מילון עבודה חלקי

שפת החיים אל מול שפת התאגיד, מעשי נדיבות אל מול אלימות כלכלית, קרטון אל מול שקית. תהל פרוש מפרקת את הסרט "סופרוומן"
תהל פרוש

"סופרוומן", סרטם הדוקומנטרי החשוב של רונן זרצקי ויעל קיפר, מתעד חמש קופאיות העובדות במגה בעיר רמת אביב: נלה הקופאית הראשית, יוליה, מאיוצ'קה, לבנה ואלה. הוא עוקב אחריהן במקום העבודה וקצת מחוץ לו ועל בסיסו נכתב המילון שלהלן.

*

עבודה (חלל העבודה): שבי.

חלל העבודה הוא אזור שבי שבו נשללות חירויות בסיסיות. חופש התנועה של העובדות מוגבל וככה גם חופש הביטוי. הזמן שלהן לעצמן – הזמן החופשי – נמצא בירכתי מרחב השבי, במחסן או באחוריים של הסופר. בתוך השבי עיניהן של העובדות בוהות קדימה ריקות ועגומות, מאחוריהן המוח המחשב כמה כסף, למה הכסף יספיק, למה לא יספיק. עיניה הירוקות של יוליה הסוערת דומעות כי אין לה מושג מאיפה להביא עוד כסף. העיניים של מאיוצ'קה לעומת זאת יבשות אבל מאופרות בכבדות; עיניים של כוכבת הוליוודית שעבר זמנה ומצאה עצמה מאחורי קופה רושמת. העיניים הרושפות של נלה מסתכלות קדימה באומץ, יש לה ילד עם צרכים מיוחדים לטפל בו, יש לה גדוד קופאיות והיא עומדת ביניהן לחרפת רעב. היא הקשרית בין שלטונות השבי לנתינות שלו ונתינה בעצמה. לשבי כללים ומדיניות ענישה: למשל, אחד השלטים בקיטון המנוחה של הקופאיות קובע שיש לשתות חלב משקית ולא מקרטון ומי "שלא יציית – ייענש!".

sw2

גבר: מתווך עבודה; מתווך מוצרי צריכה; פגוע נפש.

שמו של הגבר המנהל את הסופר ואת הנשים הוא נתן – פרדוקס מהלך, שכן תפקידו בעיקר לקחת כשלוח הנאמן של אדוני רשת הסופרמרקטים דודי ויסמן ושרגא בירן. הוא יושב ספון בחדרונו ובאמצעות מערכת כריזה מודיע ללקוחות הסופר על המבצעים השונים. הקול המכאני שלו ברחבי הסופר הוא תזכורת מתמדת ומדכאת למקום, לחלל העבודה הזה שהוא גם היכל שפע שלא יתואר של אוכל, סמל לתרבות המערבית, וגם המקום שבו מתחולל דיכוי רב-כיווני של בני אדם, של הנשים האלה ואחרות, לטובת רווח כסף.

נתן הוא מדברר כושל של ישיבות הנהלה מסתוריות, שאחריהן הוא מזמן אליו את נלה כדי לבשר לה את החלטות ההנהלה לקצץ במשמרות, לקצץ בתקנים, לקצץ בכסף, לעשות לקופאיות מבדקי פתע וכיו"ב. נלה באופן יוצא מהכלל לא מפסיקה להעמיד אותו על טיפשות ההחלטות הללו והוא נאלץ לספק לה הסברים השאובים משפת התאגיד. נלה שמשתמשת בשפת החיים מפצפצת מול עינינו את שפת התאגיד ובכל זאת – שוב ושוב התאגיד מנצח.

הגבר היחיד בין הקופאיות הוא ישראלי פגוע נפש שהעבודה על הסרט הנע של הקופה מרגיעה את מחשבותיו הטורדניות. דרך הדמות שלו נראה ברור שאף גבר "נורמלי" לא יעבוד כקופאית, כי התפקיד עצמו יוצר את האשה או את המעמד אשה ולכן מסוכן לגבר. יש הבלחה קצרצרה של גבר נוסף ברקע, סטטיסט של דרמה אחרת, המנקה השחור של הסופרמרקט ובן לקאסטה הנמוכה ביותר במיקרוקוסמוס הזה.

כסף: חירות. (אין-כסף: כבלים).

יוליה מלהיטה את הרוחות ולא נותנת לאלימות הכלכלית לשתוק לרגע – היא תמרור זוהר בתוך הסופרמרקט שמזכיר לכולן את המצוקה. למשל, יש לה ילד שעבר ברית מילה בגיל 13, היא צריכה לעשות לו בר מצווה ואין לה כסף. אבל לא רק עבור זה, היא מפרטת את מה שכולנו יודעות על היחס האמיתי בין משכורת לבין עלותם של קורת גג, בריאות, חינוך ועוד. היא מזכירה לנו את מי שאין להם גב כלכלי, שאין להן לאיפה לפנות אלא לעצמן.

השפה של הכסף בסרט היא שפת האין-כסף. לאף אחת אין מספיק כסף ולכן הן נתונות בשבי. השיח העקר תמיד בין נלה לנתן מנהל הסניף מצחיק מרוב שהוא מגוחך; אחרי שהוא מנחית עליה עוד גזירה שהגיעה מישיבת הנהלה – עוד קיצוץ במשמרות שפירושו פחות כסף – היא מבקשת שיסביר לה "למה שקופאית תעבוד בקו-אופ?" והוא עונה: "למה? זה מה שהיא יודעת לעשות". זאת תשובה מעוותת כמובן. המחסור בכסף הוא איסורים וכבלים ושרשרת ברזל. אם היה להן כסף, אף קופאית לא היתה בשבי הזה – אבל הן לא יכולות לפדות את עצמן.

בתוך זה, מעשים של נדיבות הם מעשים שבשגרה: מאיוצ'קה נותנת ליוליה כסף שהיא צריכה, נלה מציעה גם היא. המעשה הזה של הנתינה הוא לא מעשה של צדקה אלא של חברות ושותפות גורל – בתוך העולם הקפיטליסטי של הכסף שבו יש דיכוטומיית שלי-שלך זה מעשה של הפרת סדר.

sw4

חופש: איחוי; קללה.

קרוב לתחילת הסרט מכריזה יוליה שהיא תיקח חופש כדי ללכת לרופא. מובנו של החופש מתעתע. מתברר כי חופש אצל האשה העובדת הוא זמן פנוי המיועד לאיחוי ושיקום הגוף והנפש ממרחב השבי. מנצלים אותו כדי ללכת לרופאים, לעשות טיפולים, לפעמים מנצלים אותו כדי לאחות את הנשמה. עבור עובדות שמקבלות את מינימום החופשות שמגיע לפי חוק – עשרה ימים משולמים בשנה וגם אלה רק עבור משרה מלאה – לא מדובר על החופש התיירותי שמנותח יפה אצל מישל וולבק, למשל. לא מדובר כאן על חבילות תיירות נכלוליות וריקות של שבועיים על ספינת שעשועים וניסיון להמיר את כאבי חוסר המשמעות באמצעות עובדי תעשיות המין בעולם השלישי; בצרפת שמספקת רשת סוציאלית רחבה יחסית לישראל יכולה להיכתב ספרות על חופשות מהסוג הזה אבל לא כאן.

מצד אחר זמן פנוי מעבודה, כלומר חופש שאין משלמים עליו, הוא קללה. זוהי גזירת דין חמורה שמשמעה מחסור נוסף בכסף. יוליה מבקשת מנלה עוד משמרות גם כשנלה אומרת שיהיה ליוליה מאוד קשה לעמוד בזה (פיזית ונפשית) אבל יוליה מתעקשת.

אשה: מוצר זול; שפת חיים.

"קופאית היא מוצר זול", אומרת נלה לנתן לאחר שהוא מודיע לה שהוחלט בהנהלה שלקופאיות לא תינתן קביעות כי "אף אחד לא ישלם שאת תעבדי". אבל לא רק הקופאית היא מוצר זול – נשים הן מוצר זול ובמיוחד, ככה מוכיח לנו הסרט, נשים שעלו מרוסיה. אף אחד לא מעלה על הדעת לשלם לנשים תשלום הוגן על עבודתן: החל בעבודות בית, עבור דרך מקצועות הטיפול למיניהם וכלה במתן שירות – כל המקצועות שנשים הן רוב מוחלט בהם, וכל המקצועות שנשים תובעות לעצמן מקום בהם, זוכים באופן מבני לטיפול דומה של דרדור זכויות כלכליות עד לשפל. לכן מצבה של האשה חסרת הממון – זו שאין לה גב כלכלי מהבית, כלומר גבר תומך בכסף, אב או בן זוג – בסכנת תמיד.

sw1

בו בזמן הנשי בסרט הזה הוא חגיגת חיים. למאיוצ'קה שלא יכולה לצאת לפנסיה כי היא צריכה את הכסף, גינוני דיווה, פני חרסינה מאופרים בכבדות, אוזניות סגולות שבהן היא שומעת את חוליו איגליסיאס; כלי הנשק שלה מול הסוהרים ובתוך השבי הם עפרונות איפור ומראה. הנשים שמדברות בסרט הזה לא רק משתמשות בשפה זרה שאינה עברית אלא רוסית, אלא גם מדברות שפה זרה לשפת העבודה והצרכנות – שפה חושנית ומצחיקה ועצובה, רגשית. נדמה שככל שהדיכוי גדול יותר בחלל העבודה, ככה השפה שבאזורים הפריפריאליים של "הזמן החופשי" עזה יותר ומבטאת בישירות את הצחוק והבכי שיש בהתנסות האנושית שקשורה ברגשות של אהבה והקרבה וחברות.

ילד: פונקציית (זהות) כסף.

תמיד יהיה לו משהו חסר אומרת יוליה על הבן שלה. לכן היא לא רוצה שילמד בתל אביב כי היא לא רוצה שהחסר החומרי יבלוט עבורו כל כך. "מה יותר חשוב לך – אני או הכסף?" היא מספרת ששאל אותה. והיא אמרה לו שברור שהוא, ואז ענה לה: "אמרתי לך – בכנות!". הצחוק שלה ושל נלה הוא צחוק מיואש. מה יותר חשוב: הילד או הכסף? מה שברור הוא שהילדים קיימים כתלות בכסף. לכן יוליה לא תעשה ילד עם בן הזוג שלה, לכן יש ילדי כסף שלא נולדו בסרט הזה, מרחפים כאפשרויות שלעולם לא יבואו לידי מימוש.

מאבק: מדבקה על מכונית; גוף שלישי ורחוק בערוץ 2.

חלל מוזר ולא מוסבר קיים בסרט ביחס למאבק של העובדות לשיפור תנאי העסקתן. המאבק מסומן בסוף הסרט באמצעות מדבקה שמראה כי נלה רצה לראשות ועד הקופאיות, ועד שעליו לא ידענו עד לאותו רגע, ובסוף הסרט נאמר שהיא הפסידה והגיעה למקום השני. החלל הזה הוא החלטה עריכתית שמחקה מציאות תקשורתית נפוצה – יש מרד, יש מאבק, אבל הוא לא מסוקר.

דוגמה אומללה לאופן שבו תנאי עבודה ומאבק עובדים מוצגים בתקשורת אפשר היה לראות בכתבה שהוכנה על בסיס הסרט של זרצקי וקיפר בחדשות ערוץ 2. במקום לקשור את תופעת הניצול של הקופאיות לתופעת קיפוח זכויות עובדים כתופעה מבנית של שוק העבודה, אותה כתבה דאגה שהצופים בבית יחושו שהם לא נמנים על העובדים המנוצלים, אף כי קרוב לוודאי שהם כן, והרחיקה את מושאות הכתבה מהכלל כאילו הן מחוץ למחנה ולא מסמנות בגופן את כולנו. הן "העולות מרוסיה", "מגיעות בשני אוטובוסים לתל אביב", קריין הכתב. זה הגיע לידי אבסורד כשקשת ניסו לדבר עם מנכ"ל מגה קימעונות ולא צלחו עד כדי כך שאפילו "רעות התחקירנית לא הצליחה להשיג ממנו תגובה". לאוזניים מאומנות "תחקירנית" זה שם קוד לתנאי העסקה גרועים, כאלה שתחום התקשורת משופע בהם; הרי עובדות מנוצלות, שמוחלפות בתדירות וללא כל ביטחון תעסוקתי, נמצאות כמו חול על שפת הים בכל מערכת. לכן הטקסט שהוקדש לקופאיות לאחר מכן יכול היה להיות מוסב גם לרעות התחקירנית ואני מנצלת את ההזדמנות להקדיש אותו לה: מה עם תנאי התחקירניות ואיך בעלי קשת ישנים בלילה והאם הם היו נותנים לבת שלהם לעבוד בתנאים כאלה וכך הלאה.

sw7

יותר מזה, שמם של בעלי מגה, דודי ויסמן ושרגא בירן, לא הוזכר בכתבה (ואף לא בסרט), כך גם הונם האישי המוערך במאות-מיליוני שקלים ושהסרט מהווה עדות חותכת לאופן עשייתו. אולי אין להתפלא על כך, שכן בקשת כבר עיכבו בזמנו תחקיר על נוחי דנקנר בגלל התערבותו של בעל השליטה בערוץ, מוזי ורטהיים.

קוף: אדם; צעצוע.

לקראת סוף הסרט יושבות יחד יוליה הסוערת והעזה ונלה האמיצה וטובת הלב, ומדברות. יוליה מספרת לנלה איך הלכה לספארי עם הבן שלה ועמדה מחוץ לכלוב של הקופים. היא אומרת לה שהיה שם קוף שישב ובהה, פשוט בהה באנשים, הם רעשו מחוץ לכלוב והצביעו עליו והוא ישב שם מדוכדך, שקוע בעצמו, ולידו מזרקה קטנה שהמים נופלים בה. "ואני איבדתי את עצמי לגמרי במבט שלו", היא אומרת ומסכמת, "אנחנו כמו הקוף". אחר כך הן אומרות: "מפחיד שמשחקים איתנו כמו צעצועים".

המאמר באנגלית

לקריאה נוספת:

דני פילק על "אש בתוך הדם"

אילת מעוז על הסרט "המעבדה"

חן משגב על הסרט "ברוקלין שלי"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דפנה

    להפיל את ממלכות הרשע

  2. דוד

    במקומות שבהם אנו חשים שירות אישי כמו בתי קפה ומסעדות , אין לנו שום בעיה לתת טיפ-תשר בגובה 15%

    מה יקרה אם נפרוץ את הדוגמה המחשבתית שלנו ונתחיל לתת טיפים של 5% לקופאית בסופר ?

    סתם תרגיל מחשבתי . אבל כזה שמתחיל פתאום לראות את הקופאית כישות אנושית עימה אני הלקוח מקיים אינטראקציה אישית. ישות שונה מעוד אחד מהמדפים האילמים של בעל הרשת המנ-מניאק

    זה אני כותב כי קצת נשבר לי לראות את האין אונות הזו שמניחה מראש שאין לנו שום תפקיד בהנצחת העוולה ושהיא כולה כולה נחלתו של ההוא (הכוונה הלא אנחנו)

    1. פריץ היקה הצפונבוני

      בד"כ למכלתע יד הבית ובאיזור השוק ברחובות ,אבל על ענין הטיפ בסופר לא חשבתי רעיון מענין ראוי להפיצו.

