מגאפון בשער החוק

הסיפור הבא הוא סיפור מופרך ובלתי סביר בעליל. ייתכן שהייתי מתקשה להאמין שהוא התרחש, אילולא הוא קרה לי.

בספטמבר 2012 קיימה תנועת סולידריות הפגנה בסילוואן, מול כנס של עמותת אלע"ד שמנהלת את אתר עיר דוד. כמה עשרות מפגינים העמידו משמרת מחאה חוקית לגמרי, כנגד השימוש הפוליטי בארכיאולוגיה, המשמשת למעשה ככלי להעמקת השליטה של גופי ימין במזרח ירושלים. זהו חלק ממהלך כולל של ייהוד האזור וסילוק התושבים הפלסטינים באמצעים שמוצגים כלא-פוליטיים. אני לא מאוד אוהבת הפגנות ואיני נוטה להתבלט בהן, אבל איכשהו מצאתי את עצמי אוחזת במגאפון. המצב בסילוואן אינו מותיר מקום לספק: גוף ימני קיבל לידיו את השליטה באתר רגיש ומשתמש בו כדי להמשיך את מפעל ההתנחלות, אף שבית המשפט פסל לאחרונה את ההסכם בינו לבין המדינה; רשויות המדינה מעלימות עין, ובעצם תומכות בהעמקת האחיזה היהודית בכפר הפלסטיני סילוואן, שתושביו מוחזקים כבני ערובה, בתיהם מופקעים, מחילות נחפרות תחתים, והם סובלים מהתנכלויות ומהזנחה.

ההפגנה עברה בשקט יחסי, כשמולנו כוחות משטרה ומג"ב שנותרו מחוסרי עבודה. איש לא התפרץ לכביש, איש לא הפריע לתנועה. לאחר שההפגנה התפזרה, כשאני הולכת במורד הרחוב, הקיפה אותי חבורת שוטרי מג"ב ואחד מהם דרש את תעודת הזהות שלי. ביקשתי לברר מה עשיתי, אך לא נעניתי. רק לאחר כמה הפצרות מצדי ומצד חבריי הסכים השוטר לומר שביצעתי "עבירת רעש": קראתי קריאות במגאפון במהלך ההפגנה. "אתה רוצה להגיד לי שזה לא חוקי במדינת ישראל להשתמש במגאפון בזמן הפגנה?", שאל אחד מחבריי. "כן", ענה לו השוטר בלי להתבלבל. זאת, על אף שההפגנה התנהלה על כביש מרכזי (כמה מתוסכלת הייתי במהלך ההפגנה, כשקולות הרכבים החולפים עלו בעוצמתם על קולי), ואף שהכנס שנערך בתוך עיר דוד נעזר במערכת הגברה קולנית שהאפילה בלי מאמץ על קולי.

אז התברר המקור האמיתי של הסיפור. חיש מהר העביר השוטר את התעודה לפקח רשות הטבע והגנים, שהצהיר שהוא זה שביקש מן השוטר לדרוש ממני את התעודה. "עבירת הרעש" שביצעתי היא עבירה על כללי ההתנהגות בשטח של גן לאומי, תחום השיפוט של רשות הטבע והגנים ופקחיה. גן לאומי? איזה גן לאומי? הרי נמצאתי במרכזו של כפר פלסטיני! אמנם כך, אך מרבית שטחה של סילוואן הוכרז כגן לאומי בשנת 1974, על אף העובדה שמדובר בכפר המיושב בעשרות-אלפי תושבים. תופעות כאלה הן חזון נפוץ במזרח ירושלים, בה הוכרזו ברבות השנים שבעה גנים לאומיים על שטח בנוי ומיושב. במערב העיר, למקרה שתהיתם, ישנם 0 גנים על שטח בנוי ומיושב.

כך עמדנו בלבו של הגן הלאומי סובב העיר העתיקה, מוקפים בממצאים טבעיים יקרי ערך כמו הדרדר המצוי והבניין המט ליפול. פקח רשות הטבע, אוחז בתעודת הזהות שלי, מיהר לרשום לי דו"ח, וחומרת המצב הובהרה כאשר למקום נזעק מנהל מחוז ירושלים של הרט"ג ופיקח על מילוי הדו"ח. אכן, משימה מורכבת שדורשת את תשומת לבו של מנהל המחוז. מדוע? מפני שמדובר באביתר כהן, שהיה בעבר בכיר בעמותת אלע"ד.

