בית המשפט: זמינות ומזמינות לאונס

השופט ישעיה אינו הראשון שמעניק לגיטימציה לאלימות מינית. עירית נגבי על התפיסות לגבי נשיות וגבריות ויחסים "נורמליים" בין גבר ואשה, המעצבות את הגדרות האונס שבבסיס ההכרעות השיפוטיות
עירית נגבי

"יש בנות שנהנות מאונס", הצהיר השופט ניסים ישעיה בהקשר לצעירה שנאנסה על ידי ארבעה גברים בהיותה בת 13. בסרטי פורנו ניתן לחזות בנשים כשהן נאנסות בברוטליות, מוכות וחבולות ומושפלות בעוד פניהן מביעות אקסטזה מינית. האם מאותם סרטים ספג השופט את האמונה ש"יש בנות שנהנות מזה"? כמה אכזריות ושנאת נשים טמונה באמירה כזאת.

התפיסה שנשים אוהבות שגברים יכניעו אותן בכוח מאפשרת לגברים נורמטיביים לכאורה לאנוס מבלי להיות מוגדרים כאנסים, לפחות לא בעיני עצמם. זו היא רק אחת מצרור אמונות מופרכות, שכל תכליתן להבטיח לגברים גישה חופשית לגופן של נשים גם ללא הסכמתן, ולהעניק לגיטימציה לאלימות מינית. בספרות המקצועית נהוג לכנות אמונות אלה בשם "מיתוס האונס", והן פועלות להצדקתו של האונס ולחילופין להכחשתו. הצדקת האונס מגולמת בתפיסות הגורסות כי נשים "מזמינות את זה" באמצעות לבושן, התנהגותן וכיו"ב; שנשים אומרות "לא" ומתכוונות ל"כן"; שנשים אוהבות מין אלים, ועוד ועוד. הכחשת האונס מגולמת, בין השאר, באמונה הרווחת – אם כי משוללת כל בסיס אמפירי – שרבות מן התלונות על אונס הן תלונות כוזבות. במחקרים שונים, בארץ ובעולם, על עמדות של אנסים מורשעים, נמצא שאנסים נוטים לייחס לנאנסת הנאה מן האונס, ולהתכחש לסבל שנגרם לה.

שופטים, כמובן, אינם חסינים מפני העמדות הללו, והשופט ישעיה איננו ראשון השופטים שהתבטא באופן המעניק לגיטימציה לאלימות מינית. זכור לרע שופט בית המשפט המחוזי בצפת, אהרון אמינוף, שכתב בהכרעת הדין בעניינה של צעירה שנאנסה על ידי אביה החורג לאורך כל שנות ילדותה, שייתכן כי "במשך שנים נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם, ולא טרחה לספר על מעשיו עד לאחר אירוסיה, מפחד שיתגלה שאיננה בתולה". זכורה גם אמרתו של שופט בית משפט השלום בתל אביב, ציון קאפח: "הנאשם במעשים מגונים הוא אולי זאב, אך הילדה המתלוננת אינה כיפה אדומה כלל ועיקר". הילדה המדוברת היתה רק בת תשע כשהחלו לבצע בה מעשים מגונים, אך למרות גילה הרך בחר השופט לראות בה אשה פתיינית.

סובלנות כלפי אלימות מינית ודעות קדומות נגד נאנסות שזורות בפסיקותיו של בית המשפט, ובשיח המשפטי בכללותו. כך נאנסת שנתפסת על ידי בית המשפט כמתירנית מבחינה מינית נאלצת, במקרה הטוב, לספוג גינוי והוקעה על התנהגותה "המופקרת", ובמקרה הרע לגלות כי מה שבוצע בה לא היה אונס – שכן לא ניתן לאנוס אשה מסוגה. לעומת זאת האנס, שמתואר לא אחת כמי "שגבר עליו יצרו", זוכה להבנה ולהתחשבות דווקא משום שנכנע ליצריו. כך למשל תיאר בזמנו שופט בית המשפט העליון, יעקב קדמי, אונס כתוצאה של אובדן השליטה של הנאשם, אשר היה "מגורה עד שיא יכולת הסבל שלו". במסגרת תיאור האנס כמי שנכנע ליצרו מגדיר בית המשפט את המיניות הגברית, ומבטא הבנה וקבלה של התפיסה הרואה באגרסיביות המינית של הגבר מצב ביולוגי "טבעי", ולכן ראוי להתחשבות. ההבנה והאמפתיה שגילה השופט לסבלו של האנס – בעוד סבלה של הנאנסת כלל לא הוזכר – הובילה להקלה משמעותית בעונשו.