    2. אלון

      באותו רגע, אבל ממש באותו רגע, המשכורת שלהן תרד. המכונה אכזרית.

  3. צחי

    עוד לא צפיתי בסרט "סופרוומן". המאמר של תהל פרוש מצוין ומאיר עיניים. לצערי היא לא התייחסה לקורלציה שבין מעמד לאתניות בישראל.
    עבור חלקנו לא לקנות בסופרים נעשה בלתי אפשרי. נרדמנו כשהם גדלו ונהיו למפלצות על חשבון המכולות השכונתיות. אפשר להגיד שהשפע סימא אותנו.
    אפשר להתחיל בלתת יחס אנושי ומכבד לקופאיות, לזכור מה הן עוברות, לדעת שאלו לא רק הקופאיות שסובלות אלא גם מסדרי המדפים, הסבלים, המנקים והמנקות.
    אנחנו יכולים לפעול במישור נוסף- לא להיות חזירים, לא לפרנס את המפלצות האלו, פשוט לקנות פחות, רק מה שצריכים, לקנות פחות מוצרי מיקרו ופלסטיק, לקנות חומרי גלם בלבד ולחזור להכין את האוכל של עצמנו. בגדול זה אומר להפוך להיות צרכנים מודעים, לא לתת לשפע להפנט אותנו, לשמור על התזונה שלנו ולפגוע בהכנסות של הרשתות הגדולות.
    אנחנו לא יכולים להכניס את היד לכיס ולממן בעצמנו את הקופאיות ואת שאר העובדים השקופים והמנוצלים. חלקנו לא רחוקים מהמצב שבו הם נמצאים.
    אנחנו כן יכולים לאותת לחזירים שהפרנסה שלהם תלויה גם בהחלטות שלנו ובהתנהגות שלנו. אחרי שהם ירגישו שמשהו משתנה, שהצרכן הוא כבר לא מחלבת כסף אוטומטית, נוכל לפעול גם בדרכים אחרות, להביע סולידריות עם הקופאיות, לדבר איתן, להבין את המצוקה והמעמד שלתוכו נקלעו ולהפגין לטובתן גם מול הסופר, להחתים עצומות, לתמוך באיגודן כסקטור ולא כוועד מקומי של סופר מסוים.
    אלו דברים שיכולים לקרות. זה תלוי בעיקר בנו, בנחישות ובתיאום בנינו.

  4. מאיר עמור

    איך אפשר לומר שבחים על מאמר וניתוח שגורמים לכך לכאוב, להיעצב ולדמוע? איך? לקחת שמונה מושגים, מילים שנהגות כל יום, כל היום, אלפי פעמים, ולהכריח את המחשבה והלב לעצור. לשקול. לבחון ולברר. להרגיש. את כל זה עשתה תהל פרוש. היא הפכה את השטף, רצף, קצף, את הלהג הקבוע – למחשבה אנושית. כאן בהעמדת המילים הללו כנד, כתל, כסימן, היא הצליחה להראות עד כמה גישה אנושית, לבחינה הסביבה החברתית שלנו יכולה להיות עשירה ומעשירה. ניתוח ממשי שכזה מנקודת המבט האנושית של הנרמסות לא קראתי מזה זמן רב. יותר מאטריאלי ואנושי מהיכולת הזו של תהל פרוש, קשה להיות. האם הקשר לעבודה מאורגנת ברור עכשו? האם הקשר לצורך בעבודה מאורגנת ברור עכשו? הרי רובנו – לפחות אני – רואה את עצמי, את אימי, ואת אחיותי ואחי בעינייהם הבוהות של יוליה, מאיוצ'קה, נלה, לבנה ואלה.

  5. רתם

    וואו, תהל, חתיכת כתיבה. מכאיבה אך כל כך נדרשת וחשובה. הפרשנות שלך לסרט חדה כתער, מנוסחת נפלא ומכאיבה כמו שנאמר.
    תוכלי לתת הפנייה לוולבק בעניין "התיירות"?, תודה, רתם