• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

"עניי עירך קודמים" משמע ויתור על פריבילגיות

אריאל הנדל ממשיך את הדיון שהחל יובל אילון ברעיון היהודי של "עניי עירך קודמים", מציב את המושג בהקשר הופעתו ומסביר מדוע לעזור לעניי עירך אינו מעשה מובן מאליו, מתבקש ופשוט, אלא למעשה זהו אתגר קשה יותר מאשר לעזור לאחרים רחוקים
אריאל הנדל

במאמר מעמיק באתר זה, הראה יובל אילון כיצד משמשת התיבה "עניי עירך קודמים" כהצדקה לקידוש גבולות הזהות היהודית, תוך דחיקת כל מי שאינו משתייך לקולקטיב אל מחוץ לגבולות העניין, הדאגה והסיוע. באופן זה, בעיות הפליטים, מהגרי העבודה והפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים הופכות למשנִיות ביחס לאלה של היהודים בשכונות דרום תל אביב או ביחידות הצבא בשטחים. המשמעות שמקבל הביטוי בפועל היא: "כל עוד ישנם עניים בעירך (ותמיד יש), אל תתעסק בעוניים של אחרים".

בלי להיכנס לשאלה "למה התכוון המשורר" – דהיינו למה כיוונו מחברי התלמוד הבבלי כשקבעו כי עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת – אני מבקש להציע קריאה פוליטית, הטוענת כי אין מדובר בהעדפה של קבוצה נתונה מראש (עיר, עם, לאום) כי אם בדרישה לאחריות מוסרית תוך זיהוי תהליכי עומק חברתיים וכלכליים. ההצעה מתבססת על שתי הנחות: הראשונה היא שמערכות כלכליות הן סגורות ביסודן ומעודדות צבירת הון, כך שהרווח של האחד הוא במשתמע הפסדו של האחר; השנייה היא שקל יותר לעזור לאדם רחוק מאשר למישהו שנפגע ממעשה שלך עצמך.

"עיר לכולנו"?

מערכות כלכליות הן פחות או יותר סגורות, והמשאבים וכמות הכסף בהן מוגבלים (גם אם לא בהכרח סופיים). ההון זורם מצד אחד לצד שני, ובסופו של יום הרווח של אדם אחד הוא במשתמע הפסדו של אדם אחר. גם כשהעוגה כולה גדלה, במה שמכונה "צמיחה", ידוע לכל שאין הגידול מתחלק בצורה שווה, אלא זורם ברובו המוחלט לשכבות המבוססות יותר מראש.

כך, לדוגמה, בין השנים 1979 ל-2009, 36% מהגידול בהכנסה של אזרחי ארצות הברית עבר למאיון העליון. השכר הריאלי באותן שנים עלה בכ-50%, אך בחינה מדוקדקת מראה ששכר החמישון התחתון לא עלה כלל, זה של מעמד הביניים עלה ב-0.7% בלבד, ואילו שכר המאיון העליון עלה בין 1974 ל-2007 ב-700%. בישראל, מראה דו"ח של מרכז אדווה, גדלה ההכנסה הלאומית בעשור 2001-2011 ב-35%, אלא שבעוד שחלקם של העובדים גדל ב-23%, זה של המעסיקים גדל ב-85%. לפי נתוני מנהל הכנסות המדינה, המאיון העליון בישראל ריכז בידיו בשנת 2010 14.1% מכלל ההכנסה במשק – גידול של 34% בתוך חמש שנים בלבד. ישראל היא כיום המדינה הענייה במערב, אך מתהדרת בשיעור מיליונרים ביחס לגודל האוכלוסייה שהוא מהגבוהים בעולם. בבחינה גלובלית, המאיון העליון של בעלי ההכנסות מחזיק ב-39% מסך ההון הפרטי בעולם.

