דמוקרטיה ודיקטטורה בין-לאומיות

מאמר שפורסם בעיתון הרזיסטנס "Combat" (מאבק) בשנת 1946 כחלק מסדרת מאמרים בשם "לא קורבנות ולא תליינים", ומופיע בקובץ שראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל. לכבוד שבוע הספר
אלבר קאמי

אנו יודעים היום שאין עוד בנמצא איים, ושהגבולות הם שווא. אנו יודעים שבְּעולם של תאוצה מתמדת שבו חוצים את האוקיינוס האטלנטי בפחות מיום, שבו מוסקווה מדברת עם וושינגטון בתוך שעות אחדות, אנו מוכרחים להיות סולידריים או שותפים לדבר עברה, הכול לפי המקרה. במהלך שנות ה-40 למדנו שפציעת סטודנט בפראג מכה בה בעת בפּוֹעֵל בפרבר קלישי, שדם שנשפך אי שם על שפת נהר במרכז אירופה יגרום לאיכר מטקסס לשפוך את דמו על אדמת הרי הארדֶנים, שאותה ראה בפעם הראשונה בחייו. לא היה בעולם הזה (ובעתיד גם לא יהיה) עוד סבל יחיד, מבודד, עינוי אחד, שלא יהדהד בחיי היום יום שלנו.

אמריקנים רבים היו רוצים להמשיך לחיות סגורים בחברה שלהם, הטובה בעיניהם. רוסים רבים היו אולי רוצים להמשיך בניסוי מדיני בנפרד מן העולם הקפיטליסטי. אין הם יכולים, ולעולם לא יוכלו עוד לעשות זאת. בו בזמן, אין שום בעיה כלכלית, אפילו המשנית ביותר למראה, שאפשר לפתור היום מחוץ לַסולידריות בין האומות. לַחמָהּ של אירופה מצוי בבואנוס איירס והמכונות של סיביר מיוצרות בדטרויט. היום, הטרגדיה היא של כולם.

לכן כולנו יודעים, בלא צל של ספק, שהסדר החדש שאנו מחפשים אינו יכול להיות רק לאומי, או אפילו יבשתי, ובעיקר לא מערבי או מזרחי. הוא חייב להיות עולמי. לא ניתן עוד לשאוף לפתרונות חלקיים או לוויתורים. הפשרה היא הדבר שאנו חיים, כלומר החרדה היום וההרג שיהיה מחר. ובינתיים מַהלך ההיסטוריה והעולם מקבל תאוצה. עשרים ואחד החֵרשים, שבעתיד יהיו פושעי מלחמה, המתמקחים היום על השלום, מנהלים דושיח משמים כשהם ישובים בשלווה ברכבת אקספרס הדוהרת לַתהום במהירות של אלף קילומטרים בשעה. כן, הסדר העולמי הזה הוא הבעיה היחידה כרגע, יותר מההתנצחויות על החוקה ועל דיני הבחירות. הוא שדורש שנייעד לו את משאבי האינטליגנציה שלנו ואת רצונותינו.

מה הם היום האמצעים להשיג את האחדות הזאת של העולם, לממש את המהפכה הביןלאומית הזאת שבה משאבי האנוש, חומרי הגלם, השווקים ואוצרות הרוח יחולקו טוב יותר? אני רואה רק שניים, ושני האמצעים האלה מגדירים את הבררה האחרונה שנותרה בידנו. כפי שאמרתי אתמול, אפשר לאחד את העולם הזה מלמעלה, בידי מדינה אחת שתהיה חזקה מן האחרות. רוסיה או אמריקה יכולות לטעון לתפקיד הזה. לי ולכל מי שאני מכיר, אין שום תשובה לרעיון שיש הדוגלים בו, שבידי רוסיה או אמריקה יש אמצעים כדי לשלוט ולאחד את העולם בדמות החברה שלהם. כצרפתי, ובוודאי כאדם ים תיכוני, אני חש סלידה מכך. אך לא אתחשב כלל בטיעון הרגשי הזה.

