ואז גיליתי את ג'ק

מלים שנאמרו בערב לכבוד ספרה של עמליה זיו, "מחשבות מיניות"
יוענה גונן

כשהייתי קטנה, לא רציתי להיראות כמו אף אחד. או אולי נכון יותר לומר שרציתי, רק שלא היה לי כמו מי. לא רציתי להיראות כמו רוק האדסון וגם לא כמו ריטה הייוורת', או במונחים פחות תיאטרליים אבל יותר מדויקים לזמני ולמקומי במושב קטן בתחילת שנות השמונים – לא כמו ששי קשת וגם לא כמו שלומית אהרון (כי בואו נהיה לוקאליות וכנות לרגע, עאלק רוק האדסון). לפעמים רציתי להיות קאובוי, אבל היה ברור שהקאובוי שלי אינו דומה לבוקרים האחרים. מושאי תשוקה היו גם היו לי, וידעתי איך אני רוצה שהם ייראו, אולם עדיין לא מצאתי את הדימוי של איך אני עצמי רוצה להיראות, עניין חשוב וחיוני לכל הדעות בשביל ילדה ונערה מתפתחת.

אחר כך עברו הרבה שנים וקרו כל מיני דברים, ואז גיליתי, למשל, את ג'ק. ג'ק שמצולם על כריכת הספר "מחשבות מיניות", שבדמותו המעורטלת-מכוסה נתקלתי בתחילת שנות העשרים לחיי באנתולוגיה של צילומים לסביים לַפָּנִים. מיד רציתי להיראות כמו ג'ק, וכמו בוצ'יות ודייקיות אחרות שהכרתי בין דפי הספר המופלא ההוא. בהתלהבותי הרבה לגלות דימוי שיכולתי להזדהות איתו, בצורה כזו או אחרת, ראיתי בעיקר את מה שיש בו, את מה שלא היה לאחרים לפניו, והתעלמתי ממה שאין. כי הרי, בינינו, מעולם לא היו לי ולעולם לא יהיו לי ריבועים בבטן כמו לג'ק, גם בציצים הקטנים והנוחים שלו קינאתי עד מאוד, ואפו, הנרמז באופן חלקי מבעד לחולצה המכסה מחצית מפניו, אינו דומה במיוחד לאף היהודי שהורישו לי סבא וסבתא. ג'ק היא אולי בוצ', ואלוהים יודע עד כמה הבוצ'ים של העולם הזה יפהפיים ופלאיים בעיניי, אבל כמו דוגמנים רבים לפניה ואחריה היא גם רזה מאוד, לבנה מאוד, חלקה מאוד, מושא לקנאה ולחיקוי שממחיש את החסר לא פחות מאשר את מה שנמצא לי, סוף סוף, כשפגשתי אותה כדימוי.

Del LaGrace Volcano. Jax Revealed, 1991
Del LaGrace Volcano, Jax Revealed, London 1991

אמרתי קודם שאחר כך, אחרי שהייתי ילדה, עברו הרבה שנים וקרו כל מיני דברים. אחד הדברים שקרו, עדיין באותו מושב מצער בו גדלתי, קרה בסביבות גיל 15 נדמה לי. היתה זו אחת הלסביות הראשונות שראיתי אי פעם, בסרט "חלונות" של גורדון וויליס, שיצא בשנת 1980 אבל באורח פלא מצא את דרכו לערוץ הראשון בשעת לילה מאוחרת בתחילת שנות התשעים. התכוננתי לסרט מסיבה שאז לא היתה ברורה לי, כלומר גיליתי שהוא משודר וכשכל בני הבית הלכו לישון הלכתי חרש חרש אל הטלוויזיה בסלון וראיתי אותו, את הייצוג הלסבי הקולנועי הראשון שראיתי אי פעם; וזה לא היה מחזה נאה. כמקובל בקולנוע ההומו-לסבי של שנות השבעים והשמונים – או שההומו נרצח, או שהלסבית רוצחת. למי שלא מכירה את הסרט, אתקצר ואומר שכל האלמנטים המוכרים לנו מחיינו כלסביות מופיעים שם: הלסבית האובססיבית, שמפתחת תשוקה חולנית ומציצנית לשכנה הסטרייטית שלה, שולחת אליה אנס כדי שישמש פאלוס מחליף, כמו שקורה אצל כולנו, ובסופו של דבר יש בלש משטרה שמתאהב בסטרייטית, עוצר את הלסבית ומביא גאולה לעולם. היום זה די מצחיק אותי, אבל בואו נזכור שהייתי בת 15, באורות כבויים כדי שלא אתפס, ולבד מול המסך. לבד באמת, כלומר לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הסימבולי של אותם דימויים נעדרים. זה היה פחות מצחיק, אז, וכמחווה לנערה ההמומה שהייתי באותם רגעים אני אמנע כאן מכל אותן בדיחות על לסביות משוגעות שכולנו כל כך נהנות מהן ברגולאז'.

