למען ידע העולם שפעם חי אדם בשם קַה-גֶה-גַ-גַה-בּאוֹ

מתוך "צ'יף אינדיאני", 1847: האוטוביוגרפיה הראשונה שנכתבה בידי אמריקאי ילידי שגדל בתרבות שבטית מסורתית, וראתה אור לאחרונה בעברית בהוצאת נהר. לכבוד שבוע הספר
ג'ורג' קופוויי (קַה-גֶה-גַ-גַה-בּאוֹ)

פתח דבר

מציג אני את חיי לציבור ביִראה עמוקה ולאחר הפצרות ממושכות של חברים רבים. אני אינדיאני, והיטב יודע את הקשיים שעִמם עליי להתמודד כדי לרכוש את לבו של האדם הלבן. עם זאת, מטרה נעלה דוחקת בי, והיא שעל סמך חיי שלי אוכל להציג את חיי בנֵי ארצי המסכנים בהווה ואת הצפוי להם בעתיד– בתקווה שידידי האנושות יכולים עדיין להפנות את טוּב לִבם ומרצם למי שהיו פעם נסיכי הארץ שהאדם הלבן חי בה – ולעזור להצילם מקבורה לא נוצרית בטרם עת.

הוספתי התייחסות לכמה מהצ'יפים החיים החשובים; למיסיונרים העמלים בקרב בני עמי; להיקפה של העשייה המיסיונרית; ופנייה לכל מי שרווחת הגזע האינדיאני מעסיקה אותו.

אם אך אזכה לראות את היום שבו יהיו בני עמי מאושרים ומצליחים אשמח שמחה גדולה וממושכת; יותר מפיצוי יהיה בכך על המצוקה הגופנית והנפשית שידעתי בשתים עשרה השנים האחרונות. סִסמתי היא – "בני עמי המסכנים".

בכל דרכיי הנפתלות ניסיתי לכוון לטוב. אני מודה לחבריי על המתנות הנדיבות ועל איחולי הלב; אך בה במידה, ואף יותר, נותר עוד להשיג.

התפלל עלינו – שהדת והמדע יובילו אותנו לתבונה ולמידה טובה; שנלך בדרכיו של האדם הלבן הטוב, אשר כעיט גם הוא בונה את קִנו בקצה של סלע גבוה – המדע; שניטע בינה בילדינו ונכוון דעתם אל האל. עזור לנו, הו עזור לנו לחיות – ולמֵד אותנו למות מוות נוצרי, שיתערבבו נשמותינו עם המבורכים ממעל.

אל הקורא

יהיה זה יומרני מצדו של מי שזה לא מכבר חולץ ממצבו הפִּ­ראי, ומאז למד בבית ספר שלוש שנים בלבד, להוציא לְאור העולם יצירה כלשהי בלי כל עזרה. שנים ספורות בלבד עברו מאז התחלתי לדבר אנגלית. הזדמנות לא צפויה זומנה לי למסור את כתב היד לחבר והוא תיקן באדיבותו את כל שגיאות הדקדוק הרציניות אך לא נגע כלל בקלות שבהן, כדי שסגנון הכתיבה האישי שלי יוצג באופן נאמן ככל האפשר. הציבור ואנוכי חבים לו רבות על עזרתו הנדיבה ונתונים לו רגשי תודתי העמוקים ביותר. הלשון (חוץ מכמה משפטים קצרים), המתכונת והארגון – כולם שלי; ואני נושא במלוא האחריות לכל הנאמר ולכל הליקויים שנותרו. עבודתי נשלמה עתה, והיטב מודעים לי הפגמים הרבים שאפשר עדיין למצוא ביצירה. לא העליתי בדעתי שיהיה עליי להתמודד עם מכשולים כה רבים. לכל אורך הדרך הרגשתי כמה קצרה ידי וכמה לא אצלח למשימה שכזאת. עם זאת, כולי תקווה שהקורא הנדיב יכסה במעיל הצדקה על השגיאות השונות. גֵר אני בארץ נוכרייה! פעמים, כשהשמש שוקעת בשמי המערב אני זוכר את ביתי הישן; לבי מתגעגע אל אהוביי מימים אחרים והדמעות שוטפות כגשמי הקיץ. כמה הולם לִבו של הנודד, עולה הרגל, לאחר שנות היעדרות ארוכות, וכיצד דומעות עיניו שעה שהוא זוכה לראות את גבעות הולדתו ונזכר בזמנים בהם נשק את שפתי אמו, או אחותו, הקרות עתה במותן. אם אוסיף לחיות, עוד אדע הנאה כאובה זאת. "ברוך האל, שעד הנה עזרני".

