מתבוננת באנשי תפר, כמוני, משרטטת את סיפוריהם בשירי

שכונת התקווה היא הבית, קהיר היא הבית שבלב. המקום בו אני חולמת לעשות לי בית, ומתפכחת פעם אחר פעם. ממשיכה לחלום. שנה אחרי שנה, בנסיעות האוטובוס הליליות עם ידידי אייל שגיא ביזאווי, מתעוררים בבוקר למציאות האחרת שלנו. קהיר.

זה התחיל אחרי סרטי "אמא פאיזה". זוזו מוסא ופאיזה רושדי עוררו בי נוסטלגיה לימי הזוהר של הסרטים המצריים הקלאסיים עם השירים העצובים והשמלות הנפוחות והרומנטיקה – ונסעתי. והתאהבתי. והשתוקקתי. והתאכזבתי. בהתחלה התחזיתי. באמת האמנתי שאם אעטה את החיג'אב, כיסוי הראש המוסלמי, "אעבור" כערבייה. מעבר לגבול, המראה המזרחי הפך פתאום לנכס ההיטמעות.

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים
עִם חֲבֵרִים שֶׁלְּךָ לְבֵית הַקָּפֶה
גְּבָרִים נוֹשְׁפִים אוֹפְּיוּם מִפֶּה לְפֶה
וִיּוֹלֶט, אַתָּה עוֹנֶה בִּמְקוֹמִי
מִנְּיוּ יוֹרְק, מִשְׁפָּחָה פָלַסְטִינִית
הִיא לֹא יוֹדַעַת עֲרָבִית
הֵם צוֹחֲקִים כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ אוֹמֵר
הִיא לֹא אָמֶרִיקָאִית הִיא יְהוּדִיָּה
מִיִּשְׂרָאֵל יָא אַחִ'י אֲנִי מְזַהָה
הַמּוֹסָד שׁוֹלֵחַ בַּחוּרוֹת שֶׁיְּפַתּוּ אוֹתָנוּ
צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְמִישֶׁהוּ –
הַלֵּב שֶׁלִּי קוֹפֵא

אני מאוהבת, נעצרת, נחקרת, משתחררת, עוקבים אחריי, מהשגרירות ממליצים לי לא לחזור – ואני עדיין חוזרת. באחד הביקורים, המרכז האקדמי הישראלי בקהיר מציע לי להקרין את "אמא פאיזה" במהלך פסטיבל הסרטים הבינלאומי, בתנאי שאשאר בעיר במשך חודש. אני שוכרת חדר בפנסיון רומא, ונשארת. לבד. מנסה לעשות לי בית. פוגשת נשים כמוני, מערביות שבאות להתחבר לשורשים המזרח-תיכוניים שלהן. מוניקה מברצלונה נשואה לסעיד מכפר הדייגים הנובי. עיישה מפאריס הופכת לנסיכת הפסטיבל, אבל לא מבינה שצמידי הזהב הכבדים שעל ידה הם טרף קל. אנלי מנורווגיה רוצה להתאהב ולבה נדקר. ורשל אזולאי ששינתה את שמה לפאטימה היא אשה שנייה למתופף מצרי. כולנו מאוהבות, כולנו חולמות, כולנו חולות בקדחת קהיר. כל אחות הופכת לשיר.

ובחזרה הביתה, לשכונת התקווה, קהיר מהדהדת לי בכל מקום. אום כלת'ום בדוכנים, הפנים נדמים אותם פנים, ורק השפה, הערבית – סמויה מן העין, שפת הלב.

נָעִים הַקַּצָּב מִסִּמְטַת הַבָּשָׂר, שׁוּק הַתִּקְוָה
יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת נָעִים אַל-עַוַואד מֵרְחוֹב הַבְּשָׂמִים, בַּגְדָּד
אֵיךְ שֶׁהוּא מְגַלֵּף אֶת הַנֵּתַח
בְּאָמָּנוּת מְדֻיֶּקֶת
מְנַגֵּב אֶת הַיָּדַיִם בַּסִּינָר הַמֻּכְתָּם בְּדָם
וּמוֹשִׁיט לִי אֶת הַשַּׂקִּית בְּמַבָּט כָּבוּי
אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁבְּתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ הוּא בּוֹכֶה בַּעֲרָבִית
אוּם כֻּלְת'וּם
"אַעְטִינִי חוּרִיָתִי אַטֶלִק יַדַיַ"
הַב לִי אֶת חֵרוּתִי הַתֵּר אֶת יָדַי

אני נושמת את קהיר בבית, בשכונה, אוצרת את סוד השתלבותי במרחב שמחוץ לגבולות העיר החצויה בנחל האיילון בין מזרח למערב, נקרעת בין דרום לצפון. בגן הילדים של בני, אמא של ליאל משכונת התקווה, הילד הכי כהה בגן, אומרת לו "בוא, הולכים להפגנה שמרביצים לכושים". ושוב משהו בפנים בי נקרע.

לְיַד הַנַּדְנֵדָה בְּגִנַּת הַמִּשְׂחָקִים
נְעָרִים בְּחֻלְצוֹת בֵּית סֵפֶר מְעַשְּׁנִים נַרְגִּילָה
מַבָּטָם מִתְגָּרֶה
יַלְדִּי יוֹרֵד מֵהַמַּגְלֵשָׁה
וַאֲנִי אוֹחֶזֶת בְּיָדוֹ הַקְּטַנָּה
הַבַּיְתָה
בְּנִי, בְּנִי
הַבַּיְתָה
אֲנִי רוֹצָה לְהַצִּיל אוֹתְךָ
אֲבָל אֵיךְ אֶחְצֶה אֶת הַגְּבוּל מַעֲרָבָה
לָעִיר הַלְּבָנָה

המציאות סוגרת עלי. אני עושה לי בית בין כתלי ראשי, חיה בגלות פנימית, שבלב. האחים שלי קנו בתים באירופה ובארה"ב, אבל אני –

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית
וַאֲנִי אֲחוּזָה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי
וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר
אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר
כִּי אֵיךְ אֲגַלֶּה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי
שֶׁבָּהּ בָּנִיתִי לִי בַּיִת
בְּשִׁירִי

מתבוננת באנשי תפר, כמוני, משרטטת את סיפוריהם בשירי, לומדת ערבית, רוצה לדבר, למצוא אוזן קשבת בצד השני, לפעמים נדמה לי שאני מדברת לעצמי. השירים נולדים בספר, אני עומדת על במה ומדברת.

אֲנִי
רוֹצָה
לַעֲשׂוֹת
תִּקּוּן
לְחַפֵּשׂ שִׁוּוּי מִשְׁקָל
עַל לַהַב הַתַּעַר

המופע "שכונת התקווה, קהיר" – השקת ספר שירים ומופע של סיגלית בנאי – יעלה מחר (יום ד' 22.05) במסגרת פסטיבל "לבי במזרח", 19:00 בסינמטק תל אביב. בימוי: חנה ווזאנה, עריכת פס קול: ניסים מסס