העלייה בהכנסות של המעמדות הגבוהים מתרחשת בזמן של מעבר גלובלי מעבודה מאורגנת למיקור חוץ ולעובדי קבלן לא מאורגנים, התייקרות של מוצרי יסוד, הפרטה של שירותי מדינה שונים המטילים עומס כלכלי על האזרחים המוחלשים ועוד. עושרם של טייקונים רבים נובע מיכולתם להעלות מחירי מוצרים ולכופף עובדים וספקים. ברור אם כן, שבזמן שהעשירים מתעשרים, עוניים של העניים מעמיק, ושתהליכים אלה קשורים בקשר סיבתי.

ההבנה שמדובר במערכת ושישנו קשר סיבתי בין התעשרות והתרוששות, היא שעומדת לטענתי בבסיס המשפט "עניי עירך קודמים". בכלכלה הבבלית של המאות הראשונות לספירה, העיר הייתה היחידה הכלכלית העיקרית. רוב המסחר והפעילות הכלכלית התנהלו במסגרת הגיאוגרפית של העיר. אליה הגיעו האיכרים מהכפרים כדי למכור את תוצרתם, בה היו מלווי הכספים ומנסחי ההסכמים ובה ישב הכוח האדמיניסטרטיבי ששמר על הסדר הכלכלי, הכריע במחלוקות ואכף את החוזים. רק מעט מזעיר מהפעילות הכלכלית חרג מתחומי העיר והמחוז. לכן, הנחת היסוד של קובעי הכלל התלמודי הייתה שאם בעיר ישנם עניים הרי זו אחריות, לפחות חלקית, ואולי גם לא-מודעת, של בעלי האמצעים. לא מדובר באחריות פילנתרופית לעניי העיר אלא באחריות של ממש, המניחה שהצבר ההון אינו שוויוני ושיש לפצות קודם כל את נפגעי פעולותיך שלך.

 Sassetta, St. Anthony Distributing His Wealth to the Poor, detail, 1440. Sienese painter.
Sassetta, St. Anthony Distributing His Wealth to the Poor, detail, 1440. Sienese painter

אילון כותב כי "'עניי עירך קודמים' הוא עיקרון מוסרי מובן מאליו […] במשמעותו הסבירה, העיקרון אומר שבתנאים דומים, חובתו של אדם לילדיו קודמת לחובה לטפל בזרים, או שחובתה של מדינה להגן על עצמה קודמת לחובתה להגן על מדינות אחרות, וכיו"ב". במילים אחרות, הוא פונה אל רגש פוזיטיבי של מסגרות נתונות מראש (משפחה, מדינה), שבו ברור כי החובה הפנימית, כלפי חברי הקהילה, גוברת על החובות כלפי מי שמצוי מחוץ לה. אולם, בשונה מכך, המטרה בכלל התלמודי היא לטעון שהחובה אינה כלפי קהילה-נתונה-מראש, כי אם כלפי קהילת אד-הוק, הכוללת את מעגל ההשפעה של פעולות קונקרטיות.

העיר, לפיכך, אינה מסגרת גיאוגרפית או קהילתית (שאפשר להתיק למשפחה, לעם או למדינה), כי אם מסגרת תפקודית, המוגדרת לפי מעגלי ההשפעה של פעולות כלכליות ואחרות. בתקופת התלמוד, היחידה התפקודית הייתה העיר. היום ניתן לדבר על מדינה כיחידה הכלכלית הבסיסית, זו שבה התעשרותו של האחד באה על חשבון האחר ולכן מייצרת כלפיו מחויבות, אבל גם על קהילות אד-הוק אחרות: הבנק יוצר סביבו קהילה של בעלי חוב; חברה בינלאומית יוצרת קהילת מנוצלים בארצות שונות, ומסוגים שונים (נשים בסדנאות יזע הן קהילה אחת; מחזיקי אג"ח שספגו "תספורת" הם קהילה שנייה וכו'); הכוח המדינתי מייצר סביבו קהילה של נפגעים ממדיניותו בתוך הגבולות המוכרים ומחוץ להם.

לכן, הבנק מחויב קודם כל לאלה הנפגעים מפעולותיו, הם "העיר" שלו, ולא העיר הפיזית שבה ממוקמים משרדיו. "העיר" של התאגיד הבינלאומי שוכנת בסדנאות היזע בסין ולא במטה החברה בניו יורק, ולפיכך הוא מחויב באחריות לעובדיו הישירים והעקיפים לפני שהוא תורם לעניי עירו הפיזית. הפלסטינים בשטחים, המושפעים באופן ישיר ממדיניות ישראל וצבאה, הם "עניי עירם" של אזרחי ישראל לא פחות מתושביה היהודים של שכונות דרום תל אביב, מפני שהצבעה למפלגות מסוימות פוגעת בשתי האוכלוסיות. לפעמים החובה המוסרית אכן תהיה כלפי עניי העיר הפיזית או כלפי חברי הקהילה הלאומית, אך היא אינה חייבת להיות כזו. הרעיון המרכזי הוא שמדובר באחריות ולא בפילנתרופיה, ושהחובה המוסרית אינה כלפי קהילת הדומים – אני, המשפחה, העיר, העם, המדינה – אלא כלפי קהילת הנפגעים. ככל שהכלכלה והכוח מתרחבים, היחידה התפקודית מתרחבת אף היא וחוצה גבולות עירוניים, ולעתים אף מדינתיים. להצבעה לכנסת הישראלית יש השפעה על תושבי השטחים הכבושים, ולהחלטות של הממשל האמריקני יש השפעה על אפריקה ועל המזרח הרחוק. זו המשמעות של הדרישה לדמוקרטיה עולמית: one man one vote, לא לפי גבולות טריטוריאליים אלא לפי היגיון הקובע שיש לתת את הזכות להצביע לכל מי שעשוי להיות מושפע מהחלטות הגוף הנבחר.1

טוב עני רחוק

הטענה השנייה שלי היא, שבניגוד להנחה האינטואיטיבית, דווקא קל יותר לעזור לעניי עיר אחרת מאשר לעניי עירך. בכך אני מבקש לטעון שההוראה התלמודית אינה מיועדת לומר את המובן מאליו, ולהקל על האדם תוך הצדקת מה שממילא היה נוטה לו (כפי שקורה בשיח הציבורי בארץ, המשתמש ב"עניי עירך" כדי להצדיק מדיניות מרחיקת זרים), אלא להפך – לכפות על האדם חובה מוסרית, גם אם היא קשה לו יותר. אבקש לחדד נקודה זו באמצעות שתי הבחנות בין האתי לבין המוסרי. האחת נעשתה על ידי אבישי מרגלית, השנייה בידי עדי אופיר.

אבישי מרגלית מבחין בין "קשרים עבים, צפופים" ("thick relations") שיש לנו עם הקרוב והיקר לנו לבין "קשרים דקים, דלילים" ("thin relations") שיש לנו עם הזר והרחוק. האתיקה, מבחינתו של מרגלית, מנחה אותנו כיצד לכוון את הקשרים העבים, ואילו המוסר מנחה אותנו בהכוונת הקשרים הדקים. בעוד שהקשרים מהסוג הראשון מתאפיינים בציוויים חיוביים ("אהוֹב", "טַפּח"), הסוג השני מתאפיין בציוויים מניעתיים ("אל תרצח").2 הפרשנות הרגילה של הציווי על עניי עירך מניחה קשרים עבים בתוך העיר. לכן, המחויבות לאנשי העיר והקהילה היא פוזיטיבית ומחייבת עזרה אקטיבית, בעוד שהמחויבות כלפי החיצוניים לקהילה מתאפיינת בעיקר באי-פגיעה. אם הפליט מאריתריאה מצוי בסכנת מוות, חובה עליי לעזור לו ולהצילו, אבל אם שני אנשים זקוקים להלוואה, עליי לסייע קודם כל לחבר קבוצת ההשתייכות שלי.

עדי אופיר עורך אבחנה מסוג שונה. לדידו, האתיקה "עוסקת בחיים הטובים או הראויים שלי, החיים שנכון לי ולאנשים אחרים כמותי לחיות אותם", בעוד עניינו של המוסר הוא "לא בחיים הטובים 'שלנו' אלא בחיים הרעים של אחרים".3 לענייננו, קל יותר לעזור לאדם רחוק מאשר לנפגע הישיר ממעשה שלך עצמך. זאת משום שבאפשרות השנייה ישנה קבלה מובלעת של אשמה ולא רק של אחריות, והמעשה אינו נתפס כעזרה לזולת, אלא ככפרה על חטא – ואנשים תמיד מעדיפים להיראות נדיבים-מתוך-בחירה מאשר מעוולים-שנדרשו-לפצות. במילים אחרות, היות-נדיב היא תכונה המייפה את החיים שלי – "כך נכון לי לעשות" – לכן מדובר בפעולה אתית. הכרה בהשפעת המעשים שלי על אחרים, לקיחת אחריות ומתן פיצוי היא כבר פעולה מוסרית. קל בהרבה להצטייר באופן חיובי על-ידי תרומה לרחוק יותר – לא בהכרח פיזית, לפעמים בנק יתרום לפרויקט המצוי באותה העיר ממש – אלא דווקא לרחוק יותר מבחינת מעגל ההשפעה של הנזק של אותו גוף. קל יותר לתרום לילדים חולים או לפרויקט קריאת ספרים (מטרות חשובות, כמובן) מאשר למחול על חובות משכנתא של משפחה שנפגעה על ידי הבנק עצמו. קל יותר לשלוח משלחת חילוץ וסיוע להאיטי מאשר להתעניין בגורל פליטים הנמקים בכלא של מדינתך שלך ללא הגבלת זמן.

לא רק זו, כאשר אדם לוקח אחריות על מעשיו, תוך הבנת השפעתם המערכתית על אנשים אחרים, הוא גם מתחייב במובלע שלא לפגוע בהם שנית. כשהבנק מודה שמדיניותו פוגעת באנשים עניים; כשהמדינה מודה שחוקיה מפלים ומחלישים אוכלוסיות מסוימות; כשהתאגיד הבינלאומי מודה שרווחיו העצומים נעשו תוך ניצול והפעלת כוח בלתי הוגנת – אין הם יכולים להסתפק בפיצוי על מה שכבר נעשה, אלא למעשה מתחייבים שלא לחזור על מעשיהם הפוגעניים. לקושי הפסיכולוגי של הודאה באשמה נוסף לפיכך קושי משמעותי בהרבה: ויתור על הפריבילגיות שמבנות בפועל את יחסי הכוח החברתיים. הבנק לא יכול לוותר על רדיפתו את נפגעי המשכנתאות (בד בבד עם מחילה על חובות גדולים בהרבה של טייקונים) ולהמשיך להרוויח כפי שהתרגל לאורך שנים. חברת אפל לא יכולה להפסיק לנצל עובדים בדרום מזרח אסיה ולהמשיך להציע תשואה פנומנלית לבעלי מניותיה. הכרה של מדינת ישראל בהחלשתם של המזרחים ותושבי השכונות תחייב אותה לשנות מהיסוד את מנגנוני הכוח בחברה הישראלית.

לסיכום, את הציווי "עניי עירך קודמים" אפשר לקרוא כציווי מוסרי להכיר באחריות של הנמען כלפי המושפעים מפעולותיו, ולא כקריאה להסתגרות קהילתית מדירה. בגלל שהיא מדברת על אחריות חברתית ולא על פילנתרופיה, יש לקוות שקריאה כזו לא רק תגדיל את הפיצוי לנפגעים מפעולות המדינה ובעלי ההון – אלא אף תפחית את הפגיעה בהם מלכתחילה.