אלבר קאמי (ויקישיתוף)
אלבר קאמי (מתוך ויקישיתוף)

הנה ההסתייגות היחידה שלנו, כפי שהדגשתי בזמן האחרון במאמרי: האיחוד הזה אינו יכול להיעשות בלא מלחמה, או לפחות בלא סיכון קיצוני במלחמה. אני מוכן אפילו להניח, דבר שאיני מאמין בו, כי ייתכן שהמלחמה לא תהיה גרעינית. ואף על פי כן, מלחמת המחר תותיר את האנושות נכה וענייה כלכך, שעצם הרעיון שיושכן סדר יהפוך לאנכרוניזם מוחלט. מרקס היה יכול להצדיק את מלחמת 1870, והוא אכן הצדיקהּ, שכן זו הייתה מלחמת רובים מן הסוג המיושן והיא הייתה מקומית. בפרספקטיבות של המרקסיזם, מאה אלף חללים הם למעשה לא כלום כאשר התמורה היא אושרם של מאות מיליונים. אולם מותם הוודאי של מאות מיליוני בני אדם בעבור אושרם המשוער של הנותרים הוא מחיר יקר מדי. הפיתוח המסחרר של כלי נשק, עובדה היסטורית שלא הייתה ידועה למרקס, מכריחה להציג בדרך חדשה את בעיית המטרה והאמצעים להשגתה.

וכאן, האמצעי ינפץ את המטרה. תהיה אשר תהיה המטרה ששואפים אליה, וככל שזו תהיה נעלה ונחוצה, וגם אם מטרתה תהיה (או לאו) לכונן את אושרם של בני האדם, או לכונן צדק, או חירות, האמצעי שבו ישתמשו להשגתה טומן סיכון כלֿכך סופי, כלֿכך בלתי מידתי מבחינת היקפו וסיכויי הצלחתו, שאנו מסרבים באובייקטיביות ליטול אותו. לפיכך צריך לחזור לאמצעי השני שיכול להבטיח את אותו סדר עולמי, והוא ההסכמה ההדדית של כל הצדדים. אנו לא נשאל את עצמנו אם הוא אפשרי, שכן אנו מעריכים כאן שהוא אכן האפשרות היחידה. אנו נשאל קודם כול מהו.

להסכמה הזאת בין הצדדים יש שם והוא הדמוקרטיה הביןלאומית. כמובן, כל העולם מדבר על כך באו"ם. אולם מהי הדמוקרטיה הביןלאומית? זו דמוקרטיה שהיא ביןֿלאומית. ייסלח לי כאן על אמירת המובן מאליו, שכן האמיתות הברורות ביותר הן גם אלה שמרבים לסלפן.

מהי דמוקרטיה לאומית או ביןלאומית? זה מבנה חברתי שבו החוק הוא מעל המושלים, כאשר החוק הזה מבטא את רצון הרבים שהגוף המחוקק מייצגם. האם זה מה שמנסים לייסד היום? אכן, מכינים לנו חוק ביןלאומי. אולם חוק זה מנוסח (או מופר) בידי ממשלות, כלומר הרשויות המבצעות. אנו נתונים לפיכך במשטר של דיקטטורה ביןלאומית. הדרך היחידה לצאת מזה היא בהעמדת החוק הבין-לאומי מעל לממשלות, כלומר לחוקק את החוק הזה, לכונן פרלמנט ולהקימו בבחירות עולמיות שבהן ישתתפו כל העמים. ומכיוון שאין לנו פרלמנט כזה, האמצעי היחיד בידנו הוא להתנגד לדיקטטורה הבין-לאומית הזאת במישור הביןלאומי, ובאמצעים שלא יהיו מנוגדים למטרה שאליה אנו שואפים.

