של עבודה מאורגנת חזקה למאבק בדיקטטורה הניאו-אשכנזית של הקפיטל.

    כל זאת, כמובן, מבלי לפספס את התועלת *העצומה* למאבק בדיקטטורה הניאו-אשכנזית הטמונה בכניסת הצבא הציוני לנמל אשדוד (להלן: "מנהל אזרחי"), כפי שדרור בד"ס כהרגלו הבחין בה ופירט. זה היופי האמיתי של המלחמה שפתחו בנטלפיד נגד הוועדים הגדולים ובתוצאות הבחירות האחרונות לפרלמנט הציוני בכלל: בשלב הנוכחי של תהליך הקריסה של הדיקטטורה של הקפיטל לתוך עצמה, כאן ובעולם כולו, ככל שמחריפים צעדיו של הקפיטל להמשיך לבסס ולהעצים את עצמו, בכל צעד נוסף כזה נחשפת עוד ועוד ממהותו, שרק מאיץ את נפילתה של הדיקטטורה שלו.

    ביציאה הזאת מהמערה האפלטונית הניאו-אשכנזית של הקפיטל אני דוחק בך לקרוא שוב את מאמרו של מאיר עמור, ממנו סטינו כבר די והותר, ולהתמקד בחיבור החשוב ביותר שנעשה בו ושממנו כמעט כל תגובתנו מתעלמות:

    כפי שאת האש בכיכר החירות במצרים הצית החיבור בין עובדות ועובדי הטקסטיל המאוגדים ובין תנועת ה-6 באפריל, כך החיבור בין עובדות ועובדי חברת החשמל המאוגדים, רשות הנמלים והרכבת, לבין תנועת ליבי במזרח מבית אחותי יצית את האש ברחבת הסינמטק בת"א היא כיכר זהר ארגוב. וכפי שהחיבור בין תנועת ליבי במזרח מבית אחותי לבין העובדות והעובדים המאוגדים בחברת החשמל, רשות הנמלים, חברת הרכבת, סבלי הרש"ת המזרחים והאתיופים, המורות והמורים, האחיות והאחים, עובדי המדינה והעיריות וכל גיבורי וגיבורות מעמד העובדים הישראלי באשר הם יצית את האש ברחבת הסינמטק בת"א היא כיכר זהר ארגוב, כך החיבור בין תנועת דמוקרטיה או מרד מבית המהפכנים ברק כהן ואורי אופיר לבין שומרי החומה החרדים, מתנגדי המנהל האזרחי של הקפיטל הציונו-אשכנזי הנכנס בשערי נמל אשדוד (http://news.walla.co.il/?w=%2F9%2F2643187 , https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=495261287214468&id=484817614925502&substory_index=0 , ושוב תודה לדרור בד"ס), יצית את האש בכיכר ציון החדשה שתוקם על חורבות לשכת הגיוס בירושלים, היא כיכר הפנתרים השחורים 1971, כיכר ההתנגדות להסכמי השילומים, ההתנגדות להסכמי אוסלו ולהתנתקות מעזה.

  12. יריב מ

    מסכים עם הטור. ובגלל שאכן יש גם חוליים בוועדים של תשתיות מונופוליסטיות בסדר גודל לאומי, רצוי לאזן את כוחם אך לא בשבירתם או הכפפתם להנהלה, אלא בהכפפתם לגוף יציג, דמוקרטי ורחב של ועדי עובדים, שייאשר שביתות ויישקלל וייאזן בין הזכות לשבות, האינטרס הציבורי וכו'. גם פירות השביתה של הוועדים המונופוליסטים צריכים לחול לא רק עליהם אלא על המגזר הציבור, כמי שנתברכו בכוח מיוחד [שגם פוגע בציבור] שלפחות יעילו לציבור בהפעלת כוחם, לפחות בשביתות שחיקת שכר הנוגעות לכלל הציבור.
    חוץ מזה הנושא חשוב וראוי.

  13. מאיר עמור

    אלימות ההון והשלטון בישראל כופה עצמה על התרבות הישראלית. אלימות ההון והשלטון בישראל אונסת את התרבות הישראלית. ישראלים/ת למדו, על בשרם, דרך חשבון הבנק שלהם, בחינוך שילדיהם קיבלו, בגורל האכזר שפקד את הוריהם בזקנתם, בקור הרוח המדכא של המערכת הכלכלית, ישראלים/ת למדו, עד כמה אכזרית וחסרת לב היא אלימותם של ההון והשלטון בישראל. המועדפים, המחוברים, המרושתים, בעלי הקומבינות, יוצאים כשידם על העליונה. כמעט בכל מפגש עם החוק הם מצליחים לעקוף את החוק. בישראל החוק נאכף בעיקר על החלשים. החזקים תמיד הצליחו ומצליחים לעקוף את החוק. אין שום ספק כי בישראל יש חוק לחלש וחוק לחזק. אין שום ספק כי בישראל יש חוק נפרד לעני. אין שום ספק כי בישראל יש חוק נפרד לעשיר. את כל זאת יודע/ת כל ישראלי/ת. זהו ידע שהפך למובן מאליו. אין ברירה אלא להבינו. הוא מוצג בכל שידור חדשות וסיפורי עלילות "השקשוקה" השונים בישראל. לומדים אותו היום כבר בכיתה א'. עשירים ובעלי שררה כופים את רצונם באמצעות הכסף, החוק והמשטרה. הם מסתדרים. עניים וחלשים לומדים זאת בדרך קשה. חסרי המשאבים נותרים להיאבק על פירורים בינם לבין עצמם (על דירה, על חניה, על שקט, על סדר וניקיון, על יחס הוגן). שם, בכל האירועים הללו, מוצאים גם את האלימות הפיזית. אלימות מיוזעת. אלימות צעקנית. אלימות. עכשו לפוליטיקה של שחיתות בעבודה המאורגנת. אירגוני העובדים בעבודה המאורגנת בישראל יודעים כי ההון והממשלה אורבים להם בכל פינה. עובדים מאורגנים יודעים כי הם בסכנה הכחדה. הם יודעים כי הם מין הולך ונעלם. נכחד. על כן הם מנכסים לעצמם את המשאב עליו הם מופקדים באובססיה. פעולת הניכוס הזו היא פעולה אלימה. יש בה גם אלמנטים של שחיתות. אין בכך כל ספק. כאשר כל כך הרבה – החיים שלך ושל ילדיך והפרנסה – תלויים באירגון העבודה אליו אתה שייך, והסביבה בה אתה שרוי אלימה וחמסנית, את/ה הופך דומה לסביבה. את/ה מגיב ומתנהג בחמסנות. זוהי אלימותם של אלה אשר גבם אל הקיר. איזה שחיתות זוהתה בשביתת המורות והמורים? כלום. מה שקוראים שחיתות ונפוטיזם ושאר הדברים שכנראה קיימים באירגוני העבודה כמו הנמלים וחברת חשמל, הם ביטויים של גופים הנאבקים על קיומם במציאות אלימה. בכל מלחמה יש כאלה שעושים כסף. מלחמה מספקת גם אפשרויות. על כן, לכל ה"עמית"/ים למינהם. אין ספק שיש שחיתות. יש אלימות. ויש ניצול הזדמנות. כל עוד ההון והשלטון בישראל קובעים את המציאות באופן בלעדי ובלבדי סביר להניח שהתגובות תהיינה אלימות עם אלמנטים של שחיתות. רק ביזור של הכוח והכפפת ההון והשלטון לחוקים באופן דמוקרטי עשוי להפחית את אלמנט ניצול ההזדמנות והאלימות שניתן לקושש במסגרת העבודה המאורגנת.
    שאלת הסדר הטוב של העבודה המאורגנת מציגה עצמה כנאיבית אך ברור לכל כי היא היתממות במקרה הטוב. על המקרה הרע אין צורך להרחיב את הדיבור. גם לא לאנשים כמו "עמית."

