פני עצמי: בין חנקין לניו דלהי

כאשר נולדתי אני, קראוני בשם יחזקאל, על שמו של נביא הפורענות והנחמה האחרון מבין הנביאים הגדולים, ישעיה וירמיה. הנביא יחזקאל, למיטב ידיעתי, בן נצר למשפחת כוהנים היה, כנראה מצאצאיו האחרונים של צדוק, וקראוהו בשם בן בוזי. כפי כשלמדתי מספרי הקודש, היה נודע בתיאוריו המפורטים של הטבע ותופעותיו ובתיאורים הפיוטיים על מראות האלוהים, והיה מרבה הוא במשלים ובמעשים סמליים למעלה מכל שאר הנביאים אשר קדמו לו. לעתים, כאשר היה דובר ומפציר בעם, היה ממשיל להם את דבריו בצורה פיוטית כשירה ממש. ייתכן שבשל שנקראתי על שמו של אותו נביא הנחמה זה, תמיד הייתה בי הזיקה להמשיל דברים ולפייטם בשיר, ותמיד לבי נמשך לכך. הדורשת לשם יחזקאל הייתה סבתי מצד אבי, אשר על שמו של אביה המנוח אני קרוי.

כאשר התבגרתי ועמדתי על דעתי, ובכלל, בהיותי נער סקרן, שאלתי את סבתי, ערב אחד בביתה, מי היה אותו איש אשר על שמו אני קרוי. אני זוכר את חיוכה לעומתי בשעה שהשיבה. אני זוכר שדיבורה אליי היה כלחישה רכה וכמו איזה בוהק נוגה שהיה עוטף את עיניה הצלולות. מדבריה נוכחתי לדעת שאביה היה סוחר עורות, רוכל מעבר לים. איש עמל אשר לא הרבה לשכון בביתו והיה מרבית הזמן, עסוק במסעות לקידום הפרנסה. איש נודד ורב לעת מצוא, בקהילה היהודית אשר שכנה בעיירה חנקין. מדבריה אליי למדתי, שנוהג היה לצאת למסעות ארוכים ומלאי תלאות, שהיה מפליג על אוניית נוסעים מנהר הפרת והחידקל, חוצה באוקיינוס ההודי עד למפרצים הרחוקים של הודו בומביי, ומשם, עד לניו-דלהי הבירה. בעודו שם, סוחר היה ומוכר בעורות משך חודשים אחדים ואחר שב עמם לבגדד ומוכרם לבתי-העסק השונים.

בתקופה שבה התגוררתי בבית סבתי, נהגה לספר לי בשעות הערב המוקדמות, על אודות מעשיו של אביה הנודד. היו אלה בעיקר כעין סיפורי אגדה קצרים, אנקדוטות, מעשיות הרואיות שובות-לב, ובהן משולבים מעשי תעוזה ואומץ כביר, הרפתקאות לנוכח אימת הים והיערות ההודיים שופעי חיות הטרף הפראיים. בעת ההיא הייתי מאזין כמוקסם. היא נהגה לספר לי כיצד בשובו הביתה לעיירה חנקין, בעודה ילדה כבת תשע שנים לכל היותר, היו היא ושאר אחיה ואחיותיה, אצים למבוא הבית כדי לקבל את פניו והיו ממתינים בציפייה סקרנית ובדריכות, עד לשעה שיסיים לרחוץ את גופו ולאכול את פת-הערב. ואז, בעיניים מצועפות נוכח ההתרגשות ובהתלהבות ללא קץ, לאחר שאכל ושתה לשובעה והייתה נחה עליו הרוח, היה מספר להם אגדות על הודו הרחוקה והמיסטית, על הרפתקאותיו בה, וכיצד היה הירח נשקף על פני האוקיינוס ההודי בהוד כצלחת לבנה וכבירה, מירכתי הספינה שעליה הפליג.

אני סבור, שייתכן שמשורש נשמתו שלו (או אולי בסמיכות לאותם סיפורי המעשייה של סבתי) נובעת חיבתי וזיקתי העמוקה להודו, אליה הגעתי כמעט כמאה שנים מאוחר יותר. אני סבור, שייתכן שישנה איזו סמיכות וגלגול נסתר לדברים, איזו המשכיות דתית, ושאיכשהו הללו השפיעו עליי ועל שהותי שם. מרגע הגעתי להודו, מרגע בו נחו רגליי על אדמת יבשת זו, מייד נתחבבה עליי ותחושותיי היו כאילו אני כבן המקום. בהודו שהיתי משך שנתיים וחצי תמימות מחיי, ולעתים, בעוד שנודד הייתי בשביליה הצחיחים והמסועפים, יכול הייתי לראות לנגד עיניי את רוחו של אבי-סבתי המנוח בסמוך לי, מתמקח עם ההודים בשווקי ניו-דלהי או בומביי, מנהל משא ומתן. ואף כי לא ראיתיו מעולם, אף לא בתמונה, או בדיוקן שצויר בידי אותם האמנים שמעטרים היו את בתי האצולה העירקית ברישומיהם, (כל שאני יודע מהסיפורים על אודותיו שהיה גובהו רם בצורה יוצאת-דופן, בצורה שהיה בה כדי להרתיע את הבריות, ושהיה הוא דתי הדוק) יכול הייתי בעיני רוחי לראות כיצד היה הוא מעמיס על גבו עורות לעייפה, מציץ בחופזה בשעונו, למען לא יאחר לתפילת הערבית, מאיץ בפועל ההודי שהיה עובד עמו להזדרז.

אני זוכר שהייתי הולך ברחובות ניו-דלהי השוקקים, בתוך היופי, הרפש, וההמולה האנושית, כשתחושה של איזו אחווה מוזרה הייתה משתלטת עליי. אני זוכר כיצד פעם, כשהלכתי לקנות כרטיסי רכבת לעיר אינדור, בעודי ממתין בתור הארוך והנפתל, צופה לצדדים, לעבר הרוכלים ואנשי השוק שבלב ההמולה, לעבר דוכני הירקות והבגדים הדלים, אמרתי אל לבי; אלוהים, פה היה מתהלך אביה של סבתי לפני למעלה מחצי מאה. פה היה הוא עומד ומתמקח על המחירים. אולי אפילו היכן שאני עומד ברגעים אלה ממש. לא מן הנמנע הוא, שרכש לו גם ידידים אחדים ביבשת הכבירה הזו. ומי יודע, ייתכן שאחלוף על פני מי מצאצאיהם בלא שאדע כלל…

פני עצמי
יחזקאל נפשי
אינדיבוק
526 עמ'
לקריאת הפרק הראשון