קאמי - כריכההזמן הזה I, II: כתבים פוליטיים
אלבר קאמי
כרמל
310 עמ'

לקטעים נוספים לכבוד שבוע הספר:

למען ידע העולם שפעם חי אדם בשם קַה-גֶה-גַ-גַה-בּאוֹ | ג'ורג' קופוויי

סיפורים לא חסר | אילנה שזור

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גדעון

    שאף אחד מקוראיכם לא בא לומר תודה. תודה רבה על פרסום המאמר החשוב של אלבר קאמי שנדפס שנתיים לפני שהוקמה מדינת ישראל, וכמה שנים לפני שרוב האוכלוסיה המזרחית נשאבה לכאן – במשאבת הבטון הציונית – כדי למלא את המרתף והביודעם בחור שפערו הנאצים באוכלוסיה היהודית.
    קאמי כמובן לא ידע מה טומן העתיד במדינה שהוקמה "ליהודים". הוא לא ידע ש"הפיתוח המסחרר של כלי נשק" יהפוך לבסיס הכלכלי של ישראל. אך הוא ידע שכל ניסוי מדיני שאינו בנוי על צדק נועד להיכשל, וש"הסדר החדש שאנו מחפשים אינו יכול להיות רק לאומי"ֿ, ואצלנו הוא הרי לאומני ולא רק לאומי. ובמקום להזדקק ל"דמוקרטיה בין-לאומית", ישראל נזקקת לחוקי אפרטהייד, ובונה את חומת האבן שלה בניגוד משווע לנורמות העולמיות ולחוק הבינלאומי. ומבנה על אידיאולוגי כזה, כידוע, לא יחזיק מעמד.

  2. ליכודניק

    ברצינות- למה זה מאמר חשוב? מאמר יכול להיות חשוב בגלל השפעתו ההיסטורית (שעליה לא ידוע לי), או בגלל שהוא רלוונטי לימינו.
    אני לא רואה במאמר רלוונטיות לימינו:
    א. בהשפעת מלחמות העולם, הוא מדבר על "סדר עולמי" מדיני, שייכפה במלחמה. בפועל, ב-67 השנים מאז (ובפרט מאז 89') הסדר העולמי הוא כלכלי, והוא מתקבל ברצון או נכפה ע"י אליטות מקומיות בכל מדינה. בעיית האזרחים ברוב גדול של העולם היא עוני ואי שיוויון, לא מלחמה.
    ב. הוא מדבר על "הפיתוח המסחרר של כלי נשק" גרעיניים, שבהכרח יהפוך מלחמה לנוראית. זה נכון לתקופת המאמר- שנכתב עוד קודם לפיתוח פצצת המימן, למשל- אך מאז המגמה היא דווקא עליה בדיוק כלי הנשק, ולא בכוח ההשמדה שלהם. כך שמלחמה בין ארה"ב לסין, למשל, היא בהחלט אפשרית מבלי להשמיד את העולם ולהרוג מיליוני בני אדם (לצערנו או לשמחתנו).
    ג. הוא לא מתייחס לתחום האדיר של תאגידים בינלאומיים, שבתחומים מסוימים חזקים כיום מממשלות. למשבר הכלכלי הנוכחי אין שום קשר ל-"עריצות של מדינות ועקיפת החוק הבינ"ל"; הוא קשור לתאגידים שמתרנים את הממשל, שלא יכול לפקח או אפילו למסות אותם.
    ד. גם ה-"דמוקרטיה הבינלאומית" שלו פשטנית מאוד (כפי שאפשר לצפות מקטע בן חמש וחצי שורות). מה לה ולבעיות שיש בפני האיחוד האירופאי, למשל, לפקח על המדיניות הכלכלית של יוון? האם הבחירות לפרלמנט העולמי יהיו אזוריות (נאמר, לפי מדינות או מחוזות) או כלליות? האם יהיה בית עליון עם נציגי מדינות? למי תהיה זכות וטו? איזה כוח יהיה לו ביחס למדינות, בפרט כאלו שבעצמן דמוקרטיות?

    בלי קשר, מיהם "עשרים ואחד החֵרשים, שבעתיד יהיו פושעי מלחמה, המתמקחים היום על השלום" עליהם מדובר? בעלות הברית ממלחמת העולם, שדנו על הסכם שלום עם גרמניה?