פסיקות בית המשפט משקפות לא אחת תפיסות שמרניות בעלות סטנדרט כפול, ומצדיקות במובלע מעשי אלימות מינית נגד נשים "שמגיע להן". חלק מן השופטים והשופטות מתבונן בנאנסות בעיניים מוסרניות ובוחן את אירוע האונס על פי מיקומה של הנאנסת בין שני הקטבים הסטריאוטיפיים שהקצתה התרבות הגברית לנשים: הקדושה והמופקרת. תפיסות שמרניות אלה של שופטים ושופטות, המגדירות מהי נשיות נורמטיבית, מהם ביטוייה הקבילים של המיניות הגברית, ומהם יחסים "נורמליים" בין גבר ואשה, הן שמעצבות את הגדרות האונס העומדות בבסיס ההכרעות השיפוטיות.

במקביל, פסיקות אחרות – למשל, פסק הדין בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב – מבטאות את מחויבותו של בית המשפט להגן על נשים, להגן על האוטונומיה המינית שלהן, להגן על שלומן, על כבודן ועל חירותן. ואולם לעתים די בהתבטאות מהדהדת אחת דוגמת התבטאותו של השופט ישעיה, כדי לבטל את רישומן של הפסיקות הללו. לא בכדי הרוב המכריע של הנאנסות (כשמונים אחוז) מעדיפות שלא להיחשף לטיפולה הבלתי אוהד של מערכת אכיפת החוק, והן אינן מדווחות למשטרה על האונס. התבטאות כה אטומה וחסרת רגישות לסבלן של הנאנסות כפי שהשמיע השופט ישעיה בוודאי תעמיק את רתיעתן של נאנסות מלהתלונן; העובדה שגם ב"היכלי הצדק" יש מי שרואה בהן אובייקטים זמינים – ואף מזמינים – לאלימות מינית עלולה לנסוך בהן ייאוש מוחלט.

ד"ר עירית נגבי היא מרצה לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון ובאוניברסיטה העברית, ומחברת הספר "סיפורי אונס בבית המשפט" (רסלינג, 2009)

עוד בנושא:

שומרי החוק מהבויז קלאב | טל רובין

מלים שמדברות את הטאבו | מיכל אביעד

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור BDS

    במהלכו של מאבק משפטי וציבורי שניהלה ידידה קרובה שלי – נפגעת גילוי עריות ע"י אביה ואחיה – נגד הפורעים המשפטיים ונגד אדישותו ובורותו של הציבור, פגשתי את ענבר יחזקאלי בליליוס – אז (ואולי גם היום, אינני יודע) היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. מלווה בחה"כ אורלי לוי (אז ישראל ביתנו, בקרוב בל"ד), היחידה מבין חברות הכנסת שתמכה בכל ליבה ונפשה ונתנה את כל כולה לעניינה של ידידתי, הציגה יחזקאלי את חזונה לפיזור המתפרעים – כולם גברים – ולהשבת הסדר על כנו.

    בחזונה מוקמת משטרת אונס, מוקמת מערכת משפטית – חוקרות, פרקליטות, שופטות, סנגוריות ותובעות – כולן נשים אשר עברו הכשרה ומכירות על בוריין את כל ההשלכות הנפשיות העוברות על הנפגע\ת ואת כל ההשלכות המשפטיות בכל הנוגע לצורות החקירה, הגשת כתבי האישום ויכולות ההרשעה הנוכחיות המקובלות כיום.
    חשוב להדגיש, וזאת ללא כל קשר למידת בורותם או דיעותיהם המתועבות של חלק מהשוטרים/חוקרים/פרקליטים/שופטים, כי ראייה המושגת ע"י עדות יחידה של הנפגעת מלווה בד"כ בסתירות, בחלקי זמן שהנפגעת לא זוכרת או בעדות לא קוהרנטית. בעוד שבדין הפלילי עדות בעלת מאפיינים אלו אינה מספיקה להרשעה, הרי עדות מסוג זה הנמסרת ע"י נפגעות אונס – אם בכלל הצליחה הנפגעת להביא עצמה לכדי הגשת תלונה – הינה הכרח המציאות. חקירותיהם של סניגורים המתאמצים למצוא סתירות בדבריה תוך כדי חקירות צולבות המהוות אונס נוסף בבית המשפט, הינן כשל מערכתי, לא רק זדון ורוע לב צרוף (למען הסר ספק: מדובר גם בזדון וברוע לב צרוף).

