• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

והשאה אמר לו "כאן, בחדר הזה, אין אסלאם"

עופר נמרודי מספר איך "בנינו להם מדינה", איש עסקים אחר מפליג בתיאורי ארוחת ערב שכל-כולה פנטזיה אוריינטלית. ביחד עם סרטי 8 מ"מ, הסרט "לפני המהפכה" עוקב אחר סיפורם של הישראלים שחיו באיראן בשנות ה-60-70
ליאור שטרנפלד

נדמה כי מנגנוני הזיכרון והשכחה של ישראל פעלו בצורה מופתית בהקשר להיסטוריית היחסים בין ישראל ואיראן. הנראטיב הישראלי גורס, כי בימי מלוכתו ניסה מחמד רזא פהלווי "ליצור" איראן מודרנית, מערבית ומתקדמת וכי יחסי ארצו עם ישראל היו בבסיס המדיניות הגיאו-אסטרטגית של איראן. הסרט הדוקומנטרי החדש והמצוין של דן שדור, "לפני המהפכה", מספר את סיפורה של הקהילה הישראלית הגדולה באיראן בשנות ה-60 וה-70. מהר מאוד, כפי שמבין הצופה, מתברר מי טווה את החוטים מהם נארגו סיפורי הנאורות האיראנית. הסרט מתקדם בשני מסלולים: מסלול הזיכרון, ובמקביל לו – מסלול ההשכחה.

בסרט מופיעים מרואיינים שנשאו במגוון תפקידים: מהבכירים ביותר בשירות הדיפלומטי באיראן ועד מורים בבית הספר הישראלי, או אנשי החברות הישראליות הרבות שפעלו באיראן. המרואיינים ספק מודעים לעצמם, מסבירים לצופים היותר-מודעים, למה ואיך נצטיירה תמונת היחסים והמהפכה כפי שצוירה. המרואיינים מספרים על היווצרותה של ה"פנטזיה האוריינטלית" בה חיו, שכללה קניות בחנויות כלבו מפוארות שפתחו דלתות בפני אותם ישראלים בעלי כושר השתכרות דמיוני באותו הזמן במונחים ישראליים. רבים מספרים על חיי העושר. על הבתים רחבי הידיים, על המשרתים, על הקהילה (אם כי יש לומר כי החוויה הזו אינה ייחודית לאיראן. ישראלים ששהו שנים ברחבי בנות-ברית מפוקפקות אחרות של ישראל, דוגמת דרום-אפריקה או מדינות אמריקה הלטינית, חזרו עם רשמים דומים למדי). יהודה ארציאלי, איש עסקים שהתראיין לסרט, סיפר על ארוחת ערב בארמון, אליה הוזמן על ידי אחי השאה. הארוחה, לדבריו, כאילו נלקחה מסיפורי אלף לילה ולילה: ארבעה משרתים לבושים לבן עם חגורה מזהב שפתחו לו את הדלת, ארבעה משרתים שהושיבוהו על הכס, והשאה בכבודו ובעצמו אמר לו ש"כאן, בחדר הזה, אין אסלאם".

פנטזיה אוריינטלית כבר אמרנו?

שדור מצליח להעביר את החוויה שליוותה את הקהילה הזאת לאורך שני העשורים המופלאים באמצעות סרטי 8 מ"מ שצולמו על ידי הוריו וחבריהם. עופר נמרודי, שנולד באיראן בזמן שאביו, יעקב נמרודי, שירת כנספח הצבאי של ישראל באיראן, מספר בסרט על הפרויקטים האדירים שישראל היתה שותפה להם באותן שנים: בניית סכרים, יישום טכנולוגיה חקלאית, מעורבות הקיבוצים בפיתוח החקלאות; או בקיצור כדבריו: "בנינו להם מדינה", והם, כפויי טובה שכמותם, זרקו אותנו משם. בקטע אחר מתפאר נמרודי ג'וניור בכך שאביו קיבל מתע"ש עוזי מוזהב על כך שהיה לראשון שמכר 50 אלף יחידות מהרובה הישראלי. זהו המעבר האולטימטיבי לשטח האפור בזיכרון הקולקטיבי. הדברים שידעו, או שלא ידעו, אבל גם עדיף היה לא לדבר עליהם. הישראלים שהיו באיראן עמדו היטיב על טיבו של השאה ושלטונו. הם היו עדים לפערים הבלתי-נסבלים בין האליטה לשאר העם, ומספרים על כך בגלוי בסרט.