הדו"ח מולא ואנחנו הלכנו הביתה. ב"הארץ" פורסמה כתבה על הסיפור, אנשים הגיבו בפייסבוק ובטלפונים, ואני חשבתי שהפרשה מאחוריי. עורכי הדין הגישו בשמי בקשה לביטול הדו"ח. לפני כמה שבועות הם קיבלו תשובה ממשרד עורכי דין פרטי שהופקד על התיק, אף שרשות הטבע והגנים היא גוף ממשלתי. למשרד פרטי, בניגוד לגוף ממשלתי, אין שום חובה להיטיב עם האזרח או לעמוד בקריטריונים של צדק סביר, כפי שנראה שוב ושוב עם ההפרטות הרבות של שירותים ציבוריים בישראל. בכל מקרה, המכתב קבע שבקשתי נדחתה. כעת, לפי המכתב, עומדות בפניי שתי ברירות: לשלם את הדו"ח או לבקש להישפט. משפט כזה ייערך במסגרת הדין הפלילי, ואם אפסיד בו יירשם לי רישום פלילי, על אחיזה במגאפון. אני תוהה ביני לבין עצמי איזה סעיף יהיה רשום, באם אשפט ואורשע. בנוסף, אם אפסיד עלול הקנס לתפוח עד ל-14,000 ₪. זאת, בנוסף להוצאות המשפט הרבות.

התלבטתי לא מעט בנושא: אמנם איני מעוניינת בטרחה של משפט, וכן חוששת מהשלכותיו האפשריות, אבל איני מוכנה להיכנע בנקודה עקרונית. זהו סיפור ברור של שימוש לרעה בסמכויות וברעיון של שמירה על הטבע, לצורך הפחדה והשתקה פוליטית. לא במקרה הקיפו אותי ארבעה שוטרים חמושים, ולא הפקח עצמו ביקש ממני את התעודה. ולא במקרה אירע הדבר אחרי הפגנה שקטה לגמרי, במהלכה לא נמצא תירוץ מספק לשימוש בכוח. לכן, השתמשו הרשויות בכוח אחר, בעמדתם הסמכותית מול האזרח, כדי לשדר מסר ברור: שתקו. לא המגאפון הפריע לרשויות המדינה, ולא רעש הקריאות, כי אם תוכנן ומיקומן. הרעש של המגאפון לא הפריע לפרחים ולקוצים שבגן הלאומי; הוא הפריע לשקט של הכיבוש. ולכן, אמרו רשויות המדינה, אם לא מצאנו דרך להפסיק את ההפגנה, לפחות נעצור כל הפגנה עתידית.

בסופו של דבר, לאחר התלבטויות רבות, החלטנו בשבוע שעבר לשלם את הדו"ח ולא להישפט, מתוך מחשבה שלא יהיה למשפט כזה אפקט ותהודה פוליטיים שיעזרו במשהו לחשוף את המנגנונים בפעולה. המחירים האפשריים – ברמה הכלכלית והמשפטית – היו גבוהים מכל הצלחה אפשרית, שלא היתה מטרידה את הרשויות גם לו היתה מתרחשת. ועדיין, במהלך כל הסיפור הזה, נקודה אחת ברורה לי כשמש. אני בעלת הפריבילגיה. גם כשאני מוקפת בשוטרים חמושים באפוד ונשק, אני עדיין במעמד פריבילגי. נענשתי באמצעות מתן דו"ח, ושוטרים שהקיפו אותי וניסו להבהיל אותי. לו הייתי פעילה פלסטינית, לעומת זאת, איש לא היה מסתפק בדו"ח. הייתי נעצרת מיד במעצר מנהלי, איש לא היה מבקש תעודה ואפילו אישום רשמי לא היה נדרש. כך קורה לפעילים פלסטינים כל הזמן, באלפי מקרים שנותרים שקופים, מושתקים, עלומים לגמרי. כך קרה ליו"ר ועד ההורים בבית צפאפא שהנהיג שביתה חוקית בביה"ס ונעצר ב-2 בלילה בביתו. כך קורה למאות ילדים בסילוואן ובמקומות אחרים שנעצרים כנגד חוקי ישראל והחוק הבינלאומי. כך קרה בהפגנה של פעילי בל"ד בהר הצופים כנגד מעצרים פוליטיים, כשאחרי שההפגנה הסתיימה נעצרו שלושה מהם באלימות ללא עילה. כמה קל יותר להיות פעילה יהודייה.