יולי 1847

ג'ורג' קופוויי. צילום: United States Library of Congress
ג'ורג' קופוויי. צילום: United States Library of Congress

פרק 1

כל נוצרי שישמע את סיפורו של מישהו שמוצאו מגזע אומלל זה הקרוי אינדיאנים ירחם ללא ספק על בני עמי המסכנים. אוהב האנושות ישמח לראות שהגזע האיתן לשעבר יכול ליהנות מחיי ברכה.

מה שהיה בלתי אפשרי – או נחשב כך על כל פנים – מתברר כאפשרי על סמך ניסיוני. בחנתי מקרוב הרבה אנשים ודברים סביבי; ואולם, לצערי, אני חושב שלא ניצלתי כראוי את ההזדמנויות שנקרו בדרכי. יודע אני רק מעט אפוא – אבל הו, כמה יקר מעט זה – תאבד ימיני ולא יילקח מעט זה ממני.

אהבתי את היער ואת הציד. הדבר היה טבוע בי ורק בו התהללתי. תבונת האותיות הייתה בי, אך ישֵנה הייתה, עד שהפציע שחר הנצרות והעיר את שנת הנפש אל פעולה ומעש.

כפי שתראו, שירתּי את האלים הדמיוניים של אבי העיוור והמסכן. מוקדם אף מאוחר יצאתי לדרכים בחיפוש אחר ברכת הרוחות,1 שהיו, כך נאמר, רבים מספור ומילאו את היקום. השכם עם שחר צפיתי בעליית הארמון של "הרוח הגדול" – השמש – הוא, כך נאמר, ברא את העולם.

מוקדם ככל שזיכרוני מגיע לימדו אותי שלהיות לוחם וצייד טוב זאת מתנה מהרוחות וחלק ניכר מזמני ניסיתי למצוא חן בעיניהם. על ראש ההר, או בעמק, או לאורך הפלג חיפשתי רמז כלשהו שהשאירו עבורי הרוחות ששכנו ברעש מפל המים.

קולו של הרוח הזועם בעננים המתקבצים הפחיד אותי. חרד התבוננתי לראות בחטף את כנפי "הרוח הגדול" שכרך עצמו במרוץ עננים שחורים ולבנים – שכנפיו השיבו רוח על הארץ וכופפו את עצי המחט הגבוהים שנקרו בדרכו – שרכב על גבי ציקלון וסופה וקטם את העצים משורשיהם הסבוכים – שסילק אלים אחרים מדרכו – שהניס את הרוח הרע מפני הארץ אל מחילות תהום. אך היה הוא רוח נדיב. אבי לימד אותי לכנות רוח זה "הרוח הטוב",2 שכן אבותיו לא לימדו אותו כינוי אחר לרוח זה שברא את הארץ המגוונת והחיננית. את טוב לבו ראיתי בפלגים הזורמים למען ירוו החיות צימאונן ויחיו הדגים; הארץ שפעה פרי מכל עבר. כל שראיתי אמר בחיוך: "הרוח הטוב ברא אותי".3

היכן הוא? אבי הצביע על השמש. מה רצונו בנוגע אלי ולשאר בני הגזע האינדיאני? על שאלה זאת איש לא יכול היה לענות, עד שקרן שמש האירה דרכי ממעל, דרכי החשוכה עד מאוד, ולראשונה ראיתי שיש שמים אמִתיים – לא בשמש השוקעת במרחק, בְּמקום שהאינדיאני מצפה למנוחתו, מקום משכן לרוחו – אלא בחיק העליון.

סקרתי את חיי כספן על פני האוקיינוס הרחב, ללא מצפן, שעה שהוא מחפש בשמי הליל החשוכים את כוכב הצפון; וכשעינו מוצאת את מבוקשה הוא עושה דרכו במים סוערים, עת זעם משברים מטיל אותו אל סף מלתעות מוות, עד הגיעו לחוף מבטחים. היטלטלתי בין תקווה לפחד בחיים אלה; אור כוכב לא האיר את דרכי, עד שאנשי האלוהים הראוני כוכב במזרח עולה בשיא תפארתו ותהילתו. אני הייתי כוכב בית לחם.

יכול אני עכשיו לומר בלשון המשוררים:

על שאון גלים הפלגתי פעם,
געש הים, החשיך הליל,
פער הים את פיו, קול רעם
בספינה טרופה יילל.
אכן, תקוותי לשיר יום אחד במחוזות האושר:
היה הוא לי מדריך, ואור, הכול!
ביד רמה גירש ייאוש ודאבה;
בין משברי סופה מצא דרכו,
אותי הוביל לנמל שלווה.4

איני יכול להתגאות במקורות כתובים בבואי לספר את ההיסטוריה של אבותיי, אבל אני יכול לחשוף את הצבור בזיכרוני זמן רב ולהציגו ברבים. כך, כאשר אלך "בדרך כל הארץ", הדרכים הנפתלות והייחודיות שעשיתי יהיו יותר מאזהרה לאחרים, אכן, אולי אף יעוררו בהם אמונה בדרכי האל. ולא רק אזהרה ואמונה: למען ידע העולם שפעם חי אדם בשם קַה-גֶה-גַ-גַה-בּאוֹ שעה שיקראו אנשים על הצער ועל השמחה שידע בחייו.

הורי היו בני האוגֶ'בּוָוה,5 אומה שחיה על גדות אגם מצפון לקובורג, העיר השוכנת לחוף ימת אונטריו, מערב קנדה. היה זה אגם רייס. אורז פראי היה שם, והרבה חיות בר ממינים שונים. לפני שהלבנים ביראו את היערות שם שכנו האייל והדוב…

אבי ואמי למדו את הדת של בני עמם. אבי היה לאיש רפואות בשנות חייו המוקדמות ונשא עמו תמיד את ציוד המלחמה – על פי רוב, סימן למנהיגים שבקרבנו. הוא היה צייד טוב לא פחות מאחרים. בודדים הביאו יותר פרוות ממנו באביב; כל אביב הם שבו משטחי הציד. כל אחד מבני האוג'בווה תבע חזקה – והוא תובע גם היום – על שטחי ציד, על נהרות, על אגמים ועל נפות ארץ שלמות. איש לא צד בשטחי רעהו. שטחו של אבי היה המזלג הצפוני של נהר טרֶנט, מעל אגם בֶּלמונט.

אב סבי היה הראשון שהעז להתיישב באגם רייס, לאחר שבני האוג'בווה הביסו את בני היורון, שישבו בעבר סביב כל האגמים במערב קנדה ובכפר הגדול שבראש הגבעה של חוות אנדרסון (שלאחר מכן יושב על ידי בני האוג'בווה) – שנוף מרהיב של האגמים והארץ סביב נשקף ממנה.6 הוא היה בן שבט הקריין,7 כלומר, העגור היה הטוטם – מגן האבירים – שלו; עכשיו הוא הטוטם של הכפריים, חוץ מאלה שהצטרפו אלינו מאוחר יותר, מכפרים אחרים, דרך נישואין; היה חוק שאסר נישואין בין מי שהיה להם אותו טוטם, שכן כל אלה החשיבו עצמם קרובי משפחה. בוודאי היה הרפתקן נועז – לוחם – שכן איש לא היה מעז להתיישב במקום שזה עתה גירשו ממנו את בני היורון, שהוכו ונדללו בידי בני האוג'בווה, אלא אם כן היה גיבור גדול. סופר עליו שחי בסביבות איי אגם רייס, מתחבא מפני האויב כמה שנים עד שאחרים הצטרפו אליו, אז הקימו יישוב על אחד האיים. בוודאי היה צייד דגול, שכן היה זה אחד הדברים שדחפו אותו לצאת לדרך, שהרי ללא ספק היה שם שפע של חיות בר מכל הסוגים. בני האוג'בווה מכונים, כאן ובכלל, בני מסיסוגווה,8 בגלל שבאו ממקום שנקרא מה-סיי-סה-גינג,9 בקצה העליון של ימת יורון שעה שאתה עושה דרכך למפלי סאלט סנט מארי.

כאן חי חיי סכנה – חייו בידיו – ובלבו הידיעה הקשה שהוא מצוי בארץ העצמות, בלב הקדרות, שעטפה את הכפר ההומה והשמח לשעבר של בני היורון; כאן נחו עצמותיהם, פזורות סביב אוהלו; כאן צלצלה בין העצים קריאת הקרב של בני היורון, הדהדה לאורך ערוץ הטרנט, ועתה זרועותיהם השריריות מוטלות על תגיהן ועל כלי הקרב בקבר משותף ליד מעונו של כבודו פיטר אנדרסון. תל קבריהם הוא כל שנותר מֵאומה חסונה-לשעבר זאת; עצמותיהם, קני רובים, טומהוקס, חניתות קרב, סכינים חדים – אלה עדיין כאן. כל זה קרה בוודאי מעט לאחר ההתיישבות בקוויבק.

שבט הקריין הפך לבעליה היחידים של נחלה זאת מאדמת האוג'בווה; צאצאיו ימשיכו לענוד את הסימן המייחד אותם; למעט מקרים מועטים, הצ'יפים הם בני שבט זה.

סבי חי כאן בערך בתקופה זאת והיו לו כמה מפגשים ידידותיים עם הלבנים. אבי למד כאן את המנהגים, המסורות והפולחן של האומה. הוא ואחרים הכירו את המתיישבים הלבנים הראשונים ונהגו כלפיהם תמיד בידידות. אני זוכר את סבי לוחץ את ידו של האדם הלבן, והאדם הלבן אומר ברוב ידידות: "שתה מעט ויסקי." כאשר ראה סבי שהם רעבים, הציע אוכל; אחדים, שהעריכו את טוב לבו, השיבו לו כגמולו לאחר שהיו לחוואים מצליחים.

אמי הייתה בת שבט האיגְל. היא הייתה אישה חכמה. כציידת לא נפלה מכל אינדיאני אחר; כמוהם יכולה הייתה להיטיב לירות באייל ובברווזים העפים. הטבע העניק לה הרבה, שכן הייתה אישה פעילה. היא הייתה נקייה יותר מרוב הנשים בשבט בזמנים ההם. היא זכתה לראות את היום שבו נטבלו רוב ילדיה לאל הנוצרי; היא עברה שינוי, וחוותה את מקומו של האל בחיי אנוש, שכן ידעה את ברכת האל בהנאות היום-יום. אשוב ואספר עליה, על חייה ועל המוות המאושר שידעה.

אבי עדיין חי. גילו בין שישים וחמש לשבעים, והוא אחד הצ'יפים של הכפר האינדיאני רייס לייק. לפני שהקדיש את חייו לאל אהב את מי-האש; עתה הוא נהנה מחיי הדת ושמח בחלקו בלי הרוק של השטן – הוויסקי. ללא הנצרות וחסד האל שקנה את לבו, היה ראשו מוטל זה מכבר מתחת לעלוות החורש ואני, בעודי ילד, הייתי נותר יתום. אך לאלוהים תהילה על גאולתו במועד.

ברור אפוא שאיני יכול להתרברב בהורות משובחת, או להעיד שמוצאי בלוחם ידוע מימי עבר; די באמור לעיל. אבותיי סבלו רבות והיו מי שהשתלטו ראשונים על אדמות היורון.

נולדתי במרחביו הגדולים של הטבע! העצים לבדם נתנו מחסה לאיברי הרכים – רק השמים הכחולים כיסו עליי. אני אחד מבניה של הבריאה; תמיד הערצתי אותה; היא תהיה תהילתי; תווי פניה – גלימותיה, והזר שעל מצחה – עונות השנה – אלוניה הרמים, והמינים ירוקי-העד – שערה – תלתליה הנופלים אל הארץ, כל אלה מעצימים את אהבתי המתמשכת אליה. בכל פעם שאני רואה אותה מתעוררים רגשות הנאה בחזי, רצים ומתפרצים כגלים על חוף האוקיינוס, בתפילות הלל אל האחד שנתן אותי בידיה. אומרים שנהדר להיוולד בארמון, מוקף בעושר, אך להיוולד במרחביו האדירים של הטבע נהדר פי כמה!

נולדתי בסתיו 1818, ליד שפך נהר טרנט, הקרוי בלשוננו סַה-גֶה-דַה-וֶוה-גֶה-וַוה-נונג10 כשהוריי באו להשתתף בחלוקת המתנות השנתית של הממשלה לאינדיאנים. הייתי השלישי; אחי ואחותי הבוגרים כבר מתו: אחי מת בלי ששמע על המושיע, אבל אחותי ידעה את כוחו של חסד האהבה של האל. אח אחר ושתי אחיות חורגות עדיין חיים.

אני זוכר את העצים הגבוהים ואת היערות החשוכים; הביצה הסמוכה שם שר הגִדרון בקול כה ערֵב לאחר שקיעת השמש במערב, אפיקו הרחב של נהר טרנט, ניתור הדגים והמיית הזרמים המהירים במעלה הנהר. כאן ראיתי לראשונה את האור; מחסה נפול מעט, עשוי מינים של ירוקי-עד וכמה גחלים כבויים, שרידי המדורה שהפיצה חום נעים סביב – אלה בלבד ציינו את המקום. בפעם האחרונה שביקרתי שם, לא נותר דבר מלבד מוטות לייבוש פרווה תקועים באדמה, נטויים בשל הרקב. האם מקום יקר זה, הנצבע מחדש בירוק על ידי דמעות הזיכרון, קוסם פחות מארמונות שנסיכים נולדים בהם ואינו מקודש כמוהם? אתהלל יותר במקום לידה זה, חופת השמים מעליי, וזרועות הענק של עצי היער כמחסה, מאשר בארמונות שיש ניצבים על עמודי זהב! הטבע יישאר הטבע, בעוד ארמונות יירקבו וייהרסו. אכן, מפלי הניאגרה יישארו מפלי הניאגרה עוד אלפי שנים! הקשת בענן, זֵר למצחה של הבריאה, תישאר כל עוד השמש ישנו והנהר זורם! יצירת האמנות, עמידה ככל שתהיה, לאטומים תתפורר.

את הוויגוָום שלנו נשאנו עמנו לכל מקום. כך היו בונים אותו: חותכים מוטות באורך חמישה עשר רגל בערך, שלושה מהם מחודדים בקצה; תוקעים באדמה במרחק מה זה מזה וקצותיהם האחרים נפגשים למעלה, ומחזקים אותם בקליפת עץ. אז חותכים מוטות אחרים בצורה מעוגלת ואותם מצמידים סביב לראשונים, ואז מכסים בקני סוף קלועים, או קליפת שַדָר תפורה, אך משאירים פתח עליון כדי שהעשן יוכל לצאת. עורות בעלי חיים הם כיסוי לפתח המשמש דלת. המשפחה יושבת ברגלים משוכלות על מחצלות. בסתיו ובחורף היו האוהלים על פי רוב מוגנים יותר נגד הגשם והקור. אמי נשאה עמה תמיד את כיסוי הוויגוום שלנו כשהלכנו ביערות. בקיץ היה קל יותר ונעים יותר לנוע ממקום למקום. בקיץ השתמשנו בסירות קאנו עשויות עץ שַדָר ובעזרתן היינו נעים ממקום למקום במהירות ובקלות. בחורף נשאנו הכול על גבנו. הכרתי אינדיאנים שסחבו אייל זכר בוגר על גבם. אם אינדיאני יכול להרים את משאו מהקרקע בעזרת זרועותיו, זה מטען ראוי – לא כבד מדי ולא קל מדי. פעם סחבתי מאה תשעים ושש יחידות קמח, שנים עשר פאונד תחמושת, חמישה פאונד קפה וקצת סוכר לאורך רבע מייל ללא מנוחה; הקמח היה בשני שקים. זה היה כבד מאוד. הדבר אירע כשהייתי עם המיסיונרים במערב, כשהיינו צריכים לשאת את הציוד ואת הסירות על גבנו.

בתי הקיץ שלנו דמו לאלה שבגינות הלבנים, אלא שהשלד היה מכוסה קליפת עץ.

שטחי הציד של האינדיאנים היו מוגנים על פי דין – בתוקף חוק הנהוג בקרב האינדיאנים. אסור היה לצוד בשטחו של הזולת ללא הזמנה או אישור. אם מישהו חצה את גבול שטח רעהו, כל חפציו נלקחו ממנו לבד ממעט תחמושת, אבקת שרֵפה במידה שתספיק לו בדרכו היישר לביתו – רובה, טומהוק וסכין. כל הפרווה ויתר חפציו נלקחו. אם נתפס שוב חוצה את הגבול, נלקח ממנו הכול למעט אוכל שיספיק לו עד שיגיע לביתו. ואם חזר על כך, היה הדבר מדווח לאומה, או לשבט, והם שטיפלו בעניינו. אם עדיין סירב לציית היה מגורש מהשבט.

שטח הציד של אבי היה בקצה נהר קרואו,11 התפצלות של נהר טרנט, צפונית למחוז פרינס אדוארד, קנדה מערב.12 לנהר שתי התפצלויות – אחד שייך לג'ורג' פודש13 – מהצ'יפים החשובים של האומה, האחר של אבי; ונהר קרואו שייך לצ'יף אחר ששמו ג'ון קרואו. במשך המלחמה האחרונה כמעט לא צדו או דגו האינדיאנים קרוב לשש שנים, וכשהסתיימה תקופה זו היו כמויות גדולות של בונה, לוטרה, חורפן, שונר, דגים וכיוצא באלה.

שטחי ציד אלה שופעים נהרות ואגמים; פני הארץ ביצתיים וסלעיים; האייל והדוב מצויים בשפע ביערות אלה; חלק מהטריטוריה שסביב נכללת בשטחים. בשנת 1818 העבירו בני עמי 1,800,000 אקר משטחים אלה לידי הממשלה הבריטית. תמורת איזה סכום, אתה שואל? תמורת 2,960 דולר לשנה! איזה סכום עצום ברוח הנדיבות הבריטית!

חלק ניכר מפנים הארץ עדיין לא נמכר, ואני מקווה שהמשקולות יוסרו מעיני בני ארצי המסכנים כדי שיראו איך שודדים אותם, לפני שימסרו ולו שעל נוסף.

מנהרות ומאגמים אלה באות הפרוות הטובות ביותר בקנדה מערב. קניינים של פרוות רוכשים כאן כמויות נכבדות. מכאן נשלחות הפרוות לניו יורק או לאנגליה. וכל זמן שהפֵּרות בשפע, גם הדובים בשפע, וממשיך ציד הדובים. לפני שהגיעו הלבנים, עורות בעלי חיים אלה שימשו לכסותנו; עתה הם נמכרים במחיר שלושה עד שמונה דולרים ליחידה.

אבי לקח עמו בדרך כלל משפחה או שתיים כאשר יצא לצוד; כולם צדו, ואת הציד אחסנו במשותף עד האביב (שכן לעתים קרובות היו בחוץ כל החורף), אז חילקו אותו.

ציף אינדיאניצ'יף אינדיאני: סיפור חייו

ג'ורג' קופוויי

תרגם מאנגלית: שחר ברם

נהר ספרים

175 עמ'

—————————————————————————————————————————
1 Mon-e-doos
2 Ke-she-mon-e-doo
3 Ke-she-mon-e-doo nin-ge-oo-she-ig
4 קופוויי מייחס את השיר ל"משורר סקוטי".
5 Ojebwa
6 בני האוג'בווה דחקו את בני האירוקווה (Iroquois) מדרום אונטריו בשנת 1700 בערך.
7 Crane
8 Massissuagays
9 Me-sey Sah-gieng
10 Sah-ge-dah-we-ge-wah-noong
11 Crow
12 השם "קנדה מערב" מתייחס לגבולות קנדה בתקופתו של קופוויי, כלומר מחוז פרינס אדוארד באונטריו של היום.
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.