למה אני מספר את כל זה. אחד המאמרים היקרים ללבי בספר שלשמו נתכנסנו כאן הערב הוא המאמר הפותח אותו, "ממורביליה: לקראת היסטוריה של ברים", אותו קראתי מזמן בזכות ז'אן, שהראתה לי גיליונות של המגזין "תת תרבות" כחלק מתהליך החִבְרוּת הקווירי שלי.1 במאמר הזה עושה עמליה כבוד למוסד שגם לו היה חלק חשוב בחִברות של כולנו, ושבעצם כבר קצת נעלם מן העולם (לפחות כמוסד מכונן זהות). כמו שהיא כותבת: "עבורנו כלסביות והומואים, ברים ומועדונים הם יותר מסתם מקום לשתות בו בירה. הם גם יותר מסתם מקום לתפוס בו זיון. עבורנו, אלה הם מקומות שבהם זהותנו מתבררת, מקבלת אישור, מתעצבת […] הברים אינם יותר מסך כל הדברים שקרו לנו בהם, ואף על פי כן הם עיצבו אותנו – העניקו לתשוקותינו צורה ומסגרת, נתנו לנו מילים ודימויים לחשוב בהם את עצמנו".

התחושה הזו, של היעדר מילים ודימויים לחשוב בהם את עצמנו, והפלא המסעיר כשהללו סוף-סוף נמצאים לנו, מוכרת לרובנו כאן. מוכרת לנו באופן ייחודי כמי ש – בניגוד לקבוצות מיעוט רבות אחרות – לא גדלו בתוך קבוצת המיעוט שלהם, אלא מצאו אותה בשלב מאוחר יותר בחיים, בחרו לעצמם משפחה אלטרנטיבית, יחסי שארות ומעגלי סולידריות, לעתים נודו בידי המשפחה הביולוגית שלהם, וגם אם לא נודו ממנה, בכל אופן למשפחות של רובנו, אהובות ככל שיהיו, אין את ההיכרות העמוקה, הכאובה והמעצימה עם הזהות ועם מכלול החוויות הקוויריות שלנו. והחוויה הזו קיימת לא רק כשאנחנו ילדים ונערים, ולא רק לפני הרבה עשורים, היא נוכחת בגוף ובמרחב שלנו גם כשאנחנו כבר גדולים וסרקסטיים, ולא רק בדמות הערות שנזרקות ברחוב, אלא פעמים רבות גם בתוך בתינו, היא תופיע פתאום ותוזכר לנו בהבל פה כבד מצד אנשים ששוכבים איתנו או חברים במקום העבודה, והיא שוכנת בעצם בלב שלנו ונישאת איתנו לכל מקום, ככל שאנחנו עמלים לחתור תחתיה.

תשוקה לסבית (אילוסטרציה). מתוך "חלונות"
תשוקה לסבית (אילוסטרציה). מתוך "חלונות"

אז את כל זה אני מספר, ראשית – כדי להגיד כאן תודה, ולא רק בשמי, לעמליה, שהיה לה תפקיד מרכזי בייצור ובייבוא של המילים הללו, של הדימויים הללו ושל התפיסות הללו, שהעזה להיות שם ונאלצה בשל כך לעבור חוויות לא קלות, כמו למשל להיות הרבע הלסבי בפאנל בכנס הפמיניסטי באמצע שנות התשעים שעסק בספרות לסבית מקומית – חוויה קשה לכל אחת, אמיצה ככל שתהיה. תודה שסיפרת על הברים שבהם ביקרת בתור בחורה לסבית ובחור הומו ואיפשרת לי ולז'אן לחלוק בהתרגשות את העותק ההוא של "תת תרבות" ולהרגיש שיש לנו בו מקום, תודה שדיברת אפשרויות מגדריות אחרות, תודה שהראית ציצים של דייקיות בכל מיני פאנלים לסביים מרדימים שאליהם הלכתי לאורך השנים בעיקר מתוך תקווה לראות דייקיות וציצים של דייקיות, תודה שהיית לסבית במרחב הציבורי ותודה שהבאת לסביות למרחב הפרטי שלי. תודה בשם אותה ילדה שלא היה לה כמו מי להיראות ובשם הנערה שנחשפה לאיך היא, או מה שהיא אולי, נראית בעיני אחרים. ותודה גם לכל האחרות והאחרים שעשו במלאכה הקדושה הזו.

אבל יש עוד סיבה לכך שבחרתי לספר את הסיפורים האלה ולעסוק דווקא בשאלת הייצוגים והדימויים הנעדרים. עד כה התייחסתי בעיקר לעבר של הקהילה שלנו, כפי שמתבקש בבואנו לדון בספר בו מכונסים מאמרים מן העבר הזה, מאמרים שתיארו וגם ייצרו אותו. אבל לא פחות חשוב הוא העתיד. אחד הפרויקטים האפיסטמולוגיים (כמו שקוראים לזה באקדמיה) החשובים שעלינו ליישם, כקוויריות, כאקטיביסטיות, כפמיניסטיות, כבני אדם, הוא ההרחבה של גבולות השיח הקווירי אל עבר החלקים שעדיין פחות מיוצגים בו, ובעיקר למקומות שבהם מיניות ומגדר מצטלבים עם מעמד, הגירה, אתניות ולאומיות, או עם סוגיות של הגוף שפחות מיוצג בתוך המיינסטרים הקווירי (וכן, יש דבר כזה, "מיינסטרים קווירי"). הזכרתי חוויות אקראיות של חוסר ייצוג שלי גם מתוך סולידריות עם התחושה שתחוש כיום מישהי שמנסה לתת לעצמה מילים ודימויים לחשוב בהם את עצמה בבואה לקהילה הקווירית, ואינה מוצאת שם את עצמה; שאולי לא תמצא את עצמה גם בפאנל הזה, ההומוגני למדי. אני לא יכול ולא אמור לדבר בשם מישהי כזו, אני כן הייתי רוצה לראות אותה כאן ובכל מקום, מקבלת מרחב לייצג את עצמה ולדבר בשם עצמה. וזו המחויבות של כולנו שזה יקרה.

השיח על ייצוגים בקהילות אקטיביסטיות ופמיניסטיות נהיה לעתים קצת שטחי, מסמן וי יותר מאשר יורד לעומק החשיבות הפוליטית, ולעתים מסרס ולא קשוב. ככה זה כשנוגעים במקומות שכואבים ומתנגשים, המקומות שבהם אנחנו צמאים למצוא את עצמנו, את הדימויים לחשוב בהם את עצמנו. וכשזה נעשה במרחבים שאנחנו רוצות לזהות כ"בית", תחושת ההיעדר כואבת הרבה יותר.

הפרויקט הזה אינו רק מחווה נאצלת של פוליטיקלי קורקט נדיב ולבן. הרחבת גבולות הייצוג הקווירי אל נקודות מבט אלטרנטיביות, המבוססות בין היתר גם על מיקום חברתי שולי ומודר, חיונית לנו כדי להבין את עצמנו וחיונית לתיאוריה הקווירית כדי שתוכל להמשיך ולהתפתח.

עמליה עצמה היטיבה לתאר זאת במאמר "פרקטיקות של ידע ופרקטיקות של עצמי במרחב הקווירי", שמופיע בספר החדש, ובו היא כותבת: "הפרויקט הפוליטי של שחרור מדיכוי כולל בתוכו גם פרויקט אפיסטמולוגי. הוא מקפל בתוכו את ההנחה שידע הוא תלוי מיקום חברתי, ושמיקום חברתי שולי ומודר (במקרה שלנו החוויה הספציפית של ההומופוביה וההטרוסקסיזם) מעניק נקודת מבט שיכולה להוות בסיס לייצור של ידע אלטרנטיבי על העולם החברתי […] מיקום כזה מקנה גישה פריווילגית לתרבויות משנה, לשיחים קהילתיים, לאופני חוויה ולתצורות של סובייקטיביות שמצמיחים ידעים אלטרנטיביים, ומיקום כזה גם מצייד (לרוב) בעדשה שמאפשרת לראות מה מעניין או שונה או חדשני בתצורות התרבותיות הללו – דברים שעשויים לחמוק מעין שהתחנכה על האופטיקה המיינסטרימית".

ובכן, הדברים נכונים לא רק לגבי חוויית ההומופוביה וההטרוסקסיזם, אלא גם לגבי חוויות אחרות של מרג'ינליות בתוך הקהילה הקווירית ומחוץ לה, שיכולות לתרום לאופטיקה המיינסטרימית וההגמונית של הקהילות שלנו ושל השיח הקווירי את כל מה שעלול לחמוק ממנה. וכדי לרכך קצת את הכובד הפוליטי, יש לי גם סלוגן לקמפיין האפיסטמולוגי הזה: "להיות מוכפפת זה מדליק בסקס קווירי, אבל בשיח הקווירי – תנו למוכפפת לדבר".

ולסיום, ואם כבר נגעתי בנושא המרג'ינליות שבתוך הקהילות שלנו, אני רוצה לציין מה שקוראים אצלנו האשכנזים יארצייט חשוב שחל היום – 25 שנים למותו וגם למותה של דיוויין, הדראג קווין המיתולוגית, הקדושה האוהבת של כל מה שמגעיל ומושך בה-בעת, ומי שתמיד ואף פעם לא רצתה למצוא חן. וכפי שכותבת עמליה, בוצ'יות ודראג קווינז הן "סמל לכל מה שהוא שנוא ומבוזה בזהות ההומוסקסואלית מצד אחד, וסמל למחויבות לזהות הזאת ולאתוס של פתיחות ונראות מצד שני".2

דיוויין מתה דווקא בעיר הכוכבים לוס אנג'לס, ולא בעיר הפועלים בולטימור, ב-07.03.1988. באופן אירוני – או אולי מכוון, קשה לדעת אצלה – היא נפחה את נשמתה שעות ספורות לפני שהיתה אמורה להיבחן לתפקיד לא בדראג, בתור דוד ששמו אוטו בתוכנית הטלוויזיה המצליחה Married with Children, נשואים עם ילדים. יהא זה לקח חשוב בשביל כולנו: במקום שבו אנחנו מחליטות להיכנע למיינסטרים ולהטרונורמטיביות, במקום הזה אנחנו מתפגרות. תודה.

הדברים המופיעים כאן נאמרו בערב לכבוד יציאת ספרה של ד"ר עמליה זיו, "מחשבות מיניות" (הוצאת רסלינג). תודה לעמליה זיו על ההזדמנות לדבר בערב הזה ועל עוד כל מיני דברים שפורטו לעיל.

————————————————————————————————————-

1. נעשה כאן עוול היסטורי שהובא לתשומת לבי רק אחרי ההרצאה: התברר כי מי שהביאה לז'אן את הגיליונות הנזכרים של "תת תרבות" היתה למעשה ז'קלין פערל האגדית, והיא זו שהרהיבה עוז לרכוש את המגזין האסור במציאות הלסבופובית בה אנו חיות. בכך שלא ציינתי את תפקידה החשוב יוצא שגם אני, בשוגג ובבלי-דעת, תרמתי למחיקה המתמשכת של פמיות בשיח הקווירי. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לתקן את ההשמטה החמורה הזו.

*

2. במאמר "הלסבית הגברית המיתולוגית, פרק ב': אחרות מגדרית, זהות וקהילה ב'באר הבדידות' ו'סטון בוצ' בלוז'", שגם הוא מופיע בספר "מחשבות מיניות".
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אנרכופאנק במיל'

    הללויה