    אורלי לוי ומרב מיכאלי – המכירות היטב את יחזקאלי – הן היחידות מבין חברות הכנסת הנוכחית היכולות לדרוש ולקיים מאבק ציבורי, פוליטי וחוקתי על מנת לקדם את חזונה. כל דרישה פחותה מזו, ע"י פמיניסטיות ופמיניסטיות בעיני עצמן, היא לעג לרשה, כוסות רוח לנפש המתה. חזון כזה – מסמכי החזון הפמיניסטי המשפטי – ממש כמו מסמכי החזון הפלסטיניים שהוצגו לציונים ב2007, יקדמו את השיח ויחשפו את רצינותם של הפורעים הגברים. יהיו בוודאי כאלה שיכריזו כי הנשים הם איום אסטרטגי על הפריווילגיה הגברית, יהיו גם אחרים אשר ישמחו להצטרף, רק לא כל כך יודעים איך עושים זאת.

    למען כולם וכולן, כל מי שמעוניין\ת לקדם את השיח ע"פ חלוקת עבודה לפי מגדר, כתבה תהל פרוש את מאמרה המכונן – הרחובות נשמטים לאט, ארץ האמורי. ע"פ מתווה זועבי, הפלסטינים יתוו את הדרך והיהודים המוסריים יצטרפו אליהם. ע"פ מתווה פרוש, הנשים תתוונה את הדרך והגברים המוסריים יצטרפו אליהן. שם ישנם סעיפים שנשים לוקחות עליהם בעלות כי הפטריאכליות לעולם לא תעשה את זה בשבילן, שם אפשר למצוא דרכים לשיתוף פעולה בין נשים וגברים, ושם אפשר גם למצוא פנייה לגברים: מה גברים יכולים לעשות במצב כל כך קשה, שבו הם קרובים ואוהבים נשים אבל גם נמנים על המין שתוקף אותן?
    http://haemori.wordpress.com/2013/02/15/tahel/

  2. המדע תומך בשופט

    גגלו:"רטיבות בזמן האונס ואפילו חוו אורגזמות". הצדקנות- מבורות

    1. עידית

      הטיפשות מדברת מגרונו של השופט ושל המגיב לפני.

      פורסמו עשרות פעמים חוברות של מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית בהם נאמר בפרוש שתגובה גופנית אוטומטית של "אורגזמה" או "הנאה" בעת תקיפה מינית הינה פזיולוגית במהותה ואינה מצביעה על הסכמה ו/או עידוד של הנפגע/ת לבצע בה את המעשים הנ"ל.
      מה היה קורה אם לבת או לבן שלך היה קורה מצב כזה בו שכן או בייביסיטר או סבא/דוד/בן דוד היו תוקפים אותו/ה והשופט היה אומר – אבל הוא/היא הרטיבו – ז"א שנהנו מכך, ז"א שלא היה כאן אונס?! היית מרגיש נוח עם זה??? היתה לגיטימציה לאמירה הזו לדעתך?

      האם הגבולות של נתקפים אילו הופרו? כן.
      האם הפעולה המינית היתה לא רצויה? כן.
      האם הילד הוכרח לפעול מעבר לרמת הסקרנות של גילו ומעבר לאזור הנוחות שלו? כן.
      האם הרגיש מחולל ומנוצל בעל כורחו? כן.
      האם הרגיש פחד ובלבול מהמעשה שנעשה בו? כן.
      האם זה הוחזק כסוד שאין לספר אותו מחשש שזה יהרוס את המשפחה? כן.
      האם הילד/ה הרגיש/ה חוסר אונים בסיטואציה שנכפתה עליו/ה? כן.
      האם נאמר לו לא לספר את ה"סוד" לאף אחד?

      אז מה לעזאזל קשורה "הנאה פיזית" לסיפור?
      אם תיקח פטיש ותדפוק על הברך היא תמתח ותקפוץ מעלה – זה סימן שהתנועה היתה רצונית?! לא!!!!