מתוך "לפני המהפכה". הם, כפויי טובה שכמותם, זרקו אותנו משם
מתוך "לפני המהפכה". הם, כפויי טובה שכמותם, זרקו אותנו משם

טהראן מקבלת מימד חדש בסרט כאשר ניסים לוי, שהיה מאבטח צעיר בנציגות הישראלית בטהראן, מספר על הכביש שחצה את העיר בין החלק השייך למאה ה-12, כדבריו, לבין החלק העשיר שהיה בפירוש המאה העשרים. מוטיב חוזר בראיונות הוא הבלבול העמוק בין מושגים כמו "התמערבות" או "קידמה" לבין "דמוקרטיה". מרואיין אחד העלה תהיות האם לא עדיף דיקטטור נאור על פני דמוקרטיה, ומרואיין אחר, מנהל סולל-בונה בטהראן, שהבין כי החיים תחת השאה היו חיים בלתי נסבלים במדינה דיקטטורית, הודה גם כי "זה לא העסק שלנו". גישה זו משקפת נאמנה את מדיניות הבריתות של ישראל מראשית ימיה: מכירת נשק לרודנים ולכל המרבה במחיר סיפקה לישראל בת-ברית אסטרטגית במקרה של איראן, אך גם שם אותה בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אותו דבר קרה כאמור בדרום אפריקה של האפרטהייד, ובמדינות רבות באפריקה כיום. נושא שמדברים בו מעט מדי הוא שראשיתו של פרויקט הגרעין האיראני החל בתקופת השאה ובתמיכה פעילה של ארצות הברית וגרמניה. ישראל הייתה שותפה למחקר גרעיני באיראן גם כן.

את ההקשר מספק בסרט זה פרופ' דוד מנשרי. לישראל היה חלק פעיל בהקמת השירות החשאי האימתני של השאה: הסאוואכ. כולם ידעו על הקשר הישראלי, ובכל זאת – זה לא מהדברים שעולים בשיח הישראלי בזמן שמנתחים את עוינות איראן לישראל. הסאוואכ הוגדר על ידי רבים כאימתני והאכזרי ביותר מבין שירותי המודיעין בעולם, ומנשרי מסביר היטיב את עוצמת האימה. הוא בילה באוניברסיטת טהראן בשנים 77'-78' וסיפר בין השאר שכל שיחה עם מרצה הייתה צריכה להתקיים תוך נקיטת אמצעי זהירות, שלסאוואכ מאזינים רבים מבין הסטודנטים, שלא היו מכונות צילום בקמפוס כדי שלא יצלמו חומרים אסורים בצנזורה, ועוד פרטים על אימת הארגון. וחשוב מכך, מנשרי מסביר בסרט כיצד המהפכה לא הייתה ערגה לאסלאם אלא לצדק, וקושר היטב בין אירועי המהפכה לאירועי האביב הערבי וכיכר תחריר. באחד מקטעי הארכיון מתוך ההפגנות, נשמעים המפגינים קוראים: אסתקלאל, אזאדי, קאנון-י אסאסי (עצמאות, חופש, חוקה).

מתוך "לפני המהפכה". מעמד אליטיסטי ישראלי לעומת הילידים האיראנים
מתוך "לפני המהפכה". ישראלים אליטיסטים לעומת הילידים האיראנים

תרומתו של הסרט להבנת היחסים בין ישראל לאיראן מכרעת. המרקם שנוצר בין תמונות הארכיון, הסרטונים, הראיונות והקשר האישי של הבמאי גורם לסרט לזרום כמו סיפור טוב, למרות שסופו ידוע. תרומה נוספת של הסרט היא אולי להבנת שורשי האיבה בין המדינות, הטמונים באותו מעמד אליטיסטי לו זכו נציגי ישראל לעומת הילידים האיראנים. הארת השטח האפור בזיכרון הישראלי הוא איפוא הכרחי בתהליך ההבנה. הכל היה גלוי, ובכל זאת מביך לזכור, נעים לשכוח, מנחם לחשוב על ישראל ש"בנתה להם מדינה".

ליאור שטרנפלד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טקסס באוסטין ומחקרו מתמקד בהיסטוריה חברתית איראנית בדגש על המיעוטים הדתיים בתקופת פהלוי. הסרט "לפני המהפכה" מציג כעת בסינמטקים ברחבי הארץ

לקריאה נוספת:

דני פילק על הסרט "אש בתוך הדם"

אילת מעוז על הסרט "המעבדה"

חן משגב על הסרט "ברוקלין שלי"

תהל פרוש על הסרט "סופרוומן"

כנראה שיעניין אותך גם: