סיפורים לא חסר

מאז ילדותה היא שומעת את סיפורי הודו והדמיון מקשט את הסיפור של אביה, בונה סרט שלם, שבכלל לא היה ולא נברא, מלבד חריצים ואבנים באדמה. מתוך "איצ'קדנה שוברת שתיקה", לכבוד שבוע הספר
אילנה שזור

יוצאת החוצה. דלת הרשת נטרקת מאחור ודממה בעולם טרום טכנולוגי, עמק איילון. מרמלה קורא המואזין לתפילת לילה. מחלון חדר השינה מגיע קולו הרך של אבא, המספר על סבא שמואל בהודו.

"תאמינו או לא," אבא מתחיל לספר, "מהאדמה של סבא יצאו פסלים, ראיתי. סבא שמואל לקח אותי אִתו ואני הייתי ממש ילד קטן. זה היה בשנות העשרים של המאה שעברה, איזו מאה?" – "העשרים!" צועקים הילדים שכבר מכירים את הסיפור ואבא עונה, "יפה. רכבנו בעגלה לקיים מצוות ברית-המילה לתינוק חדש של בני ישראל. העגלה הייתה רתומה לצמד ג'מוסים.

"איך?

"לסבא הייתה חווה בכפר על-יד מומבאי. סבא היה עשיר. היה לו בית של שתי קומות והיו לו משרתים מהגויים, שעבדו אצלו בשטחים של המנגו ובמטעים של הקוקוס. לסבא שמואל היה מקל גבוה שתמיד הלך אִתו. אני הייתי בן שבע ונסעתי אִתו בעגלה. כולם כיבדו את סבא שמואל, גם בני ישראל וגם הגויים, ההינדואים והמוסלמים והנוצרים. דודה רבקה שמה בעגלה צידניות וקערה קטנה של צ'טני חריף.

"הג'מוסים משכו בעגלה בצעד מתואם. עדיין לא סוף הלילה, ופתאום קול של טיגריס. פחדתי, אבל סבא אמר שטיגריס אף פעם לא יתקוף אדם שיושב על עגלה. סבא לא פחד וגם אני לא פחדתי, כמעט.

"בשקט, היה הפעמון שעל צוואר הבהמה משמיע גונג גדול. מהחופה למעלה, שרו פעמונים קטנים ברעד כמו של רקדנית קלאסית בקצב תנועת העגלה. החווה נשארה רחוק מאחור. הסתכלתי בשביל שהתבקע מגלגלי העגלה, ראיתי פסלים מאבן יוצאים האדמה."

צעקות, קולות הנכדים המתפעלים ומוחים כלא-מאמינים. ואבא, כמו תמיד חוזר ומדגיש:

"אני ראִיתי פסלים יוצאים מהאדמה. יצאה קשמירית בפנג'בּידרֶס ובידיה טלה. פניה עדינות ורק העיניים אטומות – בוהות – עיני אבן. לא יודע איך, הג'מוס השחור נעצר מעצמו ואחריו עצר גם הלבן. סבא פנה, הביט לאחור וראה את הקאלי עם אלף זרועות שחורות, והשמש של הבוקר בגבה. השחר בא, ומרחוק שמענו קולות קוראים, מתקרבים אלינו, הו!

"שריר לא זע בפניו של סבא. העולם מסביב עצר אִתו ורק מרחוק נשמעה הקריאה, הי! הרי הו!… סבא ירד בקלות מהעגלה, למרות שהיה כבר בן שמונים ושמונה ואמר לי להישאר על העגלה. מאין מגיעים האנשים הללו פתאום? כיצד נודע להם בכזאת מהירות? הכפריים רצו יחפים בשדות, נשים, גברים וטף, נערים וזקנים בבגדים בלויים.

"כמה צעדים בשביל לאחור וסבא נעצר מול אלף הזרועות והניף את המקל. המכה ברגל האבן הייתה עצומה. גונג מהדהד עלה וסדק הופיע ופרץ במרוצה לאורך הכף שהתנפצה לרסיסים. שברי האבן הפכו לחול והיו לאבק. סבא חזר והניף לצליל הגונג את מקלו, הפסל התפורר כמגדל חול ענק. הגויים הכפריים שהגיעו בריצה, פחדו ועמדו שותקים או בוכים.

"שורות שורות של אנשים ונשים עמדו לאורך השביל. מביטים במקל המכה ומפורר את אלוהיהם. סבא שמואל ניער את האבק ועמד לרגע מולם, מביט בדמעות הנוצצות שבעיניהם. בצעד קל, עלה חזרה לעגלה, והג'מוסים חזרו לצעוד בקול הגונג שעלה מצווארם. באה השמש ואפילו הטיגריס הלך לישון כבר. אז יאללה גם אתם תלכו לישון עכשיו."

"די, לכו לישון!" מצווה אמא ומוסיפה, "סיפורים משם לא חסר. זה היה מזמן ונגמר." היא פונה ושואלת: "הכנת הכל לנסיעה מחר?"

בסלון, אבא מדליק טלוויזיה. סיפורים ועוד סיפורים, אבל איך לעזאזל יצאו פסלים מהאדמה? מאז היותה ילדה, היא שומעת אותם סיפורים ועדין איננה מבינה. האם זה קסם? האם זה דמיון הודי מופרך? מרימה ראשה מהעיתון ושואלת: "איך בכלל יכלו פסלים לצאת מהאדמה, תסבירו לי?"

"יצאו. כל פעם היו יוצאים," אומר אביה.

"מה? ככה, פתאום, יוצאים פסלים מהאדמה? נשמע הזוי."

אמה מחזירה עיניה לחוברת ההודית שבידה וממלמלת:

"בכל מקום בהודו יש פסלים של הגויים, עזבי."

אביה לא מרפה:

"למה הזוי? באותם זמנים, היו רק דרכים מעפר, לא אספלט כמו היום. מהגשם ומהעגלות שעברו ונסעו שם, כל הזמן יצאו פסלים."

"אתה, אבא, ראית אותם יוצאים מהאדמה?" אוצרת היא כעס לא ברור.

"כן," משיב בנחת אביה, "ממקדשים עתיקים. סבא שלנו לא רצה שהגויים יבואו וייבנו שם מקדש. את יודעת, דתיים בכל העולם הם אותו דבר, אז הוא שבר אותם מהר."

"אז יצאו שברים? לא פסל של קאלי ואישה עם פנג'בּי דרֶס?"

"קאלי ואשה בפנג'בי? לא, אמרתי פסלים שנשברו."

"עזבי!" חוזרת אימא ואומרת, "סיפורים לא חסר."

מאז ילדותה, הריהי שומעת את סיפורי הודו והדמיון מקשט את הסיפור של אביה, בונה סרט שלם, שבכלל לא היה ולא נברא, מלבד חריצים ואבנים באדמה.

איצ'יקדנה1

*

ריצוד אור של בוקר על קיר החדר, נראה כרקדנים המריעים וצונחים, מתפזרים, שבים ומתגודדים במחול עממי. לאוּת של שינה טרופה וצללי ענף הלימון נע בחלון. ברקע, שמים רעננים של זריחה. מהשמיכה הפרחונית, היא שולפת רגל שחומה דקת אצבעות, הנושאת עדיין את חותם הסנדלים הצבאיות כמכחול קרני השמש. היא מניעה לאט את ראשה ורעמת השׂער הארוך ננערת על כר פרפרי-עד כתומים, העפים אל הנצח.

דממה גדולה באוויר, כהרף פעימה. רק לרגע נדמה, שלא יפתחו התרנגולות בקטקוטן ולא ירעימו נביחות הכלבים האימתניים אל זר בחצר. גם חמורם של השכנים טרם השכים לשטוח את טענותיו אל הבורא, כעניין שבשגרה.

היא מתמלאה נחישות וניעורה אל היום הגדול בחייה.

מול המראה במקלחת, מביטים פניה כצבע האדמה. "איזה פרצוף!" אומרת לעצמה ונאנחת, מברישה בתנועות חדות ומהירות את השׂער וקולעת אותו בזריזות לצמה ארוכה, הנזרקת על הגב. בעיפרון שחור, מדגישה את עיניה, ולשפתיה מורחת סגול כהה, לא יותר מדי, לא יותר מדי זול.

הפיג'מה תכלת נכנסת אך בקושי לתיק הדחוס במצעים, בבגדים ובכמה חולצות הודיות צבעוניות. "סידהרטה" של הסה ו"החיים כמשל" של שדה, לצד מעמולים מצריים שהכינה אימא במיוחד עבורה. נחמד, אבל כבר לא נחוץ, ובכל זאת, לא מוציאה דבר מהתיק וממשיכה להיאבק ברוכסן המסורבל. נכנסת לג'ינס הדהוי והחולצה הלבנה שאבא רצה לזרוק והיא אימצה בשמחה. חולצת שישי כשריון מגן.

מוקדם בבוקר, שלושה אוטובוסים מסיעים את הפועלים של מושב מצליח לרמלה ולדרום תל-אביב. יש בה רתיעה מהנסיעה המוקדמת. בינה לבינה, היא יודעת שזו החברותא של הנוסעים, שמאיימת לבלוע את הכמיהה למשהו אחר. זה לא שהם לא בסדר, היא מהרהרת, הם רק כיווּן שונה לחיים. בתיכון, עוד היה לה קשר עם כמה מהבנות, עד שנישאו ועזבו למושב רנן, פתחיה ובת-ים.

אמה התעוררה במיוחד בשבילה ותחבה לידיה שטרות כסף מגולגלים. "לא שכחת כלום? תתקשרי ותשמרי על התיקים באוטובוס, שלא תשכחי כמו בצבא."

"בסדר בסדר," כועסת וחוזרת בה, מוסיפה בקול אחר, "אתקשר ברגע שאמצא טלפון ציבורי."

איצ'קדנה2"יש לך מספיק סימוֹנים?" קוראת אחריה אמה, "והיא בולעת את הדחף לשלוף את האלף המתקנת מה-א-סימונים שבכל פעם משתבשת. היא מהנהנת בחוסר סבלנות, ודלת הרשת נסגרת מאחור. היא ממהרת לתחנה שבקצה דרך הכורכר. מבט אמה בגבה, נע בין דאגה לגאווה נחושה. תמיד אמרה שצריך ללמוד. אילולא אביה, הייתה גם היא הולכת לאוניברסיטה, שם בהודו.

בצעד מהיר על הכורכר הלח מטל הלילה, היא יוצאת למרוץ שכל כולו הבטחה, ובראשה תמונות פרידה של בת מאם שראתה בסרטים. מחזירה מבט לאמה שבשער, ונהמת האוטובוס המשלים סיבוב במושב, נמצא כבר מעבר לעיקול של עצי האקליפטוס.

הנוסעים, רובם צעירים, יוצאים לעבודה אחרי שסיימו לימודים בבתי-ספר יסודיים, חלקם אפילו סיים תיכון מקצועי ברמלה, בלי בגרות. כשהחלה להשלים את הבחינות ולעבור בהצלחה, גברה תחושת המרחק שלה מהמתפרות, מהנגריות ומהמסגריות הקטנות ומהמוסכים שמהם התפרנסו אנשי ילדותה. היא נמלטת אל העיר עם תקווה גדולה בלב – ללמוד את החיים, להבין ולראות, למצוא אהבה, להגשים את עצמה. לא מה שקבעו לה מראש, רק שלא יגידו לה, שהיא תגיד והיא תעשה והיא תחליט על החיים שלה. החיים שלה.

בדיוק כשהאוטובוס מתקרב לתחנה, קוקי בן השכנים מספר לה נרגש, שהיום יתחיל לעבוד בעבודה חדשה. "חודשיים חיפשתי עבודה, עד שמצאתי בשליחויות, הבוס החדש טוב, הבטיח לי אלף מאתיים לירות לחודש וגם חצי מהנסיעות עליו."

"זאת משכורת טובה?"

"בטח! איפה תקבלי אלף מאתיים ועוד חצי נסיעות?" קוקי משוכנע ונלהב כל-כך ומחייך, גם היא מחייכת בשבילו ומעבר לו היא רואה איך יצטרך לחפש עבודה בעוד חודשיים שלושה, כשהאלף מאתיים לא יהיו בדיוק אלף מאתיים ושעות העבודה לא יהיו שעות, ובכלל התנועה והפקקים וכל זה… תקווה זמנית.

"יש לך חבר?" קוקי רגיל לשאול הכול ישיר והיא מסננת "לא" דרוך. הם משתתקים, עד שקוקי אומר שהוא מחפש חברה מהעדה, רק מהעדה. האוטובוס נופח בקולניות ועוצר בחריקה ופותח דלתות מאובקות לפניהם.

"רמלה בלבד?" שואל הנהג בקול, והיא מהנהנת ומגניבה מבט חטוף בנוסעים הרדומים. צעירות באיפור כבד, צעירים במכנסי פדלפון וראשים מתקרחים מוקדם מדי, בפנים שאך איבדו את ילדותם. ליד הדלת האחורית גוברים קולות התדהמה ועולים על רעש המנוע.

"הוציאו אותו על הידיים, שני שוטרים, בעיניים שלי ראיתי, חצי מת, מעולף, כיסחו אותו במכות ולא מצאו כלום, שום ראיה ושום בטיח."

"מסכן, כל הזמן רודפים אחריו."

מהעבר השני של האוטובוס, מסנן מישהו: "הם יטפלו בו בכלא כבר."

"אבל בינינו, תאמינו לי, סתם המשטרה רודפת אותו."

כנראה תפסה המשטרה מישהו מהמושב הלילה. עכשיו כולם ידעו על כך. נהדפת לתוך האוטובוס ומפנה מעט את ראשה לאחור וקוראת אל קוקי, "שיהיה בהצלחה." קוקי מחזיר, "בהצלחה שיהיה גם לך, נשמה," ונשאר לשמוע את החדשה על הבן של אדרי.

איצ'קדנה3

בתי המושב חולפים ביעף. אחדים צבועים עדיין בשחור של הסוואה ממטוסים, מאז נגמרה מלחמת 56'. היו כאלו שחשבו, שגם כך ישנן מספיק מלחמות כדי לשמור את הצבע השחור, אבל הרוב פשוט לא יכלו להרשות לעצמם לצבוע את הבית. אחר-כך, כשעברה מלחמת ששת הימים בסחרור גדול, היה ברור שאפשר לבנות סוף סוף בתים עם צבע שמח. גגות אדומים החלו מכסים את המשקים המבוססים. ערבים מחברון באו לבתים המבוססים וכיסו אותם באבן טבעית כתומה. בהתחלה, קיבלו כולם בית של שני חדרים, עם חלקת אדמה צמודה לעיבוד חקלאי שעם הזמן הוגדרה חלקה אלף, אחרי שנעקרו עצי הזית של הערבים בגבעות עמק איילון.

בעוד דקות, התחנה המרכזית של רמלה, אבל העניינים שביום יום ממשיכים להעסיק את הנוסעים, וקול מוכר קורא, "חמודה! הודית שלנו, מה שלומך? כמה זמן שלא ראינו אותך, מה שלומך? לאן זה עם כל התיקים האלו? מה, כבר גמרת צבא?"

"ואַת, עליזה, מה שלומך?" מרחיבה חיוכה לעבר חברת ילדותה, ליד החלון הבלתי נפתח.

"מה חדש אצלך?"

"חיים, עובדים, את יודעת," עליזה מחייכת בהתעוררות. "מה העניינים אתך? נוסעת לחוץ-לארץ עם כל התיקים האלה או מה זה?"

"לירושלים, אני מתחילה ללמוד במכינה לאוניברסיטה."

"אוניברסיטה, יא סלאם! איזה יופי, תצליחי, לא קשה?"

אני מקווה שלא. היום מתחילים, נראה."

שקט של סקרנות ממלא את סביבתן. מישהו מבוגר שיושב לצד הנהג מרים את קולו כמתפלל. הוא ממלמל התמרמרות על ההודעה המפתיעה שנזרקה לחלל האוטובוס, אוניברסיטה. מה הוא חושב, ביטון המבוגר, שאני אצא לתרבות רעה או משהו כזה? גם עליזה מנחשת מה הוא חושב, אבל היא חברה והיא חוזרת וקוראת, "איזה יופי! ומה תהיי בסוף, מורה?" אוחזת בידה ולוחצת אותה, עיניה מצטעפות והמבוכה גוברת.

"שרק תצליחי, הודית שלנו, אני מאחלת לך שתצליחי, מה שלא יהיה. אם יהיה לך קשה, תלמדי טוב, תהיי הסטודנטית הראשונה של המושב."

עליזה מרפה מעט מידה כשאוטובוס נעצר אחרי הנכנסים לתחנה המרכזית של רמלה. היא מבקשת להעמיס את תרמיליה ולברוח, נפרדת בחיפזון, להתראות, אך עליזה מהססת להרפות מידה. מבטיהן נפגשים ובאחת היד מוותרת, עליזה תמשיך לדרום תל אביב והיא תעלה לירושלים.

דקות ארוכות עוד חוזרת אליה ברכתם של הנוסעים שנעלמו בטור האוטובוסים המעשנים, השועטים תל-אביבה. בתחנה לירושלים, היא מצטרפת אל זוג חיילים חבוקים והרובה על הכתף מתנודד. זקן בבלויים שחורים קורא לנדבת בוקר של יום חדש, הד קולו עולה אל לב התחנה המרכזית של רמלה, "אללה כארים, א-ללה כרים."

אכן כן, מהדקת תרמילים לגבה ומשחררת בנשיפה הו… אוף, עכשיו לדרך.

* כל צילומים מתוך הספר

photoאיצ'קדנה שוברת שתיקה

אסופה של סיפורים מחיי נשים יוצאות הודו בישראל

הוצאת בימת קדם

ניתן לרכוש בחנות סחר הוגן של אחותי

 

 

 

 

 

 

לקטעים נוספים לכבוד שבוע הספר:

דמוקרטיה ודיקטטורה בין לאומיות | אלבר קאמי

למען ידע העולם שפעם חי אדם בשם קַה-גֶה-גַ-גַה-בּאוֹ | ג'ורג' קופוויי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילנה שזור

    אפשר לרכוש את הספר בחנות סחר הוגן של אחותי.

  2. אביגיל

    סיפור מהנה וכתוב יפה על עוד עדה שכוחה שנאבקת לשרוד כאן

  3. דודי

    הרבה ברכות על הסיפור, מקווה שיש בספר עוד מהדרך של אותה צעירה…

  4. יוני

    זכרון ילדות מעניין של רכיבה על עגלה עם צידניות