  14. נעמי

    שתי הערות
    חלק מהוועדים החזקים הם גם כוח במרכז הליכוד.
    וחסן עמד בטלויזיה ואמר וחזר ואמר והדגיש ש"אין לי בעיה עם הפרטה".
    אולי זו היתה הערה אירונית, זה לא נשמע ככה.

  15. מאיר עמור

    ביהדות למדו כבר מזה זמן רב שפעמים רבות צריך לתת לזמן ולפעולה לעשות את מה שהשכל לא משיג. לתהליך ולפעולה כאלה ולדומיהם הם קראו "מתוך שלא לשמה לשמה". מרכז הליכוד ודיבורים על הפרטה לא עושים עלי רושם. הקיבוצים הוקמו כאירגונים סוציאליסטיים. ואז? מה קרה? האינטרס המיבני של העבודה המאורגנת ידאג לכך שחסן או תורג'מן או יהושוע פרץ יעשו את שצריך לעשות. השאלה אם אנחנו מסוגלים לראות מעבר לפגמים גם את הדבר החשוב? הדבר החשוב הוא – שהיחס בין עבודה להון לא ישאר לאחריותה של הממשלה בלבד. שתרבות ישראלית של סולדיריות יכולה להתקיים רק אם אנשים ישתפו פעולה מעבר למניפולציות של ההון והשלטון. שלעבודה ולא-נשים העובדים/ת תהיה היכולת להגן על עצמם באופן משותף ודמוקרטי. זה מה שחשוב. כמה סוציאליזם נשאר בקיבוצים? הם היו פעם תנועת העבודה.

  16. אביגיל

    הבעיה, מאיר, מעמדית. ההון שונא את העבודה המאורגנת, הוא מעדיף את עובדי הקבלן, את העובדים ללא חוזה, ללא ועד, ללא זכויות. זה הכול. הכנסת עניני עדות לנושא רק מקשה על היווצרות תודעה מעמדית ומחזקת עוד יותר את ההון והשלטון. זה כשל מרכזי בתולדות מעמד הפועלים הישראלי. חבל.

  17. מאיר עמור

    בתגובה לכל אלה הרואים את "המעמדיות" יותר מאשר כל דבר אחר. הנה קישור למאמר שרק התפרסם. אפשר לענות לי גם על הקיר בפייסבוק. תודה.

    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3602668,00.html

    מאמר כלכלי המביא מצב נתונים מדהים של עושק, ניצול, דיכוי, שיסוי חברתי ואפליה חוקית. לאחר הבנת הנתונים הללו תמיד צריך לשאול את השאלה היחידה שחשובה ליהודים-ישראלים. הנה השאלה: האם הבן של העשיר הישראלי והבן של העני הישראלי משרתים באותה מסירות בצבא ההגנה לישראל?

    ברור לגמרי שעל פי נתונים של הכלכלה הישראלית, הם לא באותו מקום.
    ברור לגמרי כי על פי החוקים הישראליים, לכל אחד מהם יש מערכת חוקים אחרת. חוק לעשיר. חוק לעני.
    ברור לגמרי שעל פי רמת החיים וסיכויי החיים הישראליים, אין הם חיים את אותם חיים.
    ברור לגמרי שעל פי מערכת החינוך הממלכתית הישראלית, אין הם שותפים באותה מערכת חינוך.
    ברור לגמרי שעל פי כל מדד הגיוני על פיו נמדדת החברה הישראלית, הם סוגים שונים לגמרי של אנשים.

    אם כל מה שרשום לעיל נכון, אפילו ב"אופן כללי" מדוע מישהו או מישהי יכולים לחשוב שהם משרתים באותה מסירות את החברה שלהם?

    החברה שבה המדינה על פי חוקיה מרוששת את האחד עד לעפר ולפחי האשפה ומעשירה את השני עד לאוורסט ולמנעמי החיים?

    האם מישהו/מישהי מוכנים לענות לי לשאלה הזו?