 ————————————————————————————————————————–
1 ראו, שמרי צמרת (2012), "דמוקרטיה עולמית", בתוך אריאל הנדל, אודי אדלמן, מיכל גבעוני, נועם יורן ויואב קני (עורכים), קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי (2011 – ) (תל אביב: הקיבוץ המאוחד).
2 Avishay Margalit (2002), The Ethics of Memory (Cambridge: Harvard University Press)
3 עדי אופיר (2000), לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר (תל אביב: עם עובד), עמ' 332-333; הדגשות במקור.
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יובל א

    תודה אריאל על התגובה ובעיקר על המשך הדיון בנושא.
    שמחתי מאד על העלאת השאלה 'כיצד נקבעים גבולות העיר?' כתבת:
    "אילון כותב כי "'עניי עירך קודמים' הוא עיקרון מוסרי מובן מאליו […] במשמעותו הסבירה, העיקרון אומר שבתנאים דומים, חובתו של אדם לילדיו קודמת לחובה לטפל בזרים, או שחובתה של מדינה להגן על עצמה קודמת לחובתה להגן על מדינות אחרות, וכיו"ב". במילים אחרות, הוא פונה אל רגש פוזיטיבי של מסגרות נתונות מראש (משפחה, מדינה), שבו ברור כי החובה הפנימית, כלפי חברי הקהילה, גוברת על החובות כלפי מי שמצוי מחוץ לה"
    אני "חצי" מודה באשמה – חששתי שהרושם שייווצר בפסקה הוא ש"עיר" היא מסגרת שנתונה מראש, אולם הקפדתי שהטקסט לא יאמר זאת. עם זאת, לא רציתי להיכנס לכך במאמר זה. אני מסכים בהחלט ששיקולים שונים ומגוונים קובעים "מי קודם" – ובפרט האחריות לעוני, היכולת לשנותו, וכיו"ב. הצגתי טענה זו לפני כמה שנים בהרצאה מבולבלת-משהו שניתן לראות כאן: http://www.youtube.com/watch?v=wdzrfWI0J88 (לא עם כל הנאמר שם אני עדין מסכים). הרעיון המרכזי הוא שאם גבולות העיר נקבעים ע"י גורמים חוץ מוסריים (רגשות פוזיטיביים, עובדות טבעיות או חברתיות, וכיו"ב), אזי צריך להוסיף הנחה מוסרית רלוונטית בכל מקרה כדי שתנבע קדימות. אם, לעומת זאת, גורמים מוסריים כגון אחריות קובעים את גבולות העיר – אזי העיקרון טאוטולוגי – הוא אומר שעני העיר אינם אלא אלו הקודמים מוסרית, ועניי העיר קודמים מוסרית…
    אני מקבל חלקית גם עם כיוון התשובה שאתה מציע – אכן עלינו לקבוע את גבולות הערים כך שישקפו את טווח האחריות וההשפעה של תושביהם.
    מה שאינני מסכים עמו הוא העמדת "קדימות מוסרית" על אחריות לעוני. אמת – אחריות למצב היא גורם, ולעתים קרובות גורם מכריע, בקביעת הקדימות. אולם אין זה הגורם היחידי. ישנם גורמים אחרים שעשויים למלא תפקיד במקרים שונים ובהם חומרת העוני, האפשרות לעשות משהו, ואחריות כלפי הזולת שכוללת – אבל אינה מתמצה – באחריות למצב בו הוא נמצא.
    לבסוף משהו לגבי הטענה שאתה מביא בשמו של עדי אופיר על קבלת האשמה שמשתמעת מעזרה לקרובים, והקושי שהיא מעוררת. הייתי לוקח זאת צעד נוסף – הקשר לראיית העוני והקשים של תושבי העיר או המועמדים להיות תושבי העיר כאשמתם שלהם (ולא רק אחריותם – כלומר כמשהו ש"מגיע" להם).

  2. נ'

    נכון, אבל עניי עירך גם מתחרים בך על המשאבים. כלומר יש כאן גם מימד של סיכון עצמי, או של מחשבה על הזולת במחיר העצמי. מה שאין בתרומה או בעזרה למישהו ש(לכאורה) מרוחק, מנותק מהקיום שלך ואינו מאיים עליו.
    במובן מסוים, ולפי המסקנות מהמאמר, הקפיטליזם, ששואף לצרף את כולם למערכת עולמית אחת, מבטל אט אט את ההבדלה בין עניי העיר לעניים שמחוץ לה (כדוגמת התופרת מבנגלדש או ויטנאם של החולצה שלך, הפועל בסין שמרכיב את הסמארטפון שלך).

    1. יובל א

      נ', אתה צודק, ואכן אחת התוצאות של ערים" – גבולות ומדינות היא בלימת קשרי האחריות. בניסוח ישן הרבה יותר, השאלה היא שאלת התכנותו של סוציאליזם במדינה אחת. אם נתעלם לרגע מנסיבות מאד מיוחדות, בגדול, נראה שאחת התוצאות של הגלובליזציה היא שפחות ופחות (גם לא לא "על חשבון" מדינות עולם שלישי)

  3. מיכל

    ניתוח מוצלח ומעניין מאוד; רק מייאש למדי בקפיטליזם הגלובלי– זו לא שאיפה, כבר כולנו במערכת עולמית אחת ואין שום דרך להבדיל, גם לטייקונים ולבנקים עצמם, בין עניי עירם לאחרים ולמי יש את האחריות על העוני של מי מתלכתחילה. ובכל זאת, בשבילי תפסת בדיוק את הפואנטה של כל מה שרקוב במערכת הזאת. יפה מאוד.

  4. ראובן גרבר

    במקרא יש חוק לגבי חלל שליד העיר ולא יודעים מי רצחו. זקני העיר שוחטים פרה ( היום מוטב להרים תרומה) ככפרה על אחריות אנשי העיר על החלל. משמע, לזקני העיר ולעיר עצמה יש מחוייבות סביבתית על המתרחש. כנ"ל לגבי נפגעי הבנקים, המערכת הצהלית, הטייקונים וכו'.

  5. ג. אביבי

    (זה קשור רק בעקיפין ל"עניי עירך", אבל בהעדר מאמר בנושא אני מבקש להכניס כאן את תגובתי)
    עוזי משולם נפטר היום (יום ו ה 21/6/2013) בביתו, לאחר 19 שנות סבל מתוכן 5 שנים בכלא. הוא נכנס למאסר כאדם בריא ויצא משם שבר כלי. משולם נכלא על ניסיונו לאלץ את ממשלת ישראל להודות בחטיפת ילדי תימן ושאר יוצאי ארצות האסלם (למעלה מ1000) ולחשוף חומר חסוי הקשור בפשעים האיומים. בנו נאלץ לגלות מהארץ, לאחר התנכלות ואיומים מצד מנגנוני האופל של מדינת ישראל האחראית על פשעי החטיפות והסחר בבני אדם.
    http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2052332
    במהלך ההשתלטות על ביתו ומאסרו נרצח אחד מחסידו, שלומי אסולין היד, בידי צלפי המשטרה. בעקבות פעילותו הוקמה ועדת חקירה מפוברקת (ה4 במספר) מטעם הממסד שכמובן הכחישה את החטיפה, אך הודתה בהעלמות של כ800 מהילדים. משולם סבר שחלק גדול מהחטופים נמכר לגורמי משרד הבריאות בארה"ב לצורך ניסויים בבני-אדם.
    יהי זכר צדיק וגיבור ברוך!

  6. גיל

    יש כבר מי שהגדירו את הקפיטליזם בתור המערכת המאורגנת הגדולה והמוצלחת ביותר שמאפשרת להעלים את מושג האחריות בין אדם לחברו. איזו אחריות יש על אדם שמספרים לו שהוא מרוויח על פי חוקי טבע של היצע וביקוש? כמעט לפי הגדרה, חוק טבע מאיין כל